איך לבחור סנר דראם: חומרים, גדלים וסאונד – מדריך מלא

רגע לפני שאתם מתחילים לדמיין את עצמכם עומדים על במה, הזיעה ניגרת, והקהל צורח את שמכם בזמן שאתם מטביעים ביט הורס… בואו נדבר רגע על הלב הפועם של ערכת התופים. לא, לא על הקיק הענק שמרעיד את הרצפה של השכנים שתי קומות מתחתיכם. ולא על המצילות המבריקות שמסנוורות את כולם. אנחנו מדברים על הגיבור האמיתי, זה שנותן את ה”פאק!” הזה בכל פעם שהקטע מגיע לשיא. נכון, הסנר דראם. התוף הצנוע אך הכרחי הזה. בחירת הסנר הנכון זה כמו לבחור בן זוג לחיים המוזיקליים שלכם. טעות אחת קטנה ואתם תקועים עם משהו שפשוט… לא עובד. לא נשמע טוב. גורם לכם להרגיש כאילו המוזיקה שלכם תקועה בבוץ. אבל אל דאגה! בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. כדי להפוך את המסע הזה – מבחירת ה”וואט דה פאק זה הסנר בכלל?” ועד ל”וואו, זה נשמע כמו אלף דולר!” – לחוויה קצת פחות טראומטית וקצת יותר… מצחיקה. אז קחו נשימה עמוקה (ותתכוננו לצליל חד) ובואו נצלול לעולם המופלא, המבלבל, והמצלצל של סנרים.

המדריך ההומוריסטי (אבל באמת שימושי) לבחירת הסנר שישנה לכם את החיים (או לפחות את הסאונד)

למה לכל הרוחות הסנר הזה כזה חשוב?

אתם בטח חושבים, “טוב, תוף זה תוף, לא?” אז זהו, שלא. הסנר דראם הוא כמו הבדיחה הכי טובה בסטנדאפ שלכם. הוא חייב לנחות בול, בזמן הנכון, ועם הטון המדויק. הוא לא רק מכה קצבית. הוא הצבע. הוא האטיטיוד. הוא הסיבה שאנשים מקשיבים או מדלגים. אם הקיק זה הדופק, וההיי-האט זה הנשימה, אז הסנר זה ה… אוקיי, קצת קשה למצוא אנלוגיה שלא תישמע מטופשת, אבל הבנתם את הרעיון. בלעדיו, המוזיקה שלכם פשוט… צולעת. נשמעת חסרת עמוד שדרה. כמו מרק בלי מלח ופלפל. ומי רוצה מרק בלי מלח ופלפל?

עוד קצת על האובססיה הזו (ולמה זה שווה את זה)

מוזיקאים רבים, בעיקר מתופפים (ספוילר: גם אני, אבל ששש…) מפתחים אובססיה לסנר שלהם. הם יכולים לבלות שעות על גבי שעות רק בלכוון אותו. רק כדי לקבל את ה”פאק” המושלם. זה נשמע כמו מחלת נפש קלה? אולי. אבל כשאתם שומעים את ההבדל בין סנר מכוון היטב וסנר שלא (נשמע כמו קרטון שמקפצים עליו), אתם מבינים. זה כמו ההבדל בין קפה קר בטעות לקפה קר שהוכן במיוחד. זה פרט קטן, אבל הוא הופך את הכל.

אז למה זה שווה את ההשקעה (הזמן והכסף)? כי הסנר שלכם הוא החתימה האישית שלכם. הוא יכול להפוך סתם ביט לביט בלתי נשכח. הוא יכול לתת לשיר אופי. הוא יכול לגרום לקהל (או לשכנים) לקפוץ.

השלד החומרי: ממה לעזאזל הסנר הזה בנוי?

בואו נדבר רגע על הדבר העיקרי שמשפיע על הסאונד הראשוני של הסנר: השלד שלו. או ה”שֶל”, כמו שהחבר’ה המגניבים קוראים לזה. וכן, החומר ממנו הוא עשוי משנה. ובגדול. זה ההבדל בין לדבר עם חבר בטלפון סלולרי לדור ראשון לשיחת וידאו 4K. שניהם עושים את העבודה, אבל החוויה שונה לגמרי.

עץ: לא רק למדורות ורהיטים (וגם לא כולם שווים)

הסנרים מעץ הם כנראה הנפוצים ביותר. הם מגיעים במגוון עצום של סוגים, ולכל אחד יש אופי משלו. זה קצת כמו שבני אדם מגיעים בכל הצורות והגדלים, אבל לכל אחד יש את האישיות שלו. רק שבמקרה הזה, האישיות נמדדת בסאונד.

• מייפל (Maple): הדוד המבוגר הנעים והסימפטי. סאונד חם, מלא, עם טווח רחב של צלילים גבוהים, אמצעיים ונמוכים. הוא גמיש מאוד, ומתאים למגוון רחב של ז’אנרים. אם אתם לא בטוחים מאיפה להתחיל, מייפל זו לרוב התשובה הבטוחה. כמו לשים ג’ינס וחולצת טריקו – תמיד עובד.
• בירץ’ (Birch): הבן דוד האנרגטי והקופצני. סאונד בהיר יותר, עם יותר פאנצ’ באזורי האמצע והגבוהים. פחות בס ממייפל, אבל עם יותר נוכחות ומכה חדה. מעולה לז’אנרים שצריכים שהסנר “יחתוך” במיקס, כמו רוק כבד או מוזיקה אלקטרונית. כמו קפה עם שוט אספרסו נוסף.
• מהגוני (Mahogany): הסבא החכם והמסתורי. סאונד עמוק, כהה, עם הרבה בס וחום. פחות דגש על הטווח הגבוה. נותן תחושה וינטג’ית, קצת כמו להקשיב לתקליט ישן. נהדר לבלוז, רוק קלאסי, או כל דבר שרוצה תחושה “שמנה” ועשירה. כמו יין אדום טוב.
• פּוֹפּלָר (Poplar), ליוואן (Luan) ועוד: לרוב נמצאים בסנרים זולים יותר. הם לא רעים בהכרח, אבל לרוב יש להם פחות עומק ואופי מסוגי העץ “האצילים” יותר. קצת כמו להזמין בירה מהחבית של הבית מול בירה מיוחדת מחו”ל. זה בירה, אבל… אתם מבינים.

איך בוחרים? תקשיבו. תקשיבו לסנרים של אמנים שאתם אוהבים. חפשו דמואים ביוטיוב. כל סוג עץ מגיב שונה לכיוון, לסוג הראש, ולטכניקת הנגינה. אין “נכון” או “לא נכון”, יש רק “מתאים לכם” ו”לא מתאים לכם” (ולמוזיקה שלכם).

מתכת: לא רק לחליפות אבירים ולדלתות של בנקים

סנרים ממתכת הם עולם אחר לגמרי. הסאונד שלהם לרוב יהיה יותר מודרני, חד ומצלצל. הם נוטים להיות רגישים יותר לנגינה עדינה (כי המתכת מהדהדת בקלות), אבל גם יכולים לצעוק כשצריך. זה ההבדל בין קול אנושי חם לצליל של פעמון ברור.

• סטיל (Steel – פלדה): הילד הרע של החבורה. סאונד בהיר, חד, ומצלצל מאוד. יש לו המון “רינג” (הצלצול הזה שנשאר אחרי המכה). מעולה לרוק, פאנק, או כל דבר שדורש מכה אגרסיבית ונוכחות. קצת כמו צלצול טלפון ישן. לא מתעלמים ממנו.
• אלומיניום (Aluminum): החבר המאוזן. סאונד קצת פחות בהיר מפלדה, יותר יבש ומפוקס. פחות רינג, יותר פאנצ’. נהדר לז’אנרים שרוצים סאונד מתכת מודרני אבל לא מוגזם. קצת כמו מים מינרליים – נקי, מרענן, עושה את העבודה בלי הרבה דרמה.
• בראס (Brass – פליז): הדוד העשיר עם הסיגר. סאונד חם ועשיר יחסית למתכת, עם תחתית נעימה וצלצול מוזיקלי. הסאונד מתפתח ומתבגר עם הזמן. נהדר לבלוז, פאנק, ג’אז, וז’אנרים שצריכים מתכת עם נשמה. כמו קוניאק טוב.
• קופר (Copper – נחושת): האח האמנותי. סאונד חם יותר מבראס, עם הרבה גוף וטווח דינמי רחב. נוטה להיות כהה ועמוק. קצת פחות נפוץ, אבל נותן סאונד ייחודי. כמו פסל מברונזה – יש לו נוכחות.
• ברונזה (Bronze): ההיסטוריון. חומר פחות נפוץ בסנרים מודרניים (אבל יש ויש). סאונד עשיר, כהה, עם הרבה עומק ותהודה. כמו קערת מדיטציה עתיקה – סאונד מהדהד ומרגיע (או מעצבן, תלוי את מי שואלים).

כשבוחרים מתכת, חשוב לחשוב כמה “רינג” אתם מוכנים לסבול (או לאהוב). זה יכול להיות מעולה במיקס מסוים ומעצבן במיקס אחר.

החומרים האקזוטיים והמוזרים (לא לבעלי לב חלש)

יש גם סנרים מחומרים פחות קונבנציונליים. למשל:

• אקריליק (Acrylic): שקוף (לרוב), סאונד בהיר, פאנצ’י, עם מכה ראשונית חזקה ותהודה יחסית מוגבלת. נראה מגניב על הבמה, סאונד… פלסטיקי משהו, בקטע טוב (לפעמים). כמו קוקטייל צבעוני בבר טרנדי.
• קרבון פייבר (Carbon Fiber): קל משקל, חזק, סאונד מודרני מאוד, יבש, ממוקד, ועם טווח דינמי מדהים. קצת כמו מכונית מרוץ. יקר, מהיר, לא לכל אחד.

החומרים האלה הם לרוב נישתיים יותר ונותנים סאונד ספציפי מאוד. אם אתם רק מתחילים, סביר להניח שתלכו על עץ או מתכת “רגילה”. אבל תמיד כיף לדעת שיש גם דברים מוזרים שם בחוץ.

הגודל קובע? למה המידות של הסנר שלכם חשובות לא פחות מהחומר

אחרי שהחלטתם על החומר (או לפחות צמצמתם את האפשרויות), מגיע החלק המבלבל לא פחות: הגודל. והגודל של הסנר נמדד בשני מספרים עיקריים: קוטר ועומק. שני המספרים האלה, בדרך כלל באינצ’ים, משפיעים באופן דרמטי על גובה הצליל, הנפח, והאופי הכללי של הסנר.

קוטר הסנר: מ-10 עד 16 אינץ’ (ואפילו יותר)

זה המספר הראשון שאתם רואים במפרט. הוא קובע כמה רחב הסנר. הקוטר הנפוץ ביותר הוא 14 אינץ’.

• 14 אינץ’: המלך (והאם הוא קצת משעמם?)

  זה הסטנדרט. רוב השירים שאתם שומעים הוקלטו עם סנר 14 אינץ’. יש סיבה לזה: הוא ורסטילי. הוא יכול להיות גבוה או נמוך, פתוח או יבש, תלוי איך מכוונים אותו ואיזה ראש שמים עליו. זה כמו החולצה הלבנה בארון הבגדים – מתאים כמעט להכל. אבל בדיוק בגלל זה, לפעמים הוא יכול להרגיש קצת… רגיל. צפוי.

  טיפ מהמומחים (שלא אמרנו שאנחנו): אם זה הסנר הראשון שלכם ואתם לא בטוחים, 14 אינץ’ זה הימור בטוח. לומדים עליו את היסודות, ורק אז מתחילים להשתגע.

• 10-13 אינץ’: הקטנים הזועמים (פיקולו ועוד)

  אלה הסנרים הקטנים יותר בקוטרם. לרוב, הם גם רדודים יותר (נדבר על עומק בהמשך), מה שהופך אותם ל”פיקולו” (Piccolo) סנרים. הסאונד שלהם לרוב גבוה, חד, ועם פחות “גוף” או בס. כמו סטירה קטנה אבל כואבת. הם מעולים לסגנונות שצריכים סנר מאוד “קראנצ’י” או כסנר משני לאפקטים. פחות מתאימים כסנר יחיד לרוק כבד (אלא אם כן אתם רוצים להישמע כמו להקת סקא מפרו). הם גם קלים יותר לנגינה מהירה כי הם קטנים.

• 15-16 אינץ’ (ויותר): הענקים השקטים (או הרועמים)

  אלה סנרים גדולים יותר. פחות נפוצים בערכות תופים רגילות, יותר בעולם המצעדים או לתופים שצריכים סאונד עמוק ובשרני במיוחד. יש להם יותר תהודה, יותר גוף, ופחות “פיץ'” (גובה צליל). כמו דוב גדול – לא זז מהר, אבל כשנותן מכה, מרגישים אותה. לרוב לא הבחירה הראשונה למתחילים, אלא אם כן אתם מתכננים להקים להקת תופים צבאית.

עומק השל: למה 5 אינץ’ זה לא 7 אינץ’ (וזה קריטי)

המספר השני במפרט. זה העומק של הסנר. הוא משפיע באופן דרמטי על גובה הצליל והנפח של הסנר.

• 3-5 אינץ’: הרדודים (Piccolo ודומיהם)

  ככל שהסנר רדוד יותר, כך גובה הצליל שלו יהיה גבוה יותר. סנרים בעומק 3-5 אינץ’ נשמעים חדים, “סנאפי” (כמו נקישה מהירה ויבשה), ויש להם פחות עומק וגוף. כמו צליפת שוט קצרה. פיקולו סנרים לרוב יהיו גם בקוטר קטן וגם רדודים. נהדרים לפאנק, רגאיי, או כסנר אפקטים. פחות לרוק כבד או בלוז קלאסי.

• 5-6.5 אינץ’: הסוויט ספוט (איפה שרוב הקסם קורה)

  זה הטווח הנפוץ ביותר. סנרים בעומק 5, 5.5, 6 או 6.5 אינץ’ הם המאזנים ביותר. הם מאפשרים לכם לקבל סאונד גבוה וחד כשהם מכוונים גבוה, או סאונד עמוק ושמנמן כשהם מכוונים נמוך. כמו כלי עבודה רב תכליתי. סנר 14×5 או 14×6.5 (נקרא גם “קונצרט”) הם כנראה הסנרים הפופולריים ביותר בעולם. אם אתם מתחילים, זה כנראה טווח העומקים שכדאי לכם להתמקד בו.

• 7-8 אינץ’ (ויותר): העמוקים (והרועמים באמת)

  סנרים עמוקים יותר נשמעים נמוכים יותר, עם יותר גוף, עומק ונפח. יש להם פחות “פיץ'” ויותר “ת’אק” (מכה בשרנית ועמוקה). כמו אגרוף עטוף בכפפה. נהדרים לרוק כבד, מטאל, או כל ז’אנר שצריך סנר שמרגישים בבטן. הם לרוב פחות רגישים לנגינה עדינה, ופחות קלים לכוון לגובה צליל גבוה מאוד.

שורה תחתונה: הגודל בהחלט קובע, אבל לא בהכרח “גדול יותר = טוב יותר”. זה תלוי מה אתם מנגנים ואיזה סאונד אתם מחפשים. סנר 14×5 הוא קלאסיקה מסיבה טובה. סנר 14×6.5 נותן קצת יותר עומק בלי לוותר על הטווח. פיקולו נותן צליל חד ומודרני. סנר עמוק נותן סאונד בשרני וכבד. תחשבו על המוזיקה שלכם, ותבחרו בהתאם.

זה לא רק השל: ראשים, סנרס והקסם השחור של הכיוון

אוקיי, בחרתם חומר וגודל. מזל טוב! אתם בחצי הדרך. עכשיו מגיעים החלקים המבלבלים (אבל גם הכיפיים) שבאמת משפיעים על הסאונד הסופי של הסנר: הראשים, ה”סנרס” (הקפיצים למטה) והכיוון. זה כמו לבשל: יש לכם את המרכיבים העיקריים, אבל התבלינים והאופן שבו אתם מבשלים הופכים את זה למנה מדהימה (או לאסון קולינרי).

איזה ראש שמת על הכתפיים… סליחה, על הסנר?

לסנר יש שני ראשים: ראש עליון (Batter head) שאתם מכים עליו, וראש תחתון (Resonant/Snare head) שנמצא בתחתית, עליו יושבים הקפיצים (הסנרס). שני הראשים האלה חייבים לעבוד יחד כמו צוות קומדיה טוב. כל אחד משפיע על השני.

• ראש עליון (Batter head):
  • שכבה אחת מול שתיים: ראש חד שכבתי הוא בהיר יותר, רגיש יותר, ועם יותר אוברטונים (הצלילים הלא-כל-כך-רצויים שמהדהדים). מעולה לג’אז, פאנק, או כל סגנון שצריך רגישות. ראש דו שכבתי הוא כהה יותר, עם פחות אוברטונים ויותר פוקוס ופאנצ’. מעולה לרוק כבד, מטאל, פופ. סופג יותר מכות וחי יותר זמן (בדרך כלל).
  • ציפוי (Coated) מול שקוף (Clear): ראש מצופה (לרוב לבן או שחור) נותן סאונד חם יותר, יבש יותר, ומעט פחות רינג. הוא גם מאפשר לנגן עם מברשות (Brushes) בצורה טובה. ראש שקוף נותן סאונד בהיר יותר, עם יותר רינג ומתקפה חדה. הציפוי גם נשחק עם הזמן, מה שמשנה מעט את הסאונד.
• ראש תחתון (Resonant/Snare head):

  הראש התחתון לרוב דק בהרבה מהראש העליון (שכבה אחת, לרוב 3-5 מיל). הוא נועד להגיב לרעידות הראש העליון ולהעביר אותן לקפיצים (הסנרס). הוא קריטי לרגישות הסנר ולצליל ה”סנאפי” שלו. לרוב, לא מחליפים אותו לעיתים קרובות כמו את הראש העליון, אבל חשוב שהוא יהיה מכוון היטב ומתוח כמו… ובכן, מתוח מאוד. ראש תחתון מקומט או רפוי הורס את הסאונד של הסנר לחלוטין. כמו לא לשים שמן במנוע.

בשורה התחתונה: הראשים שתבחרו ישנו את הסאונד של הסנר שלכם לחלוטין. סנר מעץ מייפל יכול להישמע חם ועגול עם ראש דו שכבתי ומצופה, או בהיר וחד עם ראש חד שכבתי ושקוף. זה כמו להלביש את אותו בן אדם בבגדים שונים לגמרי. נסו שילובים שונים!

הסנרס: התיל שמציל (או קורע עצבים) ואיך הוא עובד

הסנרס (Snare Wires) אלה אותם קפיצים קטנים (או לא כל כך קטנים) שיושבים מתחת לראש התחתון ומחוברים לגוף הסנר באמצעות מנגנון קטן שנקרא Strainer או Throw-off. כשהראש התחתון רוטט, הוא גורם לקפיצים לרעוד כנגדו, וזה מה שיוצר את צליל ה”רעש” המיוחד של הסנר.

• כמה קפיצים זה מספיק? סנרס מגיעים עם מספר שונה של קפיצים (לרוב 16, 20, 24, או 42). ככל שיש יותר קפיצים, כך הסאונד יהיה יותר “סנאפי” ומרוח, עם פחות הפרדה בין מכות. פחות קפיצים נותנים סאונד יותר “יבש” ופוקוס, עם יותר דגש על צליל המכה הראשוני. 20 קפיצים זה הסטנדרט וורסטילי למדי. 42 קפיצים זה כמו להגזים עם המלח במרק. לפעמים זה עובד, לפעמים לא.
• חומר הקפיצים: לרוב עשויים פלדה (בהיר, רגיש) או פליז (חם יותר, פחות רגיש). יש גם קפיצים מיוחדים עם חומרים שונים או מבנה שונה (למשל, קפיצים ששקועים במרכז).
• המתח של הקפיצים: זה החלק החשוב ביותר. ה-Strainer מאפשר לכם להדק או לשחרר את הקפיצים כנגד הראש התחתון. כפיצים מתוחים מדי נשמעים חנוקים ויבשים, עם “זמזום” מעצבן. קפיצים רפויים מדי נשמעים… כמו קרטון שזורקים עליו גרגרי אורז. למצוא את המתח הנכון זו אומנות שדורשת סבלנות (והרבה סיבובי כפתורים קטנים).

טיפ חשוב: כשמכוונים את הסנר, מכוונים קודם את שני הראשים לגובה הצליל הרצוי, ורק אז מתחילים לשחק עם מתח הקפיצים. אל תנסו לפתור בעיות כיוון ראשים על ידי הידוק מטורף של הקפיצים. זה לא עובד. זה כמו לנסות לכבות שריפה עם בנזין.

כיוון הסנר למאותגרים שמיעתית (ואיך לא להפוך להיות מטורפים)

כיוון סנר יכול להיות מתסכל בטירוף. אין דרך קלה לומר את זה. זה לא כמו לכוון גיטרה עם טיונר. זה יותר כמו… לנסות להבין מה תינוק רוצה כשהוא בוכה. יש רמזים, אבל זה דורש ניסוי וטעייה (והקשבה!).

• היסודות: מתחילים בכיוון ראש ראש. הידקו את הברגים (Lug screws) בצורה אחידה, קודם באלכסון, אחר כך בצדדים, עד שהראש מתוח מספיק כדי לתת צליל. שמעו את גובה הצליל ליד כל בורג ונסו לגרום לכולם להישמע זהה. זה קריטי ל”פלאטיות” (Flatness) של הראש ולהדהוד אחיד.
• כיוון עליון מול תחתון: בדרך כלל, הראש התחתון מכוון גבוה יותר מהראש העליון. זה עוזר לו להגיב טוב יותר לקפיצים. אבל זה לא חוק ברזל. נסו יחסים שונים. כוונו את הראש העליון לגובה שאתם רוצים לשמוע כשאתם מנגנים בלי הקפיצים. ואז כוונו את הראש התחתון גבוה יותר ויותר עד שתקבלו את הרגישות הרצויה מהסנרס.
• מתח הקפיצים: זה הטאץ’ האחרון. עם הקפיצים משוחררים, הקישו על הסנר (ממש מעל הקפיצים). שמעו את צליל הראש. עכשיו הדקו את הקפיצים לאט לאט. בהתחלה תשמעו זמזום. המשיכו להדק בעדינות עד שהזמזום הופך לצליל “סנאפי” ברור. אם הידקתם יותר מדי, הסאונד ייחנק ויאבד את הגוף שלו. שחררו מעט. מצאו את הספוט המתוק הזה. זה עניין של ניסוי וטעייה, והמון הקשבה.
• אביזרים: יש טיונרים אלקטרוניים לתופים שמנסים לעזור, אבל לרוב הם רק נותנים כיוון כללי. האוזן שלכם היא הכלי הטוב ביותר. אפשר גם להשתמש באפליקציות לטיונינג תופים, אבל קחו אותן בערבון מוגבל. וגם: Damping! טבעות פלסטיק (Moongels, O-rings) או סרט דביק יכולים לעזור לשלוט באוברטונים הלא רצויים. אל תתביישו להשתמש בהם! רוב המתופפים המקצועיים עושים את זה. זה לא רמאות, זה סאונד טוב.

5 שאלות שחייבות לשאול את עצמכם (ואולי את מוכר כלי הנגינה האומלל) לפני שקונים סנר

רגע לפני שאתם שולפים את הארנק (או כרטיס האשראי, אנחנו ב-2024), עצרו רגע ושאלו את עצמכם (או מישהו שמבין, רצוי כזה שלא מנסה למכור לכם את הסנר הכי יקר בחנות):

1. מה התקציב שלי? סנרים יכולים לעלות ממאות בודדות של שקלים עד עשרות אלפים. תהיו ריאליים. סנר יקר לא בהכרח יהפוך אתכם למתופפים טובים יותר, אבל סנר גרוע *כן* יכול לתסכל אתכם מאוד. סנרים בטווח הביניים (1000-3000 ש”ח) לרוב מציעים תמורה מעולה למחיר.
2. איזה סגנון מוזיקה אני מנגן (או רוצה לנגן)? רוק? ג’אז? פאנק? מטאל? פופ? לכל סגנון יש העדפות סאונד שונות בסנר. סנר מייפל 14×5.5 יהיה ורסטילי להרבה סגנונות, אבל אם אתם מנגנים רק מטאל, אולי תעדיפו משהו ממתכת עמוק יותר. אם אתם רק ג’אז, אולי פיקולו יעבוד לכם.
3. איזה סאונד סנר אני אוהב? תחשבו על המתופפים האהובים עליכם. איזה סאונד סנר יש להם? נסו לחפש איזה סנרים הם מנגנים (זה לא תמיד קל לגלות). זה ייתן לכם נקודת התחלה. האם אתם אוהבים סאונד בהיר וחד? עמוק ושמן? חם ועשיר? יבש וממוקד?
4. האם זה יהיה הסנר היחיד שלי? אם כן, ורסטיליות היא המפתח. משהו כמו 14×5 או 14×6.5 מעץ מייפל או בירץ’ יהיה בחירה טובה. אם יש לכם כבר סנר ואתם מחפשים משהו שונה, לכו על משהו קיצוני יותר – פיקולו, סנר עמוק, או מחומר אקזוטי.
5. האם אני יכול לנסות אותו לפני שאני קונה? זה הכי חשוב! ללכת לחנות כלי נגינה ולהקיש על הסנר (עם מקל שהבאתם מהבית!) זה קריטי. שמעו אותו. הרגישו אותו. איך הוא מגיב? איך הוא נשמע כשהוא מכוון גבוה? נמוך? אל תתביישו לבקש מהמוכר לכוון לכם אותו או להסביר לכם. בשביל זה הם שם (או לפחות אמורים להיות שם). צפו בסרטוני דמו אונליין, אבל זכרו שתנאי ההקלטה יכולים לשנות את הסאונד מאוד. שום דבר לא מחליף מכה במציאות.

שאלות ותשובות בזק (בקטע מצחיק, מקווים):

• ש: מה ההבדל בין סנר זול ליקר?
  
  ת: חוץ מהמחיר? לרוב החומרים, איכות הבנייה, ורמת הפירוט (וואקום בחלל בתוך השל, חישוקים יצוקים מול מחושלים וכו’). סנר יקר יותר לרוב נשמע טוב יותר “ישר מהקופסה”, קל יותר לכיוון, ומגיב טוב יותר לנגינה. אבל סנר זול *טוב* יכול להישמע נהדר עם ראשים טובים וכיוון נכון!
• ש: למה הסנר שלי מצלצל לבד כשאני מכה על הטאמים?
  
  ת: אה, קוראים לזה “רזוננס סימפתטי”. התהודה של הטאמים גורמת לראש התחתון של הסנר ולסנרס לרטוט. זה נורמלי. אפשר לצמצם את זה על ידי כיוון נכון של הטאמים והסנר, או שימוש ב-Damping על הסנר. אל תכוונו את הזמזום הזה לחלוטין, הוא חלק מהסאונד!
• ש: האם כדאי לקנות סנר יד שנייה?
  
  ת: בהחלט! אפשר למצוא מציאות נהדרות. רק ודאו שהשל לא סדוק, שהברגים לא חלודים מדי, שהחישוקים ישרים, וה-Strainer (המנגנון של הקפיצים) עובד חלק. והכי חשוב: נסו אותו!
• ש: כל כמה זמן צריך להחליף ראשים?
  
  ת: תלוי כמה אתם מנגנים וכמה חזק. ראש עליון יכול להחזיק משישה חודשים עד שנה (ואפילו יותר אם אתם מנגנים עדין). כשהציפוי נשחק מדי, יש לו שקעים, והסאונד שלו הופך למת, זה הזמן. ראש תחתון יכול להחזיק שנים, אלא אם כן הוא נקרע. אל תחכו שהראש יקרע כדי להחליף! ראשים “עייפים” הורסים את הסאונד.
• ש: האם יש סנר “מושלם” לכל הז’אנרים?
  
  ת: אם היה, היה לי כנראה צי קטן שלם כזה ולא הייתי כותב את זה. אין. לכל סנר יש אופי משלו. חלקם ורסטיליים יותר מאחרים (ראו 14×5 מייפל), אבל לכל ז’אנר ספציפי או סאונד ספציפי, אולי תרצו משהו אחר. בגלל זה להרבה מתופפים יש אוסף של סנרים (ואז אין להם איפה לישון).

עכשיו מה? טיפים לחיים שאחרי הסנר הראשון

קניתם! בחרתם! כיוונתם (בערך)! עכשיו מה עושים עם הילד החדש הזה? הנה כמה טיפים כדי לא להתייאש ולהפיק ממנו את המקסימום.

לא להתייאש: גם ג’ימי הנדריקס נשמע כמו תוכי בהתחלה (טוב, אולי לא, אבל מילא)

ללמוד לנגן על סנר (ולשלוט בסאונד שלו) לוקח זמן. זה לא קסם. אתם לא מייקל ג’קסון ביום הראשון (גם הוא לא היה). יהיו רגעים שהסנר יישמע כמו חתול שנדרס על ידי משאית. יהיו רגעים שתצליחו לכוונו בטעות לסאונד מדהים ולא תזכרו איך עשיתם את זה. זה חלק מהתהליך. קחו את זה בקלות. צחקו על הטעויות שלכם. תתאמנו קצת בכל יום, אפילו רק 10-15 דקות. הידיים שלכם, האוזניים שלכם, והמוח שלכם יתרגלו. סבלנות זו מילת המפתח (ולא רק בתופים).

איפה עוד ללמוד (ולצחוק על עצמכם)?

המדריך הזה הוא רק קצה הקרחון של הר הסנרים. יש עולם שלם של מידע בחוץ:

• יוטיוב: אוצר בלום של דמואים לסנרים שונים, מדריכי כיוון (חפשו סרטונים שמסבירים בצורה ויזואלית ופשוטה), טיפים לטכניקות נגינה על הסנר (Ghost notes! Rimshots! Sidestick!). יש שם מתופפים מדהימים שיכולים ללמד אתכם טריקים. חלקם גם ממש מצחיקים.
• פורומים וקבוצות ברשת: יש קהילות מתופפים אונליין. אנשים ישמחו לעזור, לענות על שאלות (גם המטופשות ביותר, באחריות!), ולהתווכח עד מחר על איזה חומר סנר הוא הכי טוב (פלדה! לא, מייפל!). זה מקום נהדר לשאול שאלות ולקבל השראה.
• מורים לתופים: אם התקציב מאפשר, אין כמו מורה טוב. הוא יכול לתת לכם פידבק מיידי, לתקן טעויות לפני שהן הופכות להרגלים רעים, וללמד אתכם טכניקות נכונות. הוא גם יכול לעזור לכם עם הכיוון של הסנר שלכם!

רעיונות מפוקפקים להשתמש בידע החדש (גיטר הירו במציאות?)

אוקיי, עכשיו אתם מומחי סנרים מתחילים. מה עושים עם זה? הנה כמה רעיונות (חלקם יותר רציניים מאחרים):

• להקים להקה! עם הסנר החדש שלכם, אתם מוכנים לכבוש את הבמות (או לפחות את החזרות אצלכם בסלון).
• להקליט את עצמכם: הקליטו את הסנר שלכם בנפרד, הקשיבו לסאונד, נסו לכוון אותו אחרת, נסו ראשים אחרים. זה הדרך הכי טובה להבין איך הסאונד משתנה.
• לכתוב ג’ינגל לסופר השכונתי: עם סנר שצועק “קנו עכשיו!”, מי יסרב?
• להרשים בדייטים: “את יודעת… הסנר הזה מורכב מ-10 שכבות של מייפל קנדי מובחר שגודל בשיפוע הצפוני של הר…” אוקיי, אולי זה לא הרעיון הכי טוב. נחזור לנקודה הראשונה.
• להשתתף בתחרות “מי מכוון את הסנר הכי גבוה בלי לקרוע את הראש”: לא מומלץ.

לסיום: אז בחרתם סנר. יאללה לתופף!

זהו זה. עברתם את המסע. אתם מבינים קצת יותר על העץ, המתכת, הגודל, הראשים, הקפיצים, והכיוון. האם אתם מומחים עולמיים? כנראה שלא. אבל אתם בהחלט יותר מומחים משהייתם לפני שקראתם את זה (מקווים). בחירת סנר היא החלטה אישית. אין סנר אחד שהוא “הכי טוב” לכולם. יש סנר “הכי טוב” *לכם* ולמוזיקה *שלכם*. הסנר שיגרום לכם להרגיש השראה. הסנר שיגרום לכם לרצות לתופף שעות. הסנר שיגרום לשכנים לדפוק על התקרה (בקטע טוב, אולי?).

אל תפחדו לנסות. אל תפחדו לטעות. אל תפחדו שהסנר שלכם יישמע רע לפעמים. זה קורה לטובים ביותר. מה שחשוב זה שאתם מנגנים, שאתם יוצרים, שאתם נהנים מהדרך. המוזיקה היא מסע, והסנר שלכם הוא רק אחד הכלים המדהימים במסע הזה. אז קחו את המקלות, התיישבו מאחורי הערכה (או רק מאחורי הסנר אם זה מה שיש לכם), ותתחילו להקיש. העולם מחכה לשמוע את ה”פאק!” שלכם.

בהצלחה, ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם (אני אביא אטמי אוזניים, ליתר ביטחון. סתם, בצחוק! או שאולי לא?).