אז הגעתם לכאן. כנראה ששמעתם משהו עם ‘סווינג’. אולי זה היה ג’אז קלאסי. אולי זה היה בלוז ישן. אולי זה היה שיר פופ מודרני שהשתמש בטריק הקטן הזה. ואולי פשוט תהיתם למה כשהם מנגנים זה נשמע כאילו הרצפה זזה, וכשאתם מנגנים זה נשמע כאילו רובוט תקוע בפקק תנועה בירושלים. אל דאגה. אתם לא לבד. ה’סווינג פיל’ הוא קסם מוזיקלי. זה הדבר הזה שגורם למוזיקה לרקוד. זה לא רק תווים. זה לא רק קצב. זה משהו אחר. זה משהו עמוק יותר. זה משהו שהאוזן שומעת. והגוף מרגיש. ובמבט ראשון. זה יכול להיראות קצת מאיים. כאילו רק גאונים בניו אורלינס מבינים את זה. אז זהו, שלא! גם אתם יכולים. עם קצת הבנה. קצת תרגול. והרבה הרבה חוש הומור. כי בלי זה, תרגול סווינג יכול להישמע כמו חתול דורך על פסנתר. או שואב אבק שמנסה לבלוע תוף. אבל אנחנו פה כדי לעבור את זה ביחד. עם חיוך. ואולי אטמי אוזניים בהתחלה. בואו נצלול פנימה. זה הולך להיות כיף. או לפחות פחות כואב ממה שאתם מדמיינים.
מה זה לעזאזל ה’סווינג פיל’ הזה שכולם מדברים עליו (ולמה זה לא רק עניין של טריולות)?
בואו נתחיל מההתחלה. מה זה בכלל “סווינג”? אם תשאלו מוזיקאי ג’אז ותיק, הוא כנראה יגלגל עיניים ויגיד ש”או שיש לך את זה, או שאין לך”. ואז הוא יסביר שעות. בלי להגיד כלום מועיל. אז בואו נפשט את זה. דמיינו שאתם הולכים ברחוב. הליכה רגילה. צעד ועוד צעד. שווים. זה כמו לנגן תווים “ישרים”. עכשיו דמיינו שאתם מנסים לחקות את מייקל ג’קסון. הליכה קצת שונה. צעד ארוך. ועוד צעד קצר יותר. מין גליץ’ כזה. זה כבר מתחיל להיות סווינגי. סווינג זה לקיחת הקצב ה”ישר” והפיכת ה”צעדים” שלו ללא שווים. בדרך כלל, זה אומר שלוקחים שתי שמיניות ברצף (שהיו אמורות להיות שוות באורכן), והופכים אותן לשמינית ארוכה יותר ואחת קצרה יותר. נשמע פשוט? תחשבו שוב.
לא, זה לא רק לנגן טריולות. זה עמוק יותר (וגם מצחיק יותר).
הרבה מתחילים (וזה בסדר! ככה לומדים!) חושבים שסווינג זה פשוט לנגן כל שתי שמיניות בתור טריולה של שמיניות, כשמנגנים רק את הראשונה והשלישית. כלומר, במקום שמינית-שמינית (שווה, שווה), מנגנים שמינית (ארוכה)-שמינית (קצרה), כשהארוכה מקבלת 2/3 מהזמן והקצרה 1/3. זה נקרא לפעמים “טריולה סווינג”. וכן, זה בסיס טוב להתחיל ממנו. זה כמו מפת דרכים ראשונית. אבל זה לא כל הסיפור. ממש לא. הסווינג האמיתי הוא יותר גמיש. לפעמים היחס הוא קרוב ל-2:1, לפעמים הוא מתקרב יותר ל-1:1 (סווינג “קל” יותר, כמו ברוק אנד רול מוקדם), ולפעמים הוא אפילו מתקרב ל-3:1 (סווינג כבד ועצלני). הכל תלוי בטמפו, בסגנון, ובאיך
המתמטיקה מאחורי הריקוד: ריתמיקה בסווינג (ולמה אל תספרו יותר מדי!)
טוב, בואו נכניס קצת סדר בבלגן הריתמי הזה. כמו שאמרנו, במקום לחלק פעימה לשתי שמיניות שוות (דַם-דַם), אנחנו מחלקים אותה לשתי שמיניות שאינן שוות (דַאאам-דַם). השמינית הראשונה בפעימה (על הפולס או אחריו מיד) ארוכה יותר, והשמינית השנייה (ה”אוף-ביט”) קצרה יותר. נשמע פשוט? תנסו את זה בקצב מהיר. פתאום השמינית הקצרה הזו הופכת להיות אתגר הישרדות. זה כמו לנסות לתפוס אוטובוס שכבר התחיל לנסוע. השמינית הקצרה הזו היא נשמת אפו של הסווינג. היא זו שנותנת את הדחיפה קדימה. את ה”נדנדה”.
שמינייה ועוד שמינייה? לא בסווינג, חבר/ה. הכירו את הטריולה הסודית (שהיא לא באמת סודית).
הדרך הכי פשוטה להבין את זה (במובן התיאורטי היבש, לפני שנרגיש את זה) היא לחשוב על חלוקה לשלושה. במקום לחלק את הפעימה לשניים, אנחנו מחלקים אותה לשלושה חלקים שווים (טריולה). בשמיניות ישרות, כל שמינית היא חצי פעימה. בסווינג “טריולה”, השמינית הראשונה היא כמו שתי שמיניות מתוך הטריולה (שני שליש פעימה), והשמינית השנייה היא כמו שמינית אחת מתוך הטריולה (שליש פעימה). דַאאאם (שני שליש) – דַם (שליש). אבל אל תתקעו על זה יותר מדי. אף אחד שמנגן סווינג טוב לא יושב וסופר “אחד אנד א טו אנד א”. זה פשוט הורס את הכיף. ואת הסווינג. המטרה היא שהחלוקה הזו תהפוך לאינטואיטיבית. כמו לנשום. או לגלגל עוגייה לבקבוק ריק. זה פשוט קורה. אז תתחילו עם הטריולה כדי להבין את הרעיון. אבל מהר מאוד. תפסיקו לספור. תתחילו להרגיש.
הסוד הקטן של הצלילים: למה זה נשמע טוב אצלם ואצלכם כמו פטיש בראש?
אוקיי, הבנו את הרעיון הריתמי הבסיסי. השמיניות מסוונגות. יחס של בערך 2:1 (או קרוב לזה). אבל זה לא מספיק. אם רק תשנו את היחס הריתמי בלי לשנות כלום אחר, זה עדיין יכול להישמע נוקשה ומכאני. זה כמו ללבוש חליפה מפוארת אבל ללכת עם עקבים שבורים. משהו חורק. הצלילים עצמם צריכים “להתנדנד” גם הם. לא רק המיקום שלהם על ציר הזמן. זה עניין של ארטיקולציה. של “איך” מנגנים כל תו. האם הוא קצר וחד (סטקטו)? האם הוא ארוך ומחובר (לגטו)? האם מדגישים אותו?
לא רק הפולסים קובעים: הארטקולציה וה’דיבור’ של הסווינג.
בסווינג, יש נטייה לנגן את השמיניות הארוכות יותר (אלו שנופלות על הפולס או מיד אחריו) בצורה קצת יותר מלאה או מודגשת. ואת השמיניות הקצרות יותר (אלו שבאות לפני הפולס הבא) בצורה קצת יותר קצרה, לפעמים כמעט סטקטו, או פחות מודגשת. זה יוצר את ה”דחיפה” הזו. את הנדנדה. תחשבו על זה כמו לומר “דה-דא” במקום “דה-דה”. ה”דה” הראשון ארוך ומודגש קלות. ה”דא” השני קצר יותר וממהר להגיע ל”דה” הבא. זו הארטקולציה הקלאסית של סווינג. ה’דוּ-וָאפ’. לא דוּ-דוּ. וזה משנה את הכל. זה נותן למוזיקה אוויר. חיים. במקום להניח כל לבנה מוזיקלית בצורה מסודרת כמו בקיר, אנחנו זורקים אותן באוויר ותופסים אותן ברגע האחרון. וזה מה שיוצר את המתח ואת התנועה. ואת התסכול בהתחלה. אבל גם את הכיף העצום כשזה מצליח.
האנסמבל בסווינג: כל אחד והקצב שלו (אבל ביחד זה קסם… או כאוס מצחיק).
סווינג אמיתי הוא עניין של אנסמבל. של כמה נגנים שמקשיבים זה לזה. ונושמים ביחד. כל כלי מנגן את תפקידו הייחודי. אבל כולם מתנדנדים לאותו קצב. לאותו ‘פיל’. זה כמו מסיבת ריקודים מוצלחת. כל אחד רוקד בסגנון שלו. אבל כולם רוקדים לאותה מוזיקה. ובאותו מקצב בסיסי. כשזה עובד, זה מטורף. כשזה לא עובד, זה נשמע כמו תאונת רכבת קלה עם מכונית גלידה. בואו נראה מה כל אחד מביא לשולחן הסווינגי:
המתופף, הבסיסט, והפסנתרן/גיטריסט נכנסים לבר… מה קורה אחר כך? (רמז: סווינג!)
- המתופף/ת: זה המנוע. בעיקר עם הרייד סימבל (מצילת הרייד). התבנית הקלאסית על הרייד היא זו שמגדירה את הסווינג. דִין-גַה-דִין-גַה דִין-גַה-דִין-גַה. ה’גַה’ הקטנה היא השמינית הקצרה. היא נותנת את הדחיפה. גם ההיי-האט על 2 ו-4 בפתיחה עדינה תורם המון. זה הלב הפועם. אם המתופף/ת לא מסונגנ/ת, כל השאר רק מנסים לשרוד.
- הבסיסט/ית: המנוע השני. בדרך כלל עם ווקינג בס. כל תו בפעימה. דופק קבוע. אבל! כל תו צריך להיות מסונגנן גם הוא! השמיניות הקטנות בין התווים (כן, גם בבס!) צריכות “לעלות” בצורה נכונה. וגם הארטיקולציה של כל תו חשובה. לא ארוך מדי. לא קצר מדי. מדויק מספיק כדי להגדיר את ההרמוניה. גמיש מספיק כדי להתנדנד עם המתופף/ת. זה כמו חבל דק ללכת עליו. עם קונטרבס. ועיניים קשורות.
- הפסנתרן/גיטריסט (ה’קומפינג’): זה הצבע. ההרמוניה. הדיאלוג. הם מנגנים אקורדים. לא כל הזמן. לא על כל פעימה. הם ‘מלווים’ (Comping). או שהם ‘עונים’ לסולן/ית. וגם הליווי הזה צריך להיות מסונגנן! בדרך כלל זה פחות דחוס מהבס או התופים. יותר מקום לנשום. אבל הריתמיקה של כל אקורד, ואיך שהוא נופל (או לא נופל) על הפולס, זה מה שנותן את הטעם. זה כמו התיבול במנה. אפשר להרוס הכל עם יותר מדי מלח. או לעשות קסמים עם קצת פלפל שחור.
כששלושת אלה (או ארבעה, עם סולן/ית) מקשיבים אחד לשני ומוצאים את ה’פיל’ המשותף… זה קסם. זה מרומם את המוזיקה. את הנגנים. ואת הקהל. גם אם הקהל הוא רק השכנים שדופקים על התקרה.
הנשק הסודי (שלא עולה לכם כסף): האוזניים שלכם!
אפשר לקרוא ערימות של ספרים על סווינג. אפשר לתרגל עם מטרונום עד שהאצבעות מתחילות לדמם (אל תעשו את זה באמת). אפשר להבין את כל התיאוריה. ועדיין לנגן כמו רובוט. למה? כי סווינג זה קודם כל עניין של שמיעה והפנמה. זה לא משהו שאפשר רק לנתח. זה משהו שצריך
איך להפוך ‘סתם מוזיקה’ לשיעור פרטי עם גדולי הסווינג (בלי שיגבו עליכם שקלים).
הנה המשימה הכי חשובה שלכם. קלה. וכיפית. תשמעו מוזיקת סווינג! הרבה! מגוון!
- תשמעו ג’אז קלאסי: ביג בנדים של עידן הסווינג (בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי). הרכבים קטנים יותר (לואי ארמסטרונג, צ’ארלי פארקר, דיזי גילספי, מיילס דייוויס המוקדם). שימו לב לרייד סימבל של המתופף. ל’ווקינג בס’. איך הפסנתר מלווה. איך הסולנים מנגנים את הריפים שלהם עם ה’סווינג פיל’ הזה.
- תשמעו בלוז: במיוחד בלוז שיקגו המוקדם. הארטיקולציה שם קצת שונה לפעמים, אבל ה’פיל’ של הנדנדה קיים ובגדול.
- תשמעו רוק אנד רול מוקדם: צ’אק ברי, ליטל ריצ’רד. שם הסווינג קל יותר, קרוב יותר לישר לפעמים, אבל עדיין עם הנדנדה הזו. זה נותן נקודת השוואה מעניינת.
- תקשיבו ותנסו לחקות: נסו למחוא כפיים עם ה’פיל’. לא ישר. בהנדנדה. נסו לדמיין איך הייתם מנגנים את זה על הכלי שלכם.
- תקשיבו לאותו קטע בביצועים שונים: תראו איך אמנים שונים מנגנים את אותו שיר עם ‘פיל’ סווינגי קצת שונה. זה כמו לראות כמה ציירים מציירים את אותו נוף.
האוזניים שלכם הן המורה הכי טוב שלכם. הן קולטות את הניואנסים העדינים האלה. את ה’פיל’ הכולל. את ה’גרוב’. רק לשמוע זה כבר להתקדם חצי הדרך. ואם אתם שומעים מוזיקה שאתם אוהבים, זה לא מרגיש כמו לימוד. זה מרגיש כמו… ובכן, כמו לשמוע מוזיקה שאתם אוהבים. שזה די מגניב בפני עצמו.
10 סימנים שאתם מנגנים סווינג כמו רובוט שתקוע בפקק (ומה לעשות בנידון).
אז התחלתם לתרגל. וזה לא נשמע כמו קאונט בייסי. זה בסדר. זה נורמלי לגמרי. תקלות הן חלק מהעניין. ואפשר אפילו לצחוק עליהן. הנה כמה סימנים שאתם אולי עוד בשלב הרובוטי (וגם טיפים איך לצחוק עליהם, ואז לתקן אותם):
- זה נשמע כמו מכונת כתיבה: צלילים אחידים, מדויקים מדי, בלי שום תנופה או נדנדה. צחוק: מזל טוב, אתם מתאימים לנגן בטקס הענקת פרסי הדיוק הריתמי המנופח! תיקון: תאטו! ותקשיבו למוזיקה. נסו ממש לחשוב על השמינית השנייה (הקצרה) כעל משהו שדוחף קדימה.
- השמינית הקצרה נעלמת: אתם מנגנים רק את השמינית הארוכה, או שהקצרה כמעט בלתי נשמעת. צחוק: אולי אתם מתכוננים לקריירה של נגינת סולואים רק על הפולסים המודגשים. חסכתם חצי מהתווים! תיקון: ודאו שהשמינית הקצרה נשמעת בבירור, גם אם היא קצרה יותר ופחות מודגשת. היא שם. היא חשובה!
- הסווינג נשמע “קופצני” ומאולץ: כאילו אתם בכוונה מנסים לעשות את זה קופצני מדי, בצורה נוקשה. צחוק: אתם בדרך הנכונה להקים להקת סקא-ג’אז-רובוטי! תיקון: זה עניין של רגיעה ושטף. זה צריך לזרום. לא להיות בכוח. תאטו שוב. הרפו את הידיים/שפתיים/אצבעות.
- הטמפו משתנה כל הזמן: פתאום אתם מהירים כמו קטר, ופתאום זוחלים כמו חילזון. צחוק: לפחות אתם מגוונים! מי צריך דינמיקה כשיש שינויי טמפו פתאומיים? תיקון: כאן המטרונום הוא חבר שלכם. אבל השתמשו בו נכון: נסו לשים אותו על 2 ו-4 (ה”בק-ביט”). זה עוזר להרגיש את הנדנדה. לא רק את ה-1 וה-3.
- אתם מנגנים ישר מדי בטמפו מהיר: ככל שזה מהיר יותר, קשה יותר לשמור על ה’פיל’ הסווינגי. צחוק: מעולה! אתם מוכנים להקים להקת בלוז-רוק כסחנית! רק אל תגידו שזה ג’אז. תיקון: סווינג בטמפו מהיר נוטה להתקרב יותר לריתמיקה ישרה, אבל עדיין עם ‘פיל’. זה דורש המון הקשבה ודיוק. תאטו (כן, שוב!) את הקטע ותראו איך הוא נשמע בסווינג “אמיתי” יותר, ואז תבנו את הטמפו לאט לאט.
העיקר הוא לא להתייאש. כולם עוברים את השלבים האלה. צחקו על עצמכם קצת. זה עוזר להרפות את השרירים (וגם את הנפש). ואז חזרו לתרגל. בהקשבה.
שאלות שאתם אולי מתביישים לשאול (אבל היי, בשביל זה אני פה):
ש: האם סווינג זה רק ג’אז?
ת: ממש לא! סווינג מופיע בבלוז, ברוקנרול המוקדם, בפאנק (לפעמים!), במוזיקה לטינית מסוימת, ואפילו בקלאסית מודרנית. זה יותר ‘תבלין’ ריתמי מאשר ז’אנר ספציפי.
ש: כמה זמן לוקח ללמוד ‘לסוונגג’?
ת: תלוי בכם! ובהקשבה שלכם! ובתרגול שלכם! יש כאלה שקולטים יחסית מהר, ויש כאלה שזה לוקח להם יותר זמן. העיקר זה לא להתייאש ולהמשיך להקשיב ולנסות.
ש: האם יש דרך לדעת אם אני מנגן סווינג נכון?
ת: הדרך הכי טובה היא להקליט את עצמכם ולהקשיב. זה אף פעם לא נעים לשמוע את עצמנו, אבל זה הכרחי. השוו את ההקלטה לביצועים של אמנים שאתם מעריכים. האם זה ‘מרגיש’ דומה?
ש: האם מטרונום הורס את ה’פיל’ הסווינגי?
ת: להפך! מטרונום (כשמשתמשים בו נכון) עוזר לייצב את הזמן. אפשר לשים אותו על כל הפעימות, או רק על 2 ו-4. הוא שם כדי לתמוך בכם, לא כדי להחליף את התחושה שלכם.
ש: האם סווינג זה רק לשמיניות? מה עם מקצבים אחרים?
ת: הרעיון הבסיסי של חלוקה לא שווה מתייחס בעיקר לשמיניות, כי הן הכי נפוצות במלודיה ובליווי בסווינג. אבל גם רבעים, שיש-עשריות, ואפילו סולואים מהירים משתמשים בארטיקולציה וב’פיל’ הכללי של הסווינג.
ש: אני לא מוזיקאי, למה זה רלוונטי לי?
ת: כי להבין סווינג (או לפחות לשמוע אותו ולהרגיש אותו) פותח עולם שלם של מוזיקה! זה משנה את איך שאתם מקשיבים לג’אז, בלוז, ועוד. זה כמו להבין למה מנה טעימה – זה לא רק הרכיבים, זה איך שהם משולבים.
ש: אפשר ללמוד סווינג לבד או שצריך מורה?
ת: אפשר להתחיל לבד (כמו עם המדריך המדהים הזה שאתם קוראים ברגע זה!). אבל מורה טוב ש’יש לו את זה’ ויכול לתת לכם פידבק ספציפי לכלי שלכם יכול להאיץ משמעותית את התהליך ולעזור לכם לזהות טעויות שאתם לא שומעים בעצמכם.
אחרי שהסווינג מחלחל: איך להמשיך לגלגל את הקצב (ולא ליפול במדרגות)
אז התחלתם להרגיש את זה. הסווינג כבר לא נשמע רק כמו מילה מוזרה. הוא מתחיל להיות חלק מכם. מה עושים עכשיו? הנה כמה טיפים להמשך המסע (עם קריצה, כמובן):
- תרגלו עם פלייבקים: יש המון הקלטות ליווי (Jamey Aebersold, iReal Pro, יוטיוב) בסגנונות שונים ובטמפוס שונים. זה כמו לנגן עם להקה אמיתית, רק שהם לא שופטים אתכם (בטח לא בקול רם).
- ג’אמים (לא רק של ריבה): תמצאו סשנים של ג’אז או בלוז באזור שלכם. בהתחלה רק תקשיבו. אחר כך תנסו להצטרף כשאתם מרגישים מוכנים. גם אם זה רק לנגן את המלודיה או כמה אקורדים פשוטים. אין כמו אינטראקציה אמיתית עם נגנים אחרים כדי לחדד את ה’פיל’. ואל תתביישו אם בהתחלה זה לא מושלם. כולם התחילו איפשהו. גם ג’ון קולטריין בטח נשמע קצת עקום כשהתחיל. (או שלא. הוא היה ג’ון קולטריין.)
- תקליטו את עצמכם שוב: זה אף פעם לא כיף. באמת. אבל זה נחוץ. תקשיבו באוזניים ביקורתיות (אבל לא אכזריות!). מה עובד? מה לא? איפה הסווינג מת? איפה הוא חי ובועט?
- הרחיבו את הרפרטואר: תלמדו שירים סווינגים חדשים. זה מאתגר אתכם עם מבנים הרמוניים וריתמיים שונים, ועוזר להפנים את ה’פיל’ בהקשרים שונים.
- למדו על ההיסטוריה: ככל שתדעו יותר על האמנים הגדולים, התקופות השונות וההתפתחות של הסווינג, כך תבינו טוב יותר את הניואנסים ותוכלו לחקות אותם בצורה מושכלת יותר. פלוס, זה פשוט מרתק!
- תמיד להקשיב: אני יודע שחזרתי על זה. אבל זה הדבר הכי חשוב. תנו למוזיקה להיכנס פנימה. להשפיע עליכם. לגרום לכם לרצות לזוז. אם אתם לא מרגישים את הסווינג בגוף, יהיה לכם קשה להוציא אותו החוצה דרך הכלי.
- אל תפחדו לשחק: סווינג אמיתי יש בו אלמנט של ספונטניות. לא הכל חייב להיות בדיוק כמו בתווים. ברגע שאתם מתחילים להרגיש את ה’פיל’, תשחקו איתו. תתנו לו להתפתח. זה חלק מהקסם.
סיכום קורע (או לפחות מחייך) והזמנה להופעה
אז הנה אנחנו. בסוף המסע המפרך (והאמת, די מצחיק) שלנו אל עולם ה’סווינג פיל’. התחלנו מרובוטים תקועים בפקק, עברנו דרך טריולות סודיות (שהן לא סודיות), ארטיקולציה קופצנית (שתקנו), והבנו שהאוזניים שלנו שוות יותר ממיליון דולר (במיוחד כשזה מגיע לג’אז). למדתם שסווינג זה לא רק מתמטיקה. זה קודם כל תחושה. נדנדה. תנופה. ושהדרך הטובה ביותר ללמוד אותו היא לשמוע. לתרגל. ושוב לשמוע. ולא לפחד מטעויות. כי מטעויות לומדים. וגם כי הן לפעמים ממש מצחיקות. אז עכשיו, כשיש לכם את המדריך האולטימטיבי הזה ביד (או על המסך), אין לכם תירוצים! לכו לסוונגג! תשמיעו מוזיקה שתזיז אנשים (או לפחות את הרהיטים בבית). וזכרו, גם אם בהתחלה זה נשמע קצת עקום, זה חלק מהדרך. כמו ליפול מאופניים לפני שלומדים לרכב. רק עם הרבה יותר סטייל (כשזה מצליח).
בהצלחה ענקית! תהנו מהמסע הסווינגי שלכם! ואל תשכחו, כשתהיו כוכבי סווינג עולמיים (או לפחות תנגנו שיר אחד טוב במדורה), תזמינו אותי להופעה הראשונה שלכם. אני אביא את אטמי האוזניים. ליתר ביטחון. וגם מחיאות כפיים סוערות ומסוונגות. מבטיח.