נמאס לכם להישמע כמו מישהו שמנסה לפתוח קופסת שימורים עם מזלג? היד אחת שלכם תמיד מרגישה כמו גוש עץ מנוון אחרי שנייה וחצי? חולמים לנגן סולואים מהירים ומגניבים, כאלה שגורמים לקהל לצרוח (מטוב, לא מרע)? אז ברוכים הבאים למועדון. המועדון של מי שמבין שמהירות זה לא הכל, אבל לעזאזל כמה שזה כיף. ובמיוחד כשהיא באה עם שליטה. הכירו את הטכניקה שתשנה לכם את החיים (המוזיקליים, אל תגזימו). קוראים לה פוש-פול. או בעברית, ‘דחוף-משוך’. נשמע כמו הוראה להובלת ספה עתיקה? קרוב. רק הרבה יותר מגניב ועם פחות כאבי גב. מוכנים לצלול? בואו נתחיל במסע אל אצבעות זריזות וראש שמח. מבטיחים שזה יהיה כיף. או לפחות, פחות כואב ממה שאתם מדמיינים.
מה זה לעזאזל פוש-פול, ולמה זה לא קשור לדלתות?
אז תחשבו רגע על היד שלכם. מחזיקה מקל תיפוף. אתם רוצים להכות על המצילה שוב ושוב ושוב, מהר. מה רוב האנשים עושים? מרימים את היד, מורידים את היד, מרימים את היד, מורידים את היד. זה נחמד. זה עובד. עד מהירות מסוימת. ואז זה מתחיל להרגיש כמו לרוץ במקום. פוש-פול זה שדרוג. זה כמו לשים מנוע טורבו על התנועה הזו. במקום תנועה אחת למטה, אתם מקבלים שתי מכות על כל ‘גל’. בעצם, אתם מנצלים את הריבאונד. את הקפיצה של המקל מהמשטח. זה כמו להגיד למקל: “תקפוץ בחזרה, אבל תעשה לי טובה, תכה עוד פעם אחת בדרך למעלה”. רק פחות מנומס. ויותר אוטומטי.
אז איך זה עובד בקצרה? הקסם מאחורי הווילון
השיטה מבוססת על שתי תנועות עיקריות של האצבעות ופרק כף היד בתוך אחיזת המקל:
-
ה’דחיפה’ (Push): המכה הראשונה. אתם נותנים מכה רגילה, או כמעט רגילה, תוך כדי שאתם מאפשרים למקל לנוע מטה. אבל כאן הקאץ’: אתם דוחפים קלות את המקל קדימה עם האצבעות (בעיקר האצבע והאגודל, תלוי באחיזה). התנועה הזו בעצם מכינה את המכה השנייה.
-
ה’משיכה’/’תפיסה’ (Pull/Catch): המכה השנייה. המקל קופץ מהמשטח. במקום לתת לו סתם לחזור למעלה, אתם ‘תופסים’ אותו עם האצבעות (בעיקר האצבע והאמה) ומושכים אותו קלות פנימה אל כף היד. התנועה הזו גורמת לראש המקל לבצע מכה נוספת על המשטח כשהוא עולה למעלה. קסם! טוב, פיזיקה. אבל מרגיש כמו קסם בהתחלה.
זה בעצם לשחק עם האחיזה שלכם. לשחרר טיפה, לתפוס טיפה. לתת למקל לעשות חלק מהעבודה. כי בואו נודה על האמת, אנחנו עצלנים מטבענו. אז למה לא לרתום את כוח הריבאונד לטובתנו?
למה שתרצו בכלל להתעסק עם זה? 3 סיבות עיקריות (וחשאיות)
טוב, מעבר לעובדה שזה נראה ממש מרשים כשמנגנים מהר, יש כמה יתרונות אמיתיים ופחות סודיים:
1. מהירות האור (כמעט): להפוך מצבט לצ’יטה
היתרון הכי ברור. ברגע שאתם שולטים בטכניקה, אתם יכולים להכפיל או אפילו לשלש את כמות המכות שאתם מפיקים בתנועה אחת של פרק כף היד או הזרוע. זה מאפשר לכם לנגן רצפים מהירים בצורה הרבה יותר קלה ופחות מאומצת. תחשבו על רולס מהירים, או על מעברים סופר-פסט על תופים או מצילות. זה פותח עולם שלם של אפשרויות שאילולא הטכניקה הזו היו שמורות רק לחנונים עם זרועות ברזל.
2. שליטה ובקרה: לא סתם רעש, מוזיקה!
זה לא רק לנגן מהר. זה לנגן מהר בשליטה. טכניקת פוש-פול מלמדת אתכם להיות מודעים יותר לאינטראקציה בין היד, המקל, והמשטח. אתם לומדים לשלוט בעוצמת המכה השנייה, בזמן שלה, ובאיכות הסאונד. זה לא רק פרץ אקראי של מכות. זה רצף מבוקר ומדויק. זה כמו ללמוד ללחוש במהירות, לא רק לצעוק.
3. פחות עייפות, יותר כיף: לשרוד ג’אם סשן בלי קריסת מערכות
כשאתם מנצלים את הריבאונד ואת התנועות הקטנות של האצבעות, אתם משתמשים בפחות כוח זרוע ופרק כף יד. זה אומר שאתם יכולים לנגן מהר למשך זמן ארוך יותר בלי להתעייף. פחות כאבים אחרי חזרה ארוכה, פחות שרירים תפוסים. יותר אנרגיה להתרכז במוזיקה עצמה. זה כמו לעבור מלהרים משקולות כבדות לטיפוס קירות – עדיין מאתגר, אבל אחרת לגמרי, ומפעיל קבוצות שרירים שונות (וקטנות יותר, בהקשר הזה).
אוקיי, משוכנעים. איך מתחילים לעשות את הקסם הזה? (זהירות, זה דורש עבודה!)
בואו נשנס מותניים (או לפחות נשחרר את האחיזה). הנה מדריך קצרצר לצעדים הראשונים:
שלב 1: הבסיס – האחיזה הנכונה (וזו שלא תגרום לכם נזק תמידי)
לפני הכל, ודאו שאתם אוחזים במקל בצורה נכונה. בדרך כלל משתמשים באחיזת Match Grip (שתי הידיים אוחזות באותו אופן, כמו שמחזיקים פטיש. רק אל תנסו לדפוק מסמרים עם מקלות תיפוף, זה לא יעבוד). הנקודה החשובה ביותר היא שהאחיזה תהיה רגועה. המקל צריך להיות מסוגל לנוע בחופשיות יחסית בין האצבעות והאגודל. אם אתם אוחזים חזק מדי כאילו המקל הוא הדבר היחיד שמפריד ביניכם לבין נפילה לתהום, תשכחו מפוש-פול. ושכחו גם מריבאונד. ושכחו גם מפרק כף יד בריא בעוד כמה שנים. שחררו! המקל לא בורח. בדרך כלל.
שלב 2: ה’דחיפה’ – הצעד הראשון במסע האלף מכות
תתחילו לאט. קחו מקל ביד אחת. תכו מכה אחת על פד אימון או על הסנר. כשהמקל יורד למטה, רגע לפני שהוא פוגע במשטח, דחפו אותו קלות קדימה עם האצבעות (האצבע והאגודל). זה לא דחיפה גדולה, זה יותר כמו תנועה קטנה ועדינה. התנועה הזו גורמת למקל להמשיך קדימה לכיוון המשטח בצורה מבוקרת. תתאמנו רק על התנועה הזו בהתחלה. מכה אחת, דחיפה קטנה. מכה אחת, דחיפה קטנה. מרגיש מוזר? מעולה! סימן שאתם עושים משהו חדש.
שלב 3: ה’משיכה’/’תפיסה’ – לרכב על הריבאונד כמו גולשים מקצועיים
עכשיו החלק הכיפי. או המתסכל. תלוי ביום שלכם. תכו מכה אחת רגילה. תנו למקל לקפוץ בחזרה (הריבאונד). כשהמקל עולה, רגע לפני שהוא מגיע לשיא הגובה שלו, תפסו אותו עם האצבעות (האצבע והאמה, בעיקר) ומשכו אותו קלות פנימה, לכיוון כף היד. התנועה הקטנה הזו של המשיכה גורמת למקל להתכופף טיפה, וזה מה שיוצר את המכה השנייה כשהוא מתיישר בחזרה. תתאמנו רק על זה: מכה, תנו למקל לעלות, משיכה קטנה שיוצרת מכה שנייה חלשה יותר. מכה, עלייה, משיכה. זה דורש עדינות ותזמון. בהתחלה זה יישמע כמו ציוץ של ציפור מבוהלת. אל תדאגו. זה נורמלי לחלוטין.
שלב 4: לחבר את החלקים – הדואט המנצח של דחיפה ומשיכה
זה הרגע האמת. לחבר את שתי התנועות. מכה (דחיפה קטנה), ואז כשהמקל קופץ בחזרה, תפיסה (משיכה קטנה) שמייצרת את המכה השנייה. דחיפה-משיכה, דחיפה-משיכה. זה אמור לייצר שתי מכות ברצף יחסית מהיר עם תנועה אחת גדולה של פרק כף היד או הזרוע. בהתחלה תעשו את זה לאט. לאט זה המהיר החדש. תרגישו את התנועה. תרגישו את הריבאונד. תרגישו איך האצבעות עובדות. התזמון בין הדחיפה למשיכה הוא קריטי. זה כמו לרקוד טנגו עם מקל. דורש קואורדינציה ואימון. הרבה אימון.
שלב 5: המטרונום – החבר הכי טוב והכי גרוע שלכם בו זמנית
עכשיו שהבנתם את התנועה הבסיסית, הגיע הזמן להזמין את הדיקטטור הקטן והמצלצל: המטרונום. התחילו בקצב איטי להחריד. נגיד, 40 BPM. תנגנו שתי מכות פוש-פול על כל קליק. תתמקדו בדיוק ובאחידות. שהמכות יישמעו ברורות ונקיות. לאט לאט, תגדילו את הקצב ב-5 BPM בכל פעם שאתם מרגישים נוח ושולטים. אל תמהרו! אם זה מתחיל להישמע כמו רכבת משא שירדה מהפסים, סימן שהגזמתם. תחזרו אחורה בקצב. המטרונום הוא המראה שלכם. הוא משקר פחות או יותר כמו שמראה משקרת. כלומר, הוא לא משקר בכלל. זה אתם שמאלתרים מלודיה חדשה של רעש לבן.
5 טעויות נפוצות שיגרמו לכם לרצות לשבור את המקל (אל תעשו את זה!)
כולם עושים טעויות. זה חלק מהכיף. הנה כמה מהפנינים שתפגשו בדרך:
-
אחיזה חזקה מדי: דיברנו על זה, אבל זה כ”כ חשוב שצריך לחזור על זה. יד לחוצה = אין ריבאונד = אין פוש-פול אמיתי = יד עייפה וכואבת = מוזיקאי ממורמר. שחררווווו!
-
התעלמות מהריבאונד: הפוש-פול מבוסס על הריבאונד הטבעי של המקל מהמשטח. אם אתם נלחמים בו במקום לרכוב עליו, אתם עובדים קשה פי שניים והתוצאה עלובה פי שלושה.
-
דחיפת יתר או משיכת יתר: אלו תנועות קטנות, עדינות. לא דחיפה של עגלת סופר ולא משיכה של חבל דק. הגזמה רק תפריע לתנועה הטבעית.
-
מנסים מהר מדי, מוקדם מדי: הקצב הוא המדד להתקדמות, אבל לא המטרה הראשונית. המטרה היא שליטה ודיוק. המהירות תגיע לבד כשתהיו מוכשרים מספיק. לרוץ לפני שלומדים ללכת זה אחלה בסיס לשברים.
-
מתייאשים: זה לוקח זמן. הרבה זמן. תאמינו לי, אף אחד לא נולד מתופף פוש-פול. זה דורש סבלנות, התמדה, והרבה צלילים מוזרים בהתחלה. אל תפסיקו לנסות!
שאלות בוערות מהקהל (והתשובות המפתיעות)
בטח יש לכם עכשיו מליון שאלות שרצות בראש. הנה כמה שאני בטוח שתהיתם עליהם:
שאלה 1: האם פוש-פול יעזור לי להרשים את הדייט הבא שלי?
תשובה: תלוי את מי מדייטטים. אם זה מתופף אחר, כנראה שכן. אם זה מישהו שמעדיף שקט ושלווה, אולי פחות. אבל שליטה בכלים תמיד מוסיפה נקודות ז’אנר. אז כנראה שכן. תנגנו לו איזה סולו מהיר על כוס קפה.
שאלה 2: כמה זמן לוקח ללמוד את זה?
תשובה: בין חמש דקות לחמש שנים. תלוי בכם, בכמה אתם מתאמנים, ובכמה אתם מוכנים להתמודד עם תסכול. אל תצפו לניסים בן לילה, אבל גם אל תחשבו שזה בלתי אפשרי. זה לגמרי אפשרי.
שאלה 3: האם אפשר להשתמש בזה גם על כלי נגינה אחרים?
תשובה: בתיאוריה? אולי. בפרקטיקה? פוש-פול מותאם לטכניקת ריבאונד של מקלות. אז אלא אם כן אתם מנסים להקפיץ את הפסנתר מהר מהר, כנראה שלא. זה תופים וכלים דומים.
שאלה 4: האם אני חייב ללמוד את זה?
תשובה: לא חייבים כלום בחיים חוץ מלשלם מיסים ולמות. אבל אם אתם רוצים להתקדם מעבר לבסיס ולפתוח אפשרויות חדשות בתיפוף, אז כן, זה מומלץ בחום. זה כמו ללמוד לרוץ מהר יותר – לא חובה, אבל עוזר להגיע רחוק יותר.
שאלה 5: זה כואב?
תשובה: בהתחלה, קצת מוזר ולא נוח. אם זה כואב ממש, סימן שאתם עושים משהו לא נכון. כנראה לוחצים מדי או מתאמנים יותר מדי זמן בלי הפסקה. זכרו: אחיזה רגועה! ואם כואב, תנוחו!
שאלה 6: איזה סוג של מקלות הכי טוב לזה?
תשובה: מקלות קלים יותר (כמו 7A, 5A) נוטים לספק ריבאונד טוב יותר וקלים יותר לשליטה בתנועות הקטנות. אבל אפשר ללמוד את זה עם כל מקל. העיקר זה הטכניקה, לא המקל הנוצץ.
שאלה 7: האם זה יגרום לי להישמע כמו המתופף ההוא ביוטיוב?
תשובה: זה בהחלט צעד בכיוון הנכון. אבל הוא כנראה התאמן הרבה יותר זמן ממה שאתם יכולים לדמיין. פוש-פול זה כלי, לא תרופת קסם. תצטרכו להוסיף לזה את הידע המוזיקלי, הקצב, והנשמה שלכם. וגם להתאמן. הרבה. אמרתי כבר להתאמן?
טיפים להמשך הדרך (או איך לא לזרוק את המקל על השכנים)
אז אתם כבר מבינים את הרעיון. אתם מתחילים להתאמן. הנה כמה דברים שיעזרו לכם להישאר שפויים בדרך:
-
הקשיבו לעצמכם: לא רק למה שאתם מנגנים, אלא גם למה שהגוף שלכם אומר. אם אתם מרגישים כאב, הפסיקו. תנו ליד לנוח. אימון יתר או טכניקה שגויה יעשו יותר נזק מתועלת.
-
צלמו את עצמכם: לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו עושים משהו אחד, ובפועל אנחנו עושים משהו אחר לגמרי. מצלמה לא משקרת. צילום של הידיים שלכם בזמן האימון יכול לעזור לכם לזהות טעויות באחיזה או בתנועה.
-
למדו ממומחים אחרים: חפשו סרטוני הדרכה של מתופפים שאתם מעריצים. לכל אחד יש את הניואנסים שלו בטכניקה. תראו איך הם אוחזים במקל, איך האצבעות שלהם עובדות, איך הם מנצלים את הריבאונד. רק אל תנסו לחקות אותם בדיוק אחד לאחד בהתחלה. תתחילו מהבסיס.
-
אל תפחדו מטעויות: טעויות הן חלק מהלמידה. הן קורות. תצחקו עליהן, תלמדו מהן, ותמשיכו הלאה. אם הכל היה מושלם מהרגע הראשון, זה היה נורא משעמם.
-
שלבו את זה בנגינה: ברגע שאתם שולטים בטכניקה על פד אימון, התחילו לשלב אותה בנגינה על התופים. בהתחלה לאט ובתוך גרובים פשוטים. אחר כך במעברים ובסולואים. זה כמו ללמוד שפה חדשה. קודם מילים, אחר כך משפטים, ואז שיחות עומק.
אז מה למדנו היום, חוץ מזה שמקלות לא נועדו לדלתות?
למדנו שטכניקת פוש-פול היא כלי מדהים. היא מאפשרת לכם לנגן מהר יותר, בשליטה טובה יותר, ועם פחות מאמץ. היא לא קסם, היא פיזיקה ואנטומיה שמשולבות יחד עם הרבה עבודה קשה (אבל כיפית!). דרך שלוקחת זמן, דורשת סבלנות, והרבה התמודדות עם תסכולים קטנים. אבל בסופו של דבר, היא פותחת לכם עולם חדש של אפשרויות על מערכת התופים. אל תפחדו לנסות. אל תתייאשו כשטועים. תהנו מהתהליך. ותזכרו, אם אני הצלחתי להסביר את זה (ובטח ובטח שאם אני מצליח ליישם את זה, לפחות חלקית), אתם בטוח תצליחו ללמוד את זה. עכשיו לכו, תפסו את המקלות האלה, ותתחילו לדחוף ולמשוך כמו שלא דחפתם ומשכתם מעולם. חוץ מאותה ספה עתיקה, כמובן. בהצלחה, ושיגיע יום שתצטרכו להזמין אותי להופעה שלכם כי אתם כוכבים. (אני אביא אטמי אוזניים משלי, תודה).
אם יש לכם עוד שאלות, רעיונות, או אנקדוטות מצחיקות מהמסע שלכם עם פוש-פול, שתפו אותנו בתגובות!