אז אתם כאן. זה כבר סימן טוב! כנראה שקריאת תווים בסיסית כבר לא מספיקה לכם, או שאחרי שהבנתם שכל תו זה רק עיגול חמוד על חמשת הקווים האלה (סטאף, אם אתם רוצים להתקדם בז’רגון בלי שאף אחד ישים לב), הבנתם שיש שם עוד דברים מוזרים שמסתובבים. סימנים כאלה. חדים. שטוחים. אולי אפילו משהו שנראה כמו קובייה מוזרה. אם חשבתם שהבנתם הכל כי גיליתם מה זה דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, אז תחשבו שוב. העולם המוזיקלי, חברים, הוא קצת יותר מורכב מזה. אבל היי, אל תדאגו! זה לא כימיה אורגנית. זה הרבה יותר כיף (ובדרך כלל גם נשמע יותר טוב). במדריך הזה, אנחנו הולכים לצלול אל הפינות הקצת יותר נישתיות של הדף המנוקד. נדבר על הדברים הקטנים שעושים את כל ההבדל. אלה שגורמים למלודיה להישמע קצת פחות “רובוטית” ויותר… אנושית? דרמטית? סתם שונה? כן, בדיוק! ונעשה את זה עם חיוך, מבטיח. אולי אפילו צחוק קטן. כי למה להיות רציניים כשאפשר להיות מוזיקאים?
איך סימן קטן יכול לשנות הכל (ולא, אנחנו לא מדברים על סימן קריאה)
דמיינו לעצמכם שאתם קוראים ספר מתח. הכל זורם. העלילה מתקדמת. ואז, פתאום, מופיעה מילה אחת שמשנה את כל המשמעות של המשפט. אלה בדיוק ה”סימנים המקריים” במוזיקה, או בשמם הרשמי והקצת משעמם: סימני היתק. הם קופצים פתאום ליד תו ומחליטים שהוא הולך לשנות את הגובה שלו. לא לצמיתות, רק לזמן קצר. קצת כמו ללבוש תחפושת לפורים, רק שהתחפושת הזו משנה את הצליל. יש שלושה גיבורים ראשיים במסיבת התחפושות הזו.
השארפ (#): כי לפעמים צריך להיות קצת יותר… חד!
הסימן הזה נראה כמו סולמית של משחק איקס-עיגול שהשתבש לו החיים. כשהוא מופיע לפני תו, הוא אומר לו: “עלה חצי טון!”. זה כמו להגיד לתו: “נו, יאללה, תתאמץ קצת יותר, תטפס חצי מדרגה בסולם”. התו המקורי הופך פתאום למשהו אחר. נגיד, דו הופך לדו דיאז. זה כמו שלחנוביץ’ קוראים פתאום לנוביץ’. קצת שונה. קצת יותר… פיקנטי? השארפ גורם לתו להישמע גבוה יותר. הוא בתוקף עד סוף המידה (תיבה מוזיקלית, אם שכחתם) שבה הוא הופיע. אלא אם כן יש סימן אחר שמבטל אותו, אבל עוד נגיע לזה.
הפלאט (b): כי לפעמים צריך להיות קצת יותר… שטוח!
הסימן הזה נראה קצת כמו האות בי קטנה, שהתייאשה מהחיים והשתטחה. כשהוא מופיע לפני תו, הוא אומר לו: “רד חצי טון!”. זה כמו להגיד לתו: “קח צעד אחורה, תירגע, תרד חצי מדרגה”. סול הופך פתאום לסול במול. זה כמו שלוי אשכול קוראים פתאום אשכול לוי. גם כאן, שינוי קטן, השפעה גדולה. הפלאט גורם לתו להישמע נמוך יותר. גם הוא, כמו השארפ, תקף רק למידה הנוכחית (בדרך כלל). אלה סימנים לטווח קצר, בשביל הריגושים הרגעיים.
הנטורל (♮): השופט שמחזיר את הסדר על כנו!
הסימן הזה נראה קצת כמו… טוב, קשה להסביר איך הוא נראה. כמו חלון קטן עם רשת? כמו קובייה בלי קירות? העיקר שהוא בא לעשות סדר. אם יש לכם שארפ או פלאט שתקף במידה הנוכחית, והנטורל מופיע לפני תו, הוא אומר לו: “חלאס עם התחפושות! תחזור להיות עצמך!”. הוא מבטל את השארפ או הפלאט ומחזיר את התו לגובה המקורי שלו. הוא כמו האמא שמגיעה למסיבה של הילדים ומחזירה את כולם הביתה. טוב, אולי לא בדיוק. הוא פשוט מחזיר את התו להיות “נאטורלי”. טבעי. פשוט. בלי דרמות.
אז למה בעצם צריך אותם? הרי יש מספיק תווים!
שאלה מצוינת! וזו בדיוק השאלה שכל מתחיל שואל (ואפילו מתקדמים ששכחו למה). הנה התשובה (הלא כל כך פשוטה, אבל ננסה להסביר אותה פשוט):
- צבע ורגש: השארפים והפלאטים הם המברשות של הצייר המוזיקלי. הם מאפשרים לנו להשתמש בצלילים “בין” התווים הלבנים בפסנתר (אם אתם מכירים פסנתר), או פשוט צלילים שלא נמצאים בסולם ה”רגיל” של היצירה באותו רגע. הם מוסיפים דרמה, עצב, שמחה מיוחדת, מתח – כל מה שהופך מוזיקה למעניינת באמת. בלעדיהם, הכל היה נשמע… ישר מדי. משעמם קצת, כמו שיחת חולין על מזג האוויר.
- מעברים חלקים: לפעמים, כדי לעבור מסולם אחד לשני או ממוקד מוזיקלי אחד לאחר, צריך לשנות תו אחד או שניים בדרך. השארפים והפלאטים מאפשרים את המעבר הזה בצורה חלקה ואלגנטית, במקום לקפוץ כמו ילד בהיפראקטיביות.
- סולמות ושינויי סולמות (מודולציות): אה, הנה המקום שבו הם באמת מככבים! לפעמים יצירה מתחילה בסולם מסוים ואז מחליטה שהיא רוצה לטייל קצת בסולם אחר. שינוי הסולם הזה נקרא “מודולציה”, והוא דורש שימוש בשארפים ופלאטים כדי ליצור את התווים החדשים ששייכים לסולם החדש. זה כמו לעבור מדינה באמצע טיול. צריך ויזה חדשה (הסימנים האלה!) כדי להישאר חוקי במדינה המוזיקלית החדשה.
אחרי היסודות: ברוכים הבאים לעולם הסולמות המורכבים יותר!
אם סולם מז’ור וסולם מינור טבעי הם כמו הלחם והחמאה של המוזיקה (אחלה, אבל קצת בסיסי), אז הסולמות ה”מורכבים” יותר הם כמו הלחם המלא עם האבוקדו והביצה עלומה. הם דורשים קצת יותר הבנה, אבל בתמורה הם פותחים לכם עולם שלם של טעמים וצבעים מוזיקליים חדשים. ולא, הם לא באמת “מורכבים” כמו להרכיב רהיט איקאה בלי הוראות. הם פשוט שונים. וצריך להכיר את השוני הזה.
מה זה בכלל סולם שוב? רענון זריז למי שהיה בטלפון בדקה האחרונה
סולם זה פשוט קבוצה מסודרת של תווים, שבנויה לפי מרווחים (מרחקים) קבועים בין תו לתו. זה כמו קומה של בניין, שכל מדרגה בה (או במקרה שלנו, כל צעד בסולם) היא בגודל קבוע. בסולם מז’ור קלאסי, יש לכם סדר מרווחים ספציפי של טון-טון-חצי טון-טון-טון-טון-חצי טון. זוכרים? נהדר. עכשיו, נשכח את זה לרגע ונעבור לסולמות שנותנים כאפה קטנה לשגרה.
הסולם המינורי שקיבל שארפ קטן בהפתעה: מינור הרמוני!
הסולם המינורי הטבעי נשמע לפעמים קצת… אה… סתמי? רגיל מדי? אז מישהו החליט להוסיף לו טוויסט. בסולם מינור הרמוני, לוקחים את הדרגה השביעית של הסולם (התו הלפני אחרון) ומעלים אותה בחצי טון. בדרך כלל זה אומר להוסיף לה שארפ (או להעלות אותה אם היא כבר עם פלאט). מה זה עושה? זה יוצר מרווח מיוחד, קצת “אוריינטלי” או “מזרחי” בין הדרגה השישית לשביעית. זה מה שנותן למוזיקה קלאסית מינורית (ובעיקר לאופרות ומוזיקה מהמזרח התיכון) את הצליל הדרמטי, המסתורי, ולפעמים אפילו קצת עצוב-אקזוטי הזה. זה כמו שלבגט הרגיל מוסיפים שומשום וקצח. פתאום יש לו אופי אחר!
הסולם המינורי שקיבל שארפים גם בדרך למעלה: מינור מלודי!
המינור ההרמוני נשמע מעניין, אבל לפעמים המרווח הגדול הזה בסוף הסולם (בין דרגה 6 ל-7 המוגבהת) קצת קשה לשירה או לנגינה מהירה. אז המלחינים המציאו פתרון נוסף: הסולם המינורי המלודי. הסולם הזה מתנהג אחרת כשיורדים וכשעולים! וואו! דרמה! כ שעולים בסולם מינור מלודי, גם הדרגה השישית וגם השביעית מוגבהות בחצי טון (בדרך כלל עם שארפים). זה יוצר עלייה חלקה ומלודית יותר. אבל! כשיורדים, חוזרים לסולם מינורי טבעי (מבטלים את ההגבהות עם נטורלים, בדרך כלל). למה? כי כשאתה יורד, אתה רוצה לחזור הביתה, לטבעי שלך. זה כמו שמטפסים על הר לבושים בציוד טיפוס מקצועי, אבל כשגולשים למטה, מחליפים לבגדים נוחים יותר. ההתנהגות הכפולה הזו נותנת למלודיות בסולם הזה גמישות וצבע מיוחד. זה הסולם המושלם למי שסובל מפיצול אישיות (מוזיקלית, כמובן).
מה לגבי סולמות אחרים? יש מצב להיכנע כבר?
יש עוד סולמות! המון! סולמות פנטטוניים (מעולים למי שרוצה לאלתר ולהישמע סביר בלי להתאמץ יותר מדי), סולמות בלוז (כי בלוז זה החיים), סולמות מודאליים (שזה כבר למתקדמים פדנטים או ג’אזיסטים שאוהבים להתפלסף על כל תו). אבל הבנת המינור ההרמוני והמלודי פותחת את הדלת להבנה שסולם זה לא תבנית קבועה שתקפה לכל החיים. סולם יכול להשתנות, להתפתח, ללבוש תחפושות. והסימנים המקריים הם כלי העבודה שלנו לשינויים האלה.
איך כל הדברים האלה מתחברים יחד? סימני היתק וחתימות סולם
זוכרים את “חתימת הסולם”? אלה השארפים או הפלאטים שיושבים ליד המפתח בתחילת היצירה או הקטע. הם אומרים לנו: “היי, חבר, בכל מקום שתראה את התו הזה (למשל, פה דיאז), הוא תמיד יהיה מוגבה, אלא אם כן יגידו לך אחרת!”. הם קובעים את ה”טעם הבסיסי” של היצירה. עכשיו, הכניסו לתמונה את הסימנים המקריים. הם כמו התוספות המיוחדות שאפשר להוסיף למנה העיקרית שהשף קבע (חתימת הסולם). אם בחתימת הסולם כתוב שפה תמיד דיאז, אבל במידה מסוימת המלחין רוצה פה טבעי, הוא ישים ליד התו סימן נטורל. הנטורל הזה “גובר” על חתימת הסולם, אבל רק לאותו תו ספציפי באותה מידה. זה כמו שחתימת הסולם אומרת “בחבל הזה, הכלל הוא לנסוע 90 קמ”ש”, אבל תמרור מקומי ליד בית ספר אומר “כאן ספציפית, סע 50 קמ”ש”. הכלל המקומי גובר, אבל רק לאותו מקום ספציפי. הבנתם? מקווה שכן, כי זו הנקודה שבה רוב האנשים מתחילים לגרד בראש.
דוגמה סופר פשטנית:
- נניח שחתימת הסולם אומרת שכל פה הוא פה דיאז.
- באיזשהו מקום ביצירה מופיע תו פה, ולידו סימן נטורל (♮).
- הפה הספציפי הזה הוא עכשיו פה טבעי.
- כל תו פה אחר באותה מידה, בלי סימן לידו, עדיין יהיה פה דיאז (כי חתימת הסולם תקפה).
- במידה הבאה, כל תו פה יחזור להיות פה דיאז (בהתאם לחתימת הסולם), אלא אם כן יש לידו סימן מקרי חדש.
זה יכול להישמע כמו כאב ראש, אבל זה מה שמאפשר גמישות ויצירת מוזיקה עשירה ומעניינת. זה מה שמאפשר לכם לנגן את הסולמות המורכבים יותר שדיברנו עליהם, גם אם חתימת הסולם היא פשוטה. זה כמו לדעת את כללי הכביש, אבל גם להבין מתי יש תמרורים מיוחדים שמשנים את הכללים לזמן קצר.
טעויות נפוצות (ואיך לצחוק עליהן במקום לבכות)
אוקיי, הנה כמה דברים שרובנו (כולל אני, בימיי הראשונים והמביכים) נוטים להתבלבל בהם. אם תכירו אותם מראש, אולי תחסכו לעצמכם כמה רגעים של תיסכול (או לפחות תדעו שאתם בחברה טובה של טועים סדרתיים):
- לשכוח שסימן היתק תקף רק למידה אחת: אתה רואה פה דיאז במידה 5. מגיע למידה 6, רואה שוב פה, ומנגן פה דיאז אוטומטית. בום! טעות! אם אין סימן לידו במידה 6, הוא חוזר להיות מה שקובעת חתימת הסולם. זכרו את כלל “התחפושת”: היא יורדת בסוף המידה.
- להתבלבל בין שארפ לפלאט (מבחינת הצליל): קורה. שארפ מעלה. פלאט מוריד. חשבו על זה ככה: שארפ נראה כמו משהו “חד”, מעלה למעלה. פלאט נראה “שטוח”, מוריד למטה. לא המדע המדויק ביותר, אבל עובד.
- להתעלם מסימני היתק מרוב עצלות: “אה, זה רק סימן קטן, בטח לא כזה חשוב”. חשוב מאוד! הסימן הקטן הזה הוא כל ההבדל בין מלודיה ששמעתם בראש לבין קקופוניה מוזרה שנשמעת כמו חתול שנתקע בפסנתר.
- לחשוב שנטורל מבטל ה-כ-ל: נטורל מבטל רק שארפים ופלאטים *מקריים* שמופיעים באותה מידה, וגם את ההשפעה של חתימת הסולם על התו הספציפי הזה באותה מידה. הוא לא מבטל את חתימת הסולם עצמה לאורך כל היצירה. הוא רק הפסקה קצרה מהכלל הכללי.
אז, מה עושים עם כל הידע הזה? (רעיונות לא שגרתיים)
עכשיו שאתם מבינים איך התווים משנים גובה כמו זיקית מוזיקלית, ואתם מכירים כמה סולמות עם “אישיות” קצת יותר מורכבת, מה הלאה? הנה כמה רעיונות:
- לזהות “צבעים” במוזיקה: עכשיו, כשאתם מאזינים ליצירה, נסו לשמוע מתי הצליל הופך קצת יותר דרמטי (אולי בגלל מינור הרמוני?), או מתי יש מעבר חלק בין אקורדים שנשמע “נכון” (בזכות שימוש חכם בסימנים מקריים). תתחילו לשמוע את הניואנסים. זה כמו לעבור מצפייה בסרט בשחור-לבן לצפייה בצבע.
- לאלתר עם קצת יותר טעם: אם אתם מנגנים, נסו לשלב בסולו שלכם תווים מהסולם המינורי ההרמוני או המלודי של האקורד שאתם עליו. פתאום, הסולו שלכם יישמע הרבה פחות “סתם” והרבה יותר… אמנותי?
- להבין למה שירים מסוימים “נשמעים ככה”: הרבה שירים פופולריים משתמשים בסולמות מינוריים עם שינויים כאלה ואחרים כדי ליצור מצב רוח מסוים. עכשיו אולי תוכלו לזהות את זה! (או לפחות לזרוק את המונחים האלה בהתבטאות מוזיקלית ולהרשים את החברים).
- להציק למוזיקאים אחרים בשאלות: “רגע, למה השתמשת פה בפה דיאז כשאתה בדו מינור טבעי? זה מינור הרמוני או שסתם בא לך?” (מומלץ לנסות רק על חברים קרובים עם חוש הומור מפותח).
- לנסות לכתוב מוזיקה משלכם: עכשיו כשיש לכם יותר כלים בפלטה, נסו לכתוב מלודיה קצרה או אפילו קטע קטן שמכיל שימוש בסימנים מקריים או בסולמות האלה. זה כיף אמיתי (ולא דורש תואר במוזיקולוגיה, מבטיח).
שאלות שמתחילים מתביישים לשאול (והתשובות שלנו, בלי להתבייש)
הנה כמה מחשבות שעוברות בראש, ובצדק! הכל לגיטימי בעולם לימוד המוזיקה:
- ש: מה ההבדל בין שארפ/פלאט שמופיע בחתימת הסולם לבין כזה שמופיע ליד תו?
ת: חתימת סולם תקפה לכל האורך (אלא אם היא משתנה). סימן ליד תו תקף רק לאותו תו ספציפי באותה מידה. חתימת הסולם היא הכלל הכללי, הסימן המקרי הוא היוצא מן הכלל הזמני. - ש: אם יש לי דו דיאז במידה, כל הדו באותה מידה הם דו דיאז?
ת: כן, אלא אם כן מופיע לידם סימן אחר (נטורל, למשל) מאוחר יותר באותה מידה. ההשפעה מתחילה מהמקום שבו מופיע הסימן ותקפה עד סוף המידה. - ש: ומה קורה אם אותו תו מופיע באוקטבה אחרת באותה מידה? למשל, דו דיאז נמוך ודו רגיל גבוה יותר?
ת: סימן היתק תקף רק לאוקטבה הספציפית שבה הוא מופיע באותה מידה. אם מופיע דו דיאז באוקטבה אחת, דו באוקטבה אחרת (באותה מידה) חוזר למה שקובעת חתימת הסולם (או טבעי, אם אין שארפים/פלאטים על דו בחתימה), אלא אם כן גם לידו מופיע סימן. - ש: הסולמות המינוריים האלה נשמעים מוזר לי. זה נורמלי?
ת: לגמרי! האוזן רגילה לסולמות מז’ור ומינור טבעי כי הם הכי נפוצים במוזיקה המערבית. הסולמות ההרמוני והמלודי נשמעים שונים כי המרווחים בהם שונים. תנו לאוזן זמן להתרגל אליהם, הקשיבו למוזיקה שמשתמשת בהם (הרבה מוזיקה קלאסית, ג’אז, מוזיקה ים-תיכונית/מזרחית), ותתחילו לזהות את היופי שבשוני. - ש: אני חייב ללמוד את כל הסולמות בעולם?
ת: לא! לגמרי לא. התחילו עם המז’ור, שלושת סוגי המינור (טבעי, הרמוני, מלודי), אולי פנטטוני, וזה ייתן לכם בסיס ענק. את השאר אפשר ללמוד בהדרגה אם הנושא מסקרן אתכם. מוזיקה זה מסע, לא מרוץ. - ש: קריאת תווים מרגישה לי כמו סינית. יש תקווה?
ת: יש המון תקווה! זה מרגיש ככה לכולם בהתחלה. זה כמו ללמוד שפה חדשה. דורש תרגול והתמדה. התחילו בקטן, נסו לקרוא קטעים פשוטים, התמקדו בכל פעם על נושא אחד (כמו הסימנים המקריים שלמדנו היום). כל פיסת ידע שתרכשו תעזור לכם להתקדם. ואם אני הצלחתי לכתוב על זה בלי לגרום לכם לברוח בצרחות (אני מקווה), אתם בטוח תצליחו להבין את זה!
טיפים אחרונים לשרודים ולמצליחים (עם קריצה רצינית)
אז הגעתם עד לפה? שאפו ענק! זה אומר שאתם באמת רציניים לגבי מוזיקה (או סתם אוהבים את ההומור העצמי שלי, וגם זה בסדר!). עכשיו הנה כמה טיפים כדי לא להתייאש בדרך:
- תרגלו, תרגלו, תרגלו: אין קסמים. היכולת לקרוא תווים ולהבין סולמות משונים באה עם תרגול. קחו דפי תווים (אפשר למצוא המון באינטרנט, גם לשירים קלים), ותנסו לזהות את הסימנים האלה. תנגנו אותם. תשמעו איך הם נשמעים.
- הקשיבו למוזיקה אחרת: ככל שתחשפו ליותר סוגי מוזיקה, גם כאלה שפחות מוכרים לכם (ג’אז, מוזיקה קלאסית תקופת הבארוק או הרומנטית, מוזיקה עממית ממקומות שונים), האוזן שלכם תתחיל לזהות דפוסים שונים, סולמות אחרים, ושימוש יצירתי בסימנים מקריים.
- אל תפחדו לטעות: כל מוזיקאי טועה. נקודה. העניין הוא לא לא לטעות אף פעם, אלא ללמוד מהטעויות ולהמשיך הלאה. אף אחד לא נולד יודע את ההבדל בין פה דיאז לסול במול (למרות שבפסנתר זה אותו קליד… אל תיכנסו לזה עכשיו, זה ליום אחר!).
- מצאו מורה (אמיתי או וירטואלי): אם אתם מתקשים, מורה טוב יכול לעשות פלאים. הוא יסביר, יתקן, ויעזור לכם להבין את הדברים המסובכים בזמן אמת. אם אין לכם אפשרות למורה, יש אינספור סרטונים ביוטיוב ומדריכים מעולים באינטרנט (חוץ מזה, כמובן, שזה הכי טוב, כן?).
- תהנו מהדרך: מוזיקה זה כיף! זכרו למה התחלתם. נגנו שירים שאתם אוהבים, גם אם זה קצת מעבר לרמה שלכם. האתגר הוא חלק מהעניין.
סיכום (הבטחנו שיהיה מצחיק, נכון?)
אז הנה זה. צללנו לתוך העולם של הסימנים הקטנים והמוזרים האלה שיושבים ליד התווים, ולתוך הסולמות שקצת יצאו מהקופסה. למדתם על שארפים, פלאטים, נטורלים (הידד!), וגם על סולמות מינוריים שמתנהגים מוזר (אבל מגניב!). אתם לא רק קוראים תווים יותר טוב עכשיו, אתם גם מבינים את ה”תבלינים” של המוזיקה. את הניואנסים. את הצבעים. עכשיו, כשתסתכלו על דף תווים, זה כבר לא ייראה לכם כמו מגרש חניה של ציפורים שדרכו עליהן. זה ייראה כמו מפה. מפה מסתורית, כן, אבל כזו שאפשר לפענח. זכרו, כל המוזיקאים הגדולים התחילו בדיוק כמוכם. גם הם התבלבלו עם הפלאטים והשארפים. גם הם ניגנו לפעמים מינור הרמוני במקום טבעי (אני מקווה שזה נכון, אחרת הרסתי לעצמי את הפואנטה). העיקר זה להמשיך. לתרגל. להיות סקרנים. ולצחוק על עצמכם כשאתם טועים. זה חלק מהחוויה. אז צאו לדרך, גלו עולמות מוזיקליים חדשים, ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם! (אני מבטיח לא להביא אטמי אוזניים… אולי). בהצלחה!