אז החלטתם לצלול לעולם הקסום (והקצת מפחיד, בואו נודה בזה) של המוזיקה? מעולה!
בטח הסתכלתם על מישהו מנגן בפסנתר או בגיטרה ונראו לכם כל האצבעות האלה זזות כאילו הן רוקדות סמבה על המיתרים או הקלידים.
או שאולי ראיתם תו מורכב עם איזה אקורד משוגע והרגשתם שאתם צריכים תואר שני בפיזיקה כדי להבין אותו.
אל דאגה.
אתם לא לבד בזה, וזאת בדיוק הסיבה שהגעתם למקום הנכון – MusicIndex.
כי כאן אנחנו הולכים לפרק את אחת המסתורין הגדולים של המוזיקה: בניית אקורדים.
כן כן, הדבר הזה שנשמע כמו “סוד מקצועי” השמור רק לגאונים עם זקן ארוך או לאלו שמוכרים את נשמתם לשטן בתמורה לשמיעה אבסולוטית.
במציאות? זה קצת יותר פשוט. ובעיקר – הרבה יותר מצחיק ממה שאתם חושבים.
אז בואו נצא למסע המטורף הזה יחד.
מבטיח לכם שזה הולך להיות כיף, שנון, ואולי אפילו תבינו משהו על הדרך.
ואל תדאגו, אני לא הולך לגרום לכם לזכור בעל פה 3000 סוגי סולמות מוזרים בלטינית.
אנחנו נתחיל מהבסיס.
וכן, יהיו בדיחות על הדרך.
ואנקדוטות שלא קרו באמת אבל נשמעות מצוין.
כי מי אמר שללמוד מוזיקה לא יכול להיות סטנדאפ?
למה ללמוד לבנות אקורדים? או: למה זה טוב חוץ מלהרשים את הדודה?
בואו נהיה כנים לרגע. יש המון סיבות ללמוד מוזיקה.
יש כאלה שרוצים לנגן שירים שהם אוהבים.
יש כאלה שרוצים לכתוב שירים בעצמם.
יש כאלה שרוצים להרשים את הדודה בחגים עם איזה ריף מהיר.
ויש כאלה שפשוט רוצים להבין מה לעזאזל קורה שם כשאמן עולה לבמה ומפיק צלילים שנשמעים כמו גן עדן מוזיקלי.
האקורדים הם כמו הלב הפועם של רוב המוזיקה המערבית שאנחנו מכירים.
הם נותנים לה את הצבע, את הרגש, את הדרמה (או הקומדיה!).
ללמוד איך אקורדים בנויים זה כמו לקבל את המפתח לחדר הסודי של המוזיקה.
זה לא רק אומר שתוכלו לנגן שירים קיימים בקלות רבה יותר.
זה אומר שתוכלו לכתוב שירים משלכם.
לאלתר בחופשיות.
להבין למה שיר מסוים גורם לכם לבכות ושיר אחר גורם לכם לרקוד כמו משוגעים בסלון (אל תכחישו).
זה נותן לכם כוח.
כוח מוזיקלי, כמובן. לא שאני מבטיח שתקבלו סופר כוחות ותוכלו להזיז פסנתרים עם המחשבה.
אז הסיבה העיקרית ללמוד את זה? כי זה מגניב בטירוף.
וזה הופך את כל עולם המוזיקה להרבה יותר מובן, פחות מאיים, ויותר כיפי.
במקום לראות סתם צורות מוזרות על הצוואר של גיטרה או מקבצי קלידים בפסנתר,
פתאום תראו … ובכן, עדיין צורות, אבל עם שם!
ותבינו מה הקשר ביניהן!
ותבינו למה הן נשמעות כמו שהן נשמעות!
ותגלו שהרבה שירים שאתם אוהבים בנויים מאותם אבני בניין בסיסיות.
וזה, חברים יקרים, שווה את הכאב האצבעות הקל שיכול לבוא בהתחלה.
אולי אפילו הדודה תתחיל לבקש שתנגנו לה שירים מודרניים ולא רק “הבה נגילה” בגרסת כיסוי מטאל.
1. אבני הבניין הקטנות: מה באמת מרכיב את הקסם הזה?
כדי להבין אקורדים, אנחנו צריכים ללכת צעד אחורה.
כמו שמגדל אייפל בנוי ממיליוני פיסות מתכת, אקורד בנוי מדברים קטנים יותר.
ודברים עוד יותר קטנים.
האטום המוזיקלי: התו הבודד
נתחיל מהבסיס שבבסיס: התו הבודד. דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי. מוכרים?
כל הצלילים האלה.
כל תו הוא צליל ספציפי.
כמו שלכל אבן לגו יש צורה וגודל משלה, לכל תו יש גובה ספציפי.
אנחנו נתייחס לתווים בשמות הלועזיים (C, D, E, F, G, A, B), כי זה קצת יותר בינלאומי ופחות מבלבל כשמסתכלים על תווים או טאבים.
C זה דו, D זה רה, וכן הלאה.
קל, נכון?
יאללה, עברתם את השלב הראשון.
המתכון הסודי: הסולם
עכשיו לוקחים כמה תווים ובונים מהם סולם.
סולם זה כמו רשימה מסודרת של תווים שנשמעים טוב ביחד, אחד אחרי השני.
יש המון סולמות. כמו שיש המון סוגי מתכונים בעולם.
הסולם הכי חשוב, הכי בסיסי, הכי “אמא של כל הסולמות” (טוב, אולי קצת הגזמתי, אבל הוא חשוב) הוא הסולם הדיאטוני מז’ורי.
לדוגמה, סולם דו מז’ור (C Major) זה פשוט התווים הלבנים על הפסנתר, מדו עד דו הבא:
C, D, E, F, G, A, B, C.
זה נשמע ככה: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו.
נשמע לכם מוכר? ברור, שמעתם את זה מיליון פעם.
למה זה חשוב? כי רוב האקורדים הבסיסיים נבנים מתווים שנמצאים בסולם הזה.
זה כמו ללמוד את האלפבית לפני שכותבים ספר.
אנחנו לא צריכים לדעת לנגן את כל הסולמות בעולם עכשיו (אלא אם כן אתם רוצים להפוך לווירטואוזים משוגעים, ואז בהצלחה).
רק להבין שהסולם הוא מקור התווים שממנו אנחנו שולפים כדי לבנות את האקורדים.
המרחק המוזיקלי: מרווחים
ועכשיו מגיע הרגע שבו הדברים מתחילים להיות קצת יותר… מדויקים.
אבל אל תברחו! זה פשוט.
מרווח (Interval) הוא פשוט המרחק בין שני תווים.
זה כמו למדוד כמה צעדים יש בין אבן לגו אחת לאחרת.
אנחנו מודדים מרווחים לפי כמות “חצאי טונים” או “טונים” ביניהם.
חצי טון זה המרחק הקטן ביותר בין שני תווים בפסנתר (תו לבן מיד ליד תו שחור, או בין E ל-F ובין B ל-C).
טון זה שני חצאי טונים (לדוגמה, מ-C ל-D זה טון שלם).
לכל מרווח יש שם (פרימה, סקונדה, טרצה, קוורטה, קווינטה, סקסטה, ספטימה, אוקטבה).
נשמע כמו שיעור היסטוריה יוונית? קצת.
אבל רק כמה מהם באמת חשובים לנו עכשיו.
החשובים באמת לבניית אקורדים בסיסיים הם:
-
טרצה (Third): המרווח בין התו הראשון לשלישי בסולם. יכול להיות טרצה גדולה (Major Third) או טרצה קטנה (Minor Third).
-
קווינטה (Fifth): המרווח בין התו הראשון לחמישי בסולם. בדרך כלל קווינטה זכה (Perfect Fifth).
-
ספטימה (Seventh): המרווח בין התו הראשון לשביעי בסולם. יכול להיות ספטימה גדולה (Major Seventh) או ספטימה קטנה (Minor Seventh).
אל תדאגו אם זה נשמע קצת יבש עכשיו.
זה כמו ללמוד את שמות הכלים במטבח לפני שמתחילים לבשל.
אנחנו נשתמש בהם מיד לבניית הדברים הטעימים באמת: האקורדים!
2. הגיבור של הסיפור: האקורד המשולש (טריאד)
האקורד המשולש, או טריאד (Triad), הוא כמו אבן הפינה של בניין האקורדים.
רוב האקורדים שאתם מכירים מהשירים האהובים עליכם הם טריאדים בסיסיים או מורכבים יותר שבנויים מהם.
שמו “משולש” כי הוא מורכב, בדרך כלל, משלושה תווים.
איך בוחרים את שלושת התווים האלה? הנה הקסם:
הנוסחה הסודית (רגע, זה לא כזה סודי): 1-3-5
רוב הטריאדים נבנים מלקיחת שלושה תווים מתוך סולם מסוים.
ואילו תווים? הראשון, השלישי והחמישי.
כן, פשוט לספור.
בואו ניקח את סולם דו מז’ור (C Major) שוב: C, D, E, F, G, A, B, C.
התו הראשון הוא C (דו).
התו השלישי הוא E (מי).
התו החמישי הוא G (סול).
אז האקורד C Major (דו מז’ור) מורכב מהתווים C, E, G.
פלא! לקחתם שלושה תווים שונים מאותו סולם וניגנתם אותם ביחד.
וזה נשמע … ובכן, זה נשמע כמו דו מז’ור!
כמו שתערובת של קמח, ביצים, וחלב הופכת לעוגה.
עכשיו בואו נראה איך זה עובד בסולמות אחרים.
ניקח סולם סול מז’ור (G Major): G, A, B, C, D, E, F#, G.
(אל תתקעו על ה-F#. זה פשוט חלק מהמתכון של הסולם הספציפי הזה).
התו הראשון: G (סול).
התו השלישי: B (סי).
התו החמישי: D (רה).
אז האקורד G Major (סול מז’ור) מורכב מהתווים G, B, D.
זה עובד על אותו עיקרון לכל אקורד מז’ורי!
מז’ור או מינור? הדרמה כולה בטרצה!
ראינו איך לבנות אקורד מז’ורי.
איך בונים אקורד מינורי?
אקורדים מינוריים נשמעים קצת יותר עצובים, מלנכוליים, או לפעמים אפלים.
הם נהדרים לבלדות שגורמות לכם להוציא את הממחטות או לשירים עם אווירה מסתורית.
וההבדל בינם לבין אקורדים מז’וריים הוא… רק תו אחד!
זוכרים את המרווחים שדיברנו עליהם?
ההבדל המרכזי בין אקורד מז’ורי למינורי הוא הטרצה.
באקורד מז’ורי, יש לנו טרצה גדולה (ארבעה חצאי טונים מהתו הבסיסי).
באקורד מינורי, יש לנו טרצה קטנה (שלושה חצאי טונים מהתו הבסיסי).
בואו ניקח שוב את C Major (C, E, G).
המרחק מ-C ל-E הוא טרצה גדולה (C -> C# -> D -> D# -> E). זה 4 חצאי טונים.
כדי להפוך אותו ל-C Minor, אנחנו “מנמיכים” את התו השלישי בחצי טון.
התו השלישי שלנו היה E. אם ננמיך אותו בחצי טון, נקבל Eb (מי במול).
אז C Minor מורכב מהתווים C, Eb, G.
עכשיו המרחק מ-C ל-Eb הוא טרצה קטנה (C -> C# -> D -> D# -> Eb). זה 3 חצאי טונים.
והנה לכם: אקורד מינורי! פשוט, לא?
שינוי של תו אחד והאווירה כולה משתנה.
זה כמו לשים כובע שונה על אותו אדם – פתאום הוא נראה אחרת לגמרי.
החבר’ה הפחות מקובלים: דימינישד ואוגמנטד
יש עוד כמה סוגים של טריאדים, פחות נפוצים בשירים “רגילים” אבל קריטיים לז’אנרים מסוימים (ג’אז, בלוז, מוזיקה קלאסית מותחת).
אלה הם ה-Diminished (מונמך) וה-Augmented (מוגדל).
Diminished: בנוי מתו בסיסי + טרצה קטנה + קווינטה מונמכת (שטוחה בחצי טון).
לדוגמה, C Diminished: C, Eb, Gb. (C ל-Eb זה טרצה קטנה, C ל-G זה קווינטה זכה, אז מנמיכים את G ל-Gb).
נשמע… מתוח? עצבני? בדיוק! נהדר לפסקולים של סרטי אימה או רגעים דרמטיים.
Augmented: בנוי מתו בסיסי + טרצה גדולה + קווינטה מוגדלת (מוגבהת בחצי טון).
לדוגמה, C Augmented: C, E, G#. (C ל-E זה טרצה גדולה, מנמיכים את G ל-G#).
נשמע… מוזר? חלומי? לפעמים לא יציב? גם נכון! משמש לעיתים קרובות למעברים או להוספת צבע ייחודי.
אל תרגישו חייבים לזכור את אלה מיד.
התמקדו קודם במז’ור ומינור. הם 90% מהעבודה.
3. שלב האקסטרה: אקורדים עם 4 תווים (ואפילו יותר!)
אחרי שהבנו איך בונים את הבסיס של 3 תווים, אפשר להוסיף עוד טעם.
התו הרביעי הנפוץ ביותר הוא הספטימה (Seventh).
הוספת התו השביעי לאקורד משולש יוצרת את מה שנקרא “אקורד ספטימה” (Seventh Chord).
הם נפוצים מאוד בג’אז, בלוז, פאנק, וגם בפופ ורוק להוספת עומק ועניין.
הספטימות הפופולריות ביותר: מז’ור 7, דומיננט 7, מינור 7
יש כמה סוגים עיקריים של אקורדי ספטימה, תלוי בסוג הטריאד ובסוג הספטימה שמוסיפים.
ספטימה גדולה (Major 7th): האציל האלגנטי
בנוי מטריאד מז’ורי + ספטימה גדולה (התו השביעי מתוך הסולם המז’ורי המקורי).
לדוגמה, C Major 7: C, E, G, B.
C, E, G זה C Major. B זה התו השביעי בסולם C Major (C, D, E, F, G, A, B).
הספטימה הגדולה נמצאת במרחק של 11 חצאי טונים מהתו הבסיסי.
נשמע חלק, רך, לפעמים קצת מלנכולי באלגנטיות. כמו לשבת בבית קפה פריזאי עם כוס יין.
ספטימה קטנה (Minor 7th): הבלוזיסט המהורהר
בנוי מטריאד מינורי + ספטימה קטנה (התו השביעי מונמך בחצי טון יחסית לסולם המז’ורי המקורי).
לדוגמה, C Minor 7: C, Eb, G, Bb.
C, Eb, G זה C Minor. Bb זה התו השביעי המונמך בסולם C Major (היה B, הנמכנו ל-Bb).
הספטימה הקטנה נמצאת במרחק של 10 חצאי טונים מהתו הבסיסי.
נשמע… בלוזי? ג’אזי? מצוין לרגעי הרהור ליליים או לנענוע קל של הראש.
ספטימה דומיננטית (Dominant 7th): המתח הבונה לפני הרזולוציה
זהו אולי החשוב ביותר מבחינה פונקציונלית במוזיקה קלאסית וגם בלוז/רוק בסיסי.
בנוי מטריאד מז’ורי + ספטימה קטנה.
לדוגמה, G Dominant 7 (או פשוט G7): G, B, D, F.
G, B, D זה G Major. ה-F הוא התו השביעי המונמך בסולם G Major (בסולם G Major יש F#, מנמיכים אותו ל-F).
זה יוצר מתח שרוצה “להיפתר” לאקורד אחר (בדרך כלל אקורד C Major, כי G7 הוא הדומיננטה של C).
זה כמו ה”קלימקס” המוזיקלי הקטן לפני הפתרון המתוק.
תחשבו על זה כעל סימן קריאה מוזיקלי שצועק “עכשיו משהו הולך לקרות!”
ועוד המון חברים: Sus, Add, 9ths, 11ths, 13ths… אוי ואבוי!
העולם לא נגמר באקורדי ספטימה.
אפשר להמשיך ולהוסיף תווים נוספים מהסולם (או אפילו מחוץ לו!), כמו התו התשיעי, האחד עשר, או השלושה עשר.
לדוגמה, אקורד C Major 9 הוא C, E, G, B, D (Cmaj7 + D, שהוא התו ה-9 מ-C).
יש גם אקורדים כמו Sus (Suspended), שבהם התו השלישי מוחלף ברביעי (Sus4) או בשני (Sus2).
C Sus4 זה C, F, G. (ה-E הוחלף ב-F).
אלה נשמעים קצת “מרחפים” ולא יציבים כמו אקורדים מז’ורים או מינוריים.
יש גם Add (Added), כמו C Add9, שזה C, E, G, D. זה כמו C Major רגיל, אבל הוסיפו לו את התו ה-9 (D).
נשמע קצת יותר עשיר ומודרני לפעמים.
הנקודה היא שברגע שמבינים את העיקרון הבסיסי (אקורדים בנויים מתווים ספציפיים מתוך סולם, במרחקים ספציפיים),
אפשר להתחיל להבין גם את האקורדים המורכבים יותר.
אל תנסו לזכור את כולם בבת אחת.
התחילו מהבסיס: מז’ור, מינור, דומיננט 7.
כל השאר זה בונוס לפי הצורך והטעם.
4. לאן הולכים מכאן? טיפים ואזהרות (עם קריצה, כמובן)
המוח שלכם הוא לא ספונג’ה מוזיקלית אוטומטית
הבנתם את התיאוריה? נהדר!
עכשיו צריך לתרגל את זה.
במיוחד אם אתם מנגנים על כלי כמו גיטרה או פסנתר, צריך ללמוד איך לתרגם את התיאוריה הזו לצורות אצבעות.
זה לא קורה בן לילה.
זה דורש חזרות.
והחזרות האלה לפעמים נשמעות נורא.
כמו חתול תקוע על מיתרים או פסנתר שנפל מהמדרגות.
זה בסדר! כולם עוברים את זה.
אל תתייאשו כשהאצבעות מסרבות לשתף פעולה.
כשהאקורדים לא נשמעים צלולים.
או כשהכל נשמע כמו בלגן מוחלט.
זה חלק מהתהליך.
זוכרים שלמדתם לרכוב על אופניים ונפלתם כמה פעמים? זה כזה.
רק עם קצת יותר רעש ופוטנציאל לכאב אצבעות אמיתי.
תרגלו לאט, תרגלו נכון
אין טעם לנסות לנגן אקורדים מהר לפני שמבינים את התנועה הנכונה.
התחילו לאט לאט.
ודאו שכל התווים באקורד נשמעים בבירור.
ודאו שאתם שמים את האצבעות במקום הנכון.
זה כמו לבנות בית – מתחילים מהיסודות, לא מהגג.
תרגול יומיומי קצר עדיף בהרבה על אימון מרתון אחד בשבוע.
גם 15-20 דקות ביום יכולות לעשות פלאים.
האוזן שלכם היא החבר הכי טוב (והכי קשוח) שלכם
מעבר ללהבין את התיאוריה והצורות, חשוב מאוד להקשיב.
להקשיב לאקורדים שאתם בונים.
להקשיב לאקורדים בשירים שאתם אוהבים.
נסו לזהות אם האקורד שאתם שומעים נשמע “שמח” (מז’ור) או “עצוב” (מינור).
האם הוא נשמע עם מתח (דומיננט 7)?
פיתוח שמיעה מוזיקלית הולך יד ביד עם הבנה תיאורטית.
זה יעזור לכם לזהות טעויות מהר יותר, לאלתר טוב יותר, ואפילו לכתוב מוזיקה בעצמכם.
לא חייבים לזכור הכל בעל פה ביום הראשון (או השני, או המאה)
יש המון סוגי אקורדים.
ואין שום סיבה להרגיש רע אם אתם לא זוכרים את הנוסחה של כל אקורד ואקורד בעולם.
יש טבלאות אקורדים.
יש אפליקציות.
יש אתרים כמו MusicIndex שיעזרו לכם.
הבנת העיקרון מאחורי בניית האקורדים היא החשובה.
היא מאפשרת לכם להבין מה אתם מנגנים, גם אם אתם צריכים להסתכל על “צ’יט-שיט” מדי פעם.
זה כמו ללמוד שפות – בהתחלה משתמשים במילון, אבל לאט לאט אוצר המילים גדל.
תזכרו למה התחלתם (ולצחוק על עצמכם מדי פעם)
מוזיקה אמורה להיות כיפית.
תהליך הלמידה לפעמים מתסכל, אבל התוצאה שווה את זה.
תמצאו שירים שאתם אוהבים ותנסו לזהות בהם אקורדים.
תנסו לכתוב משהו קצרצר בעצמכם, אפילו רק מ-2-3 אקורדים.
ואם אתם מנגנים משהו שנשמע כמו נפילה של קבוצת סירים ממטבח של מסעדה… צחקו על זה!
אפילו המוזיקאים הגדולים ביותר התחילו איפשהו, ואני בטוח שהם עשו כמה טעויות מצחיקות בדרך.
העיקר להמשיך לנגן, להמשיך ללמוד, ולהמשיך ליהנות מהתהליך.
5. שאלות בוערות מהשטח (והתשובות המצחיקות שלנו)
האם אני צריך לדעת לקרוא תווים כדי להבין אקורדים?
ממש לא! רוב מה שלמדנו כאן מתבסס על הבנת מרווחים ותווים יחסית אחד לשני בתוך סולם. אפשר להבין את זה מצוין גם בלי לקרוא תווים באופן שוטף. זה כמו לדעת לבשל בלי לדעת לצייר ציור מפורט של המנה.
כמה זמן לוקח ללמוד לבנות אקורדים?
להבין את העיקרון הבסיסי (1-3-5 למז’ור/מינור) לוקח כמה דקות של קריאה והבנה. ליישם את זה על כלי, למצוא את הצורות, ולבנות את זה מהר וזורם – זה כבר עניין של תרגול, ויכול לקחת שבועות, חודשים, ואפילו שנים כדי להגיע לשליטה אמיתית. אבל היי, המסע חשוב לא פחות מהיעד, נכון?
האם כל אקורד מורכב מתווים מהסולם שהוא נקרא על שמו?
בעיקרון, כן, האקורדים הדיאטוניים הבסיסיים (מז’ור, מינור, דומיננט 7) בנויים מתווים שנמצאים בסולם המז’ורי המקורי. אקורדים מורכבים יותר או כאלה שמגיעים מסולמות אחרים יכולים לכלול תווים “חיצוניים” לסולם המז’ורי הרגיל. זה הופך את העניינים למעניינים יותר, כמו להוסיף תבלין אקזוטי למתכון מוכר.
יש אקורדים שאין להם שמות “נורמליים”?
לפעמים תראו אקורדים עם שמות מוזרים במיוחד, כמו F#m7b5 או Bb7sus4b9. אלה פשוט אקורדים מורכבים שמתארים בדיוק אילו תווים נוספו או שונו מהאקורד הבסיסי (לדוגמה, m7b5 זה Minor 7th עם קווינטה מונמכת). אל תתנו לשמות להפחיד אתכם. זכרו את העיקרון: זה רק אוסף של תווים מסוימים שניגנים ביחד.
האם יש דרך קלה יותר ללמוד את זה?
הדרך הקלה ביותר היא פשוט להתחיל. להבין את העיקרון הבסיסי (1-3-5), לתרגל על הכלי שלכם, ולהקשיב. אין קיצורי דרך קסומים, אבל יש דרכים מהנות! מצאו שירים עם אקורדים פשוטים ונסו לנגן אותם. השתמשו באפליקציות או אתרים שעוזרים לכם למצוא צורות אקורדים. והכי חשוב, אל תפחדו לטעות. טעויות הן חלק מהלמידה (ולפעמים הן נשמעות מצחיק מספיק בשביל להפוך לבדיחה פנימית).
לסיכום (כי גם לכיף יש סוף, אבל אפשר להתחיל שוב!)
אז הנה זה. צללנו יחד לעולם בניית האקורדים.
גילינו שהם לא סוד כמוס השמור ליודעי דבר בלבד.
הם פשוט אוספים של תווים, שנבנים לפי כללים די הגיוניים (אחרי שמבינים אותם).
הבנו שהבסיס זה טריאדים של 3 תווים (1-3-5) וההבדל בין מז’ור למינור הוא הטרצה.
ראינו שאפשר להוסיף עוד תווים (כמו הספטימה) כדי ליצור אקורדים מעניינים יותר.
והכי חשוב: הבנו שזה דורש תרגול, סבלנות, ואולי קצת חוש הומור עצמי.
עכשיו כשיש לכם את הידע הזה, אתם לא סתם מנגנים צורות על כלי.
אתם בונים צלילים. אתם יוצרים הרמוניה.
אתם מבינים את השפה שבה מוזיקאים מדברים (או לפחות חלק ניכר ממנה).
וזה יכול לקחת אתכם למקומות מדהימים: לכתוב שירים משלכם, לאלתר, לנגן עם אחרים, או סתם להבין טוב יותר את המוזיקה שאתם כל כך אוהבים.
אז קחו את הידע הזה, תתחילו לתרגל, תעשו טעויות (זה חלק מהכיף!), ואל תשכחו ליהנות מהדרך.
ואם אי פעם תצטרכו תזכורת או סתם בדיחה גרועה על מוזיקה, MusicIndex תמיד פה בשבילכם.
בהצלחה במסע המוזיקלי שלכם!
אני אהיה בקהל (עם אטמי אוזניים, ליתר ביטחון, עד שתהפכו לווירטואוזים…).