המיסטיקה והמיתוסים שאפפו את לד זפלין: האמת מאחורי האגדה.

טוב, אז חשבתם שאתם יודעים מוזיקה, נכון?

שמעתם את “Stairway to Heaven” בלוּפּ עד שנרדמתם? ניסיתם פעם לנגן גיטרה ונשמעתם כמו חתול שיצא מכיסוי של שואב אבק?

מעולה. הגעתם למקום הנכון.

אנחנו הולכים לצלול יחד לעולם מסתורי.

עולם מלא בריפים שהרעידו אצטדיונים, קולות שהשתיקו יבשות (או לפחות את השכנים), ותעלומות שגורמות גם לפליקס באומגרטנר להתכווץ מפחד.

כן, אנחנו מדברים על להקת לד זפלין.

לא רק מוזיקה, אלא מיתוס.

איך הם הצליחו לשלב בלוז עם פולק, הארד רוק עם נגיעות של ג’אז, ולהישמע כאילו הם באו מכוכב אחר?

והכי חשוב: מה האמת מאחורי כל הסיפורים הפרועים?

הסיפורים על הסכמים עם השטן, על הופעות ששברו מלונות (ועצמות), ועל שירים שמכילים מסרים סודיים אם שומעים אותם הפוך?

הכינו את האוזניים, הפשילו שרוולים (או לפחות הסירו את פירורי הבמבה מהמקלדת), כי אנחנו יוצאים למסע.

מסע לתוך ליבה הפועם, ההיסטרי והמסתורי של אחת הלהקות המשפיעות ביותר בהיסטוריה.

ונבטיח לכם דבר אחד: זה הולך להיות מצחיק.

אולי אפילו תצאו עם כמה עובדות מגניבות לשלוף בדייט הבא (אף פעם לא מזיק).

קדימה, למה אתם מחכים?

לד זפלין: האם הם באמת היו שליחים מהגיהינום או סתם חבר’ה עם כישרון מטורף?

בואו נודה בזה.

לד זפלין לא נשמעו כמו אף אחד אחר בזמנם.

הם נשמעו כמו מישהו שלקח את הבלוז העמוק ביותר, דחף אותו למגבר מנופח, הוסיף צלילים עתיקים מהרי ההימלאיה, וזרק הכל למערבולת של סמים, מיתולוגיה, ורוקנ’רול שרוף.

הם לא היו רק להקה.

הם היו כוח טבע.

ארבעה אנשים שכל אחד מהם היה וירטואוז בפני עצמו, אבל ביחד… ביחד הם היו משהו אחר.

ג’ימי פייג’: הקוסם על הגיטרה.

עם הגיטרה שלו שהפכה לחלק בלתי נפרד ממנו, הוא יצר ריפים שהדביקו אותך לקיר וסולואים שנשמעו כאילו הם באו מעולם אחר.

רוברט פלאנט: הקול ששבר קירות.

זמר עם טווח קולי כזה שנשמע כאילו הוא שילוב של מלאך וסירנה, עם נוכחות בימתית שהייתה היסטרית לא פחות.

ג’ון פול ג’ונס: הגאון השקט מאחורי הקלעים.

הוא ניגן על בס כאילו נולד עם ארבע ידיים, תזמר סידורים שניפצו מוסכמות, והיה הדבק שהחזיק את כל הטירוף הזה ביחד.

וג’ון “בונזו” בונהם: המתופף שהוא מכונת קצב אנושית.

הוא לא סתם תיפף, הוא הרעיד את האדמה.

השילוב הזה יצר סאונד כל כך ייחודי, כל כך כבד ומרחף בו זמנית, שזה היה כמעט בלתי נתפס.

וכל דבר בלתי נתפס, כידוע, חייב להיות קשור ל… ובכן, לדברים על-טבעיים, נכון?

בואו נצלול פנימה.

1. מיתוסים ותיאוריות קונספירציה: האם הם באמת עבדו עם השטן? (או רק עם מפיק ערמומי במיוחד?)

הסכם עם השטן? הסכם שכירות עם דירה בלונדון נשמע יותר ריאליסטי

המיתוס המפורסם ביותר שקשור לזפלין, ובמיוחד לג’ימי פייג’, הוא הקשר שלו עם האוקולטיזם והסכם כלשהו עם כוחות אפלים.

למה דווקא פייג’?

ובכן, הוא קנה פעם את הבית של אליסטר קראולי.

כן, אותו אליסטר קראולי, המאגיקן הבריטי והססגוני מהמאה ה-20 שהכתיר את עצמו כ”חיה 666″.

לא בדיוק השכן שהייתם רוצים להזמין לקפה.

פייג’ התעניין באוקולטיזם, באמת ובתמים.

הוא אסף חומרים, סמלים, ובהחלט הושפע מכך.

הוא אפילו הפעיל חנות ספרים לזמן קצר בלונדון שהתמחתה בתחום.

אבל מכאן ועד למכירת הנשמה בתמורה להצלחה?

נו, לדעתנו זה היה יותר שעות חזרות אינסופיות, כישרון נדיר, ותזמון מושלם.

אבל תיאוריית ההסכם מוכרת יותר טוב.

טיפ: אם אתם רוצים להצליח במוזיקה, נסו קודם כל ללמוד את האקורדים. אם זה לא עובד, אז אולי תשקלו אופציות אחרות, אבל אל תגידו שאנחנו המלצנו.

“Stairway to Heaven” אחורה: הודעות שטניות או סתם רעשי רקע?

אוי, קלאסיקה.

השיר “Stairway to Heaven” נחשב לאחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים.

הוא גם השיר שהפך למגרש משחקים מועדף על תיאורטיקני קונספירציה.

הסיפור הלך כך: אם תשמיעו חלק מסוים של השיר אחורה, תשמעו מסרים נסתרים.

המסר המפורסם ביותר:

“Oh here’s to my sweet Satan. The one whose little path would make me sad, whose power is Satan. He will give those with him 666, there was a little tool shed where he made us suffer sad Satan.”

נשמע מפחיד, נכון?

ובכן, בואו נהיה כנים.

לשמוע שיר אחורה זה בערך כמו לנסות להבין שיחה ברוסית תוך כדי שאתם עושים סלטה באוויר.

המוח שלנו נועד לעבד שפה קדימה.

כשאנחנו שומעים משהו הפוך, המוח מנסה למצוא דפוסים ומשמעות, גם אם הם לא קיימים.

זו נקראת “פאריידוליה אודיטורית”, והיא גורמת לנו לשמוע דברים מוזרים ברעשי רקע, כמו קולות במזגן או מוזיקה הפוכה.

פלאנט עצמו התייחס לעניין בציניות: “מי לעזאזל היה חושב על זה? אתה צריך שיהיה לך הרבה, הרבה, הרבה זמן על הידיים כדי לחשוב שמישהו יכול לעשות את זה.”

וג’ימי פייג’ פשוט ציין שהגיטרות שלהם לא עבדו אחורה.

אז כן, כנראה שמדובר ביותר פסיכולוגיה והרבה פחות בשטן.

אבל אם אתם עדיין מודאגים, נסו לשמוע שירים של להקות בנים משנות ה-90 אחורה. מקסימום תשמעו בקשות סליחה על המוזיקה שהם עשו.

המיתוס האפל של “הצד האפל”: סיפורים על קללות ואסונות

הלהקה בהחלט חוותה את חלקה באסונות.

המוות הטראגי של ג’ון בונהם, בעיות הסמים של פייג’, התאונה כמעט קטלנית של פלאנט, ועוד צרות שונות ומשונות.

האם זה היה בגלל המיתוסים והעיסוק לכאורה באוקולטיזם?

או שאולי… וזה רק רעיון פראי…

סיבוב הופעות עולמי אינטנסיבי, אורח חיים פרוע של כוכבי רוק בשנות ה-70, לחץ בלתי נתפס, והתמודדות עם פיתויים בכל פינה?

אנחנו הולכים על האפשרות השנייה.

למרות שקל יותר להאשים כוחות אפלים מאשר פשוט… את המציאות.

המיתוס רק הוסיף נופך אפל לסיפור שלהם, והאמת, הם לא עשו הרבה כדי להפריך אותו בהתחלה.

אחרי הכל, מעט מסתורין תמיד מוסיף עניין, לא?

עד שזה מתחיל להזיק באמת, כמובן.

2. מעבר למיתוסים: הניצוץ המוזיקלי שהדליק את העולם

איך לשלב בלוז וקראנק בכף אחת? השפעות וסאונד

לד זפלין לקחו את הבלוז.

לקחו את צורות ה-12 תיבות הקלאסיות, את הריפים המחוספסים, את הכאב והתשוקה.

ואז הם פשוט… הגזימו.

הם ניפחו את זה.

הם הוסיפו ווליום.

הרבה ווליום.

הם שילבו אלמנטים של פולק (עם נגיעות אקוסטיות מפתיעות ויפות), רוק פסיכדלי, והרבה ניסיונות עם מקצבים וסאונדים.

הם היו בין הראשונים ליצור את הסאונד הכבד והמחוספס שיגדיר אחר כך את ההארד רוק והמטאל.

הם השתמשו בטכניקות הקלטה חדשניות לאותה תקופה, כמו מיקרופונים במרחק מהתוף כדי לתפוס את הדהוד החדר, מה שיצר את הסאונד העצום והשמנוני של בונזו.

טיפ למתופפים מתחילים: לפני שאתם שוברים את התופים, נסו לכוון אותם. אולי זה יעזור. ואולי לא. תמיד אפשר להאשים את האקוסטיקה.

אלתור וג’אם סשנים: הסוד לכאוס המבוקר על הבמה

ההופעות החיות של לד זפלין היו אגדיות.

ארוכות, פרועות, ובלתי צפויות.

הם לא ניגנו את השירים בדיוק כמו באלבום.

הם לקחו את השירים כנקודת מוצא ויצאו למסע.

פייג’ היה משלב סולואים ארוכים שהתפתחו כל לילה אחרת.

פלאנט היה משנה את המילים, מפטפט עם הקהל, פול ג’ונס היה משלב קטעי סולו על קלידים או מנדולינה, ובונזו… ובונזו היה בונזו. מפלצת קצב טהורה.

זה דרש רמה מטורפת של הבנה הדדית בין הנגנים.

כמו שיחה בין ארבעה אנשים שמדברים בחופף בארבע שפות שונות, אבל איכשהו מבינים אחד את השני ומגיעים למסקנה הגיונית (לפעמים).

הג’אמים האלה היו הלב הפועם של ההופעות שלהם, מה שגרם לכל לילה להיות חוויה חד פעמית.

בשורה התחתונה: הם ידעו לנגן. טוב. מאוד. לא בגלל שהשטן לחש להם באוזן, אלא כי הם היו מוזיקאים בחסד.

3. החיים בדרכים: כשהמיתוס פגש את המציאות (והתרסק עליה)

מלונות שבורים, מטוס פרטי, והרבה… בלאגן

שנות ה-70 היו פראיות, ולד זפלין היו בחזית הטירוף.

הסיפורים על הנזק שהם גרמו בבתי מלון הפכו לאגדה בפני עצמה.

חדרים שהושמדו, טלוויזיות שנזרקו מהחלון (אף פעם לא הבנתי למה זה כזה סמל סטטוס של כוכבי רוק, כאילו, פשוט תראו טלוויזיה! יש דברים מעניינים!), ועוד שלל הרפתקאות שגרמו למנהלי בתי מלון בכל העולם לרעוד מפחד כשהם ראו את השם “זפלין” ברשימת האורחים.

הם טסו במטוס פרטי מפואר בשם “The Starship”.

שמועות על מסיבות פרועות שהתקיימו בו רק חיזקו את התדמית הבלתי נשלטת שלהם.

הסיפור הידוע לשמצה על “Mud Shark” במלון אדריאן בסיאטל… ובכן, לא ניכנס לפרטים מלוכלכים כאן, אבל זה לא כלל הרבה מוזיקה וכלל הרבה דגים. חפשו בגוגל על אחריותכם בלבד, ואולי תבינו למה צריך לשמור על היגיינה (ועל כבוד) גם כשהם מפורסמים.

כל זה לא היה קל.

הלחץ, הריחוק מהבית, הפיתויים הבלתי פוסקים, הטרגדיות האישיות… כל אלה גבו מחיר כבד.

הסוף המר: כשהקצב נפסק לנצח (כמעט)

הלהקה התפרקה רשמית בשנת 1980, לאחר מותו הפתאומי של ג’ון בונהם.

הם הרגישו, ובצדק, שאי אפשר להמשיך בלעדיו.

בונזו היה עמוד השדרה המוזיקלי והאנושי שלהם.

מותו היה טרגדיה נוראית וסוף מיידי לעידן.

מאז, היו איחודים נקודתיים, כמו הופעה מיתולוגית חד פעמית בשנת 2007 עם בנו של בונזו, ג’ייסון, על התופים.

אבל להמשיך כלהקה קבועה? לא.

ואולי טוב שכך.

לפעמים עדיף שהאגדה תישאר אגדה, בלי ניסיונות למחזר את הקסם בכוח.

4. איך לצלול לעולם של זפלין בלי לטבוע בים של ריפים ומיתוסים?

מאיפה להתחיל? מדריך למאזין המבולבל

עכשיו, אחרי שצללנו למיתוסים והבנו שהם פשוט היו מדהימים בנגינה שלהם (וטיפה פרועים מדי לטעם של מלונאים), איך מתחילים להאזין להם?

יש להם 8 אלבומי אולפן, ועוד הרבה הופעות חיות ואוספים.

הנה כמה הצעות להתחלה:

• Led Zeppelin IV (הידוע גם כ-Zoso או האלבום ללא שם): קלאסיקה מוחלטת. יש בו את “Stairway”, “Black Dog”, “Rock and Roll”, “When the Levee Breaks”. זה כמו מנת פתיחה שמכילה את כל הטעמים העיקריים של זפלין.

• Led Zeppelin II: כבד, בלוזי, ובועט. עם “Whole Lotta Love”, “Ramble On”, ו”Moby Dick” (קטע התופים המטורף של בונזו). אם אתם אוהבים את הצד היותר רוקיסטי וכבד שלהם, זה המקום.

• Led Zeppelin I: האלבום הראשון ששם אותם על המפה. בלוז כבד עם אנרגיה מטורפת. “Good Times Bad Times”, “Dazed and Confused”, “Communication Breakdown”. לשמוע אותו זה לחוות את הניצוץ הראשוני.

• Physical Graffiti: אלבום כפול ומגוון. יש בו הכל – כבד, אקוסטי, פאנקי, ואפילו נגיעות רגאיי. “Kashmir”, “Trampled Under Foot”, “Ten Years Gone”. אם אתם רוצים לראות כמה מגוונים הם היו, זה האלבום.

האזינו לפי הסדר, או ערבבו. אין דרך “נכונה”.

העיקר – פשוט תתחילו.

לנסות לנגן זפלין? בהצלחה עם זה!

אם אתם מנגנים, לנסות לנגן זפלין זה אתגר אמיתי.

פייג’ לא תמיד היה טכני בצורה קלאסית, אבל הסולואים שלו מפוצצים ברגש ובניסיונות סאונד מטורפים.

בונזו? ובכן, לנסות לחקות את הקצב שלו זה כמו לנסות לעצור רכבת עם שקית ניילון.

פול ג’ונס? הוא המאסטר השקט שמוביל הכל עם קווי בס מורכבים והרמוניות חכמות.

אל תתייאשו אם זה לא נשמע מיד כמו המקור.

אף אחד לא נשמע כמו המקור.

הם היו ארבעה יחידים במינם.

תלמדו את הריפים. תנסו את הסולואים (אפילו רק חלקים מהם). תבינו את הקצב.

ואולי הכי חשוב: תבינו את הווייב.

את האנרגיה.

את החופש.

אפילו אם אתם רק מצליחים לנגן את הריף של “Black Dog” מבלי לשבור מיתר, זו כבר התחלה מצוינת!

5. שאלות בוערות (והתשובות המצחיקות שלנו)

1. האם באמת יש מסרים שטניים ב-“Stairway to Heaven”?
   לא, אלא אם כן אתם שומעים את זה אחרי ששתיתם יותר מדי קפה בשעה 3 לפנות בוקר. זה קוראים לזה פאריידוליה. המוח שלכם פשוט יצירתי מדי.

2. האם ג’ימי פייג’ באמת עסק בכישוף שחור?
   הוא בהחלט התעניין באוקולטיזם ואסף חומרים. האם הוא עשה טקסי כישוף? כנראה שלא משהו ששווה לציין בקורס מכשפים מתחילים. סביר יותר שהוא פשוט הקדיש את רוב זמנו לנגינה ולחיפוש אחר צלילים חדשים.

3. איך ג’ון בונהם הצליח לתופף כל כך חזק?
   בעיקר כי הוא היה ג’ון בונהם. גנטיקה? אולי. הרבה אימון? בהחלט. נשמה פועמת שהייתה קצת יותר גדולה מהגוף שלו? כנראה שכן.

4. למה ההופעות שלהם היו כל כך ארוכות?
   כי הם יכלו. הם נהנו לאלתר, לשנות את השירים, ולראות כמה רחוק הם יכולים לקחת את זה. וגם כי ככה זה היה בשנות ה-70. הופעה של פחות משעתיים וחצי הייתה נחשבת להקדמה.

5. האם הם היו באמת הלהקה הכי גדולה בעולם?
   לפי כמות האלבומים שמכרו, ההשפעה שלהם, והיסטריה שהם עוררו… בהחלט היו מועמדים חזקים לתואר. היו אחרים, יהיו אחרים, אבל הם היו בליגה משל עצמם לתקופה ארוכה.

6. האם הם יתאחדו שוב להופעת קאמבק עולמית?
   אל תעצרו את הנשימה. זה נראה שרוברט פלאנט, לפחות, די עבר הלאה. היו איחודים ספורדיים, אבל סיבוב הופעות מלא נראה פחות סביר מאשר למצוא חד קרן בחניון.

7. האם כל הסיפורים הפרועים על הופעות בתי המלון נכונים?
   חלקם בוודאות מוגזמים או אגדות אורבניות. חלקם… ובכן, בואו נאמר ששנות ה-70 היו תקופה אחרת, ולהקות רוק גדולות נהנו מהחופש (והכסף) לנהוג בדרכים שונות ומשונות. קחו כל סיפור עם קורט מלח, אבל דעו שדי הרבה בלגן אכן התרחש.

טיפים להמשך הדרך: איך לא לוותר ואיך להישאר שפויים?

לא נשמעים כמו המקור? מעולה!

המטרה בללמוד על להקות ענק כמו זפלין היא לא להפוך להיות העתק דהוי שלהם.

המטרה היא לקבל השראה.

להבין מה עשה אותם כל כך מיוחדים.

לנסות ללמוד מהם טכניקות, גישות, או פשוט לקבל אומץ לנסות דברים חדשים בעצמכם.

אם אתם מנגנים, נסו לקחת ריף זפלין ולשנות אותו.

לשחק איתו.

להפוך אותו למשהו שלכם.

אם אתם רק מאזינים, נסו לחפש השפעות של זפלין בלהקות מודרניות יותר.

תופתעו לגלות כמה עמוק הבור שהם חפרו במוזיקה.

אל תתייאשו אם נגינה נשמעת כמו חריקות ראשונות של מכונת אספרסו תקולה.

כולם התחילו איפה שהוא.

גם לד זפלין.

(אף על פי שקשה להאמין שהם אי פעם נשמעו רע, אבל היי, אולי גם להם היו ימים פחות טובים?).

מקורות נוספים (פחות קשורים לשטן, יותר למוזיקה)

יש המון סרטים דוקומנטריים על לד זפלין.

ספרים (רבים!).

ערוצי יוטיוב שמנתחים את הריפים והטכניקות שלהם (זהירות, חלקם עלולים להיות טכניים מדי אם אתם לא מנגנים).

האזינו לאלבומי ההופעה החיה שלהם.

הם נותנים תמונה טובה יותר של כמה פרועים ועוצמתיים הם היו על הבמה.

ואם אתם ממש אמיצים, נסו לחפש ראיונות שלהם משנות ה-70.

הם היו… מעניינים.

סיכום: אז מה למדנו? (חוץ מזה שאסור להשאיר דגים בחדר המלון)

למדנו שלד זפלין היו להקה מופלאה.

שהמיתוסים סביבם, גם אם הם מוגזמים, רק מוסיפים לעניין.

שהם ידעו לשלב ז’אנרים שונים בדרך גאונית.

שהם ניגנו בכוח, בתשוקה, ובכישרון בלתי נתפס.

ושהחיים בדרכים בתור כוכבי רוק בינלאומיים יכולים להיות… מאתגרים.

המסר שלנו אליכם פשוט:

תקשיבו לזפלין.

תנו למוזיקה שלהם להיכנס לכם לוורידים (בקטע טוב, כן?).

קבלו השראה.

ותזכרו שהאגדות הגדולות ביותר במוזיקה נוצרות לא בגלל הסכמים עם השטן, אלא בגלל עבודה קשה, כישרון עצום, וקצת טירוף.

עכשיו לכו ותגלו את הסאונד המטורף הזה בעצמכם.

ובהצלחה עם לנסות לנגן את “Communication Breakdown” במהירות המקורית שלה.

אנחנו מאמינים בכם!

(ואם לא, תמיד אפשר להאשים את הגיטרה או התופים, או את השטן)