מיק ג’אגר וקית’ ריצ’רדס: צמד כותבים אגדי ודינמיקה מורכבת – סוד הקסם המתמשך

מיק ג’אגר וקית’ ריצ’רדס: צמד כותבים אגדי ודינמיקה מורכבת – סוד הקסם המתמשך

אתם עומדים לצלול לעומק של אחת השותפויות הכי פרועות, מוצלחות, וכנראה גם הכי מסובכות בהיסטוריה של המוזיקה.
אנחנו מדברים על שני בחורים.
אחד נראה כאילו הוא רוקד עם דבורה שתקועה במכנסיים, השני נראה כאילו הוא רק קם משינה של 40 שנה מתחת לגשר.
יחד, הם כתבו פסקול לחיים של מיליוני אנשים.
ולא, הם לא תמיד הסתדרו.
למעשה, לפעמים הם לא סבלו אחד את השני.
ובכל זאת, המאמר הזה יגלה לכם איך, למרות (ואולי בגלל) הדרמות, הם יצרו קסם שלא נגמר.
מוכנים למסע?
קחו כיסא נוח.
ואולי גם איזו כוסית של משהו חזק.

מפגש פסגה בתחנת רכבת (עם תקליטים!)

קחו רגע לדמיין: לונדון, תחילת שנות ה-60.
עולם המוזיקה הבריטי עוד מנסה להבין אם רוקנרול זה סתם טרנד חולף או משהו שישרוף לו את הבית.
שני נערים מתבגרים נפגשים במקרה.
בתחנת רכבת.
זה לא סצנה מסרט רומנטי (למרות שהיה שם בהחלט ניצוץ, מוזיקלי).
מיק ג’אגר, אז סטודנט בכלכלה (כן, כן), מחזיק בידיו כמה תקליטי בלוז אמריקאי שמיובאים בקושי.
קית’ ריצ’רדס, החבר שלו מבית הספר היסודי שאיבד איתו קשר, רואה את התקליטים האלה ועיניו נדלקות.
זה היה הסימן.
הם גילו שהם מדברים באותה שפה.
שפת הבלוז, הרית’ם אנד בלוז, והרצון לעשות משהו אחר.
משהו שונה.
משהו מרעיש.

הפריצה למוסך היצירה: מבלוז לקלאסיקות אינסופיות

בהתחלה, כמו הרבה להקות בריטיות צעירות אז, הם בעיקר ניגנו קאברים.
חיקו את הגיבורים שלהם מהתקליטים האמריקאים ההם.
מאדי ווטרס, צ’אק ברי, הוולין וולף.
אבל הסוכנים והמנהלים (כמו אנדרו לוג אולדהם האגדי והמשוגע משהו) הבינו מהר שקאברים זה נחמד, אבל הכסף הגדול והמורשת האמיתית נמצאים בכתיבת שירים מקוריים.
ואז התחיל הלחץ.
“נו, ילדים, יש לכם איזה שיר במגירה?”
וזה היה הזרע.
הם היו צריכים לייצר.
מהר.
והמגירה התחילה להתמלא.
לאט לאט.
קית’ היה מגיע עם ריפים.
הוא היה מלך הריפים.
ריפים קליטים, מלוכלכים, סקסיים.
מיק היה לוקח את הריפים האלה.
מוסיף מילים.
סיפורים.
אטיטיוד.
הרבה אטיטיוד.
פתאום היה להם משהו משלהם.
משהו שהעולם לא שמע קודם.
זה היה כאילו שתי פיסות פאזל.
אחת מחוספסת ומקצביית.
השנייה נוצצת ופרובוקטיבית.
ויחד הן יצרו תמונה מושלמת.
או לפחות רועשת ומעניינת.

האלכימיה המוזיקלית: מי מביא את הריף ומי את הדאווין?

תמיד היה ויכוח.
מי כתב מה?
מיק אמר פעם שקית’ אחראי בעיקר למוזיקה והוא למילים.
קית’ אמר שזה הרבה יותר מעורפל.
שלפעמים הריף מגיע עם מנגינה, לפעמים מילים מגיעות עם קצב פנימי.
האמת, וזו האמת הכי מסקרנת, היא שזה היה תהליך של כימיה.
לא כימיה של מעבדה מסודרת.
יותר כמו כימיה של פיצוץ מבוקר.
או לפעילויות הרי געש.

קית’ ריצ’רדס: המכונה שמייצרת ריפים (והורסת בתי מלון)

קית’ היה הבסיס.
הארכיטקט המוזיקלי הגאון (והכאוטי).
הוא יכול היה לשבת עם גיטרה.
ולהתחיל לנגן.
ולפעמים, מתוך הנגינה הזאת, היה קופץ לו ריף.
קצר.
קליט.
ממכר.
כזה שאתם שומעים פעם אחת ואי אפשר להוציא מהראש שבוע.
קחו למשל את הריף של “Satisfaction”.
קית’ סיפר שזה בא לו בחלום.
הוא התעורר באמצע הלילה.
תפס גיטרה ואת טייפ הקסטות שהיה ליד המיטה.
ניגן את הריף.
משהו כמו שתי דקות.
מלמל: “I Can’t Get No Satisfaction”.
וחזר לישון.
בבוקר, הוא חשב שהקלטה ריקה.
אבל אז הוא שמע את הריף הקצר הזה.
ואת המלמול.
תחשבו על זה: אחד הריפים הכי מפורסמים בהיסטוריה.
נולד בחצי שינה.
ככה עבדה המכונה של קית’.
אינטואיציה.
רגש.
והרבה, הרבה קסם.

מיק ג’אגר: הליריקן הפרובוקטיבי ואיש הבמה (שלא עוצר לרגע)

מיק, מצד שני, היה האדם שהפך את הריפים האלה לשירים של ממש.
הוא היה הליריקן.
המספר.
הוא הכניס את הסיפורים.
את הדמויות.
את הרגשות.
את הסקנדל.
המילים שלו היו שנונות.
ציניות.
לפעמים קצת אפלות.
לפעמים מאוד מיניות (נו, זה הרולינג סטונס).
הוא ידע לתפוס את רוח התקופה.
את התסכול.
את המרדנות.
את הבלבול של צעירים בשנות ה-60 וה-70.
והוא היה המבצע המושלם.
הוא לקח את השירים האלה והפך אותם לחוויה.
לתנועה.
להצהרה.
השילוב הזה – הריף המחוספס של קית’ והמילים והאנרגיה של מיק – זה היה המתכון הסודי.
מתכון שנכתב בכתב יד מבולגן על מפית שומנית.

• שאלה ותשובה בזק:
• מי כתב יותר מהשירים?
• זו שאלה כמו לשאול מי יותר חשוב בחמגשית של אוכל: הפתיתים או הקציצות? שניהם ביחד. רשמית הם חתומים “ג’אגר/ריצ’רדס”. זה אומר ששניהם מקבלים קרדיט (וכסף!). בפועל, קית’ היה לרוב זה שהביא את הרעיון המוזיקלי הראשוני (הריף), ומיק פיתח אותו עם המילים והמנגינה. אבל היו גם שירים שבהם מיק בא עם רעיון מוזיקלי או קית’ תרם מילים. זה היה בלגן יצירתי משגע.

דרמה, סמים ורוקנרול: כשהחיים נכנסים לאולפן

אי אפשר לדבר על ג’אגר וריצ’רדס בלי לדבר על החיים שהם חיו.
החיים שלהם היו סערה מתמדת.
פרסום מטורף.
כסף.
נשים (הרבה).
סמים (יותר מדי).
מעצרים.
לחצים בלתי פוסקים.
וכל הטירוף הזה חלחל לתוך המוזיקה.

מפסגות אל התהומות: ההשפעה של החיים על היצירה

קחו למשל את התקופה של סוף שנות ה-60 ותחילת ה-70.
זה היה שיא הבלגן האישי שלהם.
אבל גם שיא היצירתיות.
אלבומים כמו “Beggars Banquet”, “Let It Bleed”, “Sticky Fingers”, ו-“Exile on Main St.” יצאו בתקופה הזאת.
הם אפלים.
קשוחים.
כנים.
שירים כמו “Sympathy for the Devil” (מבט ציני על הרוע), “Gimme Shelter” (תחושת איום קיומי), “Street Fighting Man” (על מהומות רחוב).
השירים האלה לא נכתבו בוואקום.
הם נכתבו מתוך כאוס.
מתוך חרדה.
מתוך התנגשות עם העולם.
וזה מה שהפך אותם לכל כך אמיתיים ועוצמתיים.
הם לא רק ניגנו מוזיקה.
הם תיעדו את החיים שלהם ואת החיים מסביבם.
עם כל הפגמים.
עם כל הכאב.
וזה נשמע מדהים.

• שאלה ותשובה מהירה:
• האם הסמים עזרו להם לכתוב?
• זו שאלה מסובכת. קית’ אמר פעם שסמים עזרו לו לעבור תקופות מסוימות, אבל הם בטח לא שיפרו את היצירה. למעשה, הם כנראה עשו את התהליך יותר קשה ומבולגן. האגדה הרומנטית על “האמן המסומם שיוצר גאונות” היא לרוב שטות. הכישרון היה שם קודם. הסמים רק הוסיפו דרמה (ולפעמים גם בעיות עם המשטרה וביטולי הופעות).

השבר הגדול והקאמבק הבלתי אפשרי (כמעט)

במהלך שנות ה-80, היחסים ביניהם הגיעו לנקודת שפל.
מיק התחיל להתעניין יותר בקריירת סולו.
רצה לנסות דברים אחרים.
להיות אמן פופ נוצץ יותר.
קית’ הרגיש שמיק נוטש את הלהקה.
שהוא מזלזל בשורשים שלהם.
היו מריבות.
השמצות פומביות.
קית’ כתב באוטוביוגרפיה שלו (שנקראת בצניעות “Life”) כמה דברים די עסיסיים על מיק.
דברים שלא בדיוק תרמו לאווירה הטובה באולפן.

למה לא שלחו אותם לטיפול זוגי מוזיקלי?

היה נדמה שהשותפות הזו נגמרה.
שה”תאומים הנוצצים” (Glimmer Twins – השם שהם נתנו לעצמם כמפיקים) הפכו לשני יריבים נוצצים.
אבל משהו קרה.
אולי זו ההבנה שביחד הם גדולים יותר.
אולי זו הנוסטלגיה.
אולי זה בעיקר הכסף.
הם התחילו שוב לעבוד יחד.
בזהירות.
מרחוק לפעמים.
לא תמיד באותה חדר.
שולחים רעיונות במייל.
“הנה ריף, מיק, תראה מה אתה עושה איתו”.
“הנה מילים, קית’, תנסה להלחין אותן”.
התהליך השתנה.
הוא הפך לפחות ספונטני.
יותר מחושב.
אבל הקסם עדיין היה שם.
אולי פחות נפיץ.
אבל עדיין קיים.

• פינת ה-Q&A:
• מה היה הסכסוך הכי גדול ביניהם?
• קשה להגיד “הכי” כי היו הרבה. אבל כנראה שהשבר הגדול בשנות ה-80, כשמיק רצה לצאת לסיבוב הופעות סולו ולהקליט לבד, בזמן שקית’ רצה שהרולינג סטונס ימשיכו לעבוד במלוא המרץ, היה נקודת מפנה קריטית. זה כמעט פירק את הלהקה.

ועדיין מתגלגלים: הקסם שממשיך גם אחרי עשרות שנים

והנה אנחנו כאן.
עשרות שנים אחרי שהם נפגשו באותה תחנת רכבת.
מיק וקית’ עדיין כאן.
עדיין מופיעים.
עדיין מקליטים.
ואפילו, בפלא, עדיין כותבים שירים ביחד.
הם כבר לא הצעירים הזועמים של פעם.
הקצב אולי קצת ירד.
הריפים אולי קצת פחות מסוכנים.
אבל עדיין יש להם את זה.
את הדינמיקה המיוחדת הזאת.
את ההבנה המשותפת של מה עושה שיר שלהם.

מה לומדים מזה? (חוץ מאיך לא להיראות בבוקר כמו קית’)

אז מה הסיפור בעצם?
למה אנחנו עדיין מדברים על השותפות הזאת?

• כי כימיה יצירתית היא דבר נדיר: לפעמים פשוט נפגשים שני אנשים שיש להם את הניצוץ הזה. את היכולת להוציא אחד מהשני דברים שלא היו יוצאים לבד. גם אם הניצוץ לפעמים שורף.
• כי התמדה משתלמת: הם לא ויתרו. למרות הכל. למרות הסכסוכים, הבעיות, והעולם המשתנה. הם המשיכו ליצור.
• כי אין דרך אחת נכונה: תהליך הכתיבה שלהם היה מבולגן. לא מסודר. לפעמים מרוחק. ולפעמים קרוב מדי. וזה עבד. זה מלמד שאין נוסחת קסם אחת. מצאו את הדרך שלכם.
• כי דרמה זה לפעמים דלק: היחסים המורכבים שלהם, החיים הפרועים – כל זה חלחל ליצירה והפך אותה למעניינת יותר. לא שאנחנו ממליצים לכם ללכת לריב עם שותפים או לעבור לגור במקלט בהשפעת סמים בשביל לכתוב להיט. אבל זה מראה שאפשר לקחת את החיים, על כל הטוב והרע שבהם, ולהפוך אותם לאמנות.

• Q&A בונוס למתמידים:
• כמה שירים הם כתבו יחד?
• וואו. הרבה מאוד. בקטלוג הרולינג סטונס יש למעלה מ-300 שירים. הרוב המוחלט נכתבו על ידי ג’אגר וריצ’רדס. תוסיפו לזה שירים שכתבו לאחרים או שלא יצאו רשמית… המספר יכול להגיע לכמה מאות טובות. מכונה. כבר אמרנו?
• האם הם באמת לא חברים טובים?
• היחסים שלהם הם מורכבים. הם כמו אחים. לפעמים אוהבים, לפעמים רבים, לפעמים פשוט לא מדברים. קית’ עצמו תיאר את זה פעם: “אנחנו לא חייבים לאהוב אחד את השני כדי לעבוד יחד. אנחנו פשוט צריכים לכבד את מה שהשני מביא לשולחן”. זו לא חברות קלאסית של ללכת יחד לפאב כל שישי. זו שותפות עמוקה. מסובכת. ופורייה להחריד.

טיפים למסע המוזיקלי שלכם (בלי הצורך לשרוף את הבית)

אז מה אתם לוקחים מכאן?

אם אתם מנסים לכתוב שירים:

• מצאו את ה”קית'” או ה”מיק” שלכם: אם אתם אוהבים לכתוב מילים, מצאו מישהו טוב במוזיקה. אם אתם מוזיקאים, מצאו מישהו עם מילים. לפעמים שותפות כזאת עושה פלאים.
• אל תפחדו להתנסות: הריפים של קית’ והמילים של מיק לא תמיד נשמעו “נכון” על הנייר. זה היה הסאונד שלהם. מצאו את הסאונד שלכם.
• אל תחכו להשראה: פשוט תתחילו. קית’ היה פשוט מנגן שעות. מיק היה כותב ביומנים. התהליך עצמו מייצר לפעמים את ההשראה.
• קחו את החיים שלכם כחומר גלם: הרולינג סטונס כתבו על מה שהם ראו, שמעו והרגישו. אתם יכולים לעשות את אותו דבר. גם אם החיים שלכם פחות דרמטיים מ”Exile on Main St”.

אם אתם רק שומעים מוזיקה:

• תקשיבו לעומק: נסו לשמוע איך השירים בנויים. איך ריף פשוט הופך לשיר שלם. איך המילים משתלבות עם המנגינה. זה פותח את הראש.
• תהנו מהמסע: מוזיקה נועדה לגרום לכם להרגיש משהו. לשמוח, לרקוד, לחשוב. אל תקחו את זה יותר מדי ברצינות (אלא אם אתם מנסים לנתח את זה אקדמית, ואז בהצלחה).

סיכום הטירוף: הם היו בלגן, והבלגן הזה היה גאוני

לסיכום, הסיפור של ג’אגר וריצ’רדס הוא הוכחה חיה.
הוכחה לכך שמשני אנשים שונים בתכלית.
עם דרמות.
ועם ריבים.
ועם הרבה רגעים של “מה לעזאזל קורה כאן?”.
יכולה לצמוח יצירה ענקית.
יצירה שמשפיעה על העולם עשרות שנים אחרי.
הם לא היו מושלמים.
הם לא היו ה”חברים הכי טובים” מהסרטים.
אבל הם היו שותפים.
שותפים לפשע מוזיקלי.
שותפים לדרך פרועה ומטורפת.
והשותפות הזו שינתה את פני הרוקנרול.
לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים שיר של הרולינג סטונס.
תזכרו.
זה לא רק הריף.
זה לא רק המילים.
זה השילוב.
הכימיה.
והבלגן.

תודה שקראתם!
עכשיו לכו לשמוע מוזיקה.
אולי אפילו לכתוב משהו בעצמכם.
ומי יודע?
אולי השותפות המטורפת הבאה תהיה שלכם.
רק אל תשכחו להזמין אותי להשקה.
אני אביא את הפופקורן.
ואולי גם אטמי אוזניים.
למקרה שזה יהיה בלגן גדול מדי.

---

© MusicIndex. כל הזכויות שמורות (או משהו כזה).