אתם עומדים לצלול לתוך עולם שהרעיד את יסודות המוזיקה.
עולם ששינה את כל מה שחשבנו שאפשר לעשות עם גיטרה, תופים, בס וקול אנושי (או חייזרי, תלוי את מי שואלים).
כן, כן.
אנחנו מדברים על ההרכב האגדי ביותר.
זה שאפילו השם שלו נשמע כמו בדיחה (שמישהו יצלם לליד צפלין!).
אבל האמת?
הם היו הרבה יותר מסתם בדיחה.
הם היו סופת הוריקן מוזיקלית.
כוח טבע אמיתי.
ואתם הולכים להבין בדיוק למה.
ולא, זה לא יהיה שיעור תיאוריה משעמם.
אנחנו פה כדי לצחוק.
להתרגש.
ולהבין איך ארבעה בריטים שינו את העולם.
אז תתכוננו.
כי המסע הזה הולך להיות רועש.
לד זפלין: הצליל ששינה את העולם (ולמה השכנים שלכם היו שונאים אותם)
בואו נתחיל מהבסיס.
למה לעזאזל לד זפלין?
מה כל המהומה סביב הלהקה הזו?
הם לא סתם להקת רוק משנות ה-70 עם שיער ארוך ובגדים מוזרים.
(טוב, הם היו גם זה, אבל בסטייל).
הם היו המנוע.
הפטיש.
המפץ הגדול של ז’אנרים שלמים.
הם לקחו את הבלוז העמוק, המיוסר והכחול באמת (לא רק בלוז של “אשתי עזבה אותי וגם הכלב”, אלא בלוז של “אני תקוע בביצה ואין מצב לצאת”), ודחסו אותו לתוך פטיש קיטור של רוק.
וכל זה תוך כדי שהם מתנסים בכל דבר שעלה על רוחם.
פולק? בטח.
רגאיי? למה לא.
מוזיקה מרוקאית? יאללה.
ועוד לא דיברנו על התופים.
התופים שהרעידו אצטדיונים.
ואת הלבבות.
(וגם, כנראה, גרמו לכמה סדקים בקירות של האולפנים).
אז אם אתם רוצים להבין מאיפה הגיע ההארד רוק.
למה כל כך הרבה להקות אחרי זה ניסו לחקות אותם (ונכשלו ברובם).
ואיך מוזיקה יכולה להיות גם אינטלקטואלית וגם פרהיסטורית באותו זמן.
אתם במקום הנכון.
בלי מבחנים בסוף.
רק כיף.
והבנה.
(ובאופן מוזר, אולי גם רצון עז לקנות גיטרה כפולה-צוואר).
4 אנשים, 4 טמפרמנטים, 1 פיצוץ מוזיקלי: הכירו את החבורה
מאחורי הצליל העוצמתי הזה עמדו ארבעה אנשים.
כל אחד גאון בתחומו.
כל אחד קצת מטורף בדרכו.
וביחד?
פצצת אטום של כישרון.
הקוסם והאדריכל: ג’ימי פייג’ (הגיטריסט שגרם לחשמל להתאהב בו)
דמיינו אדם שלקח גיטרה.
ולא סתם גיטרה.
לפעמים זו הייתה גיטרה שנראית כאילו יצאה ממוזיאון עתיק.
לפעמים זו הייתה גיטרה כפולה, שנראתה כאילו מישהו שתה יותר מדי וניסה לחבר שתי גיטרות יחד.
ג’ימי פייג’ לא סתם ניגן בגיטרה.
הוא דיבר איתה.
לחש לה סודות.
והמילים האלה יצאו בצורת ריפים שהטריפו את העולם.
פייג’ היה אמן של טקסטורות.
הוא ידע להיות עדין כמו פרפר רגע אחד.
ואז, בשנייה, להפוך להוריקן של דיסטורשן.
הוא היה מפיק גאון.
הוא ידע בדיוק איך לתפוס את הסאונד.
איך לגרום לתופים להישמע כאילו הם מנגנים במערה ענקית (רמז: זה לא תמיד היה באולפן רגיל).
הוא התנסה בטכניקות הקלטה.
השתמש במגברים קטנים שנשמעו ענקיים.
הקליט גיטרות הפוך.
בקיצור, אם היה תואר “מדען מטורף של סאונד”, פייג’ היה מקבל אותו בהצטיינות.
טעויות נפוצות כששומעים את פייג’:
- לחשוב שזה קל. זה לא.
- לנסות לנגן את הסולו ב-Stairway to Heaven בפעם הראשונה. זה ייגמר בבכי. או בגיטרה שבורה.
- לחשוב שהגיטרה שלו מכוונת רגיל. לפעמים היא לא. תמיד מסקרן לגלות איך.
טיפ מפייג’ (שאף פעם לא נתן טיפים אבל היי, אנחנו מדמיינים):
“אל תפחדו לנסות. אל תפחדו שהסאונד מוזר. אם זה נשמע לכם מגניב בראש, תגרמו לזה לקרות. גם אם זה אומר להקליט תופים בשירותים הציבוריים של תחנת רכבת (לא באמת, אבל זה הכיוון).”
קולו של הרוח (או אולי קולו של קרנף זועם): רוברט פלאנט (הסולן ששר גבוה יותר מחשבון החשמל שלכם)
איך אפשר לתאר את רוברט פלאנט?
קחו את היללה של זאב בלילה קר.
תערבבו אותה עם השאגה של אריה רעב.
תוסיפו קצת רוח מדברית מסתורית.
ותקבלו את פלאנט הצעיר.
הקול שלו היה כלי נגינה בפני עצמו.
הוא לא סתם שר את המילים.
הוא צעק אותן.
לחש אותן.
ילל אותן.
הוא הביא לת’כלס את הרגש של הבלוז.
הכאב.
התשוקה.
העוצמה.
הוא היה חזית הלהקה.
האיש עם הרעמה.
הנוכחות הבימתית.
וכן, ההיסטוריה האנושית עדיין מנסה להבין איך הוא הגיע לצלילים הגבוהים האלה בלי לפוצץ כלי דם.
(יש שמועות שהוא היה אוכל זכוכית מותכת לארוחת בוקר. אנחנו לא ממליצים לנסות את זה בבית.)
פלאנט גם כתב את המילים.
והמילים שלו היו תערובת מוזרה ומרתקת.
מיתולוגיה סקנדינבית.
טולקין.
בלוז קלאסי.
מיסטיקה.
(ולפעמים גם סתם שטויות גאוניות).
הוא יצר עולם שלם בתוך השירים.
עולם אפל, מסתורי, וכוחני.
טיפים מרוברט פלאנט (שבטח היה צוחק על כל הרעיון של טיפים):
“פשוט תנו לזה לצאת! תרגישו את המוזיקה. אל תפחדו להישמע מוזר. הכי חשוב זה הכוונה. והכוונה שלי היא להרעיד את האולם. ואם בטעות גם לשבור כמה כוסות על הדרך.”
הגאון השקט והרב-גוני: ג’ון פול ג’ונס (האיש שידע לעשות הכל ובשקט)
בעוד שפייג’ ופלאנט היו בפרונט, ג’ון פול ג’ונס היה הדבק.
המגנטיות השקטה.
והגאון המרוסן.
הוא היה הבסיסט.
אבל לא סתם בסיסט.
הוא ידע לנגן בס.
אורגן.
מנדולינה.
פסנתר.
צ’לו.
ועוד מי יודע מה.
הוא היה המעבד.
האיש שידע לקחת רעיון.
ולעטוף אותו בצלילים הנכונים.
להוסיף את הטאץ’ המיוחד הזה.
זה שאתם לא תמיד שמים לב אליו מיד.
אבל אם הוא לא היה שם, כל השיר היה מתפרק.
הבס של ג’ונס היה עמוד השדרה.
חזק.
מדויק.
וקצת funky כשצריך.
(תשמעו את The Lemon Song ותבינו).
הוא ידע מתי להיות פשוט.
ומתי להפציץ בריף בס שאין סיכוי לשכוח.
הוא היה המוזיקאי המאופק ביותר בלהקה.
אבל התרומה שלו הייתה קריטית.
בלעדיו, זפלין היו יכולים להישמע כמו אוסף של רעש ואנחות.
הוא נתן לכל דבר צורה.
טיפ מג’ון פול ג’ונס (האיש של כולם):
“תקשיבו. לא רק לעצמכם. תקשיבו לאחרים. מה הם עושים? איך אתם משתלבים? המוזיקה הכי טובה נוצרת כשכולם נושמים יחד. וכן, לפעמים צריך פשוט לנגן את התו הנכון. זה הכל.”
מלך הקצב חסר הרחמים: ג’ון “בונזו” בונהם (המתופף שהמציא מחדש את מושג ה”לדפוק”)
ואז יש את בונזו.
ג’ון בונהם.
איך מתחילים לתאר את בונזו?
קחו פטיש אוויר.
תוסיפו לו את הדיוק של שעון שוויצרי.
ואת הנשמה של בלזמן מיוסר.
זה בונזו.
הוא היה יותר ממתופף.
הוא היה תופעה.
הסאונד של התופים שלו היה ענק.
מהדהד.
אטמוספרי.
הוא הקליט תופים במקומות לא שגרתיים כדי לקבל את הסאונד הזה.
(שמועות אומרות שהוא הקליט את When the Levee Breaks באולם גדול כשהתופים ממוקמים בתחתית גרם מדרגות. נשמע הגיוני כששומעים את זה).
הוא ידע לעשות גרובים מורכבים.
שימוש מהפנט בהיי-האט.
ושיא השיאים?
הוא ניגן עם כל כך הרבה כוח.
יש אגדות שהוא היה שובר מקלות תופים כאילו היו גפרורים.
(אנחנו מאמינים לזה).
הסולואים שלו היו ארוכים.
אפילו קצת מפחידים לפעמים.
עם הידיים החשופות (לפעמים).
והסאונד הגדול מהחיים.
הוא היה הקצב.
הלב הפועם של לד זפלין.
בלעדיו?
פשוט לא הייתה לד זפלין.
טיפ מג’ון בונהם (שבטח היה אומר “פשוט תן בראש”):
“תרגיש את הביט. אל תספור כל פעם מחדש. תן לידיים ולרגליים שלך לעשות את העבודה. ואל תפחד להרביץ. אם זה לא כואב קצת למחרת, לא ניגנת מספיק חזק.”
הבלוז פגש את הסלע: איך לד זפלין לקחו את הכחול והפכו אותו לזהב (כבש)
אז מאיפה הגיע הסאונד הזה?
לד זפלין היו ילדי הבלוז.
אבל לא הבלוז של סבא וסבתא.
הם ספגו את גדולי הבלוז.
מאדי ווטרס.
האולין וולף.
רוברט ג’ונסון.
את כל הכאב.
את כל הגרוּב.
את כל האלתור.
ואז?
הם הגבירו את הכל לווליום שהיה בלתי נתפס בזמנו.
הם הוסיפו דיסטורשן (עיוות סאונד למי שלא רגיל).
הם הגדילו את הקצב.
הם הפכו את הבלוז מחומר גלם של מועדוני עשן קטנים.
לחומר נפץ באצטדיונים ענקיים.
תשמעו את Dazed and Confused.
הוא מבוסס על שיר בלוז ישן.
אבל זפלין הפכו אותו למסע פסיכדלי, כבד ומפחיד.
זו לא סתם גרסת כיסוי.
זו המצאה מחדש.
לקיחת הנושא.
והפיכתו למשהו אחר לגמרי.
משהו גדול יותר.
משהו כבד יותר.
הקשר לבלוז היה עמוק.
הוא לא היה רק השפעה.
הוא היה ה-DNA.
הם לא היו מנסים להישמע כמו להקות רוק אחרות.
הם רצו להישמע כמו להקת בלוז ששתתה יותר מדי קפה.
ואז אכלה טורבו.
3 דוגמאות שמראות איך הבלוז התפוצץ אצל זפלין:
- Whole Lotta Love: הריף הזה הוא בלוז טהור. אבל מנוגן עם עוצמה וסאונד שלא היו קיימים בבלוז המסורתי. והאפקטים באמצע? זה כבר מסע קוסמי.
- Since I’ve Been Loving You: בלוז איטי, כבד, ומלא רגש. הסולו של פייג’ הוא קלאסיקת בלוז מודרנית. כל תו נוטף כאב ועוצמה.
- When the Levee Breaks: זה שיר בלוז שכתבו ממפיס מיני וקאן קרסי. זפלין לקחו אותו. הוסיפו את הביט המפורסם של בונם (שהפך להיות אחד הביטים הכי מסומפלים בהיסטוריה, וצודקים לגמרי). והפכו אותו לסאונד אדיר, אטמוספרי וסוף עולם.
לסיכום הנושא הבלוזי: לד זפלין לא רק ניגנו בלוז. הם לקחו את הנשמה שלו והלבישו אותה בחליפת שריון של הארד רוק.
הארד רוק? הם המציאו את זה מחדש, או לפחות נתנו לו בעיטה הגונה בתחת
קשה להגיד בדיוק מי “המציא” את ההארד רוק.
היו להקות שניגנו כבד לפני לד זפלין.
אבל זפלין היו אלה שלקחו את זה לשלב הבא.
הם היו אלה שהגדירו מחדש מה זה אומר להיות כבד.
לא רק חזק בווליום.
אלא כבד בצליל.
כבד בריף.
כבד בגרוב.
הם לא פחדו להשתמש בדיסטורשן.
(עיוות צליל הגיטרה, שוב, לטובת החדשים בינינו).
הם לא פחדו לנגן מהר.
ולאט.
ולעבור בין מצבים קיצוניים בתוך אותו שיר.
הם בנו שירים כמו בלוקים של בניין ענקיים.
עם ריפים שהרגישו כמו יסודות.
וסולואים שהיו קומות על קומות.
5 סימני היכר להארד רוק של זפלין (ולמה הם עדיין עובדים):
- הריף המרכזי: כל שיר טוב של זפלין מתחיל (או לפחות כולל) ריף שאי אפשר לשכוח. הוא מיידי. קליט. וגורם לכם לרצות להזיז את הראש (או לפחות את הבוהן).
- העוצמה הדינמית: הם לא סתם היו רועשים כל הזמן. הם ידעו לעבור משקט לפיצוץ. זה בנה מתח. זה הפך את הרגעים הרועשים לעוצמתיים עוד יותר. כמו צונאמי אחרי שפל.
- הגרוב הכבד: התופים של בונם והבס של ג’ונס יצרו גרוב עמוק. כמעט היפנוטי. זה לא היה סתם “לשמור על הקצב”. זה היה לגרום לקצב לנשום. לזוז.
- הווקאלס הדרמטיים: הצרחות, היללות, והשירה המלאת רגש של פלאנט הוסיפו מימד תיאטרלי וכוחני. הוא לא היה רק זמר. הוא היה מספר סיפורים.
- האלתור (והמג’מג’): בהופעות חיות, לד זפלין יכלו לקחת שיר. ולמתוח אותו. לשחק איתו. להוסיף קטעי אלתור ארוכים. זה שמר על הדברים טריים ומעניינים. וגם הראה כמה הם מוזיקאים מחוננים.
השילוב הזה היה פורץ דרך.
הוא פתח דלתות ללהקות כמו בלאק סאבאת’, דיפ פרפל, ואלפי להקות אחרות שהגיעו אחריהן.
לד זפלין לקחו את הרעש.
והפכו אותו לאמנות.
לאמנות רועשת.
מאוד רועשת.
קצת מסע בזמן: אלבומים שחייבים לשמוע (ואולי גם לקנות אם תמצאו ויניל)
לד זפלין היו פורנקיים גם בהוצאת אלבומים.
לפחות בהתחלה.
האלבומים שלהם פשוט נקראו Led Zeppelin I, II, III, IV.
קצת חוסר מקוריות בשמות.
אבל בתוכן?
פגזי מוזיקה.
Led Zeppelin I (1969): ככה מתחילים מהפכה?
האלבום הראשון.
בום!
נחיתה רכה? לא ולא.
נחיתה כבדה על הראש של תעשיית המוזיקה.
הוא כבר שם את הכל על השולחן.
בלוז כבד (Good Times Bad Times).
רגעים פסיכדליים (Dazed and Confused).
בלוז איטי וחושני (I Can’t Quit You Baby).
והסאונד?
כבר ענקי.
פייג’ הפיק אותו לבד.
ותפס את האנרגיה של הופעה חיה.
באלבום הזה הם הודיעו לעולם שהם כאן.
והם לא מתכוונים להתנצל על הרעש.
Led Zeppelin II (1969): מהר יותר, חזק יותר, כבד יותר
האלבום השני.
יצא באותה שנה כמו הראשון!
זה כמעט בלתי נתפס כמה הם היו פוריים.
הם הקליטו אותו בטור.
באולפנים שונים מסביב לעולם.
התוצאה?
אפילו יותר כבד.
אפילו יותר רועש.
עם להיטים כמו Whole Lotta Love ו-Ramble On.
ו-Moby Dick שמראה למה בונם היה מלך התופים.
זה האלבום שביסס את מעמדם כלהקת ההארד רוק המובילה.
(ואולי גרם לכמה דיירים בבניינים סמוכים לבקש התאבדות שקטה).
Led Zeppelin III (1970): הפתעה אקוסטית (והרבה יערות קסומים)
ואז הגיעה ההפתעה.
אחרי שני אלבומים כבדים.
הם הוציאו אלבום שהוא חצי אקוסטי.
הם נסעו לבקתה מבודדת בוויילס.
וחזרו עם שירים שמושפעים מפולק.
ממוזיקה אירית.
זה הראה צד אחר שלהם.
צד עדין יותר.
צד מלודי יותר.
(אבל אל תטעו, עדיין יש בו רגעים כבדים כמו Immigrant Song).
זה הראה שהם לא להקה של טריק אחד.
שהם מסוגלים לעשות הכל.
ולעשות את זה מדהים.
Led Zeppelin IV (1971): האלבום שאין צורך להציג
אין לו שם רשמי.
יש לו רק סמלים מוזרים על העטיפה.
אבל זה האלבום הכי מפורסם שלהם.
הכי נמכר.
והוא מכיל את השיר שכולם מכירים.
גם אם הם לא יודעים שהם מכירים אותו.
Stairway to Heaven.
אבל האלבום הזה הוא הרבה יותר מסטיירוויי.
Black Dog.
Rock and Roll.
Misty Mountain Hop.
Four Sticks (עם מקצב שגורם למוח להתעקל).
Going to California (עדין ויפה).
וכמובן, When the Levee Breaks (סוף עולם).
זה המאסטרפיס שלהם.
שילוב מושלם של כל מה שהם היו.
הארד רוק.
פולק.
בלוז.
הכל בשיא שלו.
רגע, רגע, יש לי כמה שאלות בוערות!
בטח שיש.
ללמוד על לד זפלין זה כמו לפתוח תיבת פנדורה של שאלות.
הנה כמה נפוצות (והתשובות הכי כנות שאפשר לתת).
ש: למה קוראים להם לד זפלין? זה נשמע כמו אסון אווירי.
ת: בדיוק! השם הגיע מבדיחה של קית’ מון (המתופף של The Who) וג’ון אנטוויסל (הבסיסט של The Who). הם אמרו שהלהקה החדשה הזו תתרסק “כמו צפלין מעופרת” (Lead Zeppelin). פייג’ אהב את הרעיון, שינה קצת את האיות (כדי שאנשים לא יבטאו את Lead כמו “ליד”), והשאר היסטוריה. אז כן, הם נקראו על שם אסון אווירי פוטנציאלי. קצת פרוע, לא?
ש: האם Stairway to Heaven הוא באמת השיר הכי טוב שלהם?
ת: זה השיר הכי מפורסם שלהם, חד משמעית. והוא שיר מדהים. בנוי בצורה גאונית. אבל “הכי טוב”? זו שאלה של טעם אישי. מעריצים רבים של זפלין יעדיפו שירים אחרים, פחות מושמעים ברדיו. Give it a listen, ותחליטו בעצמכם. אבל כן, הוא לגמרי יצירת מופת.
ש: האם הם באמת ניגנו עם חיות על הבמה?
ת: לא שידוע לנו. היו להם קטעים די פראיים בהופעות, זה נכון. אבל חיות אמיתיות? כנראה שלא. אולי רק פלאנט שולף מדי פעם איזה קול של חיה פצועה מהגרון שלו, זה הכי קרוב.
ש: מה הסיפור עם הסמלים המוזרים על עטיפת האלבום הרביעי?
ת: כל חבר להקה בחר סמל אישי שמייצג אותו. פייג’ אסף ספרים על האוקולטיזם (מדעי הנסתר), והסמל שלו הגיע מתוך אחד מהם (הוא גם לא הסביר בדיוק מה הוא אומר). ג’ונס בחר סמל שמייצג אדם עם ביטחון ומוסריות. בונם בחר עיגולים שמשולבים שמייצגים כוח רצון (וזה הגיוני בטירוף). ופלאנט בחר נוצה בתוך עיגול שמייצגת קשר לאמונה עתיקה. הם רצו שהאלבום יהיה אנונימי, בלי שם הלהקה או שם האלבום, כדי להראות שתעשיית המוזיקה לא יכולה לשלוט בהם. ובכן, זה עבד.
ש: למה הם התפרקו?
ת: הלהקה התפרקה לאחר מותו הטראגי של ג’ון בונהם בשנת 1980. הוא היה חלק כל כך בלתי נפרד מהסאונד והאנרגיה של הלהקה, שהם פשוט הרגישו שהם לא יכולים להמשיך בלעדיו. זו הייתה החלטה קשה, אבל מתוך כבוד עמוק אליו ולמורשת שלהם.
ש: האם הם עשו איחוד אי פעם?
ת: היו כמה הופעות חד פעמיות מאוד מאוד נדירות במהלך השנים, עם ג’ייסון בונהם (הבן של ג’ון) על התופים. המפורסמת ביותר הייתה ב-2007 בלונדון. הייתה היסטריה עולמית סביב ההופעה הזו. אבל איחוד קבוע? לא קרה. ובהתחשב בגילם ובמסלולים השונים שלהם היום, הסיכוי קטן מאוד. אבל היי, תמיד אפשר לחלום (ולשמוע את ההקלטות הישנות).
עכשיו כשאתם יודעים קצת יותר: מה לעשות עם המידע הזה?
אז עכשיו אתם יודעים שלד זפלין היו יותר מסתם להקה רועשת.
שהם היו גאונים מוזיקליים עם חוש הומור מוזר (או לפחות נטייה לבדיחות פטישים מעופפים).
מה הלאה?
3 דברים שאתם פשוט חייבים לעשות:
- לשמוע את כל האלבומים, מההתחלה ועד הסוף: לא רק את הלהיטים. כל אלבום של זפלין הוא מסע. יש בו רגעים מפתיעים. שירים פחות מוכרים שהם פשוט יהלומים. תנו לעצמכם את הזמן.
- לצפות בהופעות חיות: חפשו את הסרט “The Song Remains the Same” או הקלטות מהופעות מפורסמות. לראות אותם מנגנים בלייב זה סיפור אחר לגמרי. האנרגיה. האלתור. הפראות.
- לנסות לנגן משהו שלהם (אם אתם מנגנים): אפילו ריף פשוט מ-Black Dog. זה ידרוש דיוק קצבי. ותנועות יד נכונות. (ואולי קצת סבלנות עם הגיטרה הכפולה). זה פותח את הראש להבין כמה הם היו טובים.
איך לא להתייאש (כי לפעמים זה מרגיש כמו לטפס על סטיירוויי אמיתי):
- אל תנסו להבין הכל בבת אחת: המוזיקה שלהם מורכבת. זה בסדר לא לקלוט כל דבר בפעם הראשונה. פשוט תהנו מהסאונד. ההבנה תגיע לאט לאט.
- חפשו גרסאות כיסוי: לשמוע להקות אחרות מנסות לנגן זפלין זה לפעמים מצחיק, לפעמים מרשים, ותמיד מראה כמה קשה זה באמת.
- דברו עם אנשים אחרים שאוהבים זפלין: יש קהילה ענקית של מעריצים. שתפו התלהבות. דברו על השירים האהובים עליכם. זה כיף לגלות שאחרים גם מתלהבים מהגאונות הזו.
וזכרו: ללמוד מוזיקה, או פשוט להעריך אותה לעומק, זה מסע אישי.
אין ציון בסוף.
רק ההנאה שבדרך.
סיכום: אז לד זפלין? לגמרי שווה את הרעש
אם הגעתם עד לכאן.
קודם כל, כל הכבוד!
או שאתם באמת סקרנים.
או שאתם פשוט לא מצאתם את כפתור היציאה מהדף.
בכל מקרה, עכשיו אתם יודעים קצת יותר על לד זפלין.
על ארבעה גאונים ששינו את פני המוזיקה.
שלקחו את הבלוז, שפכו עליו דלק, הדליקו גפרור, וצפו בפיצוץ.
הם לא היו מושלמים.
היו להם גם רגעים פחות מדהימים (מעטים, אבל היו).
אבל ההשפעה שלהם בלתי ניתנת למחיקה.
הם סללו את הדרך לאינספור להקות אחרות.
הסאונד שלהם עדיין רלוונטי.
עדיין נשמע ענק.
ועדיין מצליח לגרום לראש לזוז.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים ריף כבד.
או סולן צורח את נשמתו.
או תופים שנשמעים כמו רעם מתגלגל.
תחשבו על ג’ימי, רוברט, ג’ון פול, ובונזו.
על החבורה המשוגעת הזו.
שפשוט רצתה לעשות מוזיקה.
ולא ידעה גבולות.
צאו לשמוע אותם עכשיו.
במערכת הכי חזקה שיש לכם.
(או באוזניות, אם השכנים שלכם פחות מבינים במוזיקה טובה).
תהנו מהמסע.
ואם בטעות תתחילו לנגן בגיטרת אוויר.
אל תדאגו.
זה קורה לטובים ביותר.