רגע, שנייה לפני שאתם בורחים וחושבים “עוד מאמר חופר על להקה מפעם”, תנו לי רגע.
בטח, תיסלם.
השם לבד כבר שולח אותנו למכונת זמן.
לשנות ה-80.
לתקופה בה היו פחות מסכים ויותר מוזיקה ברדיו החזק.
אבל למה שתקראו על זה בכלל?
כי אם אתם רוצים להבין מאיפה הגיע הרבה מהפופ והרוק הישראלי שאנחנו שומעים היום, אתם חייבים להכיר את הבסיס.
את הדי.אן.איי המוזיקלי.
ותיסלם? הם היו בדיוק זה.
הם היו החיידק הטוב שהדביק מדינה שלמה במקצבים קליטים, מילים שנונות ופרצופים קצת טיפשים.
הם הוכיחו שאפשר לעשות רוק, או לפחות משהו שקרוב לזה, וגם לצחוק על עצמך ועל העולם על הדרך.
והם עשו את זה בצורה כל כך מדבקת, שגם אם נולדתם הרבה אחרי התפרקותם הראשונה, סביר להניח שנתקלתם ב”רדיו חזק” בשידור חוזר, או גיליתם ששיר המדורה הכי קלאסי (“לראות אותה היום”) הוא בכלל שלהם.
אז במקום עוד שיעור היסטוריה יבש שיגרום לכם לפהק יותר מהר מקשיחות גיטרה בלהקת דום מטאל פינית, בואו נצא למסע קצר, מבולבל ומצחיק בחזרה לשנות השמונים, עם הלהקה שהוכיחה שהכיף והרוק יכולים לגור באותו חדר.
ואם בסוף המאמר הזה לא תרצו מיד לשמוע את כל הדיסקוגרפיה שלהם, או לפחות לנסות לחקות את התסרוקת של אחד מהם (אל תנסו בבית!), אז כנראה שנכשלתי.
אבל אני אופטימי. בערך.
איך חבורה של חנונים מגניבים שינתה את המוזיקה הישראלית?
בואו נודה בזה, שנות השמונים בישראל היו קצת… קומפלקס.
מצד אחד, עדיין היינו בעידן שבו הפלמ”ח והלהקות הצבאיות היו מודל לחיקוי (מוזיקלית, כן?). מצד שני, בעולם פרח הפאנק, הניו ווייב, והיה ברור שהמציאות קוראת לכיוון קצת אחר.
ובדיוק אז, בשנת 1980, כשכבר היו פה להקות רוק נהדרות אבל פחות כאלה שיגיעו ללב הפלייליסט, נולדה תיסלם.
לא בטקס רשמי עם נאומים וכיבוד קל, אלא בחדר חזרות (או אולפן, הסיפורים משתנים כמו אקורדים שקופצים).
מי היו החבר’ה האלה?
פגישת המחזור (המוקדמת) של גלי צה”ל: מי באמת היה בלהקה?
הגרעין של תיסלם הגיע, כמו לא מעט דברים טובים בישראל, מגלי צה”ל.
כן כן, תחנת הרדיו הצבאית שגידלה אינספור כישרונות.
דני בסן, הסולן עם הקול העמוק והכריזמה המתפרצת (והתסרוקת המרשימה!).
יאיר ניצני, המוח המצחיק, המקלדן, הכותב, האיש שהביא את הציניות הקומית לתוך הפלייליסט. האיש שיכול להסתכל על העולם ולראות בו נונסנס מוחלט, ולשים את זה בתוך שיר.
ישי שטקלר (שדה), הגיטריסט הנוסף והסולן בחלק מהשירים, האיש עם הטאצ’ הרוקיסטי המחוספס יותר.
איז’ר אשדות, הגיטריסט הווירטואוז (גם אם הוא לא התלהב להראות את זה כל הזמן), המפיק, המעבד, המאסטר מאחורי הסאונד המלוטש אבל עדיין מחוספס. הוא היה המהנדס המטורף במעבדה המוזיקלית.
צוף פילוסוף, הבסיסט, האיש שנתן את הגרוב, הבסיס היציב שעליו נבנו כל הקרחנות.
וסמי אבזרדל, המתופף, שנתן את הקצב הבלתי מתפשר, הפולס שהזיז את כולם.
חבורה שעל הנייר נראית אולי כמו צוות לשיפוץ דירה (נגר, חשמלאי, איש עבודות בסיס…) אבל ביחד יצרה משהו שהרעיד את הרדיו.
הסאונד של תיסלם: האם זה ניו ווייב? פופ? או פשוט… כיף?
כשתיסלם הופיעו, הם לא נשמעו כמו שום דבר אחר בפלייליסט הישראלי של אז.
כן, היו רוקרים, היו זמרים ששרו על ארץ ישראל היפה.
אבל תיסלם הביאו משהו אחר.
הם שילבו את האנרגיה של הרוק עם המקצבים הסינתיסייזרים של הניו ווייב העולמי (שבאותה תקופה עוד נחשב קצת “חייזרי” או “מוזר” לקהל המיינסטרים).
תוסיפו לזה גיטרות חדות ובלתי מתפשרות, קול בועט, והכי חשוב – את הקסם הבלתי מוסבר הזה שגורם לשיר להיתקע לכם בראש במשך ימים.
המקלדות: לא רק “פיפ פיפ” ברקע
יאיר ניצני לא סתם ישב ליד האורגן ועשה רעשי רקע.
הסינתיסייזרים שלו היו חלק בלתי נפרד מהסאונד, לפעמים המלודיה העיקרית, לפעמים הטוויסט הלא צפוי.
זה נתן למוזיקה שלהם צבע עכשווי, קצת “אירופאי”, שהיה רענן ומרענן בסצינה המקומית.
זה היה קצת כמו לשים רוטב טרי חדש על מנה קלאסית – פתאום הכל נשמע אחרת, מעניין יותר.
הגיטרות: לא רק סולואים ארוכים ומשעממים (רוב הזמן)
איז’ר אשדות וישי שדה נתנו את הבסיס הרוקיסטי.
ריפים קצרים, קולעים, לפעמים עם סאונד טיפה דיסטורשן, אבל תמיד בשירות השיר.
הם לא היו להקת רוק “כבד” במובן הקלאסי, אבל הם הביאו את האנרגיה הזו, את ה”שכבה” המחוספסת שאיזנה את הסינתיסייזרים והפופיות.
זה כמו ללבוש חולצת טריקו מגניבה מתחת לבלייזר מחויט – קלאסי אבל עם קריצה.
הקצב: שגרם לכולם לזוז (גם אם לא ידעו איך)
צוף פילוסוף על הבס וסמי אבזרדל על התופים נתנו את הגרוב.
בסים פאנקיים לפעמים, תופים יציבים, קצביים, שנתנו בסיס איתן לכל הטירוף שקרה למעלה.
היה משהו בקצב שלהם שגרם לרגל להתחיל לזוז, גם אם ניסיתם לשחק אותה אדישים ואינטלקטואלים.
וזה, חברים, אחד הסימנים הכי טובים למוזיקה טובה.
המילים של יאיר ניצני: פרצוף של טיפש או גאונות נטו?
אחד הדברים שהבדילו את תיסלם מרוב הלהקות של התקופה היה הטקסטים.
יאיר ניצני כתב מילים שהיו מצחיקות, ציניות, לפעמים סוריאליסטיות, ונוגעות בנושאים יומיומיים בצורה הכי לא שגרתית שיש.
במקום “ים כחול” או “הרים ירוקים”, קיבלנו “רדיו חזק”, “טלפון בלו נכון” או התלבטות האם יש לך “פרצוף של טיפש”.
זה היה קצת כמו שיחה עם חבר משוגע אבל גאון שהיה לו המון מה להגיד על העולם, והוא פשוט שם את זה על מוזיקה קליטה.
ציניות קלה והומור עצמי: הנשק הסודי
הומור עצמי וציניות לא היו דבר נפוץ כל כך ברוק הישראלי של אז.
תיסלם לקחו את זה למקום חדש.
הם לא פחדו להישמע קצת מוזרים, קצת מנותקים, קצת קומיים.
הטקסטים שלהם שיקפו את החיים העירוניים המודרניים, את הבלבול, את הרצון לברוח מהשגרה (“הראשון בספטמבר”), את הריחוק שבקשר (“לראות אותה היום” – שיר אהבה ללא מילה אחת על אהבה, רק על הפעולה של לראות!).
זה גרם לקהל להרגיש שהם מדברים אליו, בשפה שלו, עם ההומור שלו.
פחות “אנחנו אמנים כבדי ראש על הבמה”, יותר “היי, בואו נעשה קצת בלאגן על הרדיו”.
5 שירים של תיסלם שיעשו לכם סדר בראש (או לפחות ישארו לכם בו)
יש להם כמה וכמה להיטים וקלאסיקות. קשה לבחור רק חמישה, אבל אם אתם מתחילים, אלה נקודת פתיחה מצוינת. ואם אתם מומחים, תמיד טוב להיזכר.
“רדיו חזק” – השיר שגרם לכם להגביר את הווליום גם כשהשכנים התלוננו
ההמנון הלא רשמי של שנות השמונים בישראל? כנראה שכן.
עם הפתיחה האיקונית והקצב המדבק, זה שיר שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליו.
המילים מדברות על בריחה מהמציאות דרך המוזיקה, על הכוח של רדיו, על ההרגשה שאתה לבד עם המוזיקה שלך בעולם רועש.
ולא משנה כמה פעמים שמעתם אותו, כשהוא מתחיל, הרגל מתחילה לזוז והווליום עולה אוטומטית. זה רפלקס!
“לראות אותה היום” – בלדת הרוק הכי לא רומנטית שיש (ובגלל זה גאונית)
השיר שבטח שרתם בטיולים שנתיים, במדורות, או סתם כשחשבתם על מישהי (או מישהו).
אבל רגע, תקשיבו למילים. אין שם “אוהב”, “מתגעגע”, “לב שבור”.
יש שם רק רצון אחד: “לראות אותה היום”.
זה הכל. פשוט, מדויק, ואיכשהו מצליח להיות מרגש בטירוף ובאותה נשימה ציני קצת.
זה היופי. היכולת לקחת רגש אוניברסלי ולתאר אותו במינימום מילים ובלי קלישאות.
“טלפון בלו נכון” – מי התקשר למי? ולמה הבלו נכון?
עוד דוגמה קלאסית לטקסט ניצני.
שיחה בטלפון, קצר בתקשורת, בלבול, ובסוף – אישור שהטלפון “בלו נכון”.
מה זה בכלל אומר? לא באמת משנה.
השילוב של המילים הסוריאליסטיות עם הקצב המקפיץ והסאונד הסינתיסייזרי יוצר משהו ממכר.
זה כמו חלום מוזיקלי מוזר שאתה לא רוצה להתעורר ממנו.
“עוד כתובת” – כשהחיים זורקים אותך ממקום למקום (עם גיטרות טובות)
שיר עם פתיחה אינסטרומנטלית נהדרת שמדגימה את יכולות הנגינה של הלהקה.
הטקסט מדבר על חוסר שקט, על חיפוש מקום, על תנועה מתמדת.
אולי קצת יותר “רציני” מבחינה נושאית מחלק מהשירים האחרים, אבל עדיין עטוף בסאונד תיסלם הייחודי והקליט.
הוא מוכיח שהם ידעו גם לגעת בנושאים עמוקים יותר, מבלי לאבד את הזהות המוזיקלית שלהם.
“פרצוף של טיפש” – הספיק להם שיר אחד כדי להגדיר מצב נפשי של דור שלם
אין ישראלי שלא השתמש בביטוי הזה לפחות פעם אחת בחייו, ובואו נודה, זה בזכות השיר הזה.
התחושה הזו, שאתה נראה כאילו אין לך מושג מה קורה (וגם אתה לא בטוח שאתה יודע), תחושת הבלבול הקיומי הקלה הזו – קיבלה פסקול רשמי.
השיר הזה הוא הומור עצמי במיטבו. הוא אומר: “כן, אנחנו לא תמיד הכי חכמים או מבינים, וזה בסדר גמור. בואו נצחק על זה”.
והוא כמובן סופר קליט.
מורשת תיסלם: האם הם עדיין רלוונטיים? (תשובה: ברור שכן!)
תיסלם לא המציאו את הגלגל, אבל הם בהחלט ציירו עליו ציורים מגניבים בצבעים זרחניים.
הם פתחו את הדלת לסאונדים חדשים בפופ-רוק הישראלי.
הם הוכיחו שאפשר להיות מצחיקים, חכמים, ציניים, ועדיין למכור מיליוני עותקים ולהופיע מול קהל היסטרי.
הם השפיעו על מוזיקאים שבאו אחריהם, גם אם לא תמיד במודע.
והכי חשוב – השירים שלהם פשוט החזיקו מעמד. הם לא נשמעים מיושנים מדי (טוב, אולי קצת, אבל בקטע טוב של נוסטלגיה).
הם עדיין עובדים. הם עדיין גורמים לך להרגיש משהו, לצחוק, או סתם לרקוד בסלון כאילו אף אחד לא רואה (אל תדאגו, אני לא אגלה).
טיפים להמשך הדרך: איך להפוך מ”סתם מאזין” ל”מומחה לתיסלם ברמה של ויכוחים בבר”
קראתם עד כאן? יופי! אתם כבר עמוק בפנים.
עכשיו מה?
פשוט תשמעו! (כן, זה הטיפ הכי טוב)
תקשיבו לאלבומים שלהם: “רדיו חזק”, “תיסלם 2” (שהוא אלבום קצת אחר, אולי פחות המנוני אבל גם נהדר), וגם אלבומי הסולו שהגיעו אחר כך של החברים (במיוחד איז’ר אשדות ודני בסן).
תחפשו הופעות חיות שלהם מ פ ע ם!
אם תמצאו הקלטות (יש ברשת!), תראו את האנרגיה המטורפת שהייתה להם על הבמה. הם היו להקת הופעות מצוינת.
תנסו לקרוא את הראיונות איתם (במיוחד עם יאיר ניצני)
זה יכול לתת לכם הצצה לעולם המחשבות שלהם ולרקע של השירים. זה כמו די.וי.די אקסטרה לפיצ’רים.
תשוו אותם ללהקות אחרות מהתקופה (שוב, בלי להתנשא)
איך הם השתלבו בסצינה לצד כוורת (דור קודם אבל השפעה), בנזין, משינה, דורון גזית?
ההשוואה הזו יכולה לחדד את הייחודיות שלהם.
אל תפחדו לצחוק
זו מוזיקה שנועדה גם לגרום לך לחייך, לא רק להנהן בהערכה. אם שיר מסוים נשמע לכם מוזר או מצחיק, אתם כנראה בכיוון הנכון.
שאלות שאין לכם אומץ לשאול על תיסלם (אז שאלתי בשבילכם)
קבלו כמה שאלות נפוצות (או סתם כאלה שהמצאתי עכשיו כי זה מצחיק) ותשובות קצרות וקולעות.
ש: האם חברי תיסלם באמת ידעו לנגן, או שזה היה הכל קסם שנות השמונים וספריי לשיער?
ת: לגמרי ידעו לנגן! איז’ר אשדות נחשב לאחד הגיטריסטים הטובים בארץ גם אז, וגם שאר החברים היו מוזיקאים מקצועיים ומוכשרים. ספריי השיער היה רק בונוס, כנראה.
ש: מה זה לעזאזל “בלו נכון”?
ת: כנראה שזה משהו שיאיר ניצני חשב עליו ברגע מסוים והחליט שזה נשמע לו טוב. חלק מהקסם זה שזה לא מוסבר, וזה עדיין עובד. אל תנסו לנתח יותר מדי, פשוט תזרמו עם הבלו.
ש: האם הם התפרקו בגלל ריב על כסף או על מי מקבל את הסולו הכי ארוך?
ת: כמו הרבה להקות גדולות, היו מתחים ויצירתיות שגרמה לחברים לרצות ללכת לכיוונים שונים. איז’ר אשדות רצה להתמקד בהפקה וקריירת סולו, ודני בסן גם. זה קרה בצורה יפה יחסית, בלי צלחות עפות (לפחות לא בפומבי).
ש: האם יאיר ניצני תמיד היה כזה מצחיק, או שזה התחיל רק אחרי תיסלם?
ת: יאיר ניצני נולד מצחיק. הוא פשוט השתמש בכישרון הזה כדי לכתוב מילים לשירים. ואז הפך את זה לקריירה שלמה (טלוויזיה, רדיו, וכו’). אז כן, הוא כזה.
ש: האם יש להם שירים שאף אחד לא מכיר אבל הם גאוניים?
ת: בטח! האלבום “תיסלם 2″ פחות מוכר מ”רדיו חזק”, ויש בו פנינים כמו “שנה שנייה נפלה”, “ככלות הכל והכול”, “לא רוצה לגמור” ועוד. שווה לחפור קצת מעבר ללהיטים הגדולים.
ש: אם הייתי פוגש אותם היום, מה הייתי אומר להם?
ת: קודם כל, תודה. אחר כך, אולי לשאול אם “בלו נכון” זה שם קוד למשהו. ואז לבקש סלפי עם התסרוקת של פעם (רק מדני בסן, זה היה הסוד).
סיכום: אז מה למדנו היום?
למדנו שתיסלם היו לא סתם עוד להקה, אלא כוח טבע מוזיקלי ששינה את כללי המשחק.
הם הוכיחו שהומור, ציניות, גיטרות חדות, וסינתיסייזרים יכולים לחיות בהרמוניה מושלמת (או לפחות בקצב טוב).
הם נתנו לנו פסקול לשנות השמונים, ולחיים בכלל.
ואם הצלחתי לגרום לכם לחייך לפחות פעם אחת בזמן שקראתם את המדריך הזה, או גרוע מזה, גרמתי לכם ללכת ולשמוע “רדיו חזק” בלופ, אז עשיתי את שלי.
עכשיו לכו תשמעו אותם.
תנו ווליום.
ותזכרו: גם אם יש לכם לפעמים “פרצוף של טיפש”, זה כנראה אומר שאתם פשוט בני אדם. וגם על זה אפשר לכתוב שיר.
יאללה, תתחילו להאזין. ותודה שהגעתם עד כאן. מגיע לכם סוכריה על מקל בצורת כלי נגינה כלשהו.