הנה לכם סוד קטן: אם אתם חולמים להיות המתופפים הכי קולים בבלוק, אלה שנגנים אחרים מסתכלים עליהם בהערצה קלה (או לפחות לא בפרצוף מבואס), או סתם רוצים שהידיים שלכם יזוזו מהר יותר מהלשון של השכנה הרכלנית, אז הגיע הזמן לדבר על משהו שנקרא טכניקת מוֹלֶר.
אל תתנו לשם הלועזי המעט מאיים להפחיד אתכם.
זה לא ניתוח מוח.
זה אפילו לא מסובך כמו להרכיב רהיט מאיקאה בלי שאף בורג יישאר מיותר בסוף.
זאת פשוט דרך חכמה לגרום לידיים שלכם לעבוד עם הפיזיקה, במקום נגדה.
תחשבו על זה כמו שיעור ג’ודו לכפות הידיים שלכם.
במקום להילחם בכוח, אתם משתמשים בתנופה, במשקל, ובכוח הכבידה של המקלות.
נשמע כמו קסם?
זה כמעט.
ובסוף המדריך הזה (שלא הולך להיות יבש ומבאס, מבטיח! יותר כמו מפגש חברים מוזיקלי וקצת מופרע), אתם תבינו בדיוק איך הדבר הזה עובד.
איך הוא יכול לשחרר לכם את הידיים.
איך הוא ייתן לכם את הכוח לנגן חזק יותר, מהר יותר, ולמשך זמן ארוך יותר בלי שתצטרכו להזמין פיזיותרפיסט בהול.
וכן, יהיו בדיחות.
והשוואות מוזרות.
ואולי אפילו כמה רגעים של “אהההה!” אמיתי.
אז קחו אוויר (כי תצטרכו אותו לאימונים, סתם צוחק… או שלא), ותתכוננו לגלות איך להפוך את התיפוף שלכם ממאבק יומיומי למחול אלגנטי ורועם.
בואו נצא לדרך!
מה זה מוֹלֶר בכלל ולמה שלא אנגן כמו שסבתא שלי לימדה אותי?
נתחיל בהתחלה.
הטכניקה הזו לא נולדה אתמול בטיקטוק.
היא קיימת די הרבה זמן.
מי שאחראי על השם הוא מר סנפורד מוֹלֶר (Sanford Moeller), שהיה מתופף ומורה בתחילת המאה ה-20.
הוא לא המציא את התנועות מאפס, אלא בעצם תיעד וארגן תנועות שהיו נפוצות אז, במיוחד בקרב מתופפי התזמורות הצבאיות והוודוויל.
תחשבו על עידן שבו לא היו מיקרופונים לתוף סנר, והייתם צריכים להפיק סאונד ענק עם מקל אחד בלבד.
הם היו חייבים למצוא דרך יעילה.
ולא, סבתא שלכם כנראה לא לימדה אתכם את זה, אלא אם היא הופיעה בוודוויל עם עפרונות במקום מקלות תופים (אל תנסו את זה בבית!).
אז מה היתרון העצום בטכניקת מוֹלֶר שמצדיק מדריך שלם עליה?
הנה הקאץ’ (הטוב):
המוֹלֶר לא מסתמך רק על כוח הזרוע או האצבעות שלכם.
הוא משתמש בתנופה טבעית.
בתנועה גלית שמתחילה מהזרוע, עוברת דרך המרפק והשורש כף היד, ומסתיימת במקל.
תדמיינו שאתם מטילים אבן לנהר.
אתם לא דוחפים אותה בכוח האצבעות בלבד, נכון?
אתם משתמשים בתנופה של כל היד.
אותו רעיון.
זה מאפשר לכם:
- להפיק סאונד חזק ומלא בלי להתאמץ יתר על המידה.
- לנגן מהר יותר כי אתם מנצלים את הריבאונד (הקפצה) מהתוף.
- לשמור על סיבולת גבוהה כי אתם לא מבזבזים אנרגיה על התנגדות מיותרת.
- להפחית סיכוי לפציעות כמו דלקות בגידים (כי אתם פחות “ננעלים”).
- להישמע הרבה יותר מגניבים (הוכח מדעית, בערך).
בקיצור, אם עד היום הרגשתם שאתם נאבקים בתוף, מוֹלֶר בא ללמד אתכם לרקוד איתו.
ואם אתם רק מתחילים, ללמוד את זה מוקדם יחסוך לכם שעות על שעות של תיקון הרגלים רעים בהמשך.
התנועות הקדושות: לא מסובך כמו שזה נשמע, מבטיח!
טכניקת מוֹלֶר מתבססת בעיקר על שילוב של כמה תנועות יסוד.
אל תיתנו לשמות לבלבל אתכם.
נסביר אותן בצורה פשוטה כל כך, שאפילו מי שמעולם לא החזיק מקל תופים יבין (ואולי אפילו ירצה לנסות לדמיין אותן).
התנועה הגלית (The Whip Motion) – הקסם שמאחורי הקסם?
זו לא בדיוק תנועה בפני עצמה במובן של מכה ספציפית, אלא יותר ה*אופן* שבו אתם מפיקים את המכה.
דמיינו שאתם זורקים משהו קטן.
התנועה מתחילה מהכתף/מרפק, ממשיכה לתנועה קלה של האמה, נזרקת קדימה בעזרת שורש כף היד, ומסתיימת באצבעות.
זו לא תנועה קשיחה וישרה.
זו תנועה מעגלית, גלית, שמנצלת את המומנטום.
זו ה”שייקינג” של מוֹלֶר.
הבסיס ליצירת כוח ומהירות בלי מאמץ מיותר.
תנסו לעשות את זה באוויר בלי מקלות.
תנועה קלה וגמישה.
עכשיו תדמיינו שבסוף התנועה הזו, המקל פוגע בעור התוף.
זהו.
זה כל הסוד.
ה-Full Stroke (Up-Down או Down-Up) – המכה החזקה והחוזרת
זו המכה ה”קלאסית”.
מתחילה כשהמקל גבוה (מוכן למכה), יורדת במהירות (בעזרת התנועה הגלית!) כדי להפיק צליל חזק, וחוזרת מיד למעלה, לנקודת ההתחלה.
למה היא חוזרת למעלה?
כי אתם מנצלים את הריבאונד הטבעי מעור התוף (או הפאד אימון).
במקום להילחם בו ולנסות לעצור את המקל למטה, אתם נותנים לו לקפוץ בחזרה.
זה כמו בומרנג, רק שלא צריך לפחד שהוא יחזור לפנים.
בעצם, אולי כן קצת.
נקודת מפתח: ה”אפסטרוק” (החזרה למעלה) הוא לא סתם הרמה של היד.
הוא חלק מהתנועה הגלית.
הוא מכין אתכם למכה הבאה.
זו מכה שמתאימה לאקסנטים (מכות מודגשות).
לסאונד גדול.
לרגעים הדרמטיים בנגינה שלכם.
ה-Tap Stroke (Down-Up) – המכה השקטה והמפתיעה
עכשיו למכה החלשה יותר.
היא מתחילה כשהמקל נמוך, קרוב לפני השטח.
היא יורדת רק מעט כדי להפיק צליל חלש (טאפ).
ואז, כמו ב-Full Stroke, היא משתמשת בריבאונד כדי לחזור… אבל לא עד למעלה.
היא חוזרת למצב נמוך, מוכנה לטאפ הבא.
החזרה למצב נמוך אחרי הטאפ נקראת לעיתים “דאונסטרוק” או “גראב סטרוק” (כי אתם בעצם “אוחזים” את הריבאונד למטה).
אבל אל תיתפסו לשמות.
הרעיון: התחלה נמוכה -> מכה חלשה -> חזרה נמוכה.
המכה הזו משמשת לנגינת צלילים לא מודגשים (“גוסט נוטס”) או סתם לחלקים שקטים יותר בתפקיד התופים.
זו המכה שנותנת קונטרסט ל-Full Stroke.
השקט שלפני הסערה (של האקסנט הבא).
איך כל זה מתחבר? הסוד טמון ב”אפסטרוק” המכין!
היופי של מוֹלֶר הוא איך שהוא מחבר את המכות האלה ברצף טבעי ויעיל.
תדמיינו שאתם רוצים לנגן רצף של טאפים ואחריו אקסנט.
בטכניקה “רגילה” הייתם מנגנים כמה טאפים נמוכים, ואז צריכים להרים את היד במהירות גבוהה כדי לנגן את האקסנט.
זה בזבוז אנרגיה וזמן.
במוֹלֶר, הטאפ האחרון לפני האקסנט מסתיים ב”אפסטרוק” גבוה (כמו הסוף של ה-Full Stroke).
זה מכין את היד אוטומטית למכה הגבוהה והחזקה הבאה – האקסנט.
אתם בעצם הופכים את סיום הטאפ לתחילת האקסנט.
חיסכון באנרגיה.
יעילות מטורפת.
זה כמו לגלות שכל הזמן הייתם יכולים לנסוע לעבודה באוטו אבל התעקשתם ללכת על הידיים.
לא רק לתוף סנר: איך מוֹלֶר משדרג לכם את כל ערכת התופים (ואפילו את החיים)?
אוקיי, הבנו את העיקרון על הפאד או על הסנר.
אבל מה עם שאר הדברים הבוהקים והרועשים האלה שנקראים מצילות ותופים?
מצילות: להפוך את הריד לנהר שוצף, לא לביצה תקועה
נגינת ריד (Ride Cymbal) במוֹלֶר מרגישה אחרת לגמרי.
במקום “לדחוף” את המקל לתוך המצילה שוב ושוב, אתם משתמשים בתנועה הגלית והריבאונד כדי לגרום למקל “לרחף” מעל המצילה.
כל מכה היא קטנה ויעילה, והמקל מוכן מיד למכה הבאה.
זה יוצר תפקיד ריד זורם, קליל, עם דינמיקה מגוונת (אפשר להדגיש מכות מסוימות בקלות רבה יותר).
במקום שהיד תיתפס אחרי 30 שניות, תוכלו לנגן שיר שלם וארוך כמו של לד זפלין (נא לא להגזים) בלי להרגיש שמישהו קשר לכם לבנה ליד.
היי-האט: שליטה, דיוק, וגוסט נוטס שהם לא רק רעש לבן
גם בהיי-האט, השימוש במוֹלֶר מאפשר לשלוט טוב יותר בעוצמה.
קל יותר לנגן רצפים של צלילים חלשים ומודגשים על ההיי-האט הפתוח או הסגור.
הגוסט נוטס (הצלילים החלשים בין האקסנטים) הופכים למדוייקים ונשמעים טוב יותר.
זה נותן לפלייבק שלכם יותר גרוב, יותר “בשר”, בלי להישמע כאילו אתם מכסחת דשא. אלא יותר כמו מקצבת בוסה נובה לוהטת.
טכניקת מוֹלֶר בחיים: 3 שיעורים חשובים
טוב, אולי לא ממש, אבל יש כמה עקרונות שאפשר לקחת מהמוֹלֶר וליישם במקומות אחרים:
- לשחרר מתח: כשהיד מתוחה, שום דבר לא זורם טוב. כנ”ל כשהנפש מתוחה. נסו לשחרר קצת.
- להשתמש במומנטום: לפעמים עדיף לרכוב על גל קיים מאשר לנסות ליצור גל חדש מאפס. בחיים ובמוזיקה.
- להתאמן לאט בהתחלה: לא קופצים ישר לדברים קשים. מפרקים למרכיבים קטנים ומתרגלים אותם בשקט. בדיוק כמו ללמוד שפה חדשה או לטפל בביורוקרטיה.
אז כן, מוֹלֶר יכול לשנות לכם את הנגינה, ואולי אפילו לתת לכם פרספקטיבה חדשה על איך להתמודד עם דברים בחיים.
אל תצפו לתגמול כספי על זה מחברת הביטוח.
מתחילים לתרגל: אל תפחדו, מקסימום זה ישמע נורא בהתחלה (וזה בסדר!)
השלב הכי חשוב והכי מתסכל לפעמים.
להפוך את התיאוריה לתכלס.
אל תצפו שזה יקרה ביום אחד.
או שבוע.
או חודש.
זאת טכניקה עמוקה, וצריך לתת לה זמן לחלחל לשרירים ולמוח.
אבל החדשות הטובות?
כל אחד יכול לעשות את זה.
גם אתם.
גם אם אתם מרגישים שאתם קורדינציה כמו פיל בחנות חרסינה.
הפאד הוא החבר הכי טוב שלכם (לפחות בהתחלה)
לא חייבים ערכת תופים בשביל להתחיל.
פאד אימון פשוט יעשה את העבודה.
ולמעשה, הוא אפילו עדיף להתחלה.
הוא שקט יחסית (השכנים יודו לכם) והריבאונד שלו קבוע וצפוי (בדרך כלל).
זה מאפשר לכם להתמקד רק בתנועה, בלי שהסאונד ה”אמיתי” מהתוף יסיח אתכם.
אפשר לתרגל גם על כרית, אבל זה לא מומלץ לטווח ארוך כי אין ריבאונד.
על הפאד תרגישו את ההבדל בין תנועה נכונה לתנועה לא נכונה.
תרגיל ראשון וחיוני: הסינגל סטרוק המוֹלֶרִי (נשמע מסובך, אבל זה רק מכה אחת אחרי השנייה)
קחו מקל אחד.
תעמדו או תשבו מול הפאד.
תתחילו לנגן רצף של סינגל סטרוקים (מכה אחת ביד ימין, מכה אחת ביד שמאל, וכן הלאה).
המטרה היא לא לנגן מהר.
המטרה היא להרגיש את התנועה הגלית.
תרגישו איך התנופה מגיעה מהאמה/שורש כף היד.
איך אתם נותנים למקל “לנחות” ולהקפיץ את עצמו בחזרה למעלה (אפסטרוק).
תרגלו את זה לאט מאוד.
תרגישו את המשקל של המקל.
תנו לריבאונד לעשות את העבודה.
בהתחלה זה ירגיש מוזר.
מגושם.
לא טבעי.
אל תדאגו. זה נורמלי.
המוח והשרירים שלכם לומדים שפה חדשה.
תרגיל מספר שתיים: אקסנט וטאפ – הלחם והחמאה של המוֹלֶר?
התרגיל הקלאסי למוֹלֶר הוא לנגן רצף של ארבע מכות עם יד אחת:
- אקסנט חזק (Full Stroke): מתחיל גבוה, יורד חזק, חוזר גבוה.
- טאפ חלש (Tap Stroke): מתחיל נמוך, יורד חלש, נשאר נמוך (דאונסטרוק).
- טאפ חלש נוסף: מתחיל נמוך, יורד חלש.
- אפסטרוק (Upstroke): מכה חלשה יחסית שעולה למעלה, מכינה לאקסנט הבא. (זו בעצם הסיום של הטאפ השלישי, שמכין לאקסנט הרביעי ברצף הזה או הראשון במחזור הבא).
התרגיל המלא שחוזר על עצמו הוא לרוב רצף של 3 טאפים אחרי אקסנט, כשהטאפ האחרון הוא האפסטרוק שמכין לאקסנט הבא.
אקסנט (למעלה), טאפ (למטה), טאפ (למטה), טאפ/אפסטרוק (למעלה). ואז שוב אקסנט.
או בגרסה אחרת: אקסנט (Full Stroke), טאפ (Tap Stroke), טאפ (Tap Stroke). ואז האקסנט הבא מתחיל עם התנועה הגלית מהמצב הנמוך.
יש כמה גישות לפרשנות של סדר המכות המדויק, אבל העיקרון זהה: לשלב בין מכות חזקות וחלשות באמצעות תנועה גלית, תוך ניצול הריבאונד, ובלי לייצר מתח.
הכי חשוב לזכור: לנגן לאט.
להתמקד בתנועה.
להרגיש את הגל.
אם היד מתכווצת או כואבת, אתם עושים את זה לא נכון.
תעצרו, תנערמו את הידיים (כן, באמת תנערמו אותן כמו איטריות), ותתחילו שוב.
5 טעויות קטלניות שכמעט כל אחד עושה (ואיך לא לצחוק עליהן יותר מדי כשזה קורה לכם)
אי אפשר ללמוד בלי לעשות טעויות.
זה חלק מהכיף (פחות או יותר).
במוֹלֶר יש כמה טעויות קלאסיות ששווה להכיר, כדי שתוכלו לזהות אותן אצלכם (או אצל החבר המציק בחדר החזרות) ולתקן אותן.
טעות מספר 1: מתח! מתח! ועוד קצת מתח!
הטעות הכי נפוצה והכי הרסנית.
במקום לשחרר את היד ולתת לתנופה לקרות, אתם מתכווצים.
- אוחזים את המקל חזק מדי כאילו הוא הולך לברוח.
- הכתפיים עולות לאוזניים.
- המרפקים נעולים.
איך נראה/מרגיש: היד כואבת מהר מאוד, הסאונד “דחוס” ולא מלא, אין מהירות או סיבולת.
איך לצחוק על זה ולתקן: תדמיינו שאתם מנגנים עם נוצה ולא עם מקל. תרגישו את הרצפה מתחת לכפות הרגליים. תנשמו עמוק. תנערו את הידיים כל כמה דקות. אם היד מתכווצת, עצרו מיד, שחררו, והתחילו שוב לאט לאט.
טעות מספר 2: התעלמות מוחלטת מהריבאונד (הקפצה? מה זה בכלל?)
במקום לתת למקל לקפוץ בחזרה, אתם דוחפים אותו לתוך הפאד/תוף ומנסים “לעצור” אותו למטה.
זו מלחמת התשה נגד הפיזיקה.
והפיזיקה בדרך כלל מנצחת.
איך נראה/מרגיש: הסאונד חלש יותר למרות המאמץ, היד עובדת קשה כפול, אין זרימה ברצף המכות.
איך לצחוק על זה ולתקן: תדמיינו שהפאד הוא טרמפולינה קטנה למקל שלכם. תנו למקל לרדת, לפגוע, ולקפוץ בחזרה. תרגישו את ההקפצה ביד. בהתחלה תגזימו עם ההקפצה, רק כדי להרגיש אותה. אחר כך תתחילו לשלוט בה.
טעות מספר 3: מנסים לרוץ לפני שלומדים ללכת (מהר מהר מהר!)
רואים סרטון ביוטיוב של איזה מתופף שנגן במהירות האור ומיד מנסים לחקות אותו.
טעות קלאסית!
ללמוד מוֹלֶר לוקח זמן.
זה תהליך.
אם מנסים ללכת מהר מדי, לומדים הרגלים רעים שיהיה קשה לתקן אחר כך.
איך נראה/מרגיש: התנועה נראית כאוטית ולא מבוקרת, הסאונד לא אחיד, מתח חוזר מיד.
איך לצחוק על זה ולתקן: תשכחו ממהירות. לפחות לחודש הראשון. המטרה היא דיוק וזרימה בתנועה, לא כמה מכות אתם מצליחים לדחוס בשנייה. השתמשו במטרונום (החבר הכי פחות כיף, אבל הכי חשוב) ונגנו בקצבים איטיים מאוד. התמקדו בכל מכה, בכל שלב בתנועה.
טעות מספר 4: מתמקדים רק בתנועה ושוכחים מהסאונד (הרי אנחנו מנגנים, לא רק מנפנפים בידיים?)
לפעמים כשמתמקדים בטכניקה, שוכחים שהמטרה הסופית היא להפיק מוזיקה.
צלילים טובים.
דינמיקה.
אם התנועה “נכונה” אבל הסאונד לא טוב, משהו עדיין לא בסדר.
איך נראה/מרגיש: הצלילים חלשים מדי או חזקים מדי, אין הבדל בין אקסנט לטאפ, הסאונד “מת” או דחוס.
איך לצחוק על זה ולתקן: תקשיבו לעצמכם! תקליטו את עצמכם (אפילו בטלפון) ותקשיבו איך זה נשמע. האם הטאפים באמת חלשים מהאקסנטים? האם הסאונד מלא? הטכניקה היא רק כלי להשגת הסאונד הרצוי.
טעות מספר 5: מתייאשים מהר מדי (כי זה לא עובד כמו בקסם!)
זה לוקח זמן.
זה ידרוש אימון עקבי.
יהיו רגעים שתרגישו שאתם לא מתקדמים בכלל.
ושאולי בכלל עדיף היה להישאר בטכניקה הישנה והמוכרת (אפילו אם היא כואבת ומגבילה).
איך נראה/מרגיש: הפאד מעלה אבק בפינה, המקלות משמשים לחימום המדורה בפעם הבאה, המורל ירוד.
איך לצחוק על זה ולתקן: תזכרו למה התחלתם. תחשבו על כל המתופפים המדהימים שמשתמשים בזה. תתרגלו קצת בכל יום, גם 10 דקות. אל תנסו ללמוד הכל בבת אחת. התמקדו במשהו קטן בכל אימון. וחפשו סרטונים (יש מצוינים ביוטיוב!) שיכולים להראות לכם איך זה אמור להיראות. ותמיד אפשר לצחוק על כמה זה היה קשה בהתחלה.
שאלות ששאלתם (או שהיינו רוצים שתשאלו כדי שיהיה לנו על מה לכתוב)
- האם מוֹלֶר מתאים רק למתופפי ג’אז?
ממש לא! למרות שזה הגיע מעולם הג’אז והביג בנד המוקדמים, טכניקות מבוססות מוֹלֶר משמשות היום כמעט בכל סגנון – רוק, פופ, פאנק, מטאל (כן, מטאל!), מוזיקה לטינית… כל מקום שצריך מהירות, כוח, ושליטה דינמית.
- כמה זמן לוקח ללמוד את זה?
ללמוד את העקרונות הבסיסיים? כמה שעות תרגול מרוכזות. לשלוט בזה באמת ולהפוך את זה לחלק אינטגרלי מהנגינה שלכם? חודשים ואפילו שנים של אימון עקבי. אין קיצורי דרך, מצטער לאכזב (או לא?).
- האם אני צריך להחליף את המקלות שלי?
לא, אפשר לתרגל עם כל מקל שיש לכם. העיקרון הוא התנועה של היד, לא הציוד (למרות שמקלות מסוימים עם איזון טוב יותר יכולים אולי לעזור קצת).
- האם זה כואב?
בהתחלה, אם אתם מתוחים, זה יכול להיות לא נוח. אבל המטרה של מוֹלֶר היא בדיוק להפחית כאב ומתח בטווח הארוך. אם כואב, אתם עושים משהו לא נכון. עצרו ובדקו את התנועה.
- אני כבר מנגן שנים, שווה לי להתחיל עכשיו?
חד משמעית כן! הרבה מתופפים מנוסים שלא למדו את זה בצעירותם מגלים שזה פותח להם עולם חדש של אפשרויות, משחרר אותם ממתח שהם סוחבים שנים, ונותן להם פתרונות לבעיות מהירות וסיבולת. זה אף פעם לא מאוחר מדי לשפר את הטכניקה.
- זה נראה מסובך מדי בשבילי, יש סיכוי שאני אצליח?
הינה לכם סוד: לכולם זה נראה מסובך בהתחלה. גם לי. גם למתופפים הכי גדולים. אבל עם הדרכה נכונה, סבלנות, ותרגול עקבי, אתם תצליחו. צעד אחר צעד. תנועה אחר תנועה. זה לא קסם, זו פיזיקה ותרגול.
טיפים להמשך המסע (לאן הולכים מפה אחרי שהפכנו לגאונים?)
אז מה עכשיו? קראתם את המדריך, צחקתם קצת (או הרבה, אני מקווה), והבנתם את העקרונות.
הנה כמה רעיונות איך להמשיך:
- תרגלו, תרגלו, תרגלו: אין מנוס מזה. 10-15 דקות של תרגול ממוקד במוֹלֶר כל יום עדיף על שעת אימון אחת פעם בשבוע. עקביות היא שם המשחק.
- חפשו מורים ומקורות נוספים: יש מורים מעולים לתיפוף שמתמחים בטכניקה הזו. יש גם ערוצי יוטיוב מדהימים (חפשו “Moeller Technique” ותופתעו) שמראים את זה בצורה ויזואלית. לראות מישהו עושה את זה נכון עוזר המון.
- הקשיבו למתופפים שהם מאסטרים במוֹלֶר: סטיב גאד (Steve Gadd), ברנרד פרדי (Bernard Purdie), ויני קולאיוטה (Vinnie Colaiuta), ויש עוד המון! תנסו לראות אותם מנגנים (בהופעות או ביוטיוב) ותשימו לב לתנועות שלהם. זה מרתק.
- שלבו את זה בנגינה שלכם: אל תשארו רק על הפאד. כשתתחילו להרגיש בנוח עם התנועה, תתחילו ליישם אותה על ערכת התופים. קודם בקצב איטי על מקצבים פשוטים, ואז בהדרגה על דברים מורכבים יותר.
- תהיו סבלניים עם עצמכם: יהיו ימים שזה פשוט לא יעבוד. זה טבעי. אל תתייאשו. מחר יום חדש. כל אימון קטן מקרב אתכם למטרה.
- תמצאו דרכים יצירתיות להשתמש בזה: אתם יכולים לכתוב תפקידי תופים מגניבים שמנצלים את השליטה הדינמית שרכשתם. אתם יכולים להדהים חברים בטכניקה החדשה שלכם (אבל בבקשה אל תהיו מציקים). אולי אפילו תכתבו ג’ינגל מצחיק על כמה שהידיים שלכם מהירות בזכות מוֹלֶר? השמיים הם הגבול (או לפחות התקרה, אם אתם מתופפים בדירה).
סיכום (כי לכל דבר טוב חייב להיות סוף, אפילו למדריך הזה)
אז זהו.
הגענו לסוף המסע הקצר והמצחיק (מקווה שהיה מצחיק לפחות לי כמו שהיה לי) לתוך עולם טכניקת מוֹלֶר.
למדתם שזה לא קסם.
אלא שילוב של פיזיקה, תנופה, וים של תרגול.
גילינו שהמתח הוא האויב מספר 1 (וגם בחיים, מסתבר).
שהריבאונד הוא החבר הטוב ביותר של המתופף (אחרי המטרונום, אולי).
ושהדרך לשליטה עוברת דרך מהירויות איטיות להחריד בהתחלה.
זכרו:
כל מתופף גדול התחיל מאיפשהו.
ואפילו המתופפים הגדולים ביותר ממשיכים לעבוד על הטכניקה הבסיסית שלהם.
מוֹלֶר זו לא המטרה הסופית.
זו כלי.
כלי עוצמתי.
כלי שישחרר אתכם.
שיאפשר לכם לנגן מה שאתם באמת רוצים לנגן, בלי שהגוף יעצור אתכם.
אז קחו את המקלות.
קחו פאד.
ותתחילו לתרגל את התנועה הגלית הזו.
תנו לידיים לרקוד.
תנו לריבאונד לעבוד בשבילכם.
ותזכרו לצחוק על הטעויות שלכם בדרך.
ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
אני אביא אטמי אוזניים.
סתם.
אלא אם כן אתם מנגנים מטאל.
בכל מקרה, המון בהצלחה!
ותמשיכו לתופף (או לפחות לתרגל על הפאד בסלון)!