פינק פלויד: ממבשרי הרוק הפסיכדלי ועד לאלבומי קונספט אפיים – מסע מוזיקלי פורץ גבולות

היי חברים! שניה לפני שאתם בורחים לראות סרטוני חתולים (אנחנו לא שופטים!), בואו נדבר על משהו… גדול. משהו ששינה את פני המוזיקה לנצח. משהו שגורם לאנשים להתווכח שעות על משמעות עטיפות אלבומים או אם רוג’ר היה גאון מטורף או סתם מטורף. כן כן, אנחנו מדברים על פינק פלויד. הלהקה שהוכיחה שאפשר לעשות מוזיקה מורכבת, פסיכדלית, עצובה וצינית בטירוף, ועדיין למכור מאות מיליוני עותקים. אם אי פעם שאלתם את עצמכם “מה לעזאזל קורה ב’קומפורטבלי נאם’?” או “למה הקיר הזה כל כך חשוב?” – הגעתם למקום הנכון. ברוכים הבאים למדריך ההישרדות ההומוריסטי (והדי מקיף, אל תגלו) לעולם הפלויד. זה הולך להיות מסע. ארוך. וקצת מוזר. בדיוק כמו שהם אהבו את זה. אז תתרווחו, תשיגו לעצמכם אטמי אוזניים (למקרה שתנסו לנגן את זה אחר כך), ויאללה, מתחילים.

מסע פסיכדלי: מאיפה לעזאזל הכל התחיל? (או: כשהסיקסטיז היו באמת פסיכדליות)

טוב, לפני שהם הפכו למפלצות האלבומים הקונספטואליים שאתם מכירים ואוהבים (או מפחדים מהם), פינק פלויד היו… ובכן, מוזרים יותר. תקופת סייד בארט. הצעיר הגאון והמטורף (תרתי משמע) שנתן ללהקה את השם שלה (שילוב של שמות שני מוזיקאי בלוז לא ידועים, כי למה לא?) וכתב שירים שנעו בין גאונות צרופה להזיות על אופניים וגמדים.

סייד בארט: הגאון שבקושי שרד את ההקדמה

תחשבו על זה ככה: סייד היה המנוע הראשי של הלהקה בהתחלה. הוא כתב את רוב השירים באלבום הראשון, The Piper at the Gates of Dawn. אלבום שהיה פסקול מושלם למסיבת תה בגן פיות… שיצא משליטה. מלא רעשים מוזרים, מילים הזויות, וגיטרות שמצלצלות כאילו הן מגיעות מיקום מקביל. סייד היה אמן אמיתי, אבל… הוא גם היה צולל עמוק מדי לתוך מעמקי התודעה (עם עזרה נדיבה של כל מיני חומרים שהיו פופולריים אז).

טיפ הישרדות לתקופת סייד: אל תנסו להבין הכל. פשוט תזרמו. תחשבו על זה כמו ישיבה מול ציור מופשט במוזיאון. אולי לא תבינו למה הצייר מרח את כל הצבע על הקנבס בצורה שנראית כמו תאונת דרכים, אבל אתם יכולים להעריך את הווייב. וזה בדיוק הקטע. והווייב של סייד היה… ייחודי.

• טעות נפוצה #1: לנסות לפרש מילים כמו “Lucifer Sam, Siam cat, always sitting by your side”. אלא אם כן אתם חתולים או לוציפר בעצמכם, עדיף לוותר.

• איך לצחוק על זה ולתקן: תגידו לעצמכם שזה בעצם אלגוריה סמויה לחיי היומיום המודרניים. כן, גם החתול הסיאמי. תרגישו מיד חכמים יותר. ואז תנסו לדמיין את סייד מסביר לכם את השיר ופשוט תרימו ידיים. זה בסדר.

סייד למעשה עזב (או הועזב, תלוי את מי שואלים ועם איזה סוג של חומרים הם בדיוק היו כשהם עזבו) את הלהקה די מהר בגלל מצבו המנטלי המידרדר. זה אחד הסיפורים העצובים ברוק אנד רול. הלהקה איבדה את היוצר העיקרי שלה, אבל במקום להתפרק… הם פשוט המשיכו. ובדיעבד, זה הדבר הכי טוב שקרה למוזיקה.

עידן המעבר: כשפינק פלויד ניסו להבין מי הם לעזאזל? (ספוילר: הם עדיין לא ידעו)

אחרי שסייד נפרד מהחבורה (בדרכים פחות או יותר דרמטיות, תלוי כמה אתם אוהבים מיתוסים על נסיעות הופעה שבהן פשוט לא עצרנו לאסוף את סייד בבוקר), הלהקה נשארה בלי כותב שירים עיקרי. רוג’ר ווטרס, דיוויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון (המתופף שנשאר בתמונה רק כי הוא אף פעם לא רצה להתערב בריבים) היו צריכים להמציא את עצמם מחדש.

התקופה הזו (סוף שנות ה-60, תחילת ה-70) מלאה באלבומים ניסיוניים. חלקם מבריקים, חלקם… פחות נגישים. כמו לנסות לפענח מתכון מסובך שמישהו כתב בזמן שהוא היה שיכור. אלבומים כמו A Saucerful of Secrets, More (פסקול לסרט שאתם בטח לא מכירים, וזה בסדר), Ummagumma (האלבום הכפול שחציו הופעה חיה וחציו… כל חבר להקה עשה מה שהוא רוצה. התוצאה מרתקת ומעייפת בו זמנית), Atom Heart Mother (עם יצירה בת 23 דקות עם תזמורת, מקהלה ופרה על העטיפה. כי למה לא, באמת?), ו-Meddle (עם ‘Echoes’ האפי בן ה-23 דקות שהראה ניצוצות של מה שעתיד לבוא).

‘Echoes’: 23 דקות שהוכיחו שהם יכולים לעשות את זה בגדול

אם יש שיר אחד שמסמל את המעבר מסייד לאלבומי הקונספט הגדולים, זה ‘Echoes’. השיר הזה מ-Meddle הוא כמו מיני-אלבום בפני עצמו. הוא ארוך, מתפתח, בונה אווירה, עובר חלקים שקטים ורועשים, ויש בו קטע באמצע שנשמע כמו לווייתנים מתקשרים. ברצינות. לווייתנים.

טיפ הישרדות ל’Echoes’: אל תנסו לשמוע את זה על הרמקולים של הטלפון. תשימו אוזניות טובות, תכבו את האורות (או לפחות את הבהירים), ותשכחו מהעולם ל-23 דקות. זה כמו מסע קצר לתוך חלל חיצוני. או לתוך חלל המוח שלכם. תלוי מה שתעדיפו לדמיין.

• טעות נפוצה #2: להשמיע את ‘Echoes’ בנסיעה קצרה למכולת. לא. פשוט לא. תגיעו למכולת בדיוק כשהשיר נכנס לחלק הלווייתני המוזר, ותשארו עם תחושה של פספוס קוסמי.

• איך לצחוק על זה ולתקן: תספרו לחברים שלכם על הפעם ההיא שניסיתם לשמוע שיר בן 23 דקות תוך כדי קניית חלב. הם יבינו. או שלא. ואז תתקנו את הטעות ותשמעו אותו כמו שצריך – מההתחלה עד הסוף, בלי הפרעות, ואם אפשר אז בלי יצורים ימיים שרים ברקע (אלא אם הם חלק מהשיר, כמובן).

התקופה הזו הייתה חשובה כי היא אפשרה ללהקה לפתח את הסאונד האפי, האטמוספרי והמורכב שלהם. רוג’ר ווטרס התחיל לקחת את המושכות ככותב המילים, דיוויד גילמור פיתח את הסאונד המדהים שלו בגיטרה, ריק רייט נתן את הטאץ’ הקלידני האופייני, וניק מייסון… ובכן, הוא פשוט היה שם והחזיק את הקצב. וזה חשוב!

הפיצוץ הגדול: כשפינק פלויד הפכו למפלצות רוק (או: איך אלבום על צד אפל של הירח הפך אותם לסופרסטארים?)

ואז זה קרה. בשנת 1973 יצא The Dark Side of the Moon. האלבום שנשמע כאילו הוא מגיע מעולם אחר, אבל מדבר על דברים הכי אנושיים שיש: זמן, כסף, מוות, שיגעון. הוא הפך לתופעה. הוא נשאר ברשימות האלבומים הנמכרים ביותר במשך שנים על גבי שנים. כמעט חמישים שנה אחרי, אנשים עדיין מגלים אותו ומרגישים כאילו גילו את האמת האולטימטיבית על החיים (או לפחות פסקול מדהים לבהייה בתקרה).

The Dark Side of the Moon: לא רק צד אפל, פשוט הצד שלא רואים מכדור הארץ!

האלבום הזה הוא יצירת מופת מחוברת. הוא זורם מאחד לשני, המעברים בין השירים חלקים (או לפחות נשמעים ככה). יש בו סאונד שלא נשמע לפני כן. אפקטים קוליים (כמו השעונים ב-‘Time’ או קופת המזומנים ב-‘Money’), סולואים בלתי נשכחים של גילמור (‘Comfortably Numb’ עדיין היה רחוק, אבל גם פה יש דברים לפנתיאון), שירת נשמה שוברת לב (קלייר טורי ב-‘The Great Gig in the Sky’ – גאונות מאולתרת!), וקונספט מלוכד.

טיפ הישרדות ל-Dark Side: תנו לאלבום לרוץ מהתחלה עד הסוף. בלי לדלג. בלי לעצור. זה לא אוסף שירים. זה מסע. כמו לנסוע ברכבת הרים רגשית שנוסעת דרך החלל החיצון ובפנים הנפש שלכם בו זמנית. מומלץ עם אוזניות ממש טובות. ויתר מומלץ בלי הסחות דעת. כן, גם לא לענות לטלפון כשאנשי הדקה והחצי באים לבקר.

• טעות נפוצה #3: לנסות לשמוע את האלבום בזמן שאתם מכינים חשבון בנק. השיר ‘Money’ עלול לגרום לכם לתחושות קשות לגבי יתרת העובר ושב שלכם.

• איך לצחוק על זה ולתקן: תשמעו את ‘Money’ בזמן שאתם מדמיינים שאתם בנקאי שוויצרי שסופר שטרות. זה יהיה מצחיק. ואז, כמובן, תנו לאלבום לרוץ ברקע בזמן שאתם עושים דברים פחות מלחיצים כמו לצייר את עטיפת האלבום בעצמכם או לבהות באורות מהבהבים בקצב המוזיקה.

ההצלחה של Dark Side הייתה מטורפת. הלהקה הפכה למגה-סטארס. וזה, כפי שנגלה בהמשך, לא תמיד עשה להם טוב. הכסף, הלחץ, ההופעות הענקיות… זה התחיל לחלחל לתוך התוכן של האלבומים הבאים.

להתמודד עם התהילה והרוע: כשפינק פלויד התחילו להיות ציניים (והוציאו יצירות מופת)

אחרי Dark Side, הלחץ היה עצום. האלבום הבא, Wish You Were Here (1975), עוסק בדיוק בזה – בהיעדר, בניתוק, בתעשיית המוזיקה החמדנית, ובסייד בארט שאיבד את שפיותו. הוא אלבום עוצמתי, עצוב ויפהפה, ונחשב על ידי רבים (כולל חברי הלהקה) לאלבום הטוב ביותר שלהם.

Wish You Were Here: געגועים, כסף גדול, ושפויים שאבדו בדרך

האלבום הזה נפתח ונסגר עם יצירת הענק ‘Shine On You Crazy Diamond’ – מחווה לסייד בארט. השיר מפוצל לשני חלקים שונים באלבום, והוא מלא באווירה של געגוע, כאב, והכרה באובדן. יש בו את הסולואים המפורסמים של גילמור (שמעו את הכניסה של הגיטרה אחרי הפתיחה האטמוספרית – צמרמורת מובטחת) ואת הנגינה הרגישה של ריק רייט על הקלידים.

טיפ הישרדות ל-Wish You Were Here: אל תנסו לשמוע את ‘Shine On You Crazy Diamond’ בחלקים. זה כמו לראות סרט ולעצור כל עשר דקות. לא עובד. תנו ליצירה להתגלגל. ותקשיבו טוב למילים. רוג’ר ווטרס הפך למשורר ציני ומבריק.

• טעות נפוצה #4: לנסות להשמיע את האלבום הזה בזמן שאתם במסיבה רועשת. הוא פשוט… לא נועד לזה. אלא אם כן זו מסיבה של אוהדי פינק פלויד בדיכאון קיומי עמוק.

• איך לצחוק על זה ולתקן: תגידו שאתם פשוט מביאים קצת ‘עומק רגשי’ למסיבה. ואז תלכו הביתה, תשימו את האוזניות, ותשמעו את האלבום כמו שצריך. לבד. בחושך. אולי עם נר. (אל תדאגו, זה רק נשמע עגום, זה בעצם מרגש).

אחרי Wish You Were Here הגיע Animals (1977), אלבום קודר ומלא זעם שמבוסס באופן רופף על הספר ‘חוות החיות’ של אורוול, ומבקר את החברה והקפיטליזם. זה אלבום עם שירים ארוכים, סולואים אדירים, ומילים מלאות ארס. הוא פחות נגיש מקודמיו, אבל הוא יצירה חשובה בהתפתחות של ווטרס ככותב. ומי יכול לשכוח את החזיר הענק המעופף מעל תחנת הכוח בלונדון?

הקיר נבנה: כשפינק פלויד בנו יצירת ענק (ואז שברו אותה, ואחד את השני)

אם חשבתם ש-Dark Side או Wish You Were Here היו גדולים, חכו חכו. בשנת 1979 הגיע The Wall. אלבום כפול, סרט (שעליו נדבר אולי בפעם אחרת, או שלא), הופעות ענק עם קיר פיזי שנבנה על הבמה בזמן ההופעה… The Wall הוא ככל הנראה יצירת הקונספט האולטימטיבית של רוג’ר ווטרס (שכתב כמעט את כולו לבדו).

The Wall: סיפור על בדידות, ניתוק, ואיך לבנות קיר סביב עצמך (מטאפורית… או לא)

האלבום הזה מספר את סיפורו של פינק, כוכב רוק (בדומה לווטרס עצמו) שמתנתק בהדרגה מהמציאות ובונה קיר מנטלי סביבו כדי להתמודד עם הטראומות של חייו: אבא שמת במלחמה, אמא שתלטנית מדי, מורים מתעללים, אשתו הבוגדת, והלחץ של חיי הרוקסטאר. כל “לבנה” בקיר היא טראומה נוספת.

יש באלבום הזה את הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, כמו ‘Another Brick in the Wall, Part 2’ (שיר המחאה המפורסם עם מקהלת הילדים), ‘Comfortably Numb’ (עם אחד מסולואי הגיטרה האגדיים בהיסטוריה), ו-‘Run Like Hell’. אבל הוא גם מלא רגעים שקטים, כאוטיים, ומלאי כאב.

טיפ הישרדות ל-The Wall: שמעו אותו כסיפור אחד. אל תדלגו. נסו לעקוב אחרי העלילה. זה לא רק שירים, זו אופרת רוק. אופרת רוק די מלחיצה, אבל אופרת רוק בכל זאת. דמיינו את פינק הולך ומתבודד בחדרו, והקיר הולך ונבנה. ואז, בסוף, מה קורה? (ספוילר: לא מסיבת פיג’מות).

• טעות נפוצה #5: להשמיע את ‘Another Brick in the Wall, Part 2’ למורה שלכם. אלא אם כן אתם רוצים שישלחו אתכם למנהל.

• איך לצחוק על זה ולתקן: תגידו למורה שזה היה ניסוי סוציולוגי בהשפעת מוזיקת רוק על סמכות. ואז תתקנו את זה ותקשיבו לשיר בבית, ותשתמשו בו כדי לשחרר קיטור על המערכת… בפרטיות.

ההקלטה וההופעות של The Wall היו מתישות ומלאות קונפליקטים, בעיקר בין ווטרס לגילמור ולרייט. ריק רייט אפילו פוטר מהלהקה במהלך ההקלטות (אבל נשאר לנגן בהופעות כשכיר, כי הוא היחיד שהרוויח מההופעות הענקיות שסיבסדו את הפקת הענק של ווטרס). הקיר המטאפורי לא נבנה רק סביב פינק – הוא נבנה גם בין חברי הלהקה.

אחרי הפיצוץ: כשפינק פלויד הפכה ללהקת דיוויד גילמור (ורוג’ר ווטרס יצא למלחמה)

אחרי The Wall הגיע The Final Cut (1983), אלבום שהוא למעשה סולו של רוג’ר ווטרס (הוא אפילו רצה לקרוא לו כך בהתחלה) המוקדש לאביו שמת במלחמה. זה אלבום קודר, ציני, אנטי-מלחמתי, ועם מעט מאוד תרומה משאר חברי הלהקה. זה היה סופה של דרך. ווטרס עזב את הלהקה (ובטעות חשב שזה אומר שהיא מפסיקה להתקיים) ויצא לקרב משפטי על השם.

פינק פלויד בלי ווטרס: האם זה עדיין פינק פלויד? (שאלה שעד היום גוררת ריבים משפחתיים)

להפתעתו (ולכעסו) של ווטרס, גילמור, מייסון (ורייט שהצטרף מחדש) החליטו להמשיך. הם הוציאו שני אלבומי אולפן: A Momentary Lapse of Reason (1987) ו-The Division Bell (1994).

האלבומים האלה נשמעים שונה. יש להם סאונד יותר של שנות ה-80 וה-90, יותר “מלוטש” ופחות “אורגני” מהאלבומים הקלאסיים. המילים נוטות להיות פחות קונספטואליות ומרוכזות באדם אחד, ויותר עוסקות בתקשורת, בדידות, ונושאים כלליים יותר. אבל… יש בהם נגינה מדהימה של גילמור וריק רייט, והם הצליחו לשחזר חלק מהקסם הפלוידי.

טיפ הישרדות לתקופת אחרי ווטרס: אל תצפו ל-Dark Side 2.0. שמעו את האלבומים האלה בפני עצמם. יש בהם רגעים יפים, סולואים מטורפים של גילמור, ואווירה שקטה יותר. חשבו על זה כמו על חברים שהתבגרו, התיישבו קצת, ועדיין יודעים לנגן.

• טעות נפוצה #6: להכריז בפני אוהד פינק פלויד שרוף ש-A Momentary Lapse of Reason טוב יותר מ-Wish You Were Here. אתם עלולים לצאת עם קיר מנטלי משלכם.

• איך לצחוק על זה ולתקן: תגידו שאתם פשוט “מעריכים את כל התקופות במידה שווה” (גם אם לא). ואז, בפרטיות, תחליטו לבד מה אתם באמת אוהבים. וזכרו: אין תשובה אחת נכונה בשאלת “איזה אלבום הוא הכי טוב?” (אבל אם אתם לא עונים Dark Side, Wish You Were Here, או The Wall אתם כנראה במיעוט. וזה בסדר! גם להיות במיעוט זה מגניב).

הלהקה המשיכה להופיע בהרכבים האלה (עם גילמור, מייסון ורייט) וההופעות היו מושקעות ומוצלחות. ריק רייט נפטר ב-2008, וזה סימן ככל הנראה את סופה של פינק פלויד כלהקה מופיעה או מקליטה. ווטרס וגילמור המשיכו בקריירות סולו ובהופעות, ולפעמים (אבל ממש לעיתים רחוקות) אפילו נפגשים על במה אחת.

לסיכום המסע הפרוע: מה למדנו מפינק פלויד? (חוץ מאיך להעביר 23 דקות בחושך)

פינק פלויד היו יותר מלהקה. הם היו תופעה תרבותית. הם דחפו את הגבולות של מה שאלבום רוק יכול להיות. הם הוכיחו שאפשר להיות מסחריים בטירוף ועדיין לשמור על אמירה אמנותית (גם אם היא קצת… פסימית).

הם לימדו אותנו ש:

• כסף זה רוע: או לפחות מקור להרבה בעיות ולחץ (‘Money’).

• זמן טס כשנהנים: או כשאתם מתבגרים ומבינים שאתם לא מוכנים לכלום (‘Time’).

• יש גם צד אפל לירח: וגם לנפש האדם. ושניהם די מפחידים אבל גם יפים בדרכם המוזרה (‘The Dark Side of the Moon’).

• העולם יכול להיות מקום די מגעיל: ומותר לבנות קיר כדי להתמודד, כל עוד אתם זוכרים לשבור אותו בסוף (‘The Wall’).

• חברים לפעמים מתנתקים: וזה כואב (‘Wish You Were Here’, ‘Shine On You Crazy Diamond’).

אז הנה זה, המדריך הלא רשמי והלא ממש מדויק (אבל כיפי, לפחות אני מקווה!) לעולם של פינק פלויד. עכשיו אתם יכולים ללכת, לשמוע את המוזיקה (או לשמוע אותה שוב, בעין פקוחה יותר), להתווכח עם חברים על מי היה יותר חשוב (התשובה היא שכולם היו חשובים בתקופות שונות, תפסיקו לריב!), ולהרגיש חלק מהמסע המדהים והמוזר הזה.

בהצלחה עם ההאזנה! ואל תשכחו, גם אם אתם מרגישים לפעמים כמו עוד לבנה בקיר – אתם לגמרי לא לבד בזה. ועכשיו לכו תשמעו קצת מוזיקה טובה.

עוד שאלות בוערות על פינק פלויד (עם תשובות קצרות ומצחיקות בערך)

שאלה 1: האם פינק פלויד אי פעם ניגנו בחתונה?

תשובה: לא נראה לי. תחשבו על זה רגע. ‘The Great Gig in the Sky’ בזמן שחותכים את העוגה? ‘Another Brick in the Wall’ כשיש ריב משפחתי? זה מתכון לגירושים לפני שהירח המלא הראשון עובר. עדיף שלא.

שאלה 2: האם באמת צריך לשמוע את Dark Side of the Moon בהתאמה מושלמת לסרט ‘הקוסם מארץ עוץ’?

תשובה: אמרו שזה צירוף מקרים. אמרו שזה בולשיט. אמרו שזה גאוני. האמת? זה עובד מצחיק לפעמים, ולא בכלל פעמים אחרות. שווה ניסוי אחד לפחות. אם שום דבר אחר, זה תירוץ מעולה לשמוע את האלבום ולראות סרט ישן. רק אל תתפלאו אם הדחליל פתאום נראה לכם מאוד מאוד מודאג מכסף.

שאלה 3: למה העטיפות שלהם תמיד כל כך… מוזרות?

תשובה: הרבה בזכות סטורם ת’ורגרסון והיפנוסיס, שהיו גאונים אמיתיים באמנות עטיפות אלבומים. הם רצו לגרום לאנשים לחשוב, להתעניין, ואולי גם קצת להישאר עם סימן שאלה גדול מעל הראש. וזה עבד. מי יכול לשכוח את הפריזמה, הפרה, היד הלוחצת אצבעות בוערות, או הקיר המאיים? הם היו חלק בלתי נפרד מהחוויה.

שאלה 4: מי כתב את השירים הכי טובים? ווטרס או גילמור?

תשובה: אה, הגענו לשאלת מיליון הדולר (והריבים המשפחתיים, כאמור). ווטרס היה המוח הליריק והקונספטואלי מאחורי האלבומים הגדולים, עם הכתיבה החדה והנושאים הכבדים. גילמור היה אשף הסאונד, המנגינות, והסולואים שגרמו למוזיקה לנשום ולרגש. תכלס? השילוב שלהם היה קסם. כשנפרדו, שניהם עשו דברים מעניינים, אבל לרוב זה לא הגיע לגבהים שהם הגיעו אליהם יחד. אז… שניהם? תלוי למה אתם מקשיבים. ואל תספרו את זה לאף אחד מהם.

שאלה 5: מה זה “רוק פסיכדלי” בכלל?

תשובה: בגדול? מוזיקה שמנסה לחקות (או להתלוות ל) חוויה של שינוי תודעתי, בדרך כלל דרך שימוש באפקטים באולפן, כלים לא שגרתיים, מבנים שירים לא ליניאריים, אווירה “חלומית” או מוזרה, ומילים שלא תמיד הגיוניות. פינק פלויד בהתחלה היו שם עמוק, ואז לקחו את זה למקום יותר אפי ופילוסופי, אבל עדיין נשארו עם הטאץ’ ה”מחוץ לקופסה” הזה. או מחוץ לפריזמה. או מחוץ לקיר. תבחרו את המטאפורה המועדפת עליכם.

שאלה 6: האם יש להם שירים שמחים?

תשובה: שאלה קשה… ‘Free Four’ מ-Obscured by Clouds הוא די קצבי. ‘Bike’ של סייד בארט הוא… ילדותי ומפחיד בו זמנית. האם יש משהו שגורם לכם לרצות לרקוד טנגו שמח? כנראה שלא. פינק פלויד הם יותר מוזיקה לבהות איתה בתקרה, לחשוב על החיים, או להרגיש קצת מלנכוליה עמוקה (אבל יפה!). אז, טכנית, כן יש שירים שהם לא בדיוק “עצובים נורא”, אבל “שמחים”? בואו נגיד שהם לא היו להקת הבית של דיסני. וזה לטובתנו.

שאלה 7: האם כדאי לי להתחיל ללמוד לנגן פינק פלויד?

תשובה: בהחלט! רק אל תתחיל עם ‘Comfortably Numb’ אם אתה רק לומד אקורדים ראשונים. אולי תנסה משהו פשוט יותר. רגע… האם יש להם משהו פשוט יותר? אמממ… אולי תתחיל עם ללמוד את הקצב של ‘Money’? זה קצת מבלבל (7/4), אבל אפשרי. או שתתמקד בללמוד לעשות רעשים מוזרים עם גיטרה כמו סייד בארט. זה דורש בעיקר אומץ (ולא בהכרח כישרון, מה שמגניב!). בכל מקרה, תהנה מהדרך. ואל תדאג אם זה לא נשמע בדיוק כמו התקליט. כנראה שגם הם לא תמיד הצליחו שוב.