לד זפלין IV: המדריך האולטימטיבי לאלבום שהוכיח שרוק יכול להיות גם קסם וגם בלאגן (בקטע טוב)
אז הגעתם לכאן. כנראה שמעתם איפשהו על איזה אלבום ישן נושן, כזה בלי שם ברור, עם ארבעה סמלים מוזרים וציור של איש זקן עם ענפים על הגב. ואמרו לכם שזה… חשוב. אולי אפילו מאוד חשוב.
למה לכם לבזבז את הזמן על יצירה בת למעלה מחמישים שנה בעידן של טיקטוק וסאונדים באורך 15 שניות? שאלה מצוינת!
התשובה הקצרה היא: כי הוא פשוט מדהים. התשובה הארוכה? כי הוא שינה את המוזיקה. כי הוא נשמע כאילו הגיע ממימד אחר. כי הוא יגרום לכם לרצות לשבור דברים (בקטע טוב, כמובן) ואז לבכות על יופי החיים (גם בקטע טוב). וכי להבין אותו זה כמו לפצח תעלומה ששווה מיליון דולר (או לפחות כמה לייקים בקבוצת פייסבוק של חובבי רוק).
אני כאן כדי לקחת אתכם למסע אל תוך האלבום המסתורי הזה. בלי ז’רגון כבד שגורם למוח להרגיש כמו פלאפל שהתייבש בשמש. עם הרבה הומור, קצת ציניות, והבטחה שגם אם אתם לא יודעים מה ההבדל בין אקורד לכיסא, תצאו מפה עם תחושה שהבנתם משהו ממש ענק.
אז בואו נתחיל. כי האלבום הזה לא הולך להקשיב לעצמו, ואני כבר התחלתי לשפוך קפה על המקלדת מהתרגשות.
לד זפלין IV: האלבום בלי שם (אבל עם הרבה אופי) – מה הסיפור בעצם?
בשנת 1971, להקה בריטית די מוצלחת בשם לד זפלין החליטה לעשות משהו קצת… מוזר. אחרי שהמבקרים קצת (הרבה) ירדו עליהם, הם הוציאו אלבום בלי שם. במקום כותרת קליטה כמו “לד זפלין IV” (כי, נו, זה האלבום הרביעי שלהם), הם שמו על העטיפה הפנימית ארבעה סמלים מוזרים. סמל אחד לכל חבר להקה.
כאילו אמרו לעולם: “קחו את זה. תבינו לבד. אנחנו לד זפלין. אתם אמורים לדעת מי אנחנו עד עכשיו”.
זו הייתה הצהרה אדירה של ביטחון עצמי, או סתם התקף גאונות מעורבב בחוסר חשק לשמוע ביקורות נוספות. כנראה שניהם. והעולם? העולם אהב את זה. או לפחות קנה את זה בטירוף.
האלבום הזה, שנקרא בפועל Untitled (חסר כותרת) או בפשטות Led Zeppelin IV בגלל הנוחות והעובדה שהוא היה האלבום הרביעי, הפך לתופעה. הוא היה שילוב מושלם של רוק כבד, פולק, בלוז, ואפילו קצת מיסטיקה שהתאימה בול לתקופה.
למה דווקא האלבום הזה עדיין נחשב לפסגת האוורסט של הרוק?
כי הוא לא סתם אוסף שירים. הוא חוויה. הוא מסע. והוא עשוי מחומרים שפשוט כבר לא מייצרים כאלה:
- הסאונד: הוא הוקלט בחלקו בבית כפרי מבודד בשם Headley Grange, מה שנתן לו סאונד טבעי, גולמי, אבל גם ענק ומלא הד. תחשבו על להקה שמנגנת בסלון, רק שהסלון הוא בגודל של אצטדיון.
- הביצועים: ג’ימי פייג’ (גיטרה) בפסגת יכולתו (ונראה שגם בפסגת המיסטיקה שלו). רוברט פלאנט (שירה) שר כמו אל יווני שמתעצבן על פשוטי העם. ג’ון פול ג’ונס (בס וקלידים) הבסיסט הכי פחות מוערך אולי בהיסטוריה של הרוק, אבל גאון מוזיקלי אמיתי שרקח את הבסיס לכל הבלאגן המהוקצע הזה. וג’ון בונהם (תופים)? נו, בונהם זה כבר נושא לדוקטורט בפני עצמו. הוא לא סתם תיפף, הוא ניגן בתופים כאילו היו כלי מיתר או כלי נשיפה. כל מכה הייתה מלאת משמעות.
- השירים: כל שיר באלבום הוא עולם ומלואו. יש בו המנוני רוק שתרמו למדעי ה”איך לרסק את הריאות בשירת קריוקי” (בלאק דוג, רוק אנד רול), בלדות פולק יפהפיות (גואינג טו קליפורניה), יצירות מופת מורכבות שנמשכות לנצח (סטיירוויי טו הבן), ויצירות שבטיות ומהפנטות (פור סטיקס, וון דה לוי בריקס).
- ההשפעה: אין להקת רוק כבד או הארד רוק שקמה אחרי לד זפלין ולא הושפעה מהם. פשוט אין. הם היוו השראה לכל כך הרבה אמנים, בסאונד, בגישה, באנרגיה. הם לקחו את הבלוז והפכו אותו למפלצת רוק, ויצרו משהו חדש לגמרי.
בקיצור, האלבום הזה הוא שיעור מאלף (וקורע מצחוק לפעמים) בכוחה של מוזיקה כשהיא נעשית על ידי גאונים שלא מפחדים להשתגע.
פרק 1: הריף שבא לנשוך (ולא רק כלבים) – Black Dog
היידה, מתחילים בבום! או יותר נכון, בריף ששובר את המוח.
Black Dog. השם לא קשור לכלב אמיתי (למרות שיש אנקדוטה על לברדור שחור שהסתובב באולפן), אלא לדיכאון (כמו “הכלב השחור” שווינסטון צ’רצ’יל היה מדבר עליו). אבל בואו נודה, השיר הזה מרגיש ההפך מדיכאון. הוא מרגיש כמו מכה בבטן עם גרזן של גרוב.
אז מה קורה פה בעצם?
הריף המפורסם: הריף הזה זה הברקה של ג’ון פול ג’ונס. הוא לא רגיל. הוא שבור. הוא מרגיש כאילו הוא נופל במדרגות ואז קופץ בחזרה. הגיטרות של פייג’ (שהוקלטו בכמה שכבות כדי להישמע כמו צבא של גיטרות) עוקבות אחריו, והשירה של פלאנט באה במין קריאות ותשובות, כמו ויכוח לוהט בין שני אנשים שמאוד אוהבים אחד את השני אבל גם קצת רוצים לחנוק אחד את השני.
הקצב המבלבל: בונהם, גאון שכמוהו, החליט לא לנגן את הריף עם הגיטרות והבס. הוא ניגן ביט ישר ומפלצתי, כאילו הוא בכלל בשיר אחר. התוצאה? מתח מטורף וגרוב שפשוט בלתי אפשרי לעמוד בפניו. זה כמו לשמוע שני שירים שונים באותו זמן, אבל איכשהו זה עובד וזה מדהים. אל תנסו לרקוד לזה, זה יגרום לכם להיראות כמו ברווז שיכור על גלגיליות. פשוט תנדו עם הראש בכוח.
המילים: פלאנט שר על אהבה, על נשים, על רצון להיות קרוב למישהי. אבל הדרך שבה הוא שר את זה, עם כל העוצמה והיבבות שלו, הופכת את זה למשהו ראשוני, כמעט שבטי.
טיפ למתחילים (ולמתקדמים שמנסים להבין את הקצב):
אל תנסו לנתח את זה יותר מדי בהתחלה. פשוט תנו למוזיקה להיכנס לכם לורידים. אם אתם מנסים לנגן את הריף על גיטרה בפעם הראשונה, תתכוננו לתסכול. זה קשה. אבל זה שווה את זה. זה כמו ללמוד לרכוב על חד-אופן בוער – מסוכן, אבל מרשים אם מצליחים.
פרק 2: מסיבת הרוק אנד רול של החיים (ותיזהרו לא לשבור כלים) – Rock and Roll
אחרי ש”בלאק דוג” הרביץ לכם בראש (בקטע טוב), “רוק אנד רול” בא להגיד לכם: “אוקיי, עכשיו הזמן לקרוע את הרחבה!”.
זה שיר ישר, בועט, בלי הרבה טריקים. פשוט רוק אנד רול קלאסי, רק ברמה של לד זפלין. שזה כמו רוק אנד רול רגיל, אבל במקום גיטרה חשמלית יש לכם שרשרת הרים חשמלית, ובמקום סולן יש לכם הוריקן אנושי.
למה זה כל כך אפקטיבי?
הפתיחה המיתולוגית: התופים של בונהם (ביחד עם הקאונט-אין הלא לגמרי ברור של ג’ונס) פותחים את השיר במכה. אין הקדמות מיותרות. זה כמו שדלת נפתחת ואל תוך החדר נכנס פיל במגפיים.
הריף המרכזי: פייג’ עם ריף בלוז-רוק קלאסי, אבל עם הסאונד הכבד והגרובי שלו. זה ריף קליט, ממכר, ופשוט עושה חשק לקפוץ.
האנרגיה הבלתי נגמרת: פלאנט שר בקול גבוה, מלא תשוקה, על הכוח המניע של הרוק אנד רול. זה שיר על מוזיקה, על ריקוד, על החיים. והסולו גיטרה של פייג’? זה סולו כאוטי, פרוע, אבל עם הרבה נשמה. הוא לא “מלודי” במובן הקלאסי, הוא יותר כמו ציור מופשט בצבעים עזים שמבטא את התחושה של חופש ובלאגן שמח.
איך להאזין נכון לשיר הזה?
בפול ווליום. בנהיגה מהירה (אבל בטוחה!). בבית לבד כשאתם רוצים לפרוק אנרגיה. פשוט תנו לזה להשתלט עליכם. זה לא שיר שחושבים עליו, זה שיר שמרגישים אותו. בעיקר ברגליים, שהולכות לרקוד מעצמן.
שאלות ותשובות (כי בטח יש לכם כמה שאלות מטופשות)
שאלה: האלבום הזה באמת בלי כותרת? זה לא קצת מתחכם?
תשובה: כן, רשמית אין לו כותרת. לד זפלין עשו את זה כתגובה למבקרים שנטפלו אליהם. זה היה דרכם לומר שהמוזיקה מדברת בעד עצמה, ולא צריך שם מותג כדי למכור אותה. וכן, זה קצת מתחכם, אבל ככה זה גאונים לפעמים. קצת מעצבנים, הרבה מדהימים.
שאלה: הסמלים האלה על העטיפה הפנימית, מה הם אומרים? זה קשור לכשפים או למשהו?
תשובה: אה, סיפור ארוך! כל סמל נבחר על ידי חבר להקה. פייג’ בחר סמל שהוא עיצב בעצמו, שנראה כמו “זוס” עם איזה עיגול. יש הרבה תיאוריות על המשמעות שלו (קסם, אלכימיה, שדון שגנב לו גרביים), אבל פייג’ מעולם לא הסביר אותו לגמרי. שאר הסמלים נבחרו מתוך ספרים על מיסטיקה וסימבולוגיה. האם זה קשור לכשפים? כנראה לא ממש. האם זה יצר אווירה מיסטית וסקרנות עולמית? בהחלט! ג’ון פול ג’ונס אגב, בחר סמל פשוט יחסית. הוא כנראה היה היחיד הנורמלי בלהקה הזו.
פרק 3: אלפים, הובגובלינים ורוברט פלאנט בפליאה – The Battle of Evermore
ועכשיו, אחרי שקרענו את הרחבה, אנחנו נכנסים ליער קסום. או אולי למידל-ארת’ של טולקין. זה The Battle of Evermore.
זה שיר פולק יפהפה וקצת מלחיץ. כאילו אתם מטיילים ביער והכל שקט וציורי, אבל אתם יודעים שבכל רגע יכול לקפוץ עליכם גובלין עם מנדולינה.
מה הופך את זה למיוחד כל כך?
השילוב הבלתי צפוי: זה שיר פולק אקוסטי, אבל הוא מרגיש אפוס הרואי. יש בו מנדולינה (שנוגנה על ידי ג’ון פול ג’ונס, שהוכיח שהוא יודע לנגן על כל דבר), גיטרות אקוסטיות של פייג’ שמעשירות את האווירה, ושירה כמעט טקסית של פלאנט.
האורחת המפתיעה: בשיר הזה מתארחת זמרת מדהימה בשם סנדי דני מהלהקה פיירפורט קונבנשן (Fairport Convention). זו הפעם היחידה שלד זפלין אפשרו למישהו חיצוני לשיר באחד מהאלבומים הרשמיים שלהם. הקול שלה (שנשמע כמו פעמוני רוח שמצלצלים בקור) משתלב בצורה מושלמת עם הקול הגבוה והנוגה של פלאנט. הם שרים מעין דואט/דו-שיח על קרב מתקרב.
המילים המסתוריות: המילים עוסקות בקרב, בטוב מול רע, ובממלכות פנטזיה. פלאנט הושפע מאוד מטולקין בתקופה הזו, והשיר מלא ברמיזות לעולם של “שר הטבעות”. זה כמו פרק קצר מספר פנטזיה שאתם מקשיבים לו במקום לקרוא.
רגע של תרבות גבוהה (עם קריצה):
שימו לב לקולות ההרמוניה בין פלאנט לסנדי דני. זה כמו שמלאך ושדון מחליטים לשים את המחלוקות בצד ולשיר ביחד על זה שהמצב הולך להיות קצת לא נעים. יפהפה ומצמרר בו זמנית.
פרק 4: הטיפוס לפסגה (ותפסיקו לנגן את זה בחנויות גיטרות!) – Stairway to Heaven
נו, טוב, הגענו אליו. השיר שאין מוזיקאי חובב על הפלנטה שלא ניסה לנגן את ההתחלה שלו (ולרוב נכשל בכישלון מפואר). Stairway to Heaven.
מה אפשר עוד להגיד על השיר הזה? שהוא ארוך? שהוא מתחיל שקט ונגמר בפיצוץ? שהוא כנראה השיר הכי מנוגן בהיסטוריה של הרוק? כן לכל השאלות. אבל הוא גם הרבה יותר מזה.
למרות ששמעתם אותו מיליון פעם (ואני שומע את האנחה שלכם מכאן), כדאי להקשיב לו שוב באוזניים נקיות. הוא יצירת מופת אמיתית של מבנה מוזיקלי ודינמיקה.
למה הוא עדיין רלוונטי (גם אחרי שהרגנו אותו מרוב השמעות)?
המבנה האפי: השיר בנוי כמו מסע. הוא מתחיל עם ארפג’יו גיטרה אקוסטי עדין ויפהפה (שמנוגן בגיטרת 12 מיתרים), מנדולינה שמצטרפת ברקע (כן, שוב ג’ונס!), חלילית (שנוגנה על ידי פלאנט בזמן ההקלטה המקורית, אל תצחקו!), והשירה השקטה והמהורהרת של פלאנט. לאט לאט השיר נבנה, מוסיף שכבות של גיטרה חשמלית, בס, תופים. הופך ליותר ויותר אינטנסיבי, עד שמגיע לסולו הגיטרה האגדי של פייג’ ואז לפיצוץ הסופי והמטריף עם השירה הבלתי נשלטת של פלאנט והתופים של בונהם כאילו סוף העולם הגיע.
המילים המעורפלות: פלאנט כתב את המילים במהירות כשהוא ישב מול האח ב-Headley Grange. הן מלאות ברמיזות, מטאפורות, ונושאים רוחניים וארציים מעורבבים. “יש גברת בטוחה שכל הנוצץ הוא זהב, והיא קונה לעצמה סולם לשמיים…” – על מה זה? על מטריאליזם? על תקווה? על סמים? כל אחד יכול לפרש את זה איך שהוא רוצה, וזה חלק מהקסם של השיר.
הסולו ההיסטורי: הסולו של ג’ימי פייג’ ב”סטיירוויי” נחשב לאחד מסולואי הגיטרה הטובים בכל הזמנים. הוא הוקלט בכמה טייקים שונים, ופייג’ בנה אותו בצורה שממשיכה את הבנייה הדרגתית של השיר. הוא מתחיל יחסית מאופק ומתפתח לסולו מהיר, מלא רגש וטכניקה, שמרגיש כאילו הוא מטיס את המאזין לשמיים ביחד עם השיר. זה לא סולו שקל לנתח, אבל קל מאוד להרגיש אותו. הוא פשוט זועק “רוק אנד רול” בצורה הכי עילאית שיש.
אזהרת שימוש:
הקשיבו לו באוזניות טובות, לבד, בלי הסחות דעת. נסו לשמוע את כל השכבות, את הניואנסים. זה שווה את זה. ואם אתם נגני גיטרה מתחילים, בבקשה, אל תנגנו את ההתחלה הזו בחנויות כלי נגינה. אתם הורסים את זה לעצמנו. יש מספיק דברים אחרים לנגן.
שאלות ותשובות (כי השיר הזה מעלה יותר שאלות מתשובות)
שאלה: האם זה נכון שהשיר נכתב כולו בבת אחת?
תשובה: לא לגמרי. פייג’ ופלאנט עבדו על החלקים השונים של השיר במשך תקופה. פייג’ פיתח את החלקים האקוסטיים והחשמליים. פלאנט כתב את רוב המילים במהירות מול האח ב-Headley Grange, כפי שסיפר מאוחר יותר. אז הרעיון המרכזי והמילים זרמו מהר, אבל המבנה המוזיקלי נבנה והשתכלל.
שאלה: יש בשיר מסרים שטניים אם שומעים אותו הפוך?
תשובה: אה, התיאוריה הקלאסית! בשנות השמונים התפשטה שמועה שאם שומעים את הקטע האמצעי של השיר הפוך, אפשר לשמוע מסרים הקשורים לשטן. זה לא נכון. מה ששומעים זה צלילים ומילים שנשמעות במקרה כמו משהו כשהן הפוכות. זה קורה בהרבה הקלטות כשמשמיעים אותן אחורה. לד זפלין תמיד הכחישו את זה וצחקו על זה. אז לא, פייג’ לא מכר את נשמתו כדי לכתוב את השיר הזה (או לפחות אין לזה הוכחות, רק סולו גיטרה בלתי אפשרי לנגינה).
פרק 5: קופצים בהרים (גם אם אתם במיטה) – Misty Mountain Hop
אחרי המסע האפי ל”סטיירוויי”, אנחנו חוזרים לקרקע (פחות או יותר) עם Misty Mountain Hop.
שיר כיפי, גרובי, עם קצב קצת מדלג ופסנתר חשמלי ממכר שמנוגן על ידי ג’ון פול ג’ונס. זה שיר שמריח מקצת היפיות, קצת פסיכדליה קלה, והרבה רוק שמח.
למה הוא כזה מדבק?
הגרוב: הקצב של השיר קצת שונה, מרגיש קצת כמו הליכה מהירה או ריצה קלה. הפסנתר החשמלי נותן לו טעם פאנקי קל, והבס והתופים מרימים את זה לגרוב שפשוט גורם לראש לזוז.
המילים: פלאנט שר על מפגש עם שוטרים בפארק (סיפור אמיתי שקרה לו בלונדון) ואז עובר לדבר על בריחה ל”הרים המעורפלים” (Misty Mountains) – עוד רמיזה לטולקין. זה שילוב משעשע של ריאליזם יומיומי ופנטזיה. כאילו “כן, עצרו אותנו, אבל אנחנו נברח למידל-ארת’ עם כל החברים ההיפים שלנו!”.
האווירה הכללית: השיר הזה פשוט עושה שמח. הוא לא כבד כמו “בלאק דוג”, לא אפי כמו “סטיירוויי”. הוא פשוט מזמין לרקוד, או לפחות לקפץ קצת בכיסא. זה כמו הפסקת ריקוד קצרה באמצע האלבום המורכב הזה.
טיפ:
זה השיר המושלם לשים כשאתם רוצים להרגיש קצת קלילים, קצת מורדים, ועם חשק להצטרף לאיזה מפגש ספונטני בהרים (או לפחות בדמיון שלכם).
פרק 6: ארבע מקלות ותופים שרועדים (ובונהם גאון כהרגלו) – Four Sticks
ועכשיו אנחנו מגיעים לחלק הניסיוני יותר של האלבום. Four Sticks.
השם בא מכך שג’ון בונהם ניסה לנגן את המקצב המסובך והעצבני של השיר עם… ניחשתם נכון, ארבעה מקלות תופים במקום שניים. למה? כנראה כי הוא יכול היה, וכי הוא רצה לאתגר את עצמו (ואת כולם מסביבו). האגדה מספרת שהוא היה מתוסכל כל כך מטייקים שלא הצליחו עד שהוא זרק את המקלות ויצא מהחדר, ואז חזר וניסה עם ארבעה.
מה קורה פה מבחינה מוזיקלית?
המקצב המשוגע: השיר הזה הוא חגיגה של מקצבים לא שגרתיים. יש בו אלמנטים מזרחיים (מקורו באלתור של פייג’ על מקצב הודי), וקצב ראשי של 5/4, שזה לא משהו שגרתי ברוק. בשביל מי שלא מבין מה זה אומר, תחשבו על זה כמו לשיר שיר ילדים פשוט (בדרך כלל 4/4) אבל כל פעם להוסיף עוד פעימה אחת לשורה. זה מרגיש קצת מוזר בהתחלה, לא לגמרי ברור איפה “אחד”.
התופים: התיפוף של בונהם כאן הוא פנומנלי. הוא לא רק מנגן, הוא נאבק במקצב, מתפתל איתו, ומוציא מזה משהו עוצמתי וייחודי. הארבעה מקלות כנראה עזרו לו להשיג את הצליל הכבד והרווי הזה.
הסינתיסייזר המפתיע: יש בשיר הזה סינתיסייזר מוזר, כזה שנשמע כאילו חייזר נוחת על עוגב כנסייה. ג’ון פול ג’ונס ניגן על סינתיסייזר EMS VCS 3, שהיה אז טכנולוגיה חדשנית וקצת משוגעת. זה מוסיף עוד שכבה של מוזרות וניסיוניות לשיר.
טיפ האזנה:
נסו לא לנסות להבין את הקצב יותר מדי בפעם הראשונה. פשוט תנו לזה לזרום. זה מרגיש כאילו אתם בתוך סופה מוזיקלית, וזה הכיף הגדול של השיר הזה. הוא פרוע, לא צפוי, ומוכיח שלד זפלין לא פחדו לצאת מאזור הנוחות שלהם.
פרק 7: הבלדה של הבית (או יותר נכון, הדרך לשם) – Going to California
עכשיו, אחרי כל הבלאגן, הגיע הזמן להירגע. Going to California היא בלדת פולק אקוסטי קסומה, נוגה ויפהפייה. זה כמו לשבת ליד מדורה בערב קריר אחרי יום מלא הרפתקאות.
השיר נכתב בהשראת המסע לקליפורניה (איך לא?) ובמיוחד בהשראת הזמרת ג’וני מיטשל, שרוברט פלאנט העריץ. הוא גם מרמז על רעידות אדמה בקליפורניה, מה שהיה אז עניין חדשותי.
למה זה כזה מרגש?
העדינות: אחרי האלבום המלא באנרגיה ועוצמה, השיר הזה הוא כמו משב רוח רענן. הוא כמעט כולו אקוסטי. ג’ימי פייג’ מנגן על גיטרה אקוסטית יפהפייה, וג’ון פול ג’ונס מנגן על מנדולינה בצורה עדינה (שוב המנדולינה!).
השירה של פלאנט: פלאנט מראה כאן צד אחר שלו. הוא שר בצורה יותר רגועה, יותר אישית, יותר נוגה. יש כאן געגוע, יש כאן תקווה, יש כאן קצת חשש. הוא שר על חיפוש אחר אהבה, אחר מקום, אחר משהו. “מצא מישהי עם אהבה בנשמתה…” – זה כמו לב שבור שמחפש נחמה.
האווירה: השיר הזה מעביר תחושה של מסע, של נוף פתוח, של חיפוש. הוא נוגע בגעגוע הביתה, אבל גם ברצון למצוא משהו חדש. זה שיר פשוט וישיר מבחינה מוזיקלית, אבל עמוק מאוד מבחינה רגשית.
כדאי לדעת:
השיר הזה הוא הוכחה שלד זפלין ידעו לעשות הכל. הם לא היו רק להקת רוק כבד. הם היו מוזיקאים ויוצרים מגוונים שידעו ליצור גם יצירות עדינות ומרגשות.
פרק 8: סוף העולם (אבל עם הגרוב הכי טוב אי פעם) – When the Levee Breaks
סוף האלבום, וסוף מפציץ. When the Levee Breaks.
זה שיר בלוז קלאסי (נכתב במקור על ידי קנזס ג’ו מק’קוי וממפיס מיני בשנות ה-20 של המאה ה-20 על שיטפון במיסיסיפי), אבל לד זפלין הפכו אותו למפלצת רוק-בלוז פסיכדלית וכבדה. זה השיר שהכי מזוהה עם הסאונד האדיר של Headley Grange.
למה השיר הזה כל כך אייקוני?
התופים. הו, התופים.: הקלטת התופים של ג’ון בונהם בשיר הזה היא אגדה. התופים הועמדו בגרם המדרגות של הבית הכפרי, ומיקרופונים הוצבו בראש המדרגות ובמרחק. התוצאה היא סאונד תופים ענק, מהדהד, טבעי, שפשוט נשמע כמו רעם מתגלגל. הוא לא רק תיפף, הוא יצר קיר של סאונד קצבי. הסאונד הזה הועתק ונוצל מחדש (סמפל) על ידי אינספור אמנים וז’אנרים, מהיפ-הופ ועד אלקטרוניקה. כל סאונד תופים גדול ועמוק ששמעתם מאז, חייב משהו ל”וון דה לוי בריקס”.
מפוחית הפה האפלה: רוברט פלאנט מנגן מפוחית פה מעוותת ומהדהדת שנשמעת כמו רוח רפאים בוכה. היא מוסיפה לשיר תחושה אפלה, פסיכדלית ומאיימת.
הגרוב הכבד והזוחל: השיר זוחל בקצב איטי וכבד, כמו טנק. הריף של פייג’, הבס העמוק של ג’ונס, והתופים המפלצתיים יוצרים גרוב אדיר שפשוט חודר לעצמות.
הסאונד הכללי: השיר כולו נשמע כאילו הוא עטוף באווירה מיוחדת, כבדה ומלאת הד. השימוש בהד וריברב (אפקט שנותן תחושת חלל גדול) הוא מרכזי כאן והוא תורם מאוד לסאונד המיתולוגי.
למה חייבים לשמוע את זה בפול ווליום?
כדי להרגיש את כוחם של התופים האלה. כדי להרגיש את הגרוב הזה. זה שיר שצריך לנער לכם את הבית (או לפחות את האוזניות). זה סיום מושלם לאלבום – סיום עוצמתי, בלתי נשכח, שמשאיר אתכם עם הלסת שמוטה.
שאלות ותשובות (על הסאונד המטורף הזה)
שאלה: הסאונד של התופים ב”וון דה לוי בריקס” באמת הוקלט בגרם מדרגות?
תשובה: כן! זו אחת האנקדוטות הכי מפורסמות על הקלטת האלבום. המתופף ג’ון בונהם והמהנדס אנדי ג’ונס (אחיו של גלין ג’ונס המפורסם) רצו להשיג סאונד תופים גדול וטבעי. הם הציבו את התופים בגרם המדרגות הגדול והמרווח של Headley Grange והציבו מיקרופונים בראש המדרגות. זה יצר את ההד הטבעי והענק הזה, שהפך מאז לסאונד אייקוני שהרבה מנסים לחקות.
שאלה: האם האלבום הזה באמת האלבום הכי חשוב בהיסטוריה?
תשובה: זו שאלה קשה ותמיד נתונה לוויכוח. אבל אין ספק שהוא אחד האלבומים הכי משפיעים והכי נמכרים בכל הזמנים, במיוחד בז’אנר הרוק הכבד והארד רוק. הוא הגדיר מחדש את הסאונד והגישה של להקות רבות והכיל שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל. אז אולי לא “הכי” חשוב, אבל בהחלט נמצא בטופ 5 של האלבומים ששינו את פני המוזיקה. וזה מספיק חשוב בשביל לבזבז עליו שעה מהחיים שלכם!
טיפים להמשך הדרך (כי עכשיו אתם כבר כמעט מומחים)
אז שרדתם את המדריך הזה. כנראה שאתם מוכנים לשלב הבא. מה עושים עכשיו?
- הקשיבו שוב: תמיד יש עוד משהו לגלות באלבום הזה. הקשיבו לו בפול ווליום (כשהשכנים לא בבית), באוזניות, באוטו. בכל מצב רוח.
- חקרו את שאר זפלין: אם אהבתם את IV, יש עוד שבעה אלבומי אולפן מדהימים (ועוד כמה אוספים והקלטות חיות). כל אלבום שונה, כל אחד עולם בפני עצמו. תתחילו מהתחלה (“Led Zeppelin I”) או תקפצו ל-“Physical Graffiti” הכפול והמופלא.
- חפשו השפעות: הקשיבו לבלוז האמריקאי הישן (מאדי ווטרס, הוולין וולף) שהשפיע על זפלין. הקשיבו ללהקות שברו את הדרך לפניהם (קרים, ג’ימי הנדריקס).
- חפשו מושפעים: הקשיבו ללהקות שבאו אחריהם וצמחו עליהם (דיפ פרפל, בלאק סאבאת’, ואן הלן, גאנז אנד רוזס, ועד להקות מודרניות יותר). תראו איך הסאונד שלהם ממשיך לחיות.
- למדו לנגן (ואל תתייאשו!): אם אתם מנגנים, נסו ללמוד איזה ריף או שניים. זה כיף, מתסכל, ומספק בטירוף כשזה מצליח. זכרו, גם ג’ימי פייג’ התחיל מאיפשהו (כנראה בלי מכשירים חשמליים בוערים, אבל מי יודע).
הכי חשוב? תמשיכו לחקור מוזיקה. העולם מלא בצלילים מדהימים שמחכים שתגלו אותם. ואל תפחדו להקשיב לדברים שנשמעים קצת ישנים או קצת מוזרים. לפעמים דווקא שם מסתתר הקסם האמיתי.
סיכום: אז מה למדנו היום?
למדנו שאלבום בלי שם יכול להיות אחד הכי מפורסמים בעולם. למדנו שתופים בגרם מדרגות זה רעיון טוב. למדנו שסולמות לשמיים זה קונספט מעניין (אבל קשה לנגן). למדנו שג’ון פול ג’ונס הוא גיבור נשכח של הבלוז-רוק-פולק-מתמטי. ולמדנו שלד זפלין היו פשוט מופלאים, משוגעים, ופורצי דרך.
האלבום הזה, Led Zeppelin IV, הוא הרבה יותר מאוסף שירים. הוא אבן דרך. הוא שיעור בהיסטוריה של המוזיקה. והוא פסקול מטורף לחיים. בין אם אתם קופצים בהרים, נלחמים באלפים, או סתם מנסים לא לשבור כלום בזמן ש”רוק אנד רול” מתנגן – האלבום הזה איתכם.
אז לכו לשמוע אותו שוב. תנו לו הזדמנות לעשות לכם סדר בראש (או לבלגן אותו עוד יותר). תיהנו מהגאונות והשיגעון. ותזכרו, המוזיקה הכי טובה היא זו שגורמת לכם להרגיש משהו. והאלבום הזה? הוא גורם לכם להרגיש הכל.
נתראה במדריך הבא (אני כבר חושב על נושא קורע מצחוק לא פחות). עד אז, רוק און (ואל תשכחו לנשום).