קורט קוביין: קולו של דור והטרגדיה האישית – הסיפור שמאחורי המיתוס

בואו נדבר רגע. כן, כן, אתה שם. זה שגולל. בטח ראית את הכותרת וחשבת “קורט קוביין? שוב? כמה אפשר?”. ולגמרי בצדק! האיש הפך למיתוס, לאייקון, לחולצת טי שירט שתמצאו בכל דוכן מזכרות גם בחור נידח בקצה העולם. אבל בואו, יש סיבה. והיא הרבה יותר מורכבת מ”פלאנל וכאב”. הרבה יותר מרתקת.

מה אתם מקבלים מהמסע הזה איתנו? הבנה עמוקה יותר של מוזיקה שעיצבה דור שלם. הצצה לראש של גאון (כן, גאון. עם כל הבלאגן). טיפים איך לנגן שלושה אקורדים ולהישמע כאילו אתם הולכים לפרק את הבמה (או לפחות את הסלון). ובעיקר, הנאה צרופה. כי מי אמר שלימודי מוזיקה חייבים להיות יבשים כמו ביסקוויט ששכחתם בכיס שבוע?

אז תתרווחו. אולי שימו איזה חולצת פלאנל בשביל האווירה. אנחנו צוללים לעומק. אבל עם מצופים וקוקטייל. כי ללמוד על כאוס לא אומר שצריך להיות בכאוס.

מי היה קורט קוביין בכלל? הסיפור שמתחיל קצת עקום.

קורט דונלד קוביין. השם הזה לבד מצלצל כמו משהו שקרה, נכון? לפני שהפך לפנים של הגראנג’ וסמל ניהיליסטי נערי, הוא היה פשוט ילד. ילד מוושינגטון. מקום שהיה אז בעיקר מפורסם בזכות עצי מחט ומזג אוויר אפור תמידי. או כמו שקורט אולי היה אומר, “מקום שבו השעמום היה הספורט הלאומי”.

הוא לא היה מגיע ממשפחה מוזיקלית קלאסית. אמא שלו אולי לא הייתה מורה לפסנתר ואבא שלו לא מנצח תזמורת. הוא גדל בסביבה שגרתית למדי, עם כל הקשיים הרגילים פלוס קצת מעבר. גירושים של ההורים, מעברים, תחושה תמידית של זרות וחוסר שייכות. דברים שמעצבים נפש. ובמקרה שלו, דברים שעיצבו נפש של אמן שהיה חייב לצרוח את הכל החוצה.

עוד לפני הגיטרה המפורסמת, היו ציורים. קורט אהב לצייר. הוא היה טוב בזה. לראות את העולם בצורה קצת אחרת. וכנראה, לראות אותו גם בצורה קצת כואבת. אבל הציורים לא עשו מספיק רעש. המוזיקה? אה, המוזיקה ידעה לעשות רעש. הרבה רעש.

נירוונה: ככה העולם גילה שצריך להתקלח פחות ולשרוף יותר אנרגיה

איך להקה משלושה אנשים שרוב הזמן נראו כאילו הם שכחו איפה שמו את המפתחות (וגם קצת למה הם עומדים על במה) כבשה את העולם בסערה? קורט, קריסט נובוסליץ’ (הבסיסט הענק, פיזית ומטאפורית) ודייב גרוהל (המתופף עם החיוך הנצחי והאנרגיה של מכונת טופים תעשייתית). שילוב שנראה כמו תאונת דרכים שהסתיימה בפרס גראמי.

ההתחלה הייתה צנועה. הופעות במועדונים קטנים, אלבום ראשון, “Bleach”, שהיה בוטה, רועש, ולא בהכרח צפוי להיות הדבר הגדול הבא. זה היה גראנג’ טרום-מסחרי. הריח של הזיעה, הבירה הזולה, והכוונה לעשות כאב אוזניים נעים.

ואז הגיע 1991. והגיע “Nevermind”.

לפני Nevermind: השנים הרזות (שבהן הריח עדיין היה אותנטי)

תארו לעצמכם עולם שבו המוזיקה נשלטת על ידי שיער נפוח, סולואים של 7 דקות, והבטחות לשתות אתכם מתחת לשולחן. זה היה סוף האייטיז. מוזיקת הפופ/רוק נשמעה כאילו היא יצאה ממכבסת מילים וצלילים נוצצים. ואז, בסיאטל, משהו התחיל לבעבע. משהו יותר אמיתי. יותר מלוכלך. יותר… כנה.

נירוונה הייתה חלק מהסצנה הזו. יחד עם להקות כמו סאונדגארדן, פרל ג’אם, ואליס אין צ’יינס. הן לא ניסו להישמע מושלם. הן ניסו להישמע… עצבן. מתוסכל. משועמם. וזה היה מרענן. כמו לפתוח חלון אחרי שעות בחדר סגור עם יותר מדי בושם זול.

האלבום הראשון שלהם, “Bleach”, יצא בלייבל קטן וקול, סאב פופ. הוא עלה 606 דולר להקליט. שיא הראוותנות התקציבית, נכון? הוא היה כבד, פאנקיסטי באווירה, ונתן הצצה ראשונה לקול ולעצבים של קורט. אם הייתם חובבי מוזיקה אלטרנטיבית אז, אולי שמעתם עליהם. אם לא? ובכן, הייתם עומדים לקבל שיעור במוזיקה שונה לחלוטין.

Nevermind: תינוק בבריכה שהטביע את תעשיית המוזיקה הישנה

איך לעזאזל אלבום עם תינוק שרודף אחרי שטר דולר מתחת למים הפך לדבר הגדול ביותר בעולם? הרי זה נשמע כמו חלום שהיה לכם אחרי שאכלתם יותר מדי פיצה מאוחר בלילה. אבל “Nevermind” היה הרבה יותר מסתם עטיפה מוזרה. הוא היה פצצת אטום תרבותית.

השירים היו קליטים, כן. אבל לא בקטע המעצבן והחלקלק. הם היו קליטים בקטע שאתה לא יכול להפסיק לשמוע אותם, גם אם הם מדברים על נושאים קודרים וקורט צורח כמו מישהו שדרכו לו על הרגל.

הסאונד היה עשיר יותר מ-Bleach, עם הפקה טובה יותר (תודה, בוץ’ ויג!), אבל עדיין שמר על הגסות, על האנרגיה המתפרצת. השילוב הזה של מלודיה ורעש, של שקט ופיצוץ, היה ממכר. זה היה כאילו הפופ והפאנק עשו ילד משותף שהיה מוכשר אבל עם הפרעות קשב וריכוז קשות.

והלהיט… אה, הלהיט. “Smells Like Teen Spirit”.

Smells Like Teen Spirit: השיר שהפך את קורט מסתם בחור מבולגן לסתם בחור מבולגן מפורסם מאוד

אף אחד לא באמת ציפה שזה יקרה. נירוונה, הלייבל, אפילו קורט עצמו. “Smells Like Teen Spirit” היה אמור להיות עוד שיר באלבום. אבל הוא תפס. הוא תפס חזק.

למה? יש מיליון תיאוריות. הריף המיידי והאייקוני. השקט הפתאומי שמתפוצץ לרעש. המילים המעורפלות והמלאות ייאוש נערי שהדהדו בכל כך הרבה אנשים שפשוט הרגישו… תקועים. הקליפ שהציג בדיוק את התחושה הזו – מרדף אנטי-ממסדי בחדר כושר של בית ספר תיכון, עם מעודדות אנרכיסטיות ועובד ניקיון עייף. זה היה כמו הקול של כל מי שחש שולי, או סתם מאס בפלסטיק של העולם.

פתאום, קורט קוביין היה על כל שער מגזין. נירוונה השמיעו בכל תחנה. הם לא היו עוד להקת גראנג’. הם היו הדבר הכי חם בעולם. וקורט? הוא פשוט רצה לנגן מוזיקה. הוא לא חתם על להיות אליל נוער או דובר של דור.

שאלות מהקהל (שבטח שואל עכשיו “וואי, רגע, מה ההבדל בין גראנג’ להבי מטאל?”)

• שאלה: אז מה זה בעצם גראנג’? זה סתם מטאל עם שיער מלוכלך?

  תשובה: לא מדויק! גראנג’ זה יותר כמו פאנק פגש מטאל פגש רוק אלטרנטיבי, והם החליטו ללכת לים אבל שכחו את הקרם הגנה והם קצת מתוסכלים מזה. פחות סולואים נוצצים, יותר רגש גולמי, יותר… קורט.

• שאלה: למה קורט היה לובש תמיד סוודרים ופלאנל? לא היה לו קר?

  תשובה: גם, וגם כי זו הייתה האופנה באזור סיאטל. זולה, מחממת, ומתאימה למראה ה”לא אכפת לי” שהוא, ובכן, כן אכפת לו.

• שאלה: האם קורט כתב את כל השירים של נירוונה לבד?

  תשובה: את רוב המוזיקה והמילים, כן. אבל נירוונה הייתה להקה. קריסט ודייב הוסיפו המון לדינמיקה ולסאונד. קורט היה המוח היוצר העיקרי, אבל הם היו הלב והעצמות.

• שאלה: זה נכון שהוא שנא את “Smells Like Teen Spirit”?

  תשובה: הוא לא בהכרח שנא את השיר עצמו, אבל הוא שנא את העובדה שהוא הפך לכל כך גדול ומסחרי, והאפיל על שירים אחרים שהיו לו חשובים יותר. הוא רצה שהקהל יעמיק, לא יישאר רק בפני השטח.

• שאלה: נירוונה זו הלהקה היחידה שהייתה בגראנג’?

  תשובה: ממש לא! היו המון להקות נהדרות כמו פרל ג’אם, סאונדגארדן, אליס אין צ’יינס, מאדהאני, ורבות אחרות. נירוונה פשוט פרצו הכי חזק למיינסטרים.

האנטומיה של שיר גראנג’ (או: איך עושים שיר שמצליח להישמע כאוטי וקליט בו זמנית?)

אז איך נשמע שיר של נירוונה? זה לא סתם רעש. יש שם שיטה בטירוף. או אולי טירוף בשיטה. תלוי את מי שואלים. אבל יש כמה מאפיינים קלאסיים.

ריפים שנדבקים למוח כמו מסטיק לשיער (ורעש שובר שמשות)

קורט קוביין לא היה סולן גיטרה טכני במיוחד. הוא לא ניגן מיליון תווים בשנייה. וזה כל היופי! הריפים שלו היו לרוב יחסית פשוטים, קצביים, ומאוד מאוד זכירים. כמו הריף של “Smells Like Teen Spirit”, או “Come As You Are”, או “In Bloom”. הם נכנסים לך לראש ולא יוצאים.

אבל אז מגיע הדיסטורשן. אה, הדיסטורשן! נירוונה לקחו את אפקט הדיסטורשן של הגיטרה, שהיה קיים כמובן, ופשוט הגבירו אותו לעשרה. והשתמשו בו בצורה אגרסיבית, לפעמים גבולית לפידבק מטורף. המעברים משקט לרעש, מהגיטרה הנקייה יחסית בפתיחה של שירים לרעש המתפרץ של הפזמון, זה היה סימן ההיכר שלהם. כמו להיות בחדר שקט ואז פתאום מישהו מפיל ערימת סירים. רק שזה נשמע טוב. משום מה.

מילים של כאב ובלבול (שגרמו לכולנו להרגיש פחות לבד בכאב והבלבול שלנו)

הליריקה של קורט היא… ובכן, קורטית. היא לא תמיד ברורה. היא מורכבת מדימויים סוריאליסטיים, ביטויים פנימיים, קטעים שנשמעים כאילו נשלפו מיומן אישי קודר. הוא לא סיפר סיפורים פשוטים. הוא ביטא תחושות. ניכור, תסכול, כאב, אירוניה, ציניות, ייאוש. אבל גם תקווה קלושה לפעמים.

הוא השתמש הרבה בווקאליזות קיצוניות. משירה שקטה ומלמולית בפתיחות הבתים, ועד לצרחות גרון קורעות בפזמונים. זה התאים בצורה מושלמת לדינמיקה של המוזיקה. זה היה כמו להקשיב למישהו שמתמודד עם השדים הפנימיים שלו מול המיקרופון. וזה היה עוצמתי בטירוף. כי כולנו מכירים את התחושה הזו, גם אם לא צרחנו אותה מול עשרות אלפי אנשים.

הדינמיקה השקטה-רועשת: הסוד שהיה כל כך לא סודי

זה לא שנירוונה המציאו את הדינמיקה של שקט ואז רועש. זה קיים במוזיקה קלאסית, ברוק, בהכל. אבל נירוונה הפכו את זה לחתימתם. לדרמה המרכזית בשיר. בית שקט, לפעמים מלנכולי או מתוח, ואז פזמון שמתפוצץ עם גיטרות בדיסטורשן מלא, תופים אגרסיביים, וצרחות קורט. זה היה כמו לבנות מתח ואז לשחרר הכל בבת אחת. שוב ושוב. בכל שיר.

זה עבד. זה יצר אפקט פיזי על המאזין. גרם לך להתכווץ ואז להתפוצץ יחד עם המוזיקה. זה היה מדבק. וזה היה קל לחקות. לכן כל כך הרבה להקות הלכו בעקבותיהם. רק שזה היה קשה מאוד לעשות את זה עם אותה כנות ועוצמה כמו של המקור.

משקל הכתר: להיות סמל בעל כורחו (ולרצות לברוח)

ההצלחה של נירוונה הייתה מטאורית. הם עברו מלהקת קאלט קטנה לאחת הלהקות הגדולות בעולם כמעט בן לילה. וקורט קוביין הפך לפנים של הדבר הזה. “קולו של הדור”. הסמל של האנטי-ממסדיות שהפך בעצמו לממסד ענק. זה היה פרדוקס שהוא התקשה מאוד לעכל.

הלחץ של הפסגה (והגודש של להיות אליל נוער כשאתה לא סובל נוער)

פתאום, קורט היה עשיר. מפורסם. נרדף על ידי צלמי פפראצי. כל צעד שלו נותח. כל מילה שלו צוטטה. הוא, הבחור שרצה רק לנגן את המוזיקה המוזרה שלו ולהישאר לבד יחסית, הפך להיות במרכז העולם. זה היה נורא לו.

הוא התקשה להתמודד עם ההמונים שהגיעו להופעות. עם הציפיות. עם העובדה ששירים אישיים וכואבים שלו הפכו לשירי מסיבות. הוא היה רגיש, מופנם ברובו (למרות האקספרסיביות על הבמה), והכפייה הזו של להיות הדמות הראשית בהצגה עולמית פגעה בו מאוד.

בנוסף, היו מאבקים אישיים. בעיות בריאותיות (כאבי בטן כרוניים שעינו אותו שנים), התמודדות עם התמכרויות (שלא עזרו עם הכאב הפיזי והנפשי), מערכות יחסים סבוכות (עם קורטני לאב, שהייתה גם היא אישיות טעונה ופומבית). הכל התערבב לתוך מערבולת שהיה קשה מאוד לשרוד בה.

In Utero: האלבום שבו נירוונה ניסו לברוח מהצל של עצמם (ולא לגמרי הצליחו)

אחרי “Nevermind” המצליח בטירוף, נירוונה הוציאו ב-1993 את “In Utero”. האלבום הזה היה תשובה לכל הלחץ. הוא היה מחוספס יותר, פחות מלוטש, עם נושאים אפלים אפילו יותר, וסאונד שלעיתים היה קשה ומאתגר יותר להאזנה. קורט רצה להרחיק את הקהל המיינסטרימי שהגיע בגלל “Teen Spirit”. הוא רצה לחזור לשורשים היותר אוונגרדיים וקשוחים.

האלבום הזה היה מצוין, עמוק, וכנה ברמות אחרות. שירים כמו “Serve the Servants”, “Rape Me”, “All Apologies” הראו קורט במצבו הפגיע ביותר, ולעיתים הזועם ביותר. אבל… ההצלחה של “Nevermind” הייתה גדולה מדי. גם “In Utero” הצליח, אולי פחות מסחרית מהקודם, אבל הוא עדיין היה אלבום של להקת ענק.

הניסיון לברוח מהתדמית רק הדגיש כמה היא השתלטה עליו. הוא היה לכוד בהצלחה שלו עצמו.

עוד שאלות מהקהל (כי אתם בטח תוהים איך בכלל אפשר היה לחיות עם כל הרעש הזה כל הזמן)

• שאלה: למה האלבום השני נשמע כל כך שונה מהראשון?

  תשובה: “Nevermind” הופק בצורה יותר “חלקה” יחסית על ידי בוץ’ ויג. ב-“In Utero” הם עבדו עם סטיב אלביני, שהיה מפורסם בסאונד הגולמי והלא מלוטש שלו. זו הייתה בחירה מכוונת של קורט לחזור לסאונד מחוספס יותר.

• שאלה: האם נירוונה היו להקה טובה בהופעות חיות?

  תשובה: כשהם היו בשיאם, הם היו עוצמתיים בטירוף. כאוטיים, מלאי אנרגיה, וקורט היה יכול להיות בלתי צפוי. אבל לפעמים, בגלל הקשיים האישיים של קורט, ההופעות יכלו להיות פחות טובות. אבל כשהיה טוב, זה היה אגדי.

• שאלה: מה זה MTV Unplugged? זה חשוב?

  תשובה: מאוד! זו הייתה הופעה אקוסטית של נירוונה עבור MTV ב-1993. היא הציגה צד שונה לחלוטין של הלהקה והשירים של קורט – פגיע יותר, מלודי יותר. האלבום מההופעה יצא אחרי מותו והפך לאחד האלבומים האקוסטים המפורסמים בכל הזמנים. מומלץ בחום (זה לא כואב באוזניים כמו הרגיל).

מעבר למוזיקה: השפעה שחורגת מבגדי פלאנל ושיער נופל על העיניים

קורט קוביין ונירוונה לא רק שינו את המוזיקה. הם שינו את התרבות. את האופנה. את הגישה. הם היו האנטי-כוכבי רוק האולטימטיביים, ודווקא בגלל זה הפכו לכוכבי רוק עצומים.

הפלאנל, הג’ינס הקרוע, והשיער הלא מסורק: איך להיראות כאילו לא התאמצת (והצלחת מאוד)

פתאום, לובש חולצת פלאנל, ג’ינס קרוע, סניקרס בלויות ושיער שפשוט… קיים… נהיה הדבר הכי קול שיש. זה היה אנטי-גלמור מוחלט. תגובה נגד ההידור המוגזם של האייטיז. זה היה מראה נגיש. כל אחד יכול להיראות ככה! (חוץ אולי מהשיער, שדורש מידה מסוימת של מזל או חוסר אכפתיות טוטאלי).

הסגנון הזה, שנקרא “גראנג'”, הפך לאופנה בפני עצמה. חנויות אופנה יוקרתיות התחילו למכור בגדים שנראו כאילו קניתם אותם בחנות יד שנייה תמורת גרושים. וזה היה חלק מהקסם. התחושה שזה אמיתי, שזה לא מתוכנן מדי. שזה בא מהרחוב, לא ממסלול דוגמנות.

המורשת: קול שעדיין מהדהד (ומלא להקות שמנסות להישמע כמוהו, בהצלחה פחות או יותר)

ההשפעה של נירוונה וקורט קוביין היא עצומה. הם פתחו דלתות למוזיקה אלטרנטיבית במיינסטרים. הם הראו שאפשר להיות שונים, כאוטיים, לא מושלמים, ועדיין להצליח בגדול. הם השפיעו על אינספור להקות ומוזיקאים אחריהם, לא רק בסאונד, אלא בגישה. ביושר הרגשי. בחוסר הפחד להיות פגיע או כועס במוזיקה.

הם גם שינו את הדינמיקה בתעשיית המוזיקה. פתאום, לייבלים גדולים חיפשו את ה”דבר הבא” בסצנות האלטרנטיביות, לא רק באולפנים המצוחצחים. זה היה שינוי אמיתי.

והמילים של קורט? הן עדיין רלוונטיות. התחושות של ניכור, של חיפוש שייכות, של ביקורת על החברה, כל אלה עדיין קיימות. לכן אנשים צעירים שמגלים את המוזיקה שלו עדיין מתחברים אליה. זה קול שמדבר אליהם, גם עשרות שנים אחרי.

המיתוס נמשך: למה קורט קוביין עדיין מעסיק אותנו (חוץ מחולצות הטי שירט)

הסוף הטראגי של קורט קוביין ב-1994 בגיל 27 (מועדון 27, שוב ושוב) רק הוסיף למיתוס. כמו ג’ימי הנדריקס, ג’ניס ג’ופלין, ג’ים מוריסון, ואחרים. מוות מוקדם מקפיא את האמן ברגע מסוים, מונע ממנו להזדקן (אמנותית ופיזית), ומשאיר את העולם לתהות “מה אם?”. מה אם הוא היה חי? איזו מוזיקה הוא היה יוצר? איך הוא היה מתמודד עם העולם המשתנה?

המיתוס של קורט הוא שילוב של הגאונות המוזיקלית שלו, הכנות הכואבת שלו, ההצלחה העצומה והלא צפויה, והסוף הטרגי. הוא הפך לסמל של האמן המעונה, הרגיש מדי לעולם. וזה סיפור שמהדהד. סיפור על אדם שהיה גדול מדי למקום שהוקצה לו, שבער מהר מדי.

הוא לא היה מושלם. הוא היה אנושי. עם כל הבעיות, הקשיים, והסתירות. ודווקא האנושיות הזו, הכאובה והאמיתית, היא מה שגרם וגורם לכל כך הרבה אנשים להתחבר אליו. הוא לא נשמע כמו גיבור על מהאגדות. הוא נשמע כמו מישהו שאתה עשוי לפגוש, מישהו שמתקשה בעצמו.

אז, אתה רוצה להישמע כמו קורט? (בהנחה שיש לך גיטרה ויש מצב שאין לך מברשת שיער)

אם קיבלת חשק ללמוד לנגן כמה שירים של נירוונה, יש לי חדשות טובות וחדשות פחות טובות.

החדשות הטובות: הרבה מהשירים של נירוונה מבוססים על אקורדים יחסית פשוטים וריפים לא מסובכים מדי טכנית. הם נגישים למתחילים יחסית!

החדשות הפחות טובות: להישמע עם הנשמה, הכאוס, והעוצמה של קורט? זה כבר סיפור אחר. זה דורש קצת יותר מהאצבעות. זה דורש להכניס פנימה משהו מעצמך. את התסכולים שלך, את השמחה שלך, את הבלאגן הפנימי שלך.

טיפים בסיסיים (ובלי אחריות על כאבי אוזניים אצל השכנים):

• כוונון גיטרה: נירוונה השתמשו לרוב בכוונון D Standard או Drop D (זה אומר שהמיתרים מכוונים קצת יותר נמוך מהרגיל). זה נותן סאונד כבד ומלוכלך יותר. תלמדו איך לעשות את זה! (יש סרטוני יוטיוב מעולים. וטאנר).
• השתמשו בדיסטורשן: אל תתביישו! זה סאונד גראנג’ קלאסי. התחילו בווליום נמוך בבית, אלא אם כן אתם רוצים שהשכנים יחשבו שאתם משפצים בלי היתר.
• למדו את הדינמיקה: תתאמנו על המעברים משקט לרועש. בית שקט, פזמון מתפרץ. זו ליבת הסאונד. זה כמו מתיחה ואז שיחרור.
• אל תפחדו להישמע קצת מלוכלך: המוזיקה של נירוונה לא הייתה מלוטשת. טעויות קטנות, פידבק, צלילים שבורים – לפעמים זה מוסיף. אל תכוונו לשלמות. תכוונו לכנות.
• תצרחו (רק אם אתם לבד בבית): קורט השתמש בקול שלו ככלי. ללמוד לשיר את השירים שלו זה גם ללמוד לבטא רגש דרך הקול, כולל הצדדים היותר אגרסיביים שלו.

סיכום (כי הכל חייב להיגמר מתישהו, כמו שקורט אולי היה אומר, אבל בצורה פחות אופטימית)

אז הנה זה. מסע קצר (יחסית) לתוך העולם של קורט קוביין ונירוונה. ראינו שהם היו הרבה יותר מסתם להקת “פלאנל ודיסטורשן”. הם היו קול אותנטי בתקופה שחיפשה אותו. הם היו בלגן, הם היו גאונים, הם היו כואבים, והם היו חשובים בטירוף.

הסיפור של קורט הוא תזכורת מורכבת. על הכוח המדהים של יצירה, על הקושי להיות אמיתי בעולם מזויף, ועל המחיר הכבד שיכול להיות להצלחה. הוא השאיר אחריו מוזיקה שעדיין נוגעת, עדיין מרגשת, ועדיין גורמת לנו לרצות להגביר את הווליום (אפילו עם אטמי אוזניים, למרות שהבטחתי לכם רק אותם להופעה שלכם). ואל תתייאשו אם זה נשמע בהתחלה כמו חתול שנדרס על ידי מכסחת דשא. ככה זה מתחיל לפעמים. העיקר להמשיך לנגן. ולהרגיש את זה.

בהצלחה במסע המוזיקלי שלכם! ואם תצליחו לנגן את “Come As You Are” בלי לזייף יותר מדי, כבר הרווחתם בגדול. קורט היה גאה בכם. או לפחות לא היה אכפת לו יותר מדי. שזה בעצם די אותו דבר.