העמיקו את הביטוי המוזיקלי: טכניקות ויברטו מתקדמות (למשל ויברטו עם ידית הטרמולו) להבעה מקסימלית

אוקיי, בואו נדבר רגע על משהו. כולנו שומעים מוזיקה. מתרגשים. לפעמים אפילו מרגישים משהו עמוק בפנים.

אבל מה גורם לצליל הזה, לכלי הנגינה הזה, לדבר אלינו באמת?

לא רק לנגן את התווים הנכונים בזמן הנכון.

אלא להישמע… חי?

התשובה, חברים יקרים (ואל תפחדו, זה לא שיעור תיאוריה משעמם), היא הבעה.

והיום, אנחנו צוללים ראש לתוך אחד הכלים הכי דרמטיים, הכי מפחידים, ולפעמים הכי מצחיקים, שיש לגיטריסטים (וגם לבסיסטים, בפאניקה מסוימת) בארסנל:

ידית הטרמולו. aka הוואמי בר.

אנחנו הולכים לפרק את הדבר הזה לגורמים.

להבין איך הוא עובד בלי לשבור את הראש (או את הגיטרה).

וללמוד איך להשתמש בו כדי להפוך צלילים פשוטים למשהו שבאמת מדבר אל הנשמה.

או לפחות גורם לשכנים לתהות אם נפל משהו כבד בבית שלכם.

תתכוננו למסע מצחיק, מלמד, וקצת מטורף אל עולם הויברטו המתקדם.

הכירו את החבר החדש הכי טוב (או הכי גרוע, תלוי איך תשתמשו בו) שלכם: ידית הטרמולו.

מה זה ויברטו בכלל, ולמה אכפת לי?

דמיינו רגע זמר או זמרת שרים. שימו לב לקול שלהם כשהם מחזיקים תו ארוך.

הקול שלהם לא נשאר שטוח לחלוטין, נכון?

הוא קצת רועד. קצת משתנה. עולה ויורד בגובה הצליל בטווח קטן.

זה ויברטו.

בעצם, זה כמו הלב הפועם של המוזיקה.

זה מה שנותן לצליל חיים. הבעה. רגש.

ויברטו על כלי מיתר, כמו גיטרה, זה אותו רעיון בדיוק.

אנחנו משנים את גובה הצליל של התו שאנחנו מנגנים, בדרך כלל על ידי תנועה של האצבע על המיתר.

זה יכול להיות ויברטו קטן ועדין כמו גלים רגועים.

או ויברטו רחב ודרמטי כמו… ובכן, כמו שרון אוסבורן צורחת על מישהו.

ויברטו רגיל vs. ויברטו עם טרמולו: הקרב הגדול?

רוב הגיטריסטים לומדים לעשות ויברטו עם האצבעות שלהם.

זה סוג הויברטו הקלאסי והנפוץ ביותר.

אתם מנגנים תו, ואז מזיזים את האצבע למעלה ולמטה (או לצדדים, תלוי בכלי ובטכניקה) כדי למתוח ולשחרר את המיתר.

זה דורש קצת אימון. אצבעות חזקות. והרבה סבלנות.

ויברטו עם ידית הטרמולו זה סיפור אחר לגמרי.

במקום להזיז את האצבע על המיתר,

אנחנו משתמשים בידית שמחוברת לגשר הגיטרה.

הידית הזו מזיזה את כל הגשר (או חלק ממנו),

מה שמשנה את המתח של כל המיתרים בו זמנית.

זה פותח עולם חדש של אפשרויות.

וגם עולם חדש של צרות.

הכירו את הוואמי בר: ידיד או אויב קטלני?

ידית הטרמולו. השם “טרמולו” הוא קצת מטעה אגב.

טרמולו זה שינוי בעוצמה (כמו לנגן תו מהר-מהר).

הידית הזו בעצם עושה ויברטו – שינוי בגובה הצליל.

אבל מי אנחנו שנתווכח עם ההיסטוריה?

הדבר הזה יושב לו שם, מחובר לגשר של הגיטרה שלכם,

מחכה שתשתמשו בו.

הוא יכול להפוך סאונד רגיל למשהו שמימי.

או להרוס לכם את הכיוון בשנייה.

זה קצת כמו לתת לילד בן 3 מפתח למחסן זיקוקים.

יכול להיות מגניב. יכול להיות אסון.

סוגי גשרים שכיף (או פחות כיף) לעשות איתם בלאגן

יש כמה סוגים עיקריים של גשרים שיש להם ידית טרמולו:

• גשר סטראט סטייל (Vintage Style Tremolo): זה הקלאסי.

  כמה קפיצים מאחור.

  מאפשר ויברטו עדין, הורדות קטנות בגובה הצליל (Dive Bombs קצרים ולא עמוקים מדי).

  ולפעמים גם משיכות קטנות למעלה (Pull-ups), אם הוא מכוון “צף”.

  הוא יחסית סלחני.

  אבל יכול לצאת מכיוון אם תלחצו חזק מדי.

  כמו לנסות לרוץ מרתון אחרי שבועות על הספה – אפשרי, אבל לא מומלץ בהתחלה.

• גשר פלויד רוז (Floyd Rose / Locking Tremolo): זה הדבר האמיתי.

  מערכת נעילה מסובכת בראש הגיטרה ועל הגשר עצמו.

  המיתרים נעולים.

  מה שאומר שאתם יכולים להתעלל בידית כאוות נפשכם.

  צלילות עמוקות עד שהמיתרים רפויים לגמרי.

  משיכות למעלה עד שהמיתרים כמעט נקרעים.

  הדבר הזה חוזר לכיוון כמעט מושלם.

  אבל ההתקנה והכיוון שלו?

  אה.

  זה כמו לנסות להרכיב מטוס בחצר האחורית עם הוראות בסינית.

  דורש סבלנות, דיוק, ולפעמים קצת דמעות.

  אבל כשהוא מכוון, הוא חלום (מטורף).

• גשרים אחרים (Bigsby, Kahler, ומוזרויות נוספות): לכל אחד ה quirk שלו.

  ביגסבי נותן ויברטו וינטג’י עדין.

  קאהלר זה עוד סיפור נעילה, קצת שונה.

  בגדול, כולם עושים אותו דבר: מזיזים את גובה הצליל.

  פשוט בדרכים שונות.

  ובמקרים שונים, גם שוברים את הלב בדרכים שונות.

טכניקות בסיסיות: לאט לאט, לפני שאתם שוברים משהו

אל תתחילו ישר בלנסות לחקות את סטיב ואי או ג’ו סטריאני (אלא אם כן אתם סטיב ואי או ג’ו סטריאני).

בואו נתחיל בקטן. עדין.

כמו ללמוד ללכת לפני שמנסים סלטה לאחור.

ויברטו עדין: כמו רוח קלה על מים

זו הטכניקה הכי שימושית והכי קשה אולי לשליטה בהתחלה.

אתם מנגנים תו (רצוי על מיתר עם דיסטורשן, זה נשמע טוב יותר).

ואז דוחפים או מושכים את הידית בעדינות רבה.

התנועה קטנה.

השינוי בגובה הצליל מינורי.

המטרה היא לגרום לתו “לשיר”, להתנדנד קצת.

לא להישמע כמו סירנה.

נסו לשלוט במהירות התנועה ובעומק שלה.

זה דורש תחושה עדינה ביד.

הרבה יותר קל להגזים מאשר להיות עדין.

זה כמו לנסות ללטף נמר – אפשרי, אבל מצריך הרבה ריכוז.

צלילות (Dive Bombs): כשהגיטרה נחנקת בצלילים נמוכים

אה, הדיוו בומב. קלאסיקה.

אתם מנגנים תו (או אקורד).

ואז דוחפים את הידית כלפי מטה בבת אחת.

עד הסוף.

גובה הצליל יורד במהירות, לפעמים עד שהמיתרים רפויים לגמרי ונשמע רק רעש.

זה דרמטי. זה רועש. זה כיף!

זה כמו לקפוץ לתוך בריכה עם הגיטרה.

עושה הרבה רעש והשפרצות.

נקודה חשובה: אם אין לכם פלויד רוז, צלילות עמוקות כאלה כמעט בטוח יוציאו לכם את הגיטרה מכיוון.

אז השתמשו בזה בתבונה (או בלי, אם אתם אוהבים לכוון הרבה).

משיכות למעלה (Pull-ups): נגד כוח הכבידה המוזיקלי

זו כבר טכניקה שדורשת גשר “צף”.

גשר צף הוא כזה שאינו יושב צמוד לגוף הגיטרה, אלא מוחזק במקומו על ידי מתח שווה של המיתרים והקפיצים.

כשהגשר צף, אתם יכולים לא רק לדחוף את הידית למטה,

אלא גם למשוך אותה למעלה.

זה מעלה את גובה הצליל של התו.

זה קצת פחות נפוץ מצלילות למטה.

אבל פותח אפשרויות ויברטו מעניינות ומלחיצות.

למשל, לנגן תו נמוך ולמשוך את הידית למעלה כדי להגיע לתו גבוה יותר.

זה קצת כמו להרים משקולות עם הידית.

דורש כוח.

וגורם לגיטרה שלכם להישמע כאילו היא עושה קולות של מאמץ.

לרמה הבאה: ויברטו שיגרום לקהל (או לכלב) להרים גבה

אחרי שהשתלטתם על הבסיס (או לפחות הפסקתם לפחד מהידית),

אפשר להתחיל להתפרע.

הטכניקות האלה יותר מתאימות לגשרים עם נעילה (פלויד רוז),

אבל אפשר לנסות אותן בזהירות גם עם גשרים אחרים.

על אחריותכם.

ועל אחריות הכיוון של הגיטרה שלכם.

הרמוניקות עם טרמולו: הצליל של חתול שדורך על מיתרים (בקטע טוב, מבטיח)

הרמוניקה זה צליל שנוצר כשנוגעים קלות במיתר בנקודות מסוימות לאורך לוח האצבוע (למשל, מעל הסריג ה-12 או ה-7).

הצליל נקי, גבוה, ובעל איכות פעמונית.

מה קורה כשמוסיפים לזה טרמולו?

מנגנים הרמוניקה.

ואז ישר דוחפים את הידית למטה בחדות.

מקבלים צליל צווחני, מתכתי, שנשמע כאילו משהו לא טבעי קורה.

זה סאונד חתום של רוק כבד, מטאל, ומוזיקה אינסטרומנטלית וירטואוזית.

הוא נקרא לפעמים “Squeal” או “Whammy Harmonic”.

זה דורש תזמון טוב בין פריטת ההרמוניקה ללחיצה על הידית.

ואוזניים עמידות.

ואולי אטמי אוזניים לשכנים.

פלאטר (Flutter): כמו כנף של קוליברי בחסות הגיטרה

פלאטר זה כשאתם גורמים לידית הטרמולו להתנדנד במהירות רבה.

איך עושים את זה?

מנגנים תו (ארוך).

ואז מקישים או מעיפים את הידית ביד הפורטת (לא ביד של הסריגים!).

הידית נעה הלוך ושוב במהירות.

ויוצרת אפקט של רפרוף מהיר של גובה הצליל.

זה נשמע קצת כמו מטוס קטן שעובר מעליכם.

או כמו… ובכן, קוליברי.

זה דורש ידית שזזה בחופשיות.

ומערכת גשר שמגיבה מהר.

והרבה אימון כדי שזה יישמע מכוון ולא סתם רעש.

זה שימושי במיוחד לקטעים מהירים וטכניים.

ויברטו משולב: לערבב את הקלפים המוזיקליים

הכיף האמיתי מתחיל כשמערבבים טכניקות.

למשל, ויברטו עדין עם האצבע, ואז תוך כדי לחיצה קלה על הידית.

או לנגן תו עם ויברטו רגיל, ואז לדחוף את הידית למטה ולחזור.

השילובים אינסופיים.

וכל שילוב יוצר גוון הבעתי אחר.

זה כמו לצייר עם כל הצבעים במקום רק עם עיפרון.

דורש קצת תיאום בין שתי הידיים.

והרבה ניסוי וטעייה.

ואולי גם כמה פשלות מצחיקות בדרך.

מלחמת ההישרדות: איך לא לאבד את הכיוון (ואת השפיות)?

הפחד הגדול ביותר של כל מי שמשתמש בידית טרמולו:

הגיטרה יוצאת מכיוון.

מהר.

זה לא סתם פחד.

זה קורה.

כל שינוי במתח המיתרים משפיע על כל המערכת.

אבל יש דרכים למזער את הנזק.

ולהישאר בכיוון מספיק זמן כדי לסיים את השיר (או לפחות את הריף).

טיפים שלא תמיד מספרים לכם (אבל כדאי שתדעו):

• מיתרים טריים: מיתרים חדשים נוטים לצאת מכיוון יותר בהתחלה.

  לפני שאתם מתחילים להתעלל בידית,

  מתו את המיתרים החדשים קצת.

  כוון, מתו, כוון שוב.

  כמו מתיחות לפני אימון מפרך.

• אום (Nut) טוב: הנקודה שבה המיתרים עוברים דרך האום חשובה מאוד.

  אם המיתרים נתקעים שם, הם יצאו מכיוון.

  אום מחומר איכותי (עצם, גרפית, או מערכת נעילה) עוזר מאוד.

  קצת חומר סיכה לאום (כמו גרפית מעיפרון) יכול לעזור למיתרים להחליק בחופשיות.

  זה כמו לתת למיתרים מסלול ריצה חלק.

• כוון את הגשר: ודאו שהגשר שלכם מכוון כמו שצריך.

  המתח של הקפיצים מאחור צריך להיות מאוזן עם מתח המיתרים.

  בגשר סטראט סטייל, זה אומר לכוון את הברגים של הקפיצים.

  בפלויד רוז, זה סיפור ארוך ומייגע של איזון.

  אם הגשר יושב נכון, הסיכוי להישאר בכיוון עולה פלאים.

  או לפחות בקצת.

• מערכות נעילה: אם יש לכם פלויד רוז או מערכת נעילה אחרת,

  וודאו שהנעילות מהודקות כמו שצריך.

  הנעילה באום מונעת מהמיתרים לזוז.

  הנעילה בגשר (אם יש) עושה את אותו דבר בקצה השני.

  זה כמו לחגור חגורת בטיחות ורצועות ביטחון.

  זה קצת מסרבל,

  אבל שומר עליכם (ועל הגיטרה) יציבים.

• אל תפחדו לכוון מחדש: גם עם הציוד הכי טוב,

  שימוש כבד בידית הטרמולו יכול להוציא מכיוון.

  קבלו את זה.

  כוון מחדש בין שירים או קטעים.

  זה חלק מהעסקה.

  כמו להחליף צמיגים אחרי מרוץ.

איפה ומתי להשפריץ ויברטו מהמם (ולא סתם לעשות רעש)?

אז למדתם את הטכניקות.

אתם יודעים איך לעשות צלילות, משיכות, פלאטר.

עכשיו השאלה הגדולה:

איפה ומתי להשתמש בכל זה?

התשובה, כרגיל במוזיקה, היא: תלוי.

הקשר מוזיקלי: אל תהיו סטיב ואי בבלדה שקטה

כמו כל אפקט או טכניקה,

הויברטו עם הטרמולו צריך לשרת את המוזיקה.

ויברטו עדין יכול להוסיף תחושה מלנכולית בבלדה.

צלילות עמוקות וצרחות הרמוניות מתאימות יותר לרוק כבד, מטאל, או פאנק.

פלאטר יכול להוסיף אדג’ עצבני לסולו מהיר.

לנסות לעשות דיוו בומב באמצע שיר ג’אז שקט?

זה בערך כמו להביא סירנה למדיטציה.

לא מתאים.

הקשיבו למוזיקה שאתם מנגנים.

נסו לחשוב איזה סוג של הבעה אתם רוצים להוסיף.

האם זה צליל מתמשך שזקוק לקצת חיים?

או אפקט קצר ודרמטי בסוף משפט מוזיקלי?

השתמשו בידית בטעם.

או בלי טעם בכלל, אם זה הקטע שלכם והמוזיקה מאפשרת את זה.

הכל מותר, כל עוד זה נשמע טוב (לכם).

איך לא להתייאש כשהכל נשמע כמו מפעל מקולקל?

כמו כל דבר חדש במוזיקה,

זה ייקח זמן.

זה יישמע רע בהתחלה.

מאוד רע.

הגיטרה שלכם תצווח, תאנח, ותישמע כאילו היא עוברת התקף חרדה.

זה נורמלי לחלוטין.

גם ג’ימי הנדריקס וגם אדי ואן היילן התחילו איפשהו.

(טוב, אולי לא בדיוק כך, אבל הבנתם את הרעיון).

טיפים לאימון (עם חיוך):

• התחילו לאט: תרגלו כל טכניקה בנפרד.

  ויברטו עדין: נסו להחזיק תו ולשלוט בעומק ובמהירות התנועה.

  דחפו קצת, משכו קצת. הקשיבו לצליל.

  דיוו בומב: נסו לשלוט בעומק של הירידה.

  לא חייבים לרדת עד הסוף בהתחלה.

  כמו ללמוד לצלול בבריכה רדודה.

• הקשיבו לגיבורים שלכם: מי הם האמנים שמשתמשים בטרמולו בצורה שאתם אוהבים?

  הקשיבו להם טוב.

  נסו לחקות אותם.

  זה כמו ללמוד לבשל – מתחילים ממתכונים של אחרים.

  סטיב ואי, ג’ו סטריאני, ג’ף בק, ואפילו פליידג’ באטץ’ מהבסיסטים – יש הרבה ממי ללמוד.

• הקליטו את עצמכם: לפעמים מה שנשמע טוב באוזניים שלכם בזמן נגינה,

  נשמע אחרת בהקלטה.

  הקליטו את הניסיונות שלכם.

  הקשיבו.

  צחקו (על עצמכם, כמובן).

  ותקנו.

  זה הכי יעיל.

• אל תפחדו מטעויות: טעויות הן חלק מהלמידה.

  כשהגיטרה יוצאת מכיוון אחרי דיוו בומב מושלם,

  או כשהפלאטר נשמע כמו יתוש שמנסה לעבור דרך הקירות…

  צחקו.

  כוון מחדש (שוב).

  ותמשיכו לנסות.

  ההתמדה היא המפתח.

  והומור עצמי.

• תגדירו מטרות קטנות: במקום להגיד “אני רוצה לשלוט בטרמולו כמו ואן היילן השבוע”,

  תגידו “השבוע אני אתרגל ויברטו עדין על מיתר G למשך 10 דקות כל יום”.

  מטרות קטנות וברות השגה הן מתכון להצלחה (ופחות לתסכול).

שאלות ותשובות מהחיים (המוזיקליים):

הידית שלי רופפת / הדוקה מדי, מה לעשות?

רוב הידיות סטנדרטיות מתברגות פנימה.

אפשר להדק או לשחרר את החלק שמחזיק אותה.

בחלק מהגשרים יש בורג קטן בצד שאפשר להדק כדי שהידית תישאר במקום.

בפלויד רוז יש בורג שמחזיק אותה בתוך השקע.

קצת ניסוי וטעייה יגלה לכם את הסוד של הגשר הספציפי שלכם.

אם זה נשמע מסובך, לכו לטכנאי גיטרות.

הם יודעים את הדברים האלה בעל פה.

הגיטרה שלי יוצאת מכיוון כל הזמן אחרי שימוש בידית, מה הבעיה?

כנראה שילוב של כמה דברים:

מיתרים ישנים או לא מתוחים מספיק.

האום לא מחליק טוב.

הגשר לא מאוזן נכון (בעיקר אם הוא צף).

או שפשוט השתמשתם בידית בצורה קיצונית מדי לגשר שלכם.

בזמן שאתם מנגנים, שימו לב איפה גובה הצליל “נתקע” או “קופץ”.

זה יכול לרמוז איפה הבעיה (בדרך כלל באום או בנקודות המגע על הגשר).

קחו את הגיטרה לטכנאי אם זה קורה כל הזמן וזה מפריע.

זה שווה את זה.

האם ידית טרמולו הורסת את הגיטרה?

בשימוש סביר ועם תחזוקה נכונה, לא.

מערכות טרמולו נועדו לעמוד בלחץ.

שימוש אגרסיבי במיוחד לאורך זמן יכול לשחוק חלקים.

אבל זה לא יגרום לגיטרה להתפורר לכם בידיים.

(אלא אם כן הגיטרה כבר הייתה במצב גרוע מלכתחילה).

האם אני חייב להשתמש בידית טרמולו כדי להיות גיטריסט טוב?

ממש לא!

יש מיליוני גיטריסטים מדהימים שלא נוגעים בה.

זה כלי הבעה נוסף.

כמו ללמוד לשיר בטונים גבוהים במיוחד.

אם זה לא מתאים לסגנון שלכם או שאתם לא אוהבים את זה,

אין שום סיבה להשתמש בזה.

תעשו את המוזיקה שלכם, איך שבא לכם.

איך אני יודע אם הגשר שלי “צף” או צמוד לגוף?

אם אתם יכולים למשוך את הידית למעלה (ולהעלות את גובה הצליל של המיתרים הפתוחים) בקלות יחסית,

סביר להניח שהוא צף.

אם הוא צמוד לגוף הגיטרה ולא זז למעלה כשמושכים,

הוא “קבור” או מכוון להיות צמוד.

אפשר לשנות את זה בדרך כלל על ידי כיוון הקפיצים מאחור.

סיכום: עכשיו אתם יודעים (קצת יותר) מה לעשות

אז הנה זה.

צללנו לעומק עולם הויברטו עם ידית הטרמולו.

מצלילות עדינות כמו ירידה במדרגות נעות,

ועד צרחות הרמוניות שנשמעות כמו חייזרים דורכים על לגו.

זה לא קל.

זה ידרוש אימון.

והרבה כיוונים.

אבל זה פותח עולם שלם של אפשרויות הבעה על הגיטרה שלכם.

זה הופך את הכלי שלכם ממשהו שמנגן תווים,

למשהו שבאמת יכול… ובכן, להשפריץ צלילים רגשיים לכל עבר.

אל תפחדו לנסות.

תשחקו עם זה.

תגלו צלילים חדשים.

ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם כשתעשו דיוו בומב שהורס את הבמה.

אני אביא את אטמי האוזניים. מבטיח.

עכשיו לכו לנגן. והעיקר – תהנו מהרעש שאתם עושים.