רגע, רגע. לפני שאתם בורחים בבהלה רק מהמילה “תופים”, עצרו שנייה. אני יודע מה אתם חושבים. רעש. שכנים עצבניים. כאב ראש היסטרי. כן, זה הכל נכון חלקית. אבל בואו נודה באמת. יש משהו פסיכי, פראי וכל כך מספק בלדפוק על משהו חזק ולקבל צליל בחזרה. בטח הרגשתם את זה כילדים כשפירקתם את הסירים והמחבתות של אמא שלכם. או אולי עשיתם את זה אתמול. מי אני שאשפוט. אז למה דווקא ללמוד על תופים? כי הם הלב הפועם של המוזיקה. הם אלה שנותנים את הקצב, את הדרייב, את מה שגורם לכם לרקוד (או לפחות לנקוש באצבעות בעצבנות). ואם אתם רוצים להבין מוזיקה באמת, אתם חייבים להבין את המנוע שלה. ואיך אפשר להבין את המנוע בלי להבין איך החלקים השונים שלו עובדים ביחד? אז קבלו את זה. מדריך קצר (יחסית) ובעיקר מצחיק (או לפחות משתדל) למה שבאמת משנה כשזה מגיע לגודל של תופים. וכן, גודל *כן* משנה.
הקיט הבסיסי: לא סתם אוסף של דליים (למרות שלפעמים זה נשמע ככה)
טוב, אז יש לכם מול העיניים את הדבר הזה. עץ, מתכת, הרבה עורות מתוחים. זה נראה כמו קבוצה של סירקי ניסוי שערכו עליהם תעלול מוזיקלי. אבל כל חלק כאן נועד למטרה. ובשביל להבין את המטרה, צריך להבין את האנטומיה הבסיסית. נתמקד בחלקי העץ/מתכת עם העורות המתוחים עליהם, אוקיי? המצילות זה סיפור אחר לגמרי. וגם קצת מסוכן אם אתם לא זהירים. אז נניח לצלחות הזוהרות בצד.
מה יש לנו בפלוגת התופים הטיפוסית?
- בס דראם (Kick Drum): הגדול והמרעיש ביותר. זה שיושב על הרצפה ושבועטים בו עם פדל. הוא מייצר את הצלילים הנמוכים וה”בום” המהדהד. המפגש הראשון והקשה שלכם עם השכנים מלמטה.
- סנר (Snare Drum): התוף הכי אופייני ומוכר. זה שיש לו צליל חד ופריך כזה. בזכות מיתרים שמותחים על העור התחתון. הוא כמו סימן קריאה מוזיקלי. או סימן שאלה היסטרי, תלוי בטיונינג שלכם.
- טומס (Toms): אלה התופים העגולים האחרים. לרוב תמצאו כמה כאלה. חלק מחוברים לסטנד מעל הבס דראם (Rack Toms), וחלק עומדים על הרצפה עם רגליים משלהם (Floor Toms). הם מייצרים צלילים “עגולים” יותר מהסנר. ובדרך כלל משמשים למעברים או מילויים מגניבים (או מביכים, תלוי ביכולת שלכם).
כל התופים האלה נבדלים זה מזה בגודל. וזה לא סתם. הגודל הוא אולי הפקטור הפיזי הכי משמעותי שקובע איך התוף הזה הולך להישמע. זה קצת כמו לבחור מידה של נעליים. נעל קטנה מדי תחנוק את הצליל. נעל גדולה מדי תהיה מסורבלת. גודל נכון? וואו. קסם!
הבס דראם: הכוח האפל (שמניע את הכל)
הבס דראם. הדבר הגדול הזה שיושב לכם בין הרגליים. הוא אחראי על כל הוויברציות הנעימות (והפחות נעימות) בחדר. הצליל שלו הוא הבסיס לקצב. הגודל שלו קובע המון. מדברים פה על שני מימדים עיקריים: קוטר (Diameter) ועומק (Depth).
קוטר הבס דראם: רחב או צר? זאת השאלה!
הקוטר נמדד באינצ’ים. זה העיגול שרואים מלפנים. בדרך כלל תמצאו בס דראמים בקטרים של 18, 20, 22, ולפעמים אפילו 24 או 26 אינץ’.
- 18 אינץ’: קטן יחסית. נשמע הדוק, פאנצ’י, עם פחות “זנב” ארוך. מצוין לג’אז, מצבים אקוסטיים, או כשאין לכם מקום בדירה. זה הבס דראם שלא ממש מרגיש צורך להתנצל בפני השכנים. הוא יותר “בום קצר וענייני” מאשר “רעידת אדמה”.
- 20 אינץ’: גודל ורסטילי. יושב טוב בהרבה סגנונות. נותן שילוב נחמד של פאנץ’ ונפח. הוא קצת יותר נוכח מ-18, אבל עדיין מנומס יחסית.
- 22 אינץ’: הגודל הכי נפוץ בעולם הרוק והפופ. זה הגודל הסטנדרטי שאתם שומעים ברוב ההקלטות הגדולות. נותן צליל גדול, מלא, עם המון “גוף”. זה הבס דראם שאומר “אני כאן! ואני לא מתכוון לזוז!”
- 24 אינץ’ ומעלה: אלה המפלצות. משמשים בעיקר לרוק כבד, מטאל, או למי שפשוט רוצה להרגיש את האוויר זז. הצליל ענק, עמוק, עם המון סאסטיין (זנב הצליל). זה הבס דראם שגורם לשכנים להתקשר למשטרה עוד לפני שהתחלתם לנגן.
טיפ מהמומחה (שלא מציין שהוא מומחה): קוטר גדול יותר = צליל נמוך יותר, עמוק יותר, ודורש יותר “דחיפת אוויר” בשביל להישמע במלואו. קוטר קטן יותר = צליל גבוה יותר, פאנצ’י יותר, ומגיב מהר יותר לפדל.
עומק הבס דראם: רדוד או עמוק כמו הים?
העומק נמדד גם הוא באינצ’ים. זה המרחק בין שני העורות. גם לזה יש השפעה עצומה על הסאונד.
- עומק רדוד (נניח 14-16 אינץ’): הצליל יבש יותר, פאנצ’י, עם פחות הד. מגיב מהר. טוב לג’אז או סגנונות הדוקים. הוא פחות “מהדהד”.
- עומק סטנדרטי (נניח 17-18 אינץ’): שוב, איזון טוב. נותן גם פאנץ’ וגם נפח.
- עומק עמוק (נניח 19-22 אינץ’ ויותר – ה”קאנון דראמס”): צליל ענק, עמוק, עם המון סאסטיין והדהוד. זה ה”בום” של הרוק האצטדיוני. דורש הרבה יותר אנרגיה בשביל להזיז את כל האוויר בפנים. אבל כשהוא נשמע נכון, הוא יכול לרסק קירות. או לפחות לגרום להם לרעוד.
בשורה התחתונה לבס דראם: קוטר קובע בעיקר את גובה הצליל הבסיסי ואת שטח הפנים שדוחף אוויר. עומק קובע בעיקר כמה זמן הצליל ידהד וכמה נפח יהיה לו. בס דראם קטן ורדוד = צליל פאנצ’י ויבש. בס דראם גדול ועמוק = צליל ענק, מהדהד ומלא.
הסנר: המוח המבריק (והפסיכי) של הקיט
הסנר הוא הדבר הכי אישי בקיט שלכם. הצליל שלו יכול להשתנות דרמטית אפילו משינוי קטן בטיונינג או בחומר שממנו הוא עשוי. אבל גם הגודל שלו, כמו אצל בני אדם, משפיע מאד על האופי שלו. הסנרים נמדדים גם בקוטר ובעומק.
קוטר הסנר: רחב או צר יותר?
הקוטר הנפוץ ביותר הוא 14 אינץ’. אבל יש גם 10, 12, 13, ואפילו 15 ו-16 אינץ’.
- 14 אינץ’: הסטנדרט. ורסטילי ביותר. יכול להישמע גבוה, נמוך, פתוח, חנוק – הכל תלוי בטיונינג ובעומק. זה סנר הבית הטיפוסי. כמו ג’ינס כחול, הולך עם הכל.
- 13 אינץ’: צליל מעט גבוה יותר, פאנצ’י יותר, עם פחות סאסטיין מבסנר 14 אינץ’. נשמע טוב בפופ, פאנק, או כסנר משני (Side Snare). הוא קצת יותר “מנומס” אבל עדיין יכול להיות נוכח.
- 10 או 12 אינץ’: אלה בדרך כלל סנרים משניים. צליל גבוה, הדוק ופריך. לפעמים משתמשים בהם אפילו ל”אפקטים” קצביים. הם הצ’יוואוות של עולם הסנרים – קטנים, אבל יכולים להיות נשכניים ברמות קשות.
עומק הסנר: רדוד (פיקו) או עמוק (דאב)?
העומק הוא אולי הדבר שהכי משפיע על ה”גוף” וה”פאטנס” (שמנות) של הסנר. העומק יכול לנוע בין 3 אינץ’ (סנר פיקולו) ל-8 אינץ’ ויותר (סנר עמוק/דאב).
- 3-4 אינץ’ (פיקולו): סנרים רדודים במיוחד. צליל גבוה, פריך, עם המון attack ומינימום body או sustain. מצוינים למוזיקה שדורשת דיוק ומהירות. קשה להם לתפוס נפח בהקלטה ללא עזרה חיצונית. הם נשמעים קצת כאילו מישהו דופק על קרש חיתוך, אבל קרש חיתוך מדויק להפליא.
- 5-6.5 אינץ’ (סטנדרטי): טווח העומק הכי פופולרי. נותן שילוב מעולה של פאנץ’, גוף, ורגישות. סנר 5 אינץ’ יהיה פאנצ’י ורספונסיבי יותר. סנר 6.5 אינץ’ יהיה מלא ועמוק יותר. זה טווח ה”עובדי קבלן” של הסנרים – עושים את העבודה כמו שצריך ברוב המצבים.
- 7-8 אינץ’ ומעלה (דאב/עמוק): סנרים עמוקים. נותנים צליל ענק, שמן, עם המון body ו-low-end. פחות רגישים לניואנסים עדינים, אבל כשהם מצלצלים, כולם יודעים את זה. מצוינים לרוק כבד, פאנק, או סגנונות שדורשים סאונד סנר “שמן” ומלא. נשמעים קצת כמו ירייה, אבל ירייה מאד מוזיקלית.
בשורה התחתונה לסנר: קוטר קובע בעיקר את גובה הצליל הבסיסי והרגישות. עומק קובע את “עובי” הצליל ואת כמות הסאסטיין/הדהוד. סנר רדוד = פריך ורגיש. סנר עמוק = שמן ומלא.
הטומס: המקהלה (מהסופרן לבאס)
הטומס הם אלה שנותנים לנו את היכולת לבצע מילויים (fills) וליצור מלודיות קצביות. בדרך כלל יש לנו 2-3 טומס בקיט סטנדרטי (אבל אפשר להגיע גם ל-6, 8 ואפילו 10 אם אתם מתופפים מתקדמים או פשוט קצת משוגעים). גם כאן, הגודל משפיע דרמטית על הצליל.
העיקרון: גודל = גובה צליל
זה פשוט למדי: ככל שהטום גדול יותר (קוטר ועומק), כך גובה הצליל הבסיסי שלו נמוך יותר והסאסטיין שלו ארוך יותר. קיט טיפוסי יכול לכלול:
- טום 1 (Rack Tom): 10, 12 או 13 אינץ’ בקוטר. תלוי מעל הבס דראם. זה ה”סופרן” או ה”אלט” של המקהלה. צליל גבוה ופאנצ’י.
- טום 2 (Rack Tom): לרוב גדול יותר מטום 1, אם יש שניים. נניח 12, 13 או 14 אינץ’. צליל נמוך יותר מטום 1.
- פלור טום (Floor Tom): יושב על הרצפה עם רגליים. לרוב בקוטר 14, 16, או אפילו 18 אינץ’. זה ה”טנור” או ה”באס” של המקהלה. צליל עמוק, מהדהד, עם הרבה גוף וסאסטיין.
איך קוטר ועומק עובדים יחד בטומס?
בדומה לבס דראם, קוטר משפיע על גובה הצליל ועומק משפיע על הנפח והסאסטיין:
- טום רדוד (Short/Fast Toms): נניח 12×8 אינץ’ (קוטר x עומק). צליל גבוה, הדוק, עם פחות סאסטיין. מגיב מהר. טוב לסגנונות מהירים. נשמעים כמו מכות מהירות ומדויקות.
- טום עמוק (Standard/Power Toms): נניח 12×9 או 12×10 אינץ’. צליל מלא יותר, עם יותר גוף וסאסטיין. זה הגודל הנפוץ ביותר. נשמעים כמו “בום” קטן ומלא.
- טום עמוק במיוחד: גדלים כמו 14×14 או 16×16 אינץ’ (פלור טומס). צליל עמוק, מהדהד, עם המון סאסטיין. אלה התופים שמניעים את המילויים ברוק כבד. נשמעים כמו רעם מתגלגל.
החוק הלא כתוב של הטומס: ודאו שיש “מרווח צלילי” הגיוני בין טום לטום. לא כיף לשמוע שני טומס עם כמעט אותו גובה צליל. זה כמו מקהלה ששניים מהסולנים שרים את אותו תו בול. לא נעים לאוזן.
לא רק גודל: עוד כמה דברים שמשפיעים על הסאונד (ותאמינו לי, הם משפיעים!)
הגודל הוא חשוב, מאד חשוב. אבל זה לא הסיפור כולו. דמיינו שאתם בוחרים רכב רק לפי הגודל החיצוני שלו. פספסתם את המנוע, את הצמיגים, את הצבע (הכי חשוב!). ככה גם עם תופים. יש עוד דברים שמעצבים את הצליל הסופי.
חומר הגלם: סוג העץ או המתכת
שניהם משפיעים על הצליל באופן משמעותי. עץ מייפל, למשל, ידוע בצליל חם, מלא ו”עגול”. עץ ליבנה (Birch) נותן צליל יותר פאנצ’י, עם הדגשה של התדרים הגבוהים והנמוכים. מתכת (כרום, פליז, אלומיניום) נותנת בדרך כלל צליל חד יותר, עם יותר “רינג” או צלצול. אל תיכנסו לפאניקה. כמתחילים, זה פחות קריטי מהגודל. אבל כשתתקדמו, תתחילו לשמוע את ההבדלים הדקים האלה. זה קצת כמו הבדלים בין סוגי שוקולד. כולם טעימים, אבל כל אחד עם הניואנסים שלו.
עורות התופים (Heads): המאפרת הראשית של הצליל
זה אולי הדבר שהכי קל לשנות והכי משפיע על הסאונד אחרי הגודל. עור דק? צליל פתוח ותהודתי. עור עבה? צליל מרוסן, קצר, עם פחות אוברטונים (צלילי לוואי מעצבנים). עור עם ציפוי (Coated)? צליל חם יותר, עם פחות Attack (המכה הראשונית). עור שקוף (Clear)? יותר Attack, צליל בהיר יותר. וכמובן, טיונינג! כיוון העורות הוא אומנות בפני עצמה. תוף גדול עם טיונינג גבוה יכול להישמע כמו תוף קטן עם טיונינג נמוך, רק עם יותר גוף. זה כמו לנסות לגרום לקול באס לשיר כמו טנור. אפשרי, אבל דורש טכניקה ורצון טוב.
החדר: האקוסטיקה (החבר הכי טוב או הכי גרוע שלכם)
תוף ענק בחדר קטן ומלא שטיחים? ישמע קטן וחנק. תוף קטן בחדר ריק ומרוצף? ישמע מהדהד כמו בתוך באר. האקוסטיקה של החדר היא פקטור ענק בסאונד שתשמעו בפועל. אז גם אם קניתם את התופים הכי מושלמים בעולם לפי הגודל, הם עדיין צריכים חלל לנשום בו (או לרעוש בו, תלוי בכם). זה כמו להביא פיל לסלון. הוא אולי יפה, אבל לא ממש מתאים למקום.
איך לבחור את הגודל הנכון בשבילכם? (ולא לריב עם כולם)
אז הבנתם שגודל משנה. אבל איך בוחרים את הגודל הנכון לכם? אין תשובה אחת. זה תלוי בכם, במוזיקה שאתם רוצים לנגן, ובכמה השכנים שלכם סבלניים.
לאיזה סגנון מוזיקה אתם מכוונים?
- ג’אז / אקוסטי: בדרך כלל תופים קטנים יותר. בס דראם 18 או 20 אינץ’. טומס קטנים יותר (10, 12, 14 פלור). צליל הדוק, מהיר, עם פחות נפח. פחות מרעיש.
- רוק / פופ / פאנק: קיט סטנדרטי הוא לרוב הפתרון. בס דראם 22 אינץ’ הוא המלך הבלתי מעורער. טומס 12, 13, 16 פלור. ורסטילי, נותן גוף ונפח.
- רוק כבד / מטאל: תופים גדולים יותר. בס דראם 22, 24, ואפילו יותר. טומס עמוקים יותר. צליל ענק, מהדהד, דורש הרבה כוח. מיועד למי שרוצה להרגיש את הבס דראם בבטן.
כמה מקום יש לכם? (וכמה אתם שונאים את השכנים?)
תוף גדול תופס יותר מקום. פשוט ככה. ומרעיש יותר. אם אתם גרים בדירת סטודיו במרכז העיר, בס דראם 26 אינץ’ הוא כנראה לא הבחירה הכי חכמה (אלא אם כן אתם רוצים למצוא את עצמכם ישנים ברחוב). קיט קטן יותר (למשל עם בס דראם 18 אינץ’) יכול להיות הרבה יותר פרקטי ועדיין להישמע מצוין לסגנונות מסוימים. זה כמו לבחור רכב לנהיגה בעיר צפופה לעומת רכב לשטח. שניהם נהדרים, אבל לא לאותה מטרה ולא לאותו מקום חניה.
התקציב: כי גודל (וגם מותג וחומר) עולים כסף
בדרך כלל (אבל לא תמיד) תופים גדולים יותר עולים מעט יותר. אבל גם חומר הגלם, איכות הבנייה והמותג משפיעים משמעותית על המחיר. אל תבחרו קיט רק לפי הגודל והמחיר הנמוך ביותר. קראו ביקורות, חפשו סרטונים, ונסו לשמוע אותם אם אפשר. עדיף קיט קטן ואיכותי שנשמע טוב מקיט ענק וזול שנשמע כמו פחי אשפה.
טעויות נפוצות ואיך לצחוק עליהן (ולתקן)
כולם עושים טעויות. זה חלק מהלמידה. במיוחד עם תופים. הנה כמה פאשלות נפוצות ואיך להתייחס אליהן ברוח טובה:
- “קניתי את הקיט הכי גדול כי חשבתי שישמע הכי טוב”: טעות. גדול לא תמיד אומר טוב יותר. לפעמים זה פשוט אומר רועש יותר ומסורבל יותר. הפתרון: קודם כל, אל תתייאשו. אפשר לנסות לשלוט בסאונד עם עורות מיוחדים (עבים, עם דאמפינג) או עם טיונינג. ואם באמת לא עובד, תמיד אפשר לנסות למכור אותו ולקנות משהו מתאים יותר. או למצוא מגרש נטוש שבו תוכלו לנגן בשקט (שלכם).
- “אני לא מבין למה הסנר שלי נשמע כמו צלצול מעצבן”: קרוב לוודאי שזה קשור לטיונינג או לעורות. או שילוב של שניהם. גם גודל יכול להשפיע (סנר רדוד נוטה ל”צלצל” יותר). הפתרון: צפו במדריכי טיונינג ביוטיוב (יש המון!), נסו עורות שונים. סבלנות היא שם המשחק. והרבה ניסוי וטעייה.
- “הטומס שלי נשמעים בדיוק אותו דבר!”: קניתם כנראה טומס קרובים מדי בגודל, או שהטיונינג שלכם זהה לחלוטין. הפתרון: אם הגדלים קרובים, נסו לשנות את הטיונינג באופן משמעותי בין הטומס. אחד גבוה יותר, השני נמוך יותר. אם הגדלים זהים, ובכן… אולי תשתמשו באחד כמעמד לכוס הקפה? סתם, אל תעשו את זה.
זכרו, כולם התחילו מכלום. והרבה מתופפים מפורסמים עד היום עושים טעויות מוזיקליות. רק שלהם יש עור עבה יותר (תרתי משמע) וטכנאי סאונד שמתקן את זה.
טיפים להמשך הדרך (ולשמירה על שפיות)
אז קראתם, הבנתם קצת על גדלים (ואולי כבר חולמים על קיט חדש). יופי! אבל זה רק ההתחלה. הנה כמה טיפים כדי להישאר במומנטום ולא לזרוק את המקלות (או את התופים) מהחלון:
- תתאמנו, תתאמנו, תתאמנו: אין קסמים. רק עבודה קשה. גם 15-20 דקות ביום עדיפות על שעה אחת בשבוע. זה כמו לבנות שריר. דורש התמדה.
- תקשיבו למוזיקה (ותנתחו אותה): שימו לב לתופים. איך הם נשמעים? אילו סגנונות משתמשים באילו סוגי סאונד? נסו לזהות את הבס דראם, הסנר, המילויים. זה משפר את האוזן המוזיקלית שלכם פלאים.
- אל תפחדו להתנסות: נסו לשנות את הטיונינג. נסו עורות שונים (זה עולה כסף, נכון, אבל משתלם). שחקו עם המיקום של התופים. לפעמים שינוי קטן עושה הבדל ענק.
- תמצאו חברים לנגן איתם: לנגן עם אנשים אחרים זה הכי כיף בעולם. וגם הכי מלמד. פתאום הקצב שלכם צריך להתאים לבאס, לגיטרה, לקלידים. זה אתגר, אבל מספק ברמות אחרות. וגם יש למי לזרוק עליו את האשמה אם הכל נשמע גרוע.
- צפו ביוטיוב: העולם מלא במתופפים מדהימים שמלמדים בחינם. חפשו מדריכים על טיונינג, טכניקה, אפילו סתם תראו אנשים מנגנים. זה גם מלמד וגם נותן השראה.
- אל תהיו קשים עם עצמכם: בהתחלה זה יישמע גרוע. מאד גרוע. זה בסדר! ככה זה. גם מתופפים הכי טובים בעולם נשמעו גרוע בהתחלה. הצלילים המעצבנים שתייצרו הם חלק מתהליך הפיכתם לצלילים פחות מעצבנים.
רעיונות יצירתיים: הפתיעו את החמות שלכם עם סולו תופים ספונטני ביום ההולדת שלה. כתבו ג’ינגל מקורי לתרופה נגד צרבות. נסו לנגן עם כלי מטבח (אבל אל תהרסו אותם!). האפשרויות אינסופיות (כמו כמות התירוצים שאפשר למצוא כדי לא להתאמן).
שאלות בוערות (שאף אחד לא באמת שאל, אבל כדאי שתדעו את התשובות)
נניח שאתם יושבים עכשיו, מגרדים בראש, ויש לכם כמה תהיות. הנה כמה מהן, והתשובות הקורעות מצחוק (וחלקן גם מועילות):
- שאלה: האם בס דראם גדול יותר באמת אומר שאני מתופף טוב יותר?
תשובה: לא. זה אומר שיש לכם בס דראם גדול יותר. מתופף טוב יותר זה מישהו שמתאמן הרבה ונשמע טוב, לא משנה על מה הוא מנגן. אלא אם כן הוא מנגן על פחיות שימורים. זה כבר סיפור אחר. - שאלה: כמה טומס אני באמת צריך?
תשובה: טכנית? אפס. אפשר לנגן מוזיקה שלמה רק עם בס, סנר והאיי-האט. אבל לכיף ולמילויים, 2-3 זה סטנדרטי. יותר מזה זה כבר להראות שאתם אוהבים להכות דברים עגולים. - שאלה: האם יש חומרים מסוימים לתוף שנשמעים “מקצועיים” יותר?
תשובה: כן, עץ מייפל וליבנה נחשבים לפופולריים ומקצועיים מאד. אבל גם מתכות שונות יכולות להישמע מדהים. זה כמו לשאול אם חולצה מכותנה נראית מקצועית יותר מחולצה משי. תלוי באירוע ובתפירה. - שאלה: אם אני קונה תופים יד שנייה, איך אני יודע שהם בסדר?
תשובה: קודם כל, תראו אם אין שברים או סדקים בעץ (זה קריטי). תבדקו שהברגים שמותחים את העורות (ה”לאגס”) לא שבורים או חלודים מדי. תנסו לכוון אותם קצת. ובעיקר, תנסו לנגן עליהם! אם הם נשמעים סביר ומגיבים לטיונינג, יש סיכוי טוב שהם שווים את זה. ואם לא, תמיד אפשר להשתמש בהם לעציצים גדולים. - שאלה: האם כדאי לקנות קיט שלם או לבנות אותו חלק אחר חלק?
תשובה: כמתחילים, קיט שלם זה בדרך כלל פתרון יותר כלכלי וקל. תקבלו בסיס טוב להתחיל איתו. לבנות קיט חלק אחר חלק זה משהו שיותר מתופפים מנוסים עושים כשהם יודעים בדיוק איזה סאונד הם מחפשים מכל תוף. זה כמו לקנות ארוחה מוכנה או לבשל הכל מאפס. - שאלה: האם גודל המקלות משנה?
תשובה: כן! אבל זה נושא למדריך אחר לגמרי. בקצרה, מקלות עבים יותר נותנים יותר כוח ופחות עדינות, ומקלות דקים יותר הפוך. זה קצת כמו לבחור עט. - שאלה: יש לי שכן תופף שמנגן מזעזע. איך אני יכול להגיד לו בעדינות?
תשובה: אין דרך עדינה. או שתסבלו בשקט, או שתציעו לו שיעורי תופים במתנה (אל תספרו לו שאתם המדריך). אולי תזמינו אותו לנגן איתכם בתקווה שתשפיעו עליו לטובה. או שתקנו לעצמכם אטמי אוזניים טובים. זה הפתרון הכי נפוץ והכי פחות מסוכן.
לסיכום: הגודל לא קובע הכל, אבל הוא בהחלט התחלה טובה!
אז הנה זה. עכשיו אתם יודעים שכשמדובר בתופים, הגודל *באמת* משנה. הוא משפיע על גובה הצליל, על הנפח, על הסאסטיין, ועל כמה חזק השכנים ידפקו לכם על הקיר (או התקרה, או הרצפה). הבנת הגדלים השונים ואיך הם משפיעים זה צעד ענק בהבנה של איך התופים עובדים ואיך להשיג את הסאונד שאתם מחפשים (או לפחות לדעת למה הוא נשמע כל כך רע ולהתחיל לטפל בזה). אל תתנו לכמות המידע להבהיל אתכם. התחילו בקטן, התנסו, תעשו טעויות, תצחקו עליהן, ותמשיכו הלאה. עולם התופים הוא כיף (ורועש) ומלא בסיפוק. אז בהצלחה! ותזכרו, אם הצלחתם להבין את כל המדריך ההזוי הזה, אתם בטוח תצליחו להפיק צלילים נורמליים מהדבר העגול הזה. אני מאמין בכם (ותכינו אטמי אוזניים גם לי).