איפה הילד?: הרוק הישראלי והטקסט האישי של שנות ה-90

שמעו סיפור: פעם, לפני עידן הטיקטוק והספוטיפיי המאולגרים, כשהאינטרנט עוד היה נשמע כמו מנקה אבק וטלוויזיה הייתה קופסה ענקית, קרה משהו מטורף כאן בארץ. שנות ה-90 הגיעו. ולפני שהספקנו להבין מה זה אומר, הרוק הישראלי עבר מהפך. פתאום, במקום שירים על מלחמות ושלום עולמי, התחילו לדבר איתנו על כאבי בטן, אהבות נכזבות, והדילמה הקיומית אם לקום מהמיטה בבוקר. כן, כן, נשמע מוכר? בדיוק. אם אתם רוצים להבין איך הצליחו להפוך את החרדות הכי עמוקות שלנו להמנונים מרגשים שעד היום גורמים לנו לרקוע ברגליים, או סתם מעניין אתכם למה סבתא שלכם התחילה פתאום לדבר על “לשיר איתך”, הגעתם למקום הנכון. תתכוננו למסע בזמן. אנחנו עומדים לצלול אל עומק הנשמה של הרוק הישראלי של הניינטיז. וכן, יהיה כיף. אני מבטיח. או לפחות פחות כואב מטיפול שורש.

הילד שבנו מתעורר: למה דווקא שנות ה-90 ברוק הישראלי הן קטע כזה?

בואו נדבר רגע בכנות. רובנו זוכרים את שנות ה-90 בעיקר בגלל סדרות טלוויזיה מטופשות, אופנת פלנל מפוקפקת, ואולי איזה משחק מחשב פיקסלי. אבל מתחת לפני השטח, כשכולם היו עסוקים בלהבין מי רצח את לורה פאלמר, קרה פה פלא מוזיקלי. הרוק הישראלי חטף שוק חשמלי. הוא פתאום הפסיק להיות מנומס, הפסיק להיות פוליטיקלי קורקט, והתחיל לדבר איתנו. פשוט לדבר. על החיים. על הבלגן. על הפחד מכישלון. ועל אהבה שבורה. כי מסתבר, כשאתה מדבר על הדברים האלה, כולם מבינים. וזה נהיה חזק. חזק מאוד.

בין אקורד רוק לכאב ראש: קצת היסטוריה בכיף (וגם טיפים להימנעות ממוזיקה גרועה)

תראו, לפני הניינטיז, הרוק הישראלי היה קצת כמו הדוד הנחמד הזה שבחגים תמיד שואל מתי אתם מתחתנים. הוא היה שם, הוא היה חשוב, אבל הוא היה קצת… צפוי. שירי ארץ ישראל היפה, מחאה חברתית, דברים כאלה. חשובים, אין ספק. אבל לא תמיד הדליקו את האש הפנימית. בשנות ה-80, היו כמה קריצות לכיוון האישי, אבל עדיין, הרוח הכללית הייתה יותר על “אנחנו” ופחות על “אני”. ואז הגיעו ה-90. ופתאום, מישהו כנראה לחץ על כפתור ה”אני ואני ואני”. פתאום, המילים התחילו לגעת במקומות כואבים, מצחיקים, מביכים. כאלה שאף אחד לא דיבר עליהם בקול רם. וזה היה כל הקסם. זה גרם לנו להרגיש פחות לבד. וגם פחות מביך. כי אם חמי רודנר יכול לשיר על זה שהוא “קצת עייף”, אז גם אני יכולה לא להדיח כלים.

טיפ למאזינים המתחילים: אל תנסו לחפש היגיון מושלם במילים. לפעמים זה פשוט זרם תודעה של מישהו שהיה צריך לפרוק. תנו לזה לעבור דרככם. כמו רוח פרצים בקיץ. או חשבון חשמל גבוה.

המהפכה השקטה: איך השתנו המילים והאם זה אומר שהיינו צריכים ללכת לפסיכולוג?

השינוי הגדול ברוק הישראלי של שנות ה-90 היה שהמילים הפסיקו להיות “נאומים”. הן הפכו להיות “שיחות”. שיחות עם חבר. שיחות עם עצמך במראה אחרי לילה לבן. הכותבים פשוט פתחו את הלב, או את הפצעים (לפעמים שניהם יחד). הם כתבו על פחד, על בדידות, על בלבול, על אהבה בלתי אפשרית, על הרצון לברוח מכל דבר שדורש ממך להיות מבוגר אחראי. וזה נגע לנו בול. למה? כי כולם מרגישים את זה. גם אם הם לובשים חליפות יוקרה ונוסעים במכוניות יקרות. הרוק הישראלי של הניינטיז הצליח להוריד את המסכות. הוא פשוט אמר: “בואו נהיה בני אדם לרגע. עם כל הדרעק שבדבר”. וזה היה מרענן כמו מזגן ביום חמסין.

שאלות ותשובות (כי בטח יש לכם כאלה בראש)

• ש: אז למה קוראים לזה “רוק אישי”? בגלל שהם כתבו ביומן?
  ת: בערך! זה לא בהכרח שהם כתבו ביומן, אבל הם כתבו מנקודת מבט מאוד אישית וחשפו רגשות פנימיים וחוויות סובייקטיביות, בניגוד לשירי מחאה או לאומיות שהיו נפוצים יותר בעבר. קצת כמו לשמוע את היומן הסודי של אליל הרוק שלך. רק בלי המנעול הקטן ששובר את הציפורניים.
• ש: האם כל שירי שנות ה-90 ברוק היו דיכאוניים? כי אני זוכר שירים שמחים!
  ת: הלו, קצת אופטימיות! לא כולם היו דיכאוניים. חלקם היו עמוקים, חלקם אפילו אופטימיים או הומוריסטיים. אבל גם השמחים שבהם נטו לעסוק ברגשות פנימיים וחוויות יומיומיות, ולא בהכרח בהצהרות פומפוזיות. קצת כמו שמחה שמגיעה אחרי שמקלחת מים קרים נגמרת. היא שמחה, אבל אתה זוכר את הקור.

יומן מסע בחרוזים: 3 גיבורי תרבות שלא פחדו לחשוף (ואיך לזהות אותם במסיבה)

אז מי היו הגיבורים הלא קונבנציונליים האלה? אלו שפתחו את הלב (ואת הסטודיו) ונתנו לנו הצצה נדירה למוחם המבריק? היו המון, אבל יש כמה שהשאירו חותם כל כך עמוק, שאפילו אם תנסו, לא תוכלו להתעלם מהם. קבלו את הטריו הקדוש של הטקסט האישי.

איפה הילד? והשאלה הגדולה: איך להזדהות עם הטירוף היומיומי?

אם יש להקה שמגלמת את הבלגן המתוק של שנות ה-90 בשיא תפארתו, זו “איפה הילד?”. חמי רודנר, הסולן והכותב הראשי, לקח את כל התסכולים הקטנים של החיים – הפקקים, הבחורה שלא התקשרה, העייפות הכללית מהקיום – והפך אותם למילים שהלחימו לנו את הנשמה. פתאום, לשיר “אני רואה עתיד” היה כמו להודות שגם אתם, כמו כולם, קצת עייפים מלהיות מבוגרים. והוא עשה את זה עם אירוניה, עם חיוך, ועם גיטרה רועשת. הם לימדו אותנו שאפשר להיות מפורסם, מצליח, ועדיין לשיר על זה שבא לך רק לישון. אגב, מומלץ לתרגל את מילות השירים שלהם למקרה שתיתקלו בהם במסיבת קריוקי. זה תמיד מרשים.

המכשפות: כוח נשי ברוק? זה לא רק לפורים (ואיך להתחבר לכוח הזה)

ואז הגיעו המכשפות. בום! ארבע נשים שפתחו את הפה, ואיזה פה. עם טקסטים כנים, בוטים, ונטולי פילטרים, הן ניפצו את תקרת הזכוכית (ואת האוזניים של מי שלא היה רגיל לרוק נשי עוצמתי). הן דיברו על מיניות, על כאב, על כוח נשי, על כל מה שהיה כלוא עד אז בשיחות סלון פרטיות. פתאום, שיר כמו “עד העונג הבא” נשמע בכל רדיו, וגרם לכולם להרגיש קצת יותר משוחררים. הן הוכיחו שרוק הוא לא רק בנים עם גיטרות חשמליות. הוא נשמה. הוא כוח. והוא נשי בטירוף. אם אתם רוצים להבין איך להוציא את העוצמה הפנימית שלכם, פשוט שימו שיר שלהן בווליום גבוה ותנו לזה לקרות. מומלץ לא באוטו עם הילדים. אלא אם כן אתם רוצים שהם יהיו ממש מגניבים.

אביב גפן: הנסיך האפל או הפסיכולוג של כולנו? (ואיך לא להפוך לציניקן)

ואז הגיע הילד-גאון, אביב גפן. עם שיער ארוך, איפור, ודיכאון מתוק מתמיד, הוא הפך להיות הקול של דור שלם. הליריקה שלו הייתה אישית עד כאב, לעיתים אפלה, לעיתים מלאת תקווה, ותמיד – אבל תמיד – נגעה בנימים הכי עדינים בנשמה. הוא דיבר על בדידות, על חוסר שייכות, על חיפוש משמעות, על ההתבגרות המפחידה. והוא עשה את זה בצורה כל כך חשופה, שזה גרם לכל אחד ואחת מאיתנו להרגיש כאילו הוא שר עלינו, ורק עלינו. אם אתם מרגישים שאתם “עצובים” אבל לא יודעים למה, שימו אביב גפן. הוא כבר ימצא לכם סיבה. וגם נחמה. מטורף. זה כמו טיפול פסיכולוגי, רק בלי השעה הקבועה והכסף. ועם מוזיקה טובה. (אבל עדיין, אם אתם מרגישים רע, לכו לפסיכולוג אמיתי. הוא לא יצחק עליכם כשתפלו בבחינת בגרות).

שאלות ותשובות (כדי שלא תרגישו לבד עם המחשבות שלכם)

• ש: האם הרוק של שנות ה-90 היה רק על אהבה וכאב? לא היו נושאים אחרים?
  ת: בטח שהיו! אבל גם כשהם דיברו על נושאים כמו פוליטיקה, חברה או סביבה, הם עשו זאת דרך פריזמה אישית מאוד. זה היה על איך האירועים האלה משפיעים עלי, על התחושות שלי, ולא על נאומים גרנדיוזיים. אז כן, היה הרבה כאב, אבל גם הרבה אמת. וזו כבר התקדמות משמעותית, לא?
• ש: למה אני לא זוכר את כל האומנים האלה? האם אני מזדקן?
  ת: קודם כל, זה בסדר להזדקן, כולנו שם. שנית, לא כולם זכורים באותה מידה, וחלקם היו יותר “להקות קאלט”. אבל החדשות הטובות הן שאפשר לגלות אותם מחדש. זה כמו למצוא קופסת שוקולד חבויה בבית אחרי חג הפסח. הפתעה נעימה!

לא רק טקסטים: 5 דרכים לזהות שיר רוק ישראלי משנות ה-90 בעיניים עצומות (וכמה קל לנגן אותו?)

אוקיי, אז הבנו שהמילים היו מדהימות. אבל מה עם המוזיקה? האם היא הייתה מסובכת כמו לפרק קוביה הונגרית שיכורה? ובכן, ברוב המקרים, דווקא לא. הרוק הישראלי של הניינטיז הצטיין בפשטות מתוחכמת. הוא ידע לתת בראש, לרגש, ולפעמים גם לשגע, בלי צורך בתזמורות שלמות או טכניקות נגינה שדורשות תואר שלישי בפיזיקה.

הגיטרה האקוסטית שצמחה: כוחה של הפשטות המחושבת (ומה לעשות עם הגיטרה של סבא)

הרבה מהשירים האלה נולדו על גיטרה אקוסטית. הם היו יכולים לעמוד בפני עצמם רק עם שירה וגיטרה. וזה לא קרה בטעות. זו הייתה בחירה. כי כשהמוזיקה פשוטה, המילים בולטות יותר. והרגש חשוף יותר. פחות אפקטים, פחות בלאגן, יותר נשמה. אם יש לכם גיטרה אקוסטית זרוקה באיזה ארון, עכשיו זה הזמן להוציא אותה. היא לא תהפוך אתכם לחמי רודנר בן לילה, אבל אולי היא תגרום לכם להרגיש קצת פחות לבד. ואולי גם לנגן כמה אקורדים.

השירה המדברת: כשלא אכפת לך לזייף קצת (כי זה כנה!)

אחד המאפיינים הבולטים של התקופה היה השירה. היא לא הייתה מושלמת. היא לא הייתה צלולה כמו מי מעיין. היא הייתה כנה. זועקת. לפעמים קצת צווחנית. לפעמים קצת מיוסרת. זה לא היה על לדעת לשיר “יפה”, אלא על לדעת לשיר “אמיתי”. על להעביר את המסר, את הכאב, את התסכול, גם אם זה אומר שהטון לא תמיד היה מושלם. וזה היה כל הקסם. זה גרם לנו להרגיש שגם אנחנו יכולים לשיר. גם אם אנחנו מזייפים כמו תזמורת חתונות שיכורה. כי הרגש גובר על הטכניקה. ככה זה בחיים. וגם במוזיקה. מסתבר.

האקורדים הפשוטים שיצילו אתכם משיעמום במדורה (ומאמבטיה קרה)

ברוב שירי הניינטיז האישיים, תמצאו אקורדים יחסית פשוטים וקליטים. זה לא דורש שבע אצבעות בכל יד. לרוב מדובר בכמה אקורדים בסיסיים שחוזרים על עצמם, לפעמים עם וריאציות קלות. זה מאפשר לכם, גם אם אתם ממש מתחילים, לנסות לנגן שירים שלמים אחרי כמה דקות של תרגול. תארו לכם: אתם במדורה, כולם משועממים, ופתאום אתם שולפים גיטרה ומתחילים לנגן “גידי” של איפה הילד? אתם תהפכו לגיבורים. או לפחות למישהו שמצליח להעביר את הזמן עד שהבשר מוכן. מומלץ מאוד. וכל זה עם שלושה-ארבעה אקורדים. קסם. או פשוט עצלנות גאונית של מוזיקאים. תלוי את מי שואלים.

• טיפ למתקדמים בקושי: נסו לזהות דפוסי אקורדים חוזרים. הרבה שירים מהתקופה משתמשים באותם “מתכונים” בסיסיים. פעם אחת תבינו את זה, ופתאום כל הרוק הישראלי של הניינטיז יתחיל להישמע לכם כמו פאזל שאפשר לפתור. רק בלי לחפש חתיכות מתחת לספה.

7 תובנות שרק מי שחווה את ה-90’ס יוכל להבין (או מי שיקרא את זה עכשיו ויעמיד פנים)

אז מה למדנו מכל הבלגן המוזיקלי-רגשי הזה? כמה דברים חשובים, וגם כמה דברים מצחיקים. כי בסופו של יום, מוזיקה היא לא רק בידור, היא שיקוף של תקופה. והניינטיז היו תקופה מוזרה, מרתקת, וכנה בטירוף. הנה כמה תובנות שיגרמו לכם להנהן בראש או סתם לחשוב “איך לעזאזל לא שמתי לב לזה קודם?”

הדיכאון הקולקטיבי: האם הוא מדבק? (והאם זה אומר שצריך לרוץ להתחסן?)

כן, היה משהו בדיכאון המתוק-מריר הזה של הניינטיז. כולם היו קצת עצובים, קצת מבולבלים, קצת מחפשים את עצמם. אבל זה לא היה דיכאון קליני, אלא יותר סוג של הסכמה לאומית שזה בסדר לא להיות בסדר. וזה היה משחרר. פתאום, אם היית קצת מדוכדך, לא היית צריך להעמיד פנים שאתה מאושר. יכולת לשים שיר של אביב גפן ולרבוץ במיטה. וכנראה שגם השכן שלך עשה את זה. זה היה סוג של תחושת שייכות, רק עם יותר מלנכוליה ופחות חיבוקים. אז לא, זה לא מדבק. אבל זה ממכר. כמו שוקולד.

למה אף אחד לא צעק “למה הילד”?

תחשבו על זה: להקת רוק מצליחה, אחת הבולטות בישראל, נקראת “איפה הילד?”. וכולם קיבלו את זה בטבעיות. אף אחד לא שאל “איזה ילד? למה הוא הלך לאיבוד? מי התיר לו לצאת לבד מהבית?”. כולם פשוט הבינו את המטפורה. הבדידות. הבלבול. החיפוש אחר משהו שאיבדת (או שאולי לא היה לך מלכתחילה). זה שיקוף מדהים של איך החברה הישראלית באותה תקופה פשוט קיבלה את חוסר הבהירות ואת העמימות. אולי כי גם אנחנו היינו קצת אבודים. או שפשוט היינו עסוקים מדי בלחפש קסטות עם להיטים. מי יודע?

ומה עם הקסטות? סיפור אהבה שהיה ואיננו עוד (או למה אתם צריכים ללמוד להשתמש בעיפרון)

אין מדריך לרוק ישראלי של שנות ה-90 בלי להזכיר את הקסטות. אה, הקסטות. הפלסטיק השחור המגושם הזה שדרש מכם ללפף את הסרט עם עיפרון אם הוא נתקע. זה לא היה רק פורמט מוזיקלי, זה היה טקס. לקנות קסטה חדשה, להקשיב לה בלופ, להעתיק אותה לחברים (כמובן, בצורה לא חוקית בעליל, אבל מי ספר אז?), להרגיש שאתה חלק ממשהו. היום הכל זמין מיד. בלחיצת כפתור. וזה נהדר. אבל יש משהו בנוסטלגיה לקסטה שאי אפשר להסביר. זה כמו הפעם הראשונה שבה הורדת שיר באימיול. זה היה קשה, זה היה ארוך, אבל הסיפוק היה עצום. אז תלמדו להעריך את זה, ילדים. ולעולם אל תשליכו את העיפרון הקצר הזה. הוא יכול להציל לכם יום. או קסטה. מה שבא קודם.

שיעורי בית: איך לצלול לעומק בלי לטבוע בגעגוע (וגם בלי ללבוש שוב פלנל)

אז אחרי כל המסע הזה, מה עושים עם הידע החדש? האם יצאתם מומחים מטורפים לרוק ניינטיז? בטח שכן. ועכשיו אפשר לשגע את החברים. אבל מעבר לזה, יש כמה דרכים להמשיך את המסע המוזיקלי הזה, כי האמת היא שרק גרדנו את קצה הקרחון. ועכשיו אתם מומחים מספיק כדי לגרד את כל הקרחון.

המלצות האזנה פסיכוטיות: מה לשמוע עכשיו כדי להרגיש חלק מהשבט (ולא ללכת לאיבוד)

אם אתם רוצים להעמיק, הנה כמה אבני דרך שלא תוכלו בלעדיהן. אלה האלבומים שיסגרו לכם את הפינה ויגרמו לכם להרגיש שאתם מבינים הכל. תתחילו מהם, ואז תמשיכו לבד, כמו עכברי מעבדה חכמים שמצאו את הגבינה:

• איפה הילד? – “מסעותי עם עצמי” (1993): אלבום חובה שמגלם את כל הבלגן האישי והפילוסופי של התקופה. כל שיר שם הוא קלאסיקה.
• המכשפות – “המכשפות” (1992): אלבום הבכורה המהפכני ששינה את פני הרוק הנשי בישראל. בום!
• אביב גפן – “עכשיו מעונן” (1993): אם יש אלבום אחד שמגדיר את הדיכאון המקסים של הניינטיז, זה זה. הוא יגרום לכם לרצות לבכות ולצחוק בו זמנית. כמו החיים.
• בלאקפילד – “אוטוביוגרפיה” (1994): עוד אחת מהלהקות שהביאה צד אפל ואישי יותר. פחות מוכרת, אבל לא פחות חשובה.
• קרח 9 – “תרגיל בהתאפקות” (1991): רוק ישראלי במיטבו, עם מילים חכמות ועמוקות.

תנו להם צ’אנס. גם אם אתם רגילים לביטים מהירים, אלה יגיעו לכם לאט לאט ללב. כמו וירוס שפעת, רק נעים.

להקת קאברים משלכם: כי מי אמר שאתם לא חמי רודנר הבא? (או לפחות הבא בתור בתור לקפה)

הכי קל להיכנס לזה זה פשוט לנסות לנגן. אפילו אם זה רק אתם והגיטרה של סבא. תבחרו שיר שאתם אוהבים, תחפשו אקורדים באינטרנט (היום זה קל מדי), ותנסו. אל תפחדו לטעות. אל תפחדו לזייף. המטרה היא להרגיש את המוזיקה. לחוות אותה. ואולי, מי יודע, יום אחד תקימו להקת קאברים לשירים של מקרנה ותצליחו לעשות מזה כסף. או לפחות להרשים את הדודה בחתונה. זה לא פחות חשוב.

האם יש לזה עתיד? מבט נוקב אל עבר הכאוס המוזיקלי (בלי לקלקל את ההפתעה)

ההשפעה של הרוק הישראלי של שנות ה-90 ניכרת עד היום. אמנים רבים, גם מהדור הצעיר, מושפעים מהכנות, מהאישיות, ומהחשיפה שאפיינו את התקופה. אז כן, יש לזה עתיד. הרוח הזו ממשיכה לחיות במוזיקה החדשה, רק בצורות קצת שונות. תמיד יהיו כאלה שיחפשו את האמת במילים, את הנשמה בצליל. כי מוזיקה, בסופו של דבר, היא הדרך שלנו להבין את עצמנו. ואת הבלגן הזה שנקרא חיים. אז תהנו מהמסע. הוא רק התחיל.

שאלות ותשובות (כי מי אמר שאני לא יכול לענות על הכל?)

• ש: האם הרוק של הניינטיז הוא רק למי שאוהב דיכאון?
  ת: ממש לא! הוא למי שאוהב אמת. לפעמים האמת כואבת, לפעמים היא משעשעת, ולפעמים היא פשוט גורמת לך להרגיש שאתה לא לבד. זה כמו פלפל חריף – לא לכולם, אבל מי שאוהב, מתמכר.
• ש: איפה אני מוצא את כל השירים האלה היום? ביוטיוב? בספוטיפיי? בבוידעם?
  ת: תשמחו לדעת שרובם המוחלט זמין בכל הפלטפורמות הדיגיטליות (יוטיוב, ספוטיפיי, אפל מיוזיק וכו’). אין לכם תירוץ! אתם יכולים לצלול פנימה בלי לצאת מהמיטה. רק אל תשכחו את השמיכה, לפעמים זה מרגש מדי.

אז הנה זה. המדריך המקיף, ההומוריסטי והמגניב ביותר לרוק הישראלי של שנות ה-90. עכשיו אתם מומחים. אתם מבינים. אתם חלק מהשבט. לכו לשמוע מוזיקה. לכו לספר לחברים. לכו להתווכח עם זקני הרוק על מי היה יותר טוב. רק אל תשכחו שאני זה שלימדתי אתכם הכל. ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם. אני אביא אטמי אוזניים, ליתר ביטחון. וגם את הגיטרה של סבא. בהצלחה, מורדים יקרים. העולם מחכה לטקסט האישי הבא שלכם.