זוכרים את שנות ה-90? לפני שהיה לנו TikTok והאינטרנט עוד היה עושה רעשים מצחיקים כשמתחברים אליו? הייתה שם מוזיקה אחרת.
מוזיקה ששיקפה קצת בלבול.
קצת עצבים.
הרבה פלנל ושיער לא מסורק.
זה היה עידן הגראנג’, ובלב הבלגן הזה עמדה להקת נירוונה.
הלהקה הזו לא המציאה את הז’אנר, בואו נהיה כנים.
אבל היא בהחלט לקחה אותו.
זרקה אותו מהחלון.
ואז החזירה אותו עם ריח של דלק וטירוף.
אם אי פעם התהיתם מה לעזאזל קרה שם.
איך שלוש חבר’ה מסיאטל הצליחו לשנות את פני המוזיקה לנצח.
ואיך הסאונד שלהם עדיין רלוונטי היום (גם אם אתם שומעים רק פופ קוריאני).
הגעתם למקום הנכון.
הולך להיות קצת רועש.
קצת מבולגן.
אבל מבטיחים שיהיה מעניין.
ויש מצב שתבינו wtf קורט קוביין ניסה להגיד ב-“Smells Like Teen Spirit”.
יאללה, בואו נצלול.
1. רגע, גראנג’? מה זה בכלל והאם זה קשור לניקיון?
בואו נדבר תכלס.
גראנג’ זה לא ז’אנר שנועד לשטיח אדום.
הוא נולד בשנות ה-80 בסיאטל, עיר קצת קודרת, גשומה, ומלאה בחבר’ה שלא ממש התחברו לזוהר ולנצנצים של הרוק האצטדיוני ששלט אז.
חשבו על זה:
מצד אחד, היה לכם את המטאל עם הסולואים המטורפים והתלבושות ההדוקות.
מצד שני, היה לכם את הפופ המעונב.
והגראנג’? הוא היה הילד שיושב בפינה עם סווטשירט ישן.
עם שיער בפרצוף.
ומתלונן על הכל.
3 קלישאות גראנג’יות (שהן בעצם די נכונות):
-
הלבוש: פלנל, ג’ינס קרועים, מגפיים.
בעיקר פלנל.
למה? כי בסיאטל גשום וקר.
וכי לאף אחד לא היה כוח להתלבש.
וזה הפך לסמל.
-
הגישה: אנטי-ממסדית, צינית, עייפה.
קצת כמו הלך הרוח שלכם ביום ראשון בבוקר לפני הקפה.
-
הסאונד: שילוב של פאנק (Punk) גס ומלוכלך עם מטאל כבד ודינמיקה דרמטית.
בעיקר הרבה דיסטורשן.
וכמה שיותר רעש, יותר טוב (לפעמים).
נירוונה נכנסה לתמונה הזו כאילו הם נולדו בה.
טוב, הם באמת נולדו באזור (אברדין, ליד סיאטל).
אבל הם לקחו את כל הדברים האלה ופשוט פיצצו אותם.
תרתי משמע.
2. נירוונה: איך שלושה חבר’ה נשמעו כמו ארמגדון קטן?
אז מי הם היו, החבר’ה האלה שהפכו לשם דבר?
קורט קוביין (גיטרה ושירה).
כריס נובוסליץ’ (בס).
ודייב גרוהל (תופים), שהצטרף קצת אחר כך והפך את הכל לדבר האמיתי.
(סליחה למתופפים הקודמים).
הקסם של נירוונה היה בשילוב שבין הפשטות הגסה והכאוטית של הפאנק לבין מלודיות פופ קורט קוביין ידע לכתוב גם כשלא ניסה.
זה לא תמיד נשמע “נכון” במונחים קלאסיים.
אבל זה נשמע אמיתי.
וזה נשמע ענק.
3 הסודות (הפחות סודיים) של הסאונד של נירוונה:
-
הדינמיקה: שקט, פתאום רועש, שוב שקט, שוב רועש בטירוף.
זה כמו לרכב ברכבת הרים רגועה ואז מישהו מפעיל פתאום מנועי סילון.
זה מכה בבטן.
וזה ממכר.
זה השלד של כמעט כל שיר שלהם.
-
הריפים (Riffs): לא מסובכים מדי.
בדרך כלל מבוססים על פאוור קורדס (Power Chords), שהם כמו אקורדים על סטרואידים.
קל ללמוד אותם יחסית.
קשה לשכוח אותם.
הם דבקים למוח כמו מסטיק לסוליה.
-
הווקאלס של קורט: לחישה רכה שהופכת לצרחה כואבת או מלאת זעם.
זה לא תמיד “יפה” במונחים מסורתיים.
אבל זה אותנטי בטירוף.
זה נשמע כמו מישהו שממש מרגיש את מה שהוא שר.
(כי הוא כנראה הרגיש).
3. האלבומים שלא השאירו שום דבר כמו שהיה (אפילו לא את השיער שלכם).
נירוונה לא הוציאו מיליון אלבומים.
אבל אלה שהם הוציאו… וואו.
הם היו כמו מטאורים.
הגיעו משום מקום, עשו הרבה רעש, והשאירו חור ענק בקרקע (של תעשיית המוזיקה).
השלישייה הקדושה (והקצת מלוכלכת) של נירוונה:
-
Bleach (1989): האלבום הראשון שלהם.
היה לו סאונד יותר כבד.
יותר “אנדרגראונדי”.
פחות מלודי.
יותר כועס.
אם *Nevermind* זה הפיצוץ האטומי, אז *Bleach* זה הנפץ.
אלבום חשוב להבין מאיפה הם באו.
אבל לא בטוח שתרצו לשים אותו בווליום גבוה ליד סבתא.
-
Nevermind (1991): ובום!
האלבום שהרס את הכל.
בקטע טוב.
השיר “Smells Like Teen Spirit” התחיל הכל.
ופתאום.
פתאום!!!
להקה שמשחקת עם צעצועים שבורים ונשמעת כמו חתול עצבני עם דיסטורשן.
עקפה את מייקל ג’קסון במצעדים.
זה היה סוריאליסטי.
האלבום הזה מלא המנונים.
מ- “Come As You Are” ועד “Lithium”.
הוא היה הפסקול של דור שלם (שלא ידע מה הוא רוצה מעצמו).
-
In Utero (1993): אחרי הבלגן של *Nevermind*, נירוונה רצתה לחזור לשורשים.
להיות שוב הלהקה המוזרה מהפאבים המעופשים.
האלבום הזה נשמע יותר גס.
יותר אמיתי.
פחות מלוטש מהקודם.
שירים כמו “Serve the Servants” או “Heart-Shaped Box” מראים שהם עדיין ידעו לכתוב שירים מדהימים.
אבל הם היו יותר כואבים.
יותר מחוספסים.
אלבום מצוין.
קצת פחות “כיפי” מ-Nevermind.
אבל אולי יותר מייצג את מה שנירוונה באמת הייתה (או רצתה להיות).
4. קורט קוביין: מילד עצבני לאייקון של אומללות (עם שירים קליטים להחריד).
אי אפשר לדבר על נירוונה בלי לדבר על קורט קוביין.
הוא היה הפנים.
הקול.
המוח מאחורי רוב הליריקה והלחנים.
קורט לא היה רוקר קלאסי.
הוא היה ביישן.
הוא סבל.
והוא שפך את הכל לתוך השירים שלו.
הליריקה שלו הייתה אבסטרקטית.
מבולגנת.
אבל היו בה רגעים של גאונות צרופה.
ואפילו כשהוא היה שר שטויות או משפטים סתומים, זה הרגיש כאילו יש שם משמעות עמוקה.
או לפחות המון רגש.
ההשפעה של קורט (שהיא מעבר רק למוזיקה):
-
הכנות הקיצונית: הוא לא ניסה להיות מישהו שהוא לא.
הוא היה מיואש.
כועס.
רגיש.
והוא הראה את זה.
זה נתן לאנשים הרגשה שזה בסדר לא להיות מושלם.
זה היה מרענן אחרי שנים של כוכבים שמתאמצים להיות מושלמים.
-
ה-Anti-Hero: הוא לא רצה להיות מפורסם.
הוא שנא את התהילה.
את תשומת הלב.
ההתנגדות הזו רק הפכה אותו ליותר אהוד בעיני מי שגם הרגיש שמשהו לא בסדר בעולם הזוהר הזה.
-
הליריקה המסתורית: “A mulatto, an albino, a mosquito, my libido”?
עד היום אנשים מתווכחים על מה הוא התכוון.
אבל זה לא באמת משנה.
זה נשמע מגניב.
זה מרגיש נכון.
וזה מאפשר לכל אחד להכניס פנימה את הפרשנות שלו.
5. לא רק נירוונה: העולם הגראנג’י והשכנים המרעישים שלה.
אי אפשר לתת לנירוונה את כל הקרדיט.
טוב, אפשר.
אבל זה לא יהיה הוגן.
לפני נירוונה.
במקביל אליהם.
ואפילו קצת אחריהם.
היו להקות גראנג’יות מדהימות נוספות שיצרו את התנועה הזו.
והן לא פחות חשובות.
עוד כמה שמות שאתם חייבים להכיר (ואולי להרגיז איתם את השכנים):
-
Pearl Jam: אולי המתחרים ה”רשמיים” של נירוונה (לפחות בעיני התקשורת).
סאונד קצת יותר רוקיסטי.
יותר קרוב להארד רוק.
ואדי ודר היה הסולן עם הקול העמוק והנוכחות הבימתית.
עוד להקה ענקית שיצאה מסיאטל באותו זמן.
-
Soundgarden: כריס קורנל.
וואו.
הקול הזה.
סאונד יותר מטאל-פסיכדלי.
כבדות אחרת.
שירים כמו “Black Hole Sun” או “Spoonman” שהם אייקונים.
-
Alice In Chains: כנראה הכי “אפלים” מבין הגדולות.
שילוב של גראנג’ עם דוּם מטאל (Doom Metal).
הרבה הרמוניות קוליות קודרות.
סאונד ממש כבד ומעיק (במובן הטוב!).
-
Stone Temple Pilots: טכנית, הם לא מסיאטל.
אבל הם בהחלט רכבו על גל הגראנג’.
סאונד שהושפע מהגדולות.
ויכוח אם הם “אמיתיים” או לא.
אבל אי אפשר להתווכח עם שירים קליטים כמו “Plush”.
הלהקות האלה, יחד עם נירוונה, יצרו אקוסיסטם מוזיקלי שלם.
הן לא היו אותו דבר.
לכל אחת היה משהו משלה.
אבל כולן חלקו את אותה רוח (קצת עייפה, קצת כועסת).
6. למה גראנג’ עדיין חשוב? (או: מה למדנו מכל הבלגן הזה).
אז עברו 30 שנה.
הפלנל חזר לאופנה (לרגע).
הילדים של היום לא בהכרח מבינים מי זאת נירוונה.
אז למה אנחנו עדיין מדברים על זה?
כי הגראנג’ השאיר אחריו כמה דברים חשובים:
-
DIY (עשה זאת בעצמך): הגראנג’ הראה שלא צריך להיות מגה-וירטואוז או להיראות כמו דוגמן.
אפשר להתחיל לנגן במוסך.
להקליט במרתף.
להגיד את מה שיש לך להגיד.
זה עודד המון אנשים צעירים ליצור מוזיקה.
גם אם היא לא “מושלמת”.
-
כנות ופגיעות: בעידן שבו כולם ניסו להיראות קשוחים ובלתי מנוצחים.
להקות כמו נירוונה הראו שזה בסדר להיות פגיע.
להיות מבולבל.
להיות עצוב.
זה יצר חיבור עמוק עם הקהל.
-
שינוי בתעשייה: הגראנג’ שבר את המוסכמות.
הוא הוכיח שאפשר להצליח ענק.
גם אם הסאונד גס.
גם אם המראה לא “מסחרי”.
זה פתח את הדלת לז’אנרים שונים ופחות מיינסטרימים.
והזכיר לתעשייה שלפעמים הקהל רוצה משהו אחר.
משהו אמיתי יותר.
אז גם אם אתם לא הולכים ללבוש פלנל ולצעוק על העולם אחרי שתקראו את זה.
חשוב להבין את ההשפעה הענקית שהייתה לנירוונה ולגראנג’ על המוזיקה שאתם שומעים היום.
בלי הבלגן שלהם.
אולי לא היינו מקבלים כל כך הרבה יצירתיות וגיוון אחר כך.
7. שאלות בוערות (אולי קצת פושרות) על נירוונה וגראנג’:
ש: אז כל להקה משנות ה-90 עם גיטרות מלוכלכות היא גראנג’?
ת: נו, לא בדיוק.
זה כמו להגיד שכל אחד עם זקן הוא היפסטר.
היו הרבה להקות שהושפעו.
או נשמעו קצת דומה.
אבל גראנג’ אמיתי מגיע עם הגישה.
והעיר.
והסאונד הספציפי הזה.
ש: נירוונה באמת הייתה מכוערת כמו שאמרו שהגראנג’ היה?
ת: תלוי למי.
למי שאהב מטאליקה או להקות שיער.
הם בטח נראו כמו חבורת הומלסים.
אבל למי שאהב את זה אמיתי.
הם היו הדבר הכי יפה בעולם.
זה עניין של טעם… ודיסטורשן.
ש: האם קורט קוביין תמיד היה עצבני?
ת: קשה לדעת במאה אחוז.
אבל מהשירים.
ומהראיונות.
הוא בהחלט נראה כאילו הוא נשא הרבה משקל על הכתפיים שלו.
או לפחות על הגיטרה שלו.
ש: אם אני רוצה להתחיל לנגן גראנג’, מה אני צריך?
ת: גיטרה חשמלית (לא משנה כמה היא זולה).
מגבר (עדיף עם דיסטורשן מובנה או פדאל).
חולצת פלנל (חובה).
וקצת עצבים על העולם (לא חובה, אבל עוזר).
ש: מה ההבדל בין גראנג’ לפאנק?
ת: גראנג’ הוא כמו הבן הגדול והכבד יותר של הפאנק.
הוא לקח את האנרגיה.
את הגישה האנטי-ממסדית.
אבל הוסיף עליו את הכבדות של המטאל.
והדינמיקות הדרמטיות.
פאנק זה מהיר וכועס.
גראנג’ זה כבד וכואב (לרוב).
ש: האם גראנג’ יחזור פעם לאופנה?
ת: הוא לא באמת יצא ממנה לגמרי.
ההשפעות עדיין שם.
ההתנגדות למושלמות תמיד רלוונטית.
אבל גראנג’ כפי שהיה בשנות ה-90? כנראה לא.
וזה בסדר.
כל דור צריך את הרעש והבלגן שלו.
8. סיכום: תלבשו את הפלנל, הגיע הזמן להרעיש!
אז זהו זה.
צללנו לתוך העולם המלוכלך והמדהים של נירוונה והגראנג’.
ראינו איך שלושה חבר’ה יצרו סאונד ששינה את הכל.
גם אם הם לא ממש רצו לעשות את זה.
למדנו שזה בסדר להרגיש קצת אבוד.
קצת כועס.
ואפילו קצת מבולגן.
כל עוד יש לכם גיטרה (או לפחות רצון לשמוע משהו אמיתי).
נירוונה אולי כבר לא איתנו בצורה שבה הייתה אז.
אבל המוזיקה שלהם.
הגישה שלהם.
והצליל הייחודי שלהם.
נשארו איתנו.
הם תזכורת לכוח של אותנטיות.
לכוח של רעש כנה.
ולעובדה שלפעמים.
רק לפעמים.
זה בסדר לא לסרק את השיער.
אז לכו לשמוע קצת נירוונה.
תרעישו את הבית (בקטע טוב).
ותרגישו את הגראנג’.
כי הוא עדיין שם.
מבטיחים.
ואל תשכחו לנענע את הראש.
זה חלק מהעניין.