קריאת תווים לגיטריסטים: למה זה כדאי ואיך להתחיל – המדריך המלא

קריאת תווים לגיטריסטים?
כן, שמעתם נכון.
לפני שאתם מתחילים לגלול בבהלה או לשלוף את הגיטרה ולשבור אותה מהעצבים, בואו נדבר רגע.
אתם מנגנים בגיטרה.
זה מגניב.
אתם בטח יודעים כמה אקורדים למדורה, אולי כמה ריפים מגניבים מיוטיוב.
אבל מה אם הייתם יכולים להבין מה כל המוזיקאים המתוחכמים האלה מדברים עליו כשהם אומרים “פה דיאז” או “רביעית”?
מה אם הייתם יכולים לנגן כל מנגינה שרק תראו מול העיניים, בלי לחכות שמישהו יכין לכם טאב?
או לכתוב שירים משלכם בצורה שגם מישהו אחר יוכל לנגן אותם (ולא רק אתם, באוזן, עם הרבה ניחושים)?
זה נשמע מאיים, נכון?
כמו ללמוד שפה חדשה לגמרי, עם סימנים מוזרים ושורות מבלבלות.
אבל האמת?
זה לא כזה נורא.
ובעצם, זה יכול להיות די מגניב.
וכן, גם אתם, הגיטריסטים, יכולים לעשות את זה.
בלי לשבת שעות מול ספרים מאובקים או להרגיש שאתם בשיעור פיזיקה.
בואו ניקח את הצעד הראשון יחד.
זה הולך להיות כיף.
מבטיח.
(טוב, אולי כיף זה מילה גדולה. אבל בטוח פחות סבל ממה שנדמה לכם).

פרק 1: רגע, למה בכלל לקרוא תווים? הרי אני גיטריסט! (על ה”למה” הנסתר)

המיתוס: תווים זה רק לקלאסיקאים המשעממים (או לפחות ככה אמרו לי)

בואו נודה באמת.
כשחושבים על קריאת תווים, מדמיינים מיד פסנתרנים בחליפות מחויטות או כנרים עם פרצוף רציני במיוחד.
וגיטריסטים?
אנחנו עם הטאבים שלנו, עם האוזן, עם האלתורים הפרועים.
טאבים זה קל, זה אינטואיטיבי, זה כמו מפת דרכים שמסבירה בדיוק איפה לשים את האצבע ולפרוט.
אבל זה גם כמו להשתמש ב-Waze כל הזמן.
אתם מגיעים ליעד, בטח.
אבל אתם באמת מבינים איפה אתם נמצאים?
איך המסלול נראה על המפה הגדולה?
קריאת תווים זה כמו ללמוד לקרוא מפה אמיתית.
פתאום אתם רואים את כל השטח.
לא רק שביל אחד צר.

זה נכון, מוזיקה קלאסית כתובה בתווים.
ומוזיקאי ג’אז כמעט ולא יכולים לתפקד בלי זה.
אבל תחשבו על זה:
כל מוזיקאי שכותב מוזיקה “רצינית” (לאו דווקא קלאסית), מלחין לפסקולים, מעבד שירים לאנסמבלים שונים – כולם עובדים עם תווים.
וגם רוב המוזיקה הפופולרית, הרוק, הבלוז המתוחכם, והפאנק – ההסדרים המקוריים, תפקידי כלי הנשיפה, הכל כתוב בתווים.
אתם יכולים ללמוד שיר של ג’ימי הנדריקס מהקלטה ולמצוא לו טאבים.
מעולה.
אבל מה אם אתם רוצים ללמוד תפקיד גיטרה מורכב בביג בנד ג’אז?
או לנגן סונטה לבד של באך על גיטרה קלאסית (כי כן, יש דבר כזה וזה מדהים)?
או פשוט להבין איך כלי נשיפה ותזמורת כלי מיתר משתלבים בשיר פופ שאתם אוהבים?
בום. תווים.

אז מה יצא לי מזה בעצם? (הרשימה הסודית שמוזיקאים מנוסים לא תמיד מספרים עליה למתחילים)

בסדר, שוכנעתם חלקית. זה לא רק לענתיקות.
אבל מה התכלס בשבילכם, הגיטריסטים?

• הבנה עמוקה יותר של מוזיקה:
  במקום רק לחקות תנועות אצבעות או צלילים, אתם תתחילו להבין את המבנה.
  איך מנגינות בנויות, איך אקורדים זורמים, איך קצב עובד על הנייר.
  זה כמו לעבור מלדקלם משפטים בשפה זרה ללהבין את הדקדוק.
• זיכרון טוב יותר לשירים:
  כשאתם לומדים שיר מהתווים, אתם לא רק זוכרים את התנועות, אלא גם את ה”סיפור” המוזיקלי.
  איפה הצלילים עולים, איפה הם יורדים, איפה המקצב משתנה.
  זה כמו שיש לכם עותק גיבוי במוח, לא רק את הקלטת האודיו.
• תקשורת עם מוזיקאים אחרים:
  אתם מגיעים לחזרה עם להקה חדשה. מישהו אומר “בואו ניגן את זה בסולם דו מז’ור, עם מעבר ללה מינור בברידג'”. אם אתם קוראים תווים (או לפחות מבינים את הרעיונות שמאחוריהם), אתם לא מרגישים כמו חייזר. אתם מדברים באותה שפה. זה כמו דרכון לעולם המוזיקה המקצועי (או סתם לעשות רושם בחזרות).
• הרחבת הרפרטואר שלכם:
  פתאום נפתחות לכם דלתות לעולם שלם של מוזיקה שכתובה רק בתווים.
  קטעים קלאסיים, עיבודים מורכבים, מוזיקת ג’אז.
  לא עוד תלות במישהו שהכין טאב (ואלוהים יודע כמה טעויות יש בטאבים באינטרנט, נכון?).
• כתיבת מוזיקה משלכם:
  יש לכם מנגינה בראש? אקורדים מגניבים שמצאתם?
  במקום רק לזמזם לעצמכם או להקליט משהו שתוך שבוע תשכחו איך ניגנתם אותו, אתם יכולים לכתוב את זה.
  כמו סופר שמעלה את המילים על נייר.
  זה נותן לכם כלים להלחין, לעבד, ולשמר את היצירה שלכם בצורה ברורה ומקצועית.
• פיתוח האוזן המוזיקלית:
  כשתראו צליל מסוים על התווים, תלמדו לשייך אותו לצליל שאתם שומעים (או מנגנים).
  זה כמו לראות מילה ולשמוע אותה בו זמנית.
  לאט לאט, האוזן שלכם תתחדד, ותוכלו אפילו להתחיל לפענח שירים לפי שמיעה בצורה יעילה יותר.

אז כן, זה דורש קצת מאמץ בהתחלה.
כמו כל דבר ששווה לעשות בחיים (חוץ מלראות סדרות בבינג’, זה קל).
אבל התמורה?
היא ענקית.
אתם לא רק לומדים לנגן שירים.
אתם לומדים את השפה שבה המוזיקה מדברת.
מוכנים להתחיל לדבר?
בואו נצלול.

פרק 2: השורות והרווחים האלה… מה לעזאזל קורה שם?! (המבוא למקל)

הכירו את המקל (הסריג המוזיקלי, לא זה שדופקים איתו על הראש כשלא מבינים)

בטח ראיתם את זה פעם.
חמישה קווים מקבילים כאלה, עם ארבעה רווחים ביניהם.
זה הדבר הכי בסיסי בקריאת תווים.
קוראים לזה “מקל”.
(לא, זה לא קשור למקלות של פנסתר, למרות ששם קוראים הרבה תווים).
זה הבסיס שעליו נכתבים התווים, כמו דף שורות במחברת, רק הרבה יותר ספציפי.
הקווים והרווחים האלה מייצגים צלילים שונים.
ככל שצליל גבוה יותר, הוא יופיע גבוה יותר על המקל.
צליל נמוך יותר?
נמוך יותר על המקל.
פשוט, נכון?

תחשבו על זה כמו סולם.
כל שלב על הסולם, בין קו לרווח שמעליו, מייצג את הצליל הבא בסולם דיאטוני (דו רה מי פה סול לה סי).
עולים במקל = עולים בצליל.
יורדים במקל = יורדים בצליל.
זה הבסיס. קל בינתיים, אה?

איפה מוצאים את “דו” במבוך הזה? (מפת הדרכים הראשונית, והכי חשוב: המפתח)

עכשיו, המקל עצמו לא אומר לנו איזה צליל יושב על איזה קו או רווח.
לשם כך, אנחנו צריכים “מפתח”.
המפתח יושב בתחילת כל שורה של מוזיקה והוא נותן לנו את נקודת הייחוס הראשונה.
לגיטרה, כמעט תמיד נשתמש ב”מפתח סול”.
זה הסימן הזה שנראה כמו פרח מסולסל כזה, או סתם משהו שנראה כאילו ציירו אותו מהר לפני שהשיעור נגמר.

מפתח סול נקרא כך כי הוא מראה לנו היכן יושב הצליל סול.
איפה?
על הקו השני מלמטה.
תסתכלו על המפתח, הוא מתחיל במין סלסול כזה שמתפתל בדיוק סביב הקו השני מלמטה.
זהו סול!
ברגע שיש לכם את נקודת העוגן הזו (סול על הקו השני), אתם יכולים לגלות את כל שאר הצלילים.
למה?
כי אנחנו יודעים שהם מסודרים בסולם: דו רה מי פה סול לה סי.

אם סול על הקו השני, אז הצליל מתחתיו (פה) יהיה ברווח שמתחת לקו השני.
והצליל מתחת לפה (מי) יהיה על הקו הראשון.
והצליל מעל סול (לה) יהיה ברווח שמעל הקו השני.
וכן הלאה וכן הלאה.

נקודה חשובה: לפעמים תראו קווים קצרצרים מעל או מתחת למקל.
אלה “קווים נוספים” (Leger Lines).
הם משמשים כדי לכתוב צלילים גבוהים או נמוכים יותר מאלה שנכנסים על המקל הרגיל.
דו אמצעי (Middle C) – הצליל שיושב בערך באמצע הפסנתר – לרוב יופיע מתחת למקל סול, על קו נוסף אחד.
זה צליל ייחוס חשוב לגיטריסטים, כי הוא בערך הצליל הכי נמוך שאפשר לנגן על מיתר סי בסטנדרט טיונינג.

נו, ואיך אני זוכר את כל השמות האלה על הקווים והרווחים?! (טיפים למאותגרי זכרון קלאסיים)

לזכור שסול על הקו השני זה אחלה התחלה.
אבל מה עם כל השאר?
לשנן כל קו ורווח זה קצת משעמם (ומודה, אני בעצמי התקשיתי עם זה בהתחלה, ואני מומחה ברמה עולמית, אז יש תקווה גם לכם).
יש דרכים קצת יותר קלילות לזכור.

במפתח סול:

• הקווים (מלמטה למעלה):
  הצלילים על הקווים הם: מי, סול, סי, רה, פה.
  יש משפט שעוזר לזכור את זה באנגלית: Every Good Boy Deserves Fudge (כל ילד טוב מגיע לו פאדג’).
  בעברית? בואו נמציא אחד!
  מי סול סי רה פה
  “מישקה סופר סוכריות רק פה”? (קצת מפגר, אבל אולי עובד?)
  “מה סיגל ספרה רגלי פיל”? (אפילו יותר מטומטם, מעולה!)
  תמציאו משלכם! משהו שיהיה מצחיק מספיק כדי שתזכרו אותו.
  “מלכי ספרטה סידרו ראפים פוסיקאטים”? (אוקיי, אולי לא נלך לשם).
  תכלס, מי, סול, סי, רה, פה. תנסו לחשוב על משהו אישי ומוזר.
• הרווחים (מלמטה למעלה):
  הצלילים ברווחים הם: פה, לה, דו, מי.
  באנגלית זה ממש קל: F A C E (פנים!).
  בעברית?
  פה לה דו מי
  “פה לה דב מיילל”? (הדובים לא מאיימים לרוב, אבל שיהיה).
  “פתיתים ללא דבר מיותר”? (קצת ארוך).
  שוב, FACE זה פשוט וקל לזכור. תחשבו על הפנים של הגיטרה שלכם אולי?

עם הזמן, אתם לא תצטרכו לחשוב על המשפטים האלה.
תראו את התו על הקו השלישי ותדעו שזה סי אוטומטית.
כמו שאתם רואים את האות A ויודעים שזו אלף.
זה דורש קצת אימון.
אל תיבהלו אם בהתחלה אתם מגמגמים ועוצרים כל שניה.
זה נורמלי לחלוטין.
גם ללכת בהתחלה היה קשה, לא? והיום אתם בטח רצים (או לפחות מתנהלים בעולם בלי ליפול כל הזמן).

פרק 3: הצורות המוזרות האלה… הן מנסות לומר לי משהו? (על התווים עצמם ועל הזמן שלהם)

הראש, הגזע והדגל: משפחת התווים והשווי שלהם (לא, לא הכסף ולא בבנק)

התווים על המקל לא נראים כולם אותו דבר.
יש להם צורות שונות, וזה לא בשביל שהדף יראה יותר מעניין (למרות שזה עוזר).
הצורות האלה אומרות לנו כמה זמן להחזיק את הצליל.
זו אומנות הקצב!

בואו נפגוש את המשפחה המלכותית (בסדר יורד של משך):

• תו שלם (Whole Note):
  נראה כמו עיגול חלול ושמנמן.
  הוא שווה הכי הרבה זמן.
  בדרך כלל, בארבעה רבעים (משקל 4/4, נדבר עליו עוד מעט), תו שלם שווה 4 פעימות (מכות).
  תחשבו על זה כמו פיצה עגולה שלמה. לוקח הרבה זמן לאכול אותה (או לנגן אותה).
• חצי תו (Half Note):
  נראה כמו תו שלם (עיגול חלול), אבל יש לו “גזע” (קו יורד או עולה מהעיגול).
  שווה חצי מתו שלם, כלומר 2 פעימות ב-4/4.
  זו חצי פיצה. לוקח פחות זמן. הגזע זה אולי הידית להחזיק את החצי פיצה? סתם רעיון.
• רבע תו (Quarter Note):
  נראה כמו חצי תו (עם גזע), אבל הראש שלו מלא ושחור.
  שווה חצי מחצי תו, כלומר פעימה אחת ב-4/4.
  זה רבע פיצה. נגמר מהר. תו רגיל לגמרי, תכף תראו אותו בכל מקום.
• שמינית תו (Eighth Note):
  רבע תו (ראש מלא, גזע) אבל עם “דגל” אחד בקצה הגזע.
  שווה חצי מרבע תו, כלומר חצי פעימה ב-4/4.
  כמה שמיניות יש בפעימה אחת? שתיים!
  לפעמים, אם יש כמה שמיניות ברצף, מחברים להם את הדגלים במין קו כזה. זה לא משנה את הערך, רק עושה את זה יותר קריא לעין (כמו לחבר אותיות למילה).
  זו שמינית פיצה. צריך שתיים כאלה כדי להגיע לרבע.
• שישית עשר תו (Sixteenth Note):
  שמינית תו (ראש מלא, גזע, דגל) אבל עם שני דגלים!
  שווה חצי משמינית תו, כלומר רבע פעימה ב-4/4.
  כמה כאלה יש בפעימה אחת? ארבע!
  גם פה, אפשר לחבר כמה שישיות עשר ברצף עם שני קווים.
  זו שישית עשר פיצה. פירור קטן. צריך הרבה כאלה בשביל שובע.

יש עוד תווים עם דגלים (שלושים ושניים, שישים וארבע), אבל בואו לא נשתגע עכשיו.
למתחילים, אלה העיקריים.
זכרו את ההיררכיה: שלם (4) -> חצי (2) -> רבע (1) -> שמינית (חצי) -> שישית עשר (רבע).
כל צעד למטה מכפיל את כמות התווים שנכנסים ביחידת הזמן.

“פספסתי תו?” – על הנקודה ליד התו ומה שהיא עושה לו (זה לא נקודת חן מוזיקלית)

לפעמים תראו נקודה קטנה ליד תו (תמיד מימין לו).
זה לא בטעות, וזה לא סתם קישוט.
נקודה ליד תו מוסיפה לו חצי מהערך המקורי שלו.

• חצי תו רגיל = 2 פעימות.
  חצי תו עם נקודה = 2 פעימות + חצי מ-2 פעימות (שהן 1 פעימה) = סך הכל 3 פעימות.
• רבע תו רגיל = 1 פעימה.
  רבע תו עם נקודה = 1 פעימה + חצי מ-1 פעימה (שהן חצי פעימה) = סך הכל 1.5 פעימות.

למה זה טוב? זה מאפשר לכתוב מקצבים מעניינים יותר שלא מסתדרים יפה עם חלוקות רק של חצי ורבע.
זה קצת כמו לבקש “שלושה רבעים” מהפיצה במקום רק חצי או רבע. אפשרי לגמרי.

רגע, ומה עם השתיקה? (אומנות המנוחה, או איך לא לנגן בסטייל)

מוזיקה היא לא רק צלילים.
שקט הוא חלק חשוב לא פחות!
לשקט במוזיקה קוראים “מנוחה”.
ולכל תו יש מנוחה מקבילה באותו ערך זמן.
הסימונים של מנוחות נראים קצת יותר מופשטים מהתווים:

• מנוחת שלם: מלבן קטן שיושב מתחת לקו הרביעי מלמטה. נראה כמו כובע הפוך התלוי על הקו. (4 פעימות שקט).
• מנוחת חצי: מלבן קטן שיושב מעל לקו השלישי מלמטה. נראה כמו כובע יושב על הקו. (2 פעימות שקט).
  שימו לב להבדל העדין בין מנוחת שלם לחצי – אחד תלוי, אחד יושב. קל להתבלבל בהתחלה, כמו בין ימין לשמאל בלחץ.
• מנוחת רבע: נראה כמו ברק קטן או Z הפוך עם זנב. סימן קצת מצחיק. (פעימה אחת שקט).
• מנוחת שמינית: נראה כמו 7 קטן עם ראש מעוגל. (חצי פעימה שקט).
• מנוחת שישית עשר: נראה כמו 7 עם שני ראשים מעוגלים. (רבע פעימה שקט).

מנוחות עם נקודה עובדות בדיוק כמו תווים עם נקודה – מוסיפות חצי מהערך שלהן.
זכרו, השקט הוא חלק מהמוזיקה. הוא נותן לצלילים לנשום ומדגיש אותם. אל תזלזלו בו! הוא לא סתם מקום שבו שוכחים מה עושים.

פרק 4: ואיך כל זה קשור לגיטרה האהובה שלי?! (הקשר בין נייר לצוואר, והוא לא נשבר)

היכן מסתתרות התווים על הפריטבורד? (המפה הסודית שלא כולם חולקים)

הבנו את המקל, את המפתח, את הצלילים על השורות והרווחים ואת הערכים שלהם.
יפה מאוד! קבלו צל”ש (וירטואלי, בנתיים).
עכשיו השאלה הבוערת:
איך לוקחים את הסימונים השטוחים האלה על הנייר והופכים אותם לצלילים אמיתיים שיוצאים מהגיטרה?

פה מתחיל החלק שמיוחד לגיטריסטים.
כי בעוד שפסנתרן שם אצבע על מקש אחד והוא יודע בדיוק איזה צליל זה, לגיטריסט יש את אותו צליל בכמה מקומות שונים על הצוואר.
צליל דו, למשל, יכול להיות על מיתר סי בפריט 1, או על מיתר סול בפריט 5, או על מיתר רה בפריט 10… הבנתם את הרעיון.
זה מה שהופך את הגיטרה לכלי מדהים מבחינת גמישות בנגינה, וקצת מבלבל כשמדובר בקריאת תווים.

המטרה הראשונה היא ללמוד היכן נמצאים הצלילים על המקל ביחס לפריטבורד שלכם.
לא חייבים ללמוד את כל הפריטבורד בבת אחת.
בואו נתחיל עם האזור ה”קרוב לראש” – עמדה ראשונה (first position).
זה האזור שבו האצבע המורה שלכם יושבת בערך בפריט הראשון, ואתם משתמשים ב-4 האצבעות של יד שמאל כדי לכסות בערך 4 פריטים.

צלילי המיתרים הפתוחים במפתח סול (סטנדרט טיונינג EADGBe):

• מיתר מי הנמוך (E): יושב על הקו התחתון ביותר במקל, או לפעמים מתחתיו על קו נוסף (תלוי באיזו אוקטבה). לרוב הוא יהיה על קו נוסף אחד מתחת לקו התחתון. (זוכרים מי על הקו התחתון? זה מי אחר, גבוה יותר!)
• מיתר לה (A): יושב ברווח שמתחת לקו התחתון ביותר.
• מיתר רה (D): יושב על הקו התחתון ביותר. (המי שדיברנו עליו לפני רגע! בום! קונטקסט!)
• מיתר סול (G): יושב ברווח שמתחת לקו השני מלמטה.
• מיתר סי (B): יושב על הקו השני מלמטה. (ה-סי שבמשפט המוזר על הפילים!)
• מיתר מי הגבוה (E): יושב על הקו הרביעי מלמטה.

בסדר, זו נקודת התחלה. המיתרים הפתוחים.
עכשיו תתחילו להוסיף את הפריטים הראשונים.
במקום ללמוד בעל פה כל צליל על כל פריט ולקשר אותו למקל (זה הופך למשחק זיכרון מעצבן), תנסו ללמוד כמה צלילים קרובים למיתרים הפתוחים, ואז לחשוב בהדרגה.

אם מיתר מי הנמוך פתוח הוא צליל מסוים על קו או קו נוסף, אז פריט 1 על מיתר מי הנמוך הוא הצליל שמעליו במקל.
פריט 2 על מיתר מי הנמוך הוא הצליל שמעל פריט 1 על המקל.
פריט 3… הבנתם את הרעיון.
אתם בונים את המפה של הפריטבורד מתוך התווים, לא הפוך.

טיפ חשוב: לכו מיתר-מיתר.
למדו את הצלילים על מיתר מי נמוך בעמדה הראשונה.
עברו למיתר לה, ואז רה, סול, סי, מי גבוה.
תרגלו כל מיתר בנפרד עד שאתם מזהים את הצלילים במהירות.
לאט לאט, חבר-חבר. זה כמו ללמוד את הרחובות בעיר חדשה. בהתחלה הולכים לאיבוד, אחר כך מכירים את השכונה הקרובה, ולבסוף מסתובבים כאילו נולדתם שם.

אקורדים בתווים: כן, אפשר גם את זה! (לא רק טאבים או שרטוטים כל החיים)

כשאתם רואים אקורד בתווים, הוא נראה בדרך כלל כמו עמודה של תווים אחד מעל השני.
כל תו בעמודה מייצג צליל שצריך לנגן בו זמנית.
לדוגמה, אקורד דו מז’ור (C Major) יכול להיראות כמו שלושה תווים: דו, מי, סול, אחד מעל השני.

עכשיו, לנגן את האקורדים האלה על גיטרה דורש שתדעו איפה למצוא את הצלילים האלה על הפריטבורד בו זמנית כדי ליצור את הצורה של האקורד.
זה לא אומר שצריך לזרוק את כל מה שלמדתם על צורות אקורדים.
להפך.
זה נותן לכם עוד כלי.
לפעמים בתווים לא יופיעו האקורדים בצורת עמודה מלאה, אלא רק סימון האקורד מעל המקל (C, G7, Am וכו’). זה נפוץ ב”ליד שיטס” (Lead Sheets) שהם שילוב של מנגינה בתווים וסימני אקורדים.
אבל לפעמים, במיוחד במוזיקה קלאסית או עיבודים ספציפיים, כן תראו את הצלילים המדויקים של האקורד כתובים על המקל.

היכולת לראות אקורד בתווים ולדעת שזה אקורד מסוים, או אפילו לדעת אילו צלילים מרכיבים אקורד מסוים (גם אם הוא לא כתוב בעמודה), זה שדרוג רציני ליכולות המוזיקליות שלכם.
זה כמו לדעת לא רק לבשל מתכון, אלא להבין מה תפקיד כל מרכיב בתבשיל.

פרק 5: קצב וגרוב: לא רק התווים חשובים! (על הפולס של המוזיקה, ולמה לא לרוץ קדימה)

הטיקטק של השעון המוזיקלי: מקצבים ומשקלים (ולא, זה לא שעון שוויצרי, למרות שהוא מדויק)

קריאת תווים זה לא רק לדעת איזה צליל לנגן, אלא גם מתי לנגן אותו וכמה זמן.
זה החלק של הקצב!
בתחילת כל קטע מוזיקלי, אחרי המפתח, תראו שני מספרים אחד מעל השני.
זהו “סימן המשקל” (Time Signature).

המספר העליון אומר כמה פעימות יש ב”תיבה” (Bar) אחת.
תיבה היא יחידת זמן קבועה במוזיקה, מופרדת בדרך כלל על ידי קו אנכי על המקל. תחשבו עליה כעל “משפט” מוזיקלי קטן מבחינת זמן.
המספר התחתון אומר איזה סוג תו שווה פעימה אחת.

המשקל הכי נפוץ הוא 4/4.

• המספר העליון (4): יש 4 פעימות בתיבה.
• המספר התחתון (4): תו רבע שווה פעימה אחת.

אז בתיבת 4/4, אתם סופרים 1-2-3-4. כל תו רבע שווה פעימה אחת. כל תו חצי שווה שתי פעימות (1-2 או 3-4). כל תו שלם שווה ארבע פעימות (1-2-3-4).
פשוט, נכון?

משקלים נפוצים אחרים:

• 3/4: 3 פעימות בתיבה, תו רבע שווה פעימה. כמו ואלס: 1-2-3.
• 2/4: 2 פעימות בתיבה, תו רבע שווה פעימה. כמו מארש.
• 6/8: 6 פעימות בתיבה, אבל כאן המספר 8 אומר שתו שמינית שווה פעימה אחת. אז יש 6 פעימות שמינית בתיבה. לרוב חושבים על זה כעל שתי קבוצות של שלוש שמיניות: 1-2-3-4-5-6, או יותר נכון “אחת-שתיים-שלוש, ארבע-חמש-שש”. יש לזה הרגשה של “שתיים” עם חלוקה משולשת. נשמע מסובך? בהתחלה קצת, אחר כך מרגישים את זה.

הבנת המשקל והיכולת “לספור” אותו תוך כדי נגינה היא קריטית.
זה מה שנותן למוזיקה את המקצב, את הגרוב, את התנועה.
נגינה רק של הצלילים הנכונים בלי הקצב הנכון זה כמו לקרוא שיר בפרוזה בלי הקפדה על החריזה והמשקל. זה פשוט לא אותו הדבר.

לחלק את הקצב: שמיניות, שישיות עשר ומה שביניהן (למה זה לא פשוט כמו 1, 2, 3, 4?)

אז יש לנו פעימות (Beat). ואיך מכניסים את התווים הקצרים יותר לתוך הפעימות האלה?
מחלקים אותן!

• תו רבע נכנס פעם אחת בפעימה.
• שתי שמיניות נכנסות בפעימה אחת. סופרים אותן בדרך כלל “1-אנד” (1 &), “2-אנד” (2 &) וכן הלאה. הצליל הראשון על הפעימה עצמה, הצליל השני ברווח שבין הפעימות.
• ארבע שישיות עשר נכנסות בפעימה אחת. סופרים אותן בדרך כלל “1-אי-אנד-אה” (1 e & a). כל הברה היא צליל.

יש עוד חלוקות (שלישיות, למשל, 3 תווים שווים בתוך פעימה שבה בדרך כלל נכנסים 2), אבל אלה הבסיסיות.

הסוד להצלחה: להשתמש במטרונום.
כן, המכשיר הזה שעושה טיק-טק מעצבן בקצב קבוע.
הוא החבר הכי טוב שלכם כשאתם לומדים קצב.
תתחילו לאט מאוד. 60 BPM (פעימות לדקה) זה כמו ללכת ברוגע בפארק.
תנגנו תו רבע אחד לכל טיק.
אחר כך שתי שמיניות לכל טיק (טיק=1, אנד=בדיוק בין הטיקים).
אחר כך ארבע שישיות עשר לכל טיק (טיק=1, אי=בין הטיק לאנד, אנד=בין הטיק הבא לאי הבא, אה=בין האנד לטיק הבא… טוב, זה קצת מבלבל בתיאור, אבל כשתעשו את זה עם המטרונום זה יסתדר).

אל תנסו לרוץ.
דיוק בקצב הכי חשוב בהתחלה. מהירות תגיע עם הזמן.
כמו שאתם בונים בניין, אתם רוצים שהיסודות יהיו חזקים וישרים, לא עקום ומהיר.

פרק 6: מעבר למסך: סימנים נוספים שאתם חייבים להכיר (כי מוזיקה זה לא רק ראשים וגבעולים ובלי צבע)

הסולמות שלא מובילים לגן עדן: על סולמות וחמצנים (דיאזים ובמולים, הסיוט הנעים של המתחילים)

במוזיקה המערבית, יש 12 צלילים בחלק שווה (על הפסנתר זה כל הקלידים הלבנים והשחורים בתוך אוקטבה).
המקל והקווים הנוספים מכסים רק את הצלילים ה”טבעיים” (הקלידים הלבנים בפסנתר: דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי).
אבל מה עם השחורים? הצלילים שהם קצת יותר גבוהים או קצת יותר נמוכים?
לשם כך יש לנו סימנים קטנים שמשנים את גובה הצליל של התו:

• דיאז (# – Sharp): נראה כמו סולמית קטנה. הוא מעלה את הצליל בחצי טון. אם יש לכם תו פה עם דיאז לידו, זה כבר לא פה טבעי, זה פה דיאז. הצליל מיד אחרי פה בדרך למעלה.
• במול (♭ – Flat): נראה כמו b קטנה ומעוגלת. הוא מוריד את הצליל בחצי טון. אם יש לכם תו סי עם במול לידו, זה כבר לא סי טבעי, זה סי במול. הצליל מיד לפני סי בדרך למטה.
• בקר (♮ – Natural): נראה כמו חלון קטן בלי זכוכית. הוא מבטל דיאז או במול שהיה קודם (או הופיע ב”סימני הסולם” בתחילת השורה). מחזיר את הצליל למצבו הטבעי.

הסימנים האלה יכולים להופיע בשני מקומות עיקריים:

• ליד התו עצמו (Accidentals): זה אומר שהשינוי תקף רק לאותו צליל באותה אוקטבה בתוך התיבה הספציפית הזו. כמו חריגה קטנה מהכלל.
• בתחילת השורה, אחרי המפתח (Key Signature): זה סימני הסולם! אלה דיאזים או במולים שמופיעים מיד אחרי מפתח סול. הם אומרים לכם שכל תו שהם מצביעים עליו (על הקו או ברווח שלהם) תמיד יהיה מוגבה בדיאז או מונמך בבמול במשך כל הקטע (או עד שמופיעים סימני סולם חדשים). זה כמו להגדיר מראש את “השפה” שבה הקטע כתוב (באיזה סולם הוא).

סימני הסולם הם קצת טריקי לגיטריסטים כי הם אומרים לכם מהם הצלילים המוגבהים/מונמכים בסולם מסוים, ואתם צריכים לדעת איך הסולם הזה יושב על הפריטבורד. אבל אל דאגה, זה בא עם תרגול סולמות. ברגע שתדעו ששיר מסוים בלה מז’ור (שיש בו 3 דיאזים: פה דיאז, דו דיאז, סול דיאז), כל פעם שתראו פה, דו, או סול בתווים – אתם מיד יודעים שהם דיאז, אלא אם כן יש לידם סימן בקר שמבטל את זה לרגע.

חזק, חלש, ועצבני: דינמיקה וסימני ביצוע (איך להישמע כמו מישהו שבאמת יודע לנגן, לא סתם להוציא צלילים)

מוזיקה זה לא רק הצלילים והקצב הנכונים.
זה גם הרגש, העוצמה, הניואנסים.
אלה ה”תבלינים” של המוזיקה, והם מופיעים בתווים כסימני ביצוע ודינמיקה.
הם בדרך כלל מופיעים מתחת למקל.

סימני דינמיקה (עוצמה):

• p (פיאנו): לנגן חלש. כמו לחישה.
• f (פורטה): לנגן חזק. כמו צעקה ידידותית.
• mp (מצו פיאנו): לנגן חצי חלש (בינוני-חלש). כמו לדבר בטון רגיל.
• mf (מצו פורטה): לנגן חצי חזק (בינוני-חזק). כמו לדבר קצת בקול.
• pp (פיאניסימו): לנגן מאוד חלש. בקושי שומעים.
• ff (פורטיסימו): לנגן מאוד חזק. תנו בראש!

יש גם סימנים למעברים בעוצמה:

• קְרֶשֶׁנְדוֹ (< >): להגביר בהדרגה (מחלש לחזק). נראה כמו מזלג שפתוח ימינה.
• דֶקְרֶשֶׁנְדוֹ ( > ): להחליש בהדרגה (מחזק לחלש). נראה כמו מזלג שפתוח שמאלה.

יש עוד המון סימנים: איך לנגן תו מסוים (סטקאטו – קצר ומנותק, לגאטו – חלק ומחובר), איך לעשות ויברטו, סימני חזרה, וכן הלאה.
אל תיבהלו מכל הסימנים האלה בבת אחת.
תתחילו עם הבסיסיים (הדינמיקה והסימנים שמשנים גובה צליל).
את השאר תלמדו תוך כדי תנועה, כשאתם נתקלים בהם בקטע מוזיקלי.
זה כמו ללמוד לזהות תמרורים בכביש. מתחילים עם עצור ותן זכות קדימה, אחר כך מוסיפים את כל השאר.

שאלות ששוברות את הראש (ואנחנו עונים עליהן בצחוק, ובמקצועיות)

• שאלה:
  האם אני חייב ללמוד לקרוא תווים כדי להיות גיטריסט טוב?

  תשובה:
  לא, לא חייב. יש גיטריסטים אגדיים שלא קוראים תווים בכלל (שמועות אומרות שאפילו הנדריקס לא קרא). אפשר להיות מעולה גם בלי זה, במיוחד בבלוז ורוק. אבל…
  זה כמו לשאול אם אתה חייב ללמוד אנגלית כדי להיות תייר טוב. לא חייב, אפשר להסתדר עם מחוות ידיים ומילון כיס.
  אבל אם אתה רוצה לנהל שיחות עומק, לקרוא ספרים או להבין בדיחות מקומיות?
  אההה. בדיוק.
  קריאת תווים פותחת לך עולם שלם של הבנה ויכולות שפשוט אין לך אחרת. אז חייב? לא. מומלץ בחום? כן, כמו לאכול שווארמה בלאפה ולא בצלחת.

• שאלה:
  כמה זמן ייקח לי ללמוד את זה?

  תשובה:
  ללמוד את הבסיס (איפה הצלילים, הערכים שלהם)? כמה שבועות של תרגול יומיומי של 15-20 דקות.
  להיות שוטף בקריאה ולנגן שירים מהתווים? זה כמו ללמוד שפה. ייקח חודשים, אולי אפילו שנה, תלוי כמה מתרגלים ומה המטרה.
  להיות מאסטר ולהבין קטעים מסובכים במהירות? זה כבר עניין של שנים, בדיוק כמו להפוך ממתחיל בגיטרה למקצוען.
  אבל אל תתייאשו! כל יום שתקדישו לזה, גם אם זה רק 10 דקות, יקרב אתכם למטרה. זה כמו דיאטה – גם ירידה קטנה כל שבוע מצטברת להרבה בסוף.

• שאלה:
  זה לא יפגע לי ביכולת לנגן לפי שמיעה או לאלתר?

  תשובה:
  הפוך! זה ישפר את היכולת הזו!
  כשתראו צליל כתוב ותדעו איזה צליל זה ואיפה הוא על הגיטרה, אתם מחזקים את הקשר בין מה שאתם רואים, מה שאתם שומעים ומה שאתם מנגנים.
  זה כמו שילד לומד לקרוא – בהתחלה זה קשה, אבל אחר כך זה משפר את היכולת שלו להבין שפה מדוברת, לספר סיפורים משל עצמו, ולחשוב בצורה יותר מורכבת.
  כשתאלתרו, תהיה לכם הבנה טובה יותר של הסולמות, האקורדים והמבנה המוזיקלי, כי ראיתם את זה על הנייר. זה כמו שלאלתר ציור יהיה קל יותר אם למדתם קודם את יסודות הרישום.

• שאלה:
  יש הבדל בין תווים לגיטרה קלאסית לגיטרה חשמלית?

  תשובה:
  התווים עצמם נראים בדיוק אותו דבר! המקל, המפתח, התווים, הקצב – הכל אוניברסלי.
  ההבדל הוא רק בטכניקה.
  איך מפיקים את הצליל על גיטרה קלאסית (אצבעות) שונה מאיך שמפיקים אותו על גיטרה חשמלית (מפרט, הגברה, אפקטים).
  אבל אם כתוב “דו רה מי” בתווים, זה אותו דו רה מי על שתי הגיטרות, וגם על פסנתר או חצוצרה.
  השפה היא אותה שפה, רק המבטא שונה.

• שאלה:
  אני יכול ללמוד רק חלק מזה? נגיד רק לזהות צלילים, לא קצב?

  תשובה:
  טכנית כן, אבל זה כמו ללמוד רק את האותיות ולא איך לבנות מילים ומשפטים.
  אתם תדעו מהם הצלילים, אבל לא מתי לנגן אותם וכמה זמן. זה לא ממש נקרא “לקרוא מוזיקה”.
  הקצב הוא חלק בלתי נפרד מהתווים. תו בלי ערך זמן זה כמו מכונית בלי מנוע. היא קיימת, אבל לא נוסעת לשום מקום.
  תלמדו את שניהם במקביל. זה ישתלב לכם בראש בצורה טובה יותר.

אז מה עכשיו? טיפים להמשך הדרך בלי לאבד את השפיות (או את הגיטרה בייאוש)

• תתחילו בקטן, ותתמידו בטירוף (רגוע):
  10-15 דקות בכל יום עדיפות על שעה אחת פעם בשבוע.
  המוח בונה קשרים חדשים לאט לאט.
  תחשבו על זה כמו ללכת לחדר כושר. קצת בכל יום מביא לתוצאות הרבה יותר טובות מאימון מטורף אחד שגורם לכם לכאבי שרירים לשבוע.
  תרגלו זיהוי צלילים על המקל ואיפה הם על הפריטבורד.
  תרגלו זיהוי ונגינת מקצבים.
  השתמשו באפליקציות לטלפון שמלמדות קריאת תווים בצורת משחק. יש המון כאלה, חלקן מצחיקות ופחות רציניות מספרים.

• נגנו מוזיקה שאתם אוהבים (אבל בתווים):
  אחרי שהבנתם את הבסיס, חפשו תווים לשירים שאתם מכירים ואוהבים.
  זה הרבה יותר כיף לתרגל על משהו שאתם כבר יודעים איך הוא אמור להישמע.
  חפשו “easy guitar sheet music” או “guitar solos sheet music” באינטרנט. לפעמים תמצאו גרסאות פשוטות יותר שמותאמות למתחילים.

• אל תפחדו מטעויות (הן חלק מהעסק):
  אתם תטעו. המון.
  תנגנו את הצליל הלא נכון, בקצב הלא נכון.
  זה בסדר גמור!
  כל המוזיקאים הגדולים טעו ולמדו מהטעויות שלהם.
  צחקו על זה, תתקנו את עצמכם, ותמשיכו הלאה.
  הדבר הכי גרוע שאתם יכולים לעשות זה להתייאש ולהפסיק.
  הגיטרה לא תברח, התווים לא יעלמו. הם יחכו לכם כשתהיו מוכנים לנסות שוב.

• מצאו “חבר” לתרגול (או מורה):
  ללמוד לבד זה לפעמים קשה ומבודד.
  אם יש לכם חבר שגם מתעניין, תתרגלו יחד. תשאלו אחד את השני שאלות, תנגנו יחד מתווים.
  או שקלו לקחת כמה שיעורים עם מורה שמבין בקריאת תווים לגיטרה. לפעמים הסבר קצר וטוב שווה שעות של התלבטויות לבד.

• תראו את התמונה הגדולה (זה לא רק נקודות על נייר):
  בסוף, המטרה היא לא רק לדעת לזהות סימנים.
  המטרה היא להשתמש בזה כדי ליצור מוזיקה, להבין מוזיקה, וליהנות ממנה ברמה עמוקה יותר.
  כל תו שאתם מזהים, כל מקצב שאתם מנגנים נכון – זה צעד נוסף בדרך להיות מוזיקאי טוב ומודע יותר.

סיכום: ניגנתם משהו? מזל טוב! העולם מחכה לשמוע אתכם (או לא, תלוי בשכנים ובאיכות הביצוע)

אז זהו.
עברנו על היסודות של קריאת תווים, במיוחד בשבילכם, הגיטריסטים האמיצים.
זה לא קסם, זה לא גנטיקה (לרוב), וזה בטח לא דורש להיות איינשטיין של המוזיקה.
זה דורש סבלנות.
דבקות במטרה.
קצת הומור עצמי (כי בהתחלה זה באמת נשמע לפעמים כמו חתול שנתקע במעלית).

עכשיו אתם יודעים למה זה כדאי (כי להיות מוגבל לטאבים זה משעמם בטווח הארוך), מהם הסימנים הבסיסיים (הקווים, הרווחים, התווים, המנוחות, הדיאזים!), ואיך להתחיל לקשר את זה לפריטבורד שלכם (זה המקום שבו הקסם קורה).

המסע הזה רק התחיל.
יש עוד הרבה מה ללמוד, אבל עכשיו יש לכם מפה.
ואתם יודעים איפה הצפון (בדרך כלל לכיוון הצלילים הגבוהים, אלא אם זה במול).

צאו לדרך.
תתרגלו.
תטעו ותלמדו.
תיהנו מהתהליך.
ותזכרו, כל פעם שאתם מזהים תו או מנגנים מקצב נכון מהתווים, אתם שולטים בעוד פיסה מהפאזל הענק שנקרא מוזיקה.

ובהצלחה!
אם הצלחתם לקרוא את כל המדריך הזה בלי להירדם או לשרוף את הגיטרה מרוב תסכול, אתם כבר בדרך הנכונה.
עכשיו רק נשאר לתרגם את זה לצלילים.
אל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
אני אביא אטמי אוזניים.
סתם, צוחק! (אולי).
בהצלחה רבה במסע המוזיקלי שלכם!