פדאל דיסטורשן: לעוצמה והגשה כבדה – המדריך המלא

אוקיי, אז החלטתם שנמאס לכם שהגיטרה נשמעת… מנומסת.

נמאס לכם מצליל נקי ומצוחצח.

כזה שאפילו סבתא הייתה מוחאת כפיים.

אתם רוצים לעשות קצת רעש.

קצת בלגן.

אבל בלגן עם סטייל, עם עמוד שדרה.

אתם רוצים דיסטורשן.

ואתם במקום הנכון.

כי הולך להיות רועש.

אבל גם מצחיק.

ומלמד.

הבטיחו לי שתקראו עד הסוף.

ואני מבטיח לכם.

שתבינו סוף סוף מה הקופסה הקטנה והרועשת הזו עושה.

חוץ מלגרום לשכנים לדפוק על הקיר.

מה זה לעזאזל דיסטורשן, ולמה כולם מדברים על זה בלחש?

דמיינו את הגיטרה שלכם מדברת.

בדרך כלל היא מדברת בנימוס.

צלילים ברורים.

נעימים.

קצת ביישנים אולי.

דיסטורשן זה כמו לתת לגיטרה לצעוק.

לא סתם לצעוק.

לצעוק עם אופי.

לצעוק עד שהיא מתחילה לשבור דברים.

אבל בצורה מבוקרת.

ומגניבה.

טכנית, מה שקורה זה שהפדאל (או המגבר, נגיע לזה) לוקח את האות של הגיטרה.

ומעיף לו את הצורה.

דוחס אותו.

מקצץ לו את הקצוות.

מוסיף לו הרמוניות.

במילים פשוטות?

הוא הופך את הצליל הנקי והמלאכי של הגיטרה שלכם לצליל שרירי, עשיר, ולפעמים פשוט… מלוכלך.

מלוכלך בקטע טוב כמובן.

מלוכלך כזה שעושה חשק לשבור משהו (אבל עדיף שלא).

למה ללכלך את הצליל? לא חבל?

שאלה מצוינת! ולגיטימית.

הרי השקעתם בגיטרה יפה.

ובמגבר שנשמע נקי.

אז למה להרוס הכל?

הסיבה פשוטה: אופי.

דיסטורשן נותן לגיטרה נוכחות.

הוא גורם לה לשבת טוב יותר במיקס (תחשבו על שיר עם הרבה כלים).

הוא מאפשר סאסטיין ארוך יותר (הצליל נשאר “חי” יותר זמן, כמו ריצה במרתון ולא ספרינט של 100 מטר).

והכי חשוב?

הוא פותח עולם שלם של ז’אנרים וסאונדים.

בלוז כבד, רוק, מטאל, פאנק (ההוא משנות ה-70, לא הפאנק של ברונו מארס)… כולם מסתמכים על הצליל השמנמן והעצבני של הדיסטורשן.

בלי דיסטורשן, רוק היה נשמע כמו מוזיקת רקע למעלית.

או שיר ערש לחתולים.

ובואו נודה בזה, זה לא מה שאנחנו רוצים.

המדריך לזיהוי דיסטורשן בסביבה הטבעית: לא כל רעש שווה!

כמו שלא כל פיצה עם אננס ראויה להיקרא פיצה (אני צוחק, בערך), לא כל רעש שיוצא מהגיטרה שלכם הוא דיסטורשן.

יש שלושה אחים גדולים במשפחת ה”לכלוך” האלקטרוני:

1. אוברדרייב (Overdrive): האח העדין.

דמיינו מגבר מנורות (אנחנו נדבר על זה בהמשך, סבלנות) שדוחפים אותו ממש חזק.

הוא מתחיל “לשבור” את האות בעדינות.

זה נשמע חם.

אורגני.

כמו קרפצ’יו וואגיו איכותי.

הוא רגיש מאוד לנגינה שלכם.

תנגנו חלש – הצליל נקי כמעט.

תנגנו חזק – הוא מתחיל לגרגר.

אידיאלי לבלוז, רוק קלאסי, וכל דבר שדורש טאצ’ אישי.

2. דיסטורשן (Distortion): הילד המרדן של המשפחה.

הוא הולך יותר רחוק מהאוברדרייב.

שובר את האות חזק יותר.

מוסיף הרבה יותר “גיין” (עוצמה וכמות של עיוות).

הסאסטיין שלו ארוך יותר.

הוא פחות רגיש לדינמיקה של הנגינה (כלומר, בין אם אתם מלטפים או חובטים, הוא יצרח).

הוא הבסיס לרוק כבד, הארד רוק, ועוד.

תחשבו עליו כעל סטייק עסיסי, נא למחצה, צרוב היטב.

נותן בראש.

3. פאז (Fuzz): הדוד המשוגע מהגליל.

הכי קיצוני.

הכי מבולגן.

הוא לא סתם שובר את האות, הוא מרסק אותו לחלוטין.

מוסיף המון הרמוניות מוזרות.

נשמע עבה, שמנוני, כמו שמיכת צמר כבדה ומגרדת שעוטפת את הצליל.

לפעמים נשמע כאילו הרמקול הולך למות (בקרוב מאוד).

סאונד של שנות ה-60 המאוחרות וה-70 המוקדמות (הנדריקס, בלאק סאבת’).

או לסטונר רוק וגראנג’.

הוא לא מתנצל.

הוא פשוט קיים.

ורועש.

אם אוברדרייב זה קרפצ’יו ודיסטורשן זה סטייק, פאז זה פשוט… הרגשה.

הרבה רעש.

שכיף לטבול בו.

שאלות בוערות מהקהל (כי בטח יש לכם)

קבלו כמה שאלות נפוצות שאפילו אני שמעתי (ואני שמעתי הכל, כולל סולו גיטרה מבוצע על מסור חשמלי).

• שאלה: אני מתחיל לגמרי, איזה פדאל “לכלוך” כדאי לי לקנות ראשון?
• תשובה: תתחילו עם אוברדרייב או דיסטורשן קלאסיים. הם יותר ורסטיליים ויותר קלים לשליטה מפאז. כאלה שיעשו לכם את החיים קלים (יחסית).
• שאלה: אפשר לשים כמה פדאלים כאלה יחד? מה יקרה?
• תשובה: אפשר! מה שיקרה תלוי בסדר שלהם ובכמה גיין שמתם. זה יכול להיות סאונד עצום ומטורף, או פשוט… פידבק בלתי נשלט שגורם לכלבים ברדיוס של קילומטר לנבוח. ניסוי וטעייה זה שם המשחק.
• שאלה: מה ההבדל בין דיסטורשן מפדאל לדיסטורשן שמגיע מהמגבר עצמו?
• תשובה: דיסטורשן ממגבר (במיוחד מגבר מנורות) נחשב לרוב ליותר אורגני, חם ורגיש לדינמיקה. פדאל דיסטורשן הוא פתרון מעולה אם יש לכם מגבר נקי ואתם רוצים להוסיף לו את ה”לכלוך” הזה בלי להחליף מגבר, או אם אתם צריכים גיין קיצוני שלא קיים במגבר שלכם. כל אחד והטעם שלו (והכיס שלו).
• שאלה: חייבים גיטרה חשמלית בשביל דיסטורשן?
• תשובה: בעיקרון כן, הפדאלים האלה מתוכננים לעבוד עם סיגנל חשמלי חזק יחסית שבא מגיטרה חשמלית (או בס). לגיטרה אקוסטית עם פיקאפ אפשר לנסות, אבל לרוב זה יישמע… רע. ממש רע. כמו חתול שמקיא מסמרים. אל תנסו בבית. או שתנסו ותצחיקו את החברים.
• שאלה: האם פדאל יקר יותר תמיד נשמע טוב יותר?
• תשובה: שאלה של מיליון דולר (פדאלים לפעמים עולים כמו מכונית ישנה). לא בהכרח. פדאלים יקרים בנויים בדרך כלל מחומרים טובים יותר, רכיבים איכותיים יותר, ויכולים להיות יותר שקטים (פחות רעש רקע). אבל סאונד זה עניין של טעם אישי. לפעמים פדאל זול עם צליל ספציפי זה בדיוק מה שאתם מחפשים. אל תתביישו לנסות פדאלים “בוטיק” יקרים ופדאלים זולים “מיינסטרים”.

איך עובד הקסם הזה? לצלול לעומק הפדאל (לא באמת, זה מסוכן לחשמל)

בואו נסתכל רגע על הקופסה הקטנה והצבעונית הזו.

רוב פדאלי הדיסטורשן (והאוברדרייב/פאז) חולקים כמה פיצ’רים משותפים.

בדרך כלל תמצאו עליהם לפחות 2-3 כפתורים.

השלישייה הקדושה של הרעש המבוקר

1. LEVEL / VOLUME / OUTPUT: כפתור העוצמה.

כמו ווליום בטלוויזיה.

כמה חזק הצליל יצא מהפדאל.

הוא לא משפיע על כמות הדיסטורשן, רק על כמה רעש הוא עושה אחרי שהדיסטורשן נוצר.

זהירות עם הכפתור הזה בלילה. השכנים, זוכרים?

2. TONE / FILTER / EQ: כפתור הטון.

זה כמו האקולייזר במערכת הסטריאו שלכם ברכב (אם יש לכם רכב ישן).

הוא משפיע על הצבע של הצליל.

בדרך כלל הוא חותך או מוסיף תדרים גבוהים או נמוכים.

טון סגור (נמוך) יעשה את הצליל עבה ומסורבל.

טון פתוח (גבוה) יעשה אותו בהיר וצורמני (לפעמים זה טוב!).

שחקו איתו כדי שהגיטרה תשב טוב במיקס ולא תתנגש עם הבס או התופים.

תחשבו עליו כמו על פילטר אינסטגרם לצליל.

3. GAIN / DRIVE / DISTORTION / FUZZ: כפתור ה”לכלוך”.

זה הלב של הפדאל הזה.

הוא קובע כמה מהאות של הגיטרה “ישבר”.

ככל שהגיין גבוה יותר, כמות הדיסטורשן גדולה יותר, הסאסטיין ארוך יותר, וגם הרעש רקע גדל.

זה לא כפתור ווליום!

הוא לא קובע כמה חזק תישמעו (זה ה-Level).

הוא קובע כמה מלוכלך תישמעו.

להתחיל עם גיין נמוך ולעלות בהדרגה. אלא אם כן אתם מיד בלאק סאבת’. אז תשימו הכל על 11.

אל תאמינו לי? אמפרים ישנים היו מגיעים רק עד 10. הגיטריסט נייג’ל טפנל מהסרט “ספיינל טאפ” ביקש שיבנו לו מגברים שיגיעו עד 11 כי “this one goes to 11”. וזו חשיבה הגיונית לחלוטין, אין לי ויכוח איתו.

עוד כפתורים מוזרים שאפשר למצוא (תלוי בפדאל):

• PRESENCE: מוסיף “אוויר” או פוקוס על התדרים הגבוהים ביותר. כמו לשים זרקור על הצליל.
• CONTOUR / MID SCOOP: חותך את תדרי האמצע. נותן סאונד “מטאל” קלאסי, שמנוני יותר, אבל לפעמים עלול לגרום לכם “ללכת לאיבוד” במיקס הלהקה. השתמשו בזהירות, כמו בפלפל חריף.
• VOICING / MODE: בורר שמחליף בין סוגים שונים של דיסטורשן בתוך אותו פדאל. נותן גמישות, כמו פדאל רב-כלי, אבל רק לעיוות.

הזמנים הקשים של נגני דיסטורשן: טעויות נפוצות (וגם לי קרו!)

אל תרגישו רע אם עשיתם את אחת הטעויות האלה.

כולם עושים אותן.

הייתי שם. שמעתי את זה.

לפעמים אני עדיין עושה את זה.

1. יותר מדי גיין!

הפיתוי להעיף את כפתור ה-Gain ישר ל-10 (או 11!) הוא ענק.

אתם רוצים את הסאונד העצבני הזה, נכון?

אבל רוב הזמן, יותר מדי גיין פשוט יהפוך את הצליל שלכם לעיסה בוצית.

התווים לא יהיו ברורים.

זה יישמע כאילו מישהו דורך על הגיטרה.

ובלי קשר, הרעש רקע יהיה בלתי נסבל.

פתרון: תתחילו עם גיין נמוך.

מצאו את הנקודה שבה אתם מקבלים מספיק עיוות, אבל התווים עדיין ברורים ומובחנים.

במיוחד כשאתם מנגנים אקורדים.

אף אחד לא רוצה לשמוע גוש רעש.

2. לשכוח מה-Tone!

קבעתם את הגיין והווליום, יאללה נגנים!

רגע. מה עם הטון?

פדאל דיסטורשן עם טון שלא מכוון נכון יכול להישמע דק מדי.

עבה מדי.

צורמני.

פשוט לא טוב.

פתרון: הקדישו זמן לכפתור הטון.

שחקו איתו.

נסו אותו עם ההגדרות גיין שונות.

תקשיבו איך הוא משפיע על הסאונד שלכם.

זה ההבדל בין צליל “עוד דיסטורשן” לצליל “וואו, זה נשמע מעולה!”.

3. מיקום הפדאל בשרשרת האפקטים: האם הסדר חשוב?

כן, כן, אלף פעם כן!

הסדר שבו אתם מחברים את הפדאלים שלכם משנה דרמטית את הצליל.

פדאל דיסטורשן בדרך כלל הולך די בתחילת השרשרת.

לפני אפקטים כמו דיליי (Delay), ריברב (Reverb) או מודולציה (כמו קורוס).

למה?

כי הוא צריך לקבל את האות של הגיטרה “נקי” יחסית כדי לעוות אותו כמו שצריך.

אם תשימו אותו אחרי דיליי, אתם תקבלו דיליי של הדיסטורשן, וזה בדרך כלל יישמע… מוזר.

כמו הדים של רעש.

אלא אם כן אתם מנסים בכוונה ליצור סאונד אקספרמנטלי ומפחיד.

פתרון: סדר קלאסי הוא: כוונון –> דחיסה (קומפרסור) –> דיסטורשן/אוברדרייב/פאז –> מודולציה –> דיליי –> ריברב –> מגבר.

זה לא חוק ברזל, אבל זה נקודת התחלה מצוינת.

שחקו עם הסדר, אבל קחו בחשבון שדיסטורשן הוא בדרך כלל “מעוות הסיגנל” הראשי, אז תנו לו לעשות את העבודה שלו בהתחלה.

לסיום: איך לא להתייאש ולהפוך את הדיסטורשן לחבר הכי טוב שלכם (חוץ מהגיטרה, כמובן)

התחלה עם דיסטורשן יכולה להיות מבלבלת.

יש כל כך הרבה סוגים.

כל כך הרבה כפתורים.

כל כך הרבה רעש.

זה יכול להישמע כמו קופסת צרחות בלתי נשלטת.

אבל אל תתייאשו!

טיפ 1: התחילו לאט.

קחו פדאל אחד.

שחקו רק איתו.

נסו את כל הקומבינציות של הכפתורים.

הקשיבו איך הסאונד משתנה.

רשמו את ההגדרות שאתם אוהבים.

טיפ 2: הקשיבו לאמנים שאתם אוהבים.

חפשו באינטרנט (פורומים, יוטיוב) איזה פדאלים או מגברים הם משתמשים.

נסו לחקות את הסאונד שלהם (זה קשה! אבל מלמד!).

תבינו איזה סוג של “לכלוך” אתם הכי מתחברים אליו.

טיפ 3: הקליטו את עצמכם!

הסאונד באוזניים שונה מהסאונד שיוצא מהמגבר והולך למיקרופון (אם מקליטים) או שומעים מבחוץ.

הקלטה חושפת דברים שלא שומעים כשמנגנים.

ככה תבינו אם הגיין באמת גבוה מדי.

אם הטון מדויק.

אם הצליל יושב טוב.

זה גם נותן תירוץ מעולה להקליט את כל הסולואים המטורפים שאתם מאלתרים בבית.

טיפ 4: אל תפחדו לנסות דברים מוזרים!

שימו פדאל דיסטורשן אחרי דיליי! אולי זה יישמע נורא, ואולי גיליתם את הסאונד של המחר.

חברו בס דרכו! זה נשמע שונה מגיטרה, אבל להרבה נגני בס יש פדאלי דיסטורשן.

נסו לחבר אליו סינתיסייזר (בזהירות! בדקו שהעוצמות מתאימות!).

גבולות נועדו רק בשביל למתוח אותם.

או לשבור אותם עם פטיש דיסטורשן.

טיפ 5: התאמנו.

כן, אני יודע. משעמם.

אבל כמו כל דבר במוזיקה, שליטה בפדאל באה עם אימון.

תלמדו מתי לדרוך עליו.

מתי לכבות אותו.

איך לשלוט בכמות הדיסטורשן עם כפתור הווליום של הגיטרה (כן, אפשר!).

ככל שתתאמנו יותר, תרגישו יותר בנוח עם הקופסה המרעישה הזו.

ותגרמו לה לעבוד בשבילכם.

ולא להיפך.

אז הנה זה.

המדריך שלכם לעולם הדיסטורשן.

זה עולם של צלילים עשירים, כבדים, ואף פעם לא משעממים.

עולם שבו הגיטרה שלכם מקבלת קול חדש.

קול שצועק “אני כאן!”.

עכשיו לכו.

חברו את הפדאל.

כווננו את הכפתורים.

ותתחילו לעשות רעש.

אל תשכחו רק להזהיר את השכנים מראש.

או שלא. זה חלק מהכיף.

בהצלחה! ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.

אני אביא אטמי אוזניים. ליתר ביטחון.