טכניקות פדל בסיסיות לפסנתרנים מתחילים: מדריך מקיף

ברוכים הבאים למסע המטורף לעולם הפדלים של הפסנתר.
כן כן, אותן שלוש דוושות מוזרות שם למטה.
אולי חשבתם שהחלק המסובך זה רק האצבעות על הקלידים.
פחחח, אם רק ידעתם.
אבל אל דאגה!
המדריך הזה כאן כדי לפתוח לכם את הראש.
ולא במובן הכואב של המילה.
נסביר הכול בשפה של בני אדם.
עם קצת הומור.
הרבה הומור, למעשה.
כי אם אי אפשר לצחוק על זה, אז בשביל מה אנחנו כאן?
בסוף המדריך הזה, לא רק שתבינו מה הפדלים עושים.
אתם תתחילו להשתמש בהם כמו מקצוענים.
או לפחות כמו מישהו שראה את זה ביוטיוב.
מוכנים? בואו נתחיל לדרוך (תרתי משמע).

פדלים לפסנתרנים מתחילים: הדבר הכי פחות מפחיד במוזיקה (הבטחה!)

אוקיי, הודאה קטנה: רוב האנשים שמתחילים ללמוד פסנתר מתמקדים בקלידים. בצדק! שם קורה כל הקסם (וכל הטעויות המביכות). הפדלים? הם שם למטה. נוחים להנחת רגליים כשעייפים. לפעמים לוחצים עליהם בטעות ופתאום הכול נשמע מוזר. אז למה, לעזאזל, צריך לטרוח בכלל ללמוד אותם? התשובה פשוטה: הם כמו הסוד הקטן והמלוכלך שהופך צלילים סתמיים למוזיקה. בלעדיהם, הפסנתר שלכם נשמע כמו מכונת כתיבה עצבנית. איתם, הוא יכול להישמע כמו… ובכן, פסנתר! הם מוסיפים צבע, עומק, רגש, ולפעמים גם בלאגן נורא. אבל זה חלק מהכיף! אל תתנו להם להפחיד אתכם. הם רק דורשים קצת הבנה, קצת תיאום (בין הרגל ליד, מבצע קשה בפני עצמו), והרבה הרבה התנסות (שתכלול כנראה גם הרבה צלילים מזעזעים בהתחלה. סורי, שכנים!).

הפדל הימני: הבוס הגדול, הפדל הכי פופולרי (ואחראי להרבה רעש)

קבלו במחיאות כפיים (או סתם בהינד ראש עייף) את הפדל הימני! זה הפדל שתראו כמעט בכל פיסת תווים, זה שמלמדים עליו קודם, וזה שרוב הסיכויים שתשתמשו בו הכי הרבה. השם הרשמי שלו הוא “פדל ססטיין” (Sustain Pedal), או בעברית צחה, פדל התמדה. למה התמדה? כי הוא גורם לצלילים להתמיד. להמשיך להישמע. לנצח! (בערך). דמיינו שאתם לוחצים על קליד. כשהאצבע עוזבת, הצליל נגמר, נכון? לא אם הפדל הזה לחוץ! הוא משחרר את כל ה”דאמפרים” (אטמים קטנים שעוצרים את הרטט של המיתרים) ומאפשר לכל המיתרים לרטוט בחופשיות. התוצאה? צליל עשיר יותר, מלא יותר, כזה שנשאר באוויר כמו הריח של קפה טוב בבוקר. או כמו הענן אבק שנשאר אחרי שדרכתם עליו בטעות. תלוי איך משתמשים בו.

מה לעזאזל הוא עושה? קסם, בלאגן, וכל מה שביניהם

במילים פשוטות, הפדל הימני לחוץ = הצלילים נשארים. האצבעות שלכם יכולות לקפוץ לקפה (אל תעשו את זה!), אבל התווים שהקשתם ימשיכו להדהד. זה מה שנותן לפסנתר את הסאונד העשיר וההרמוני שלו. כשלתם על אקורד יפה ורציתם שהוא ימלא את החלל? זה הפדל בשבילכם. ניגנתם מלודיה ורציתם שהיא תזרום ותתחבר בלי רווחים מעצבנים? גם זה הפדל הזה. הוא כמו דבק שקוף לצלילים. אבל כמו כל דבק טוב, אם משתמשים בו יותר מדי, הכל נהיה דביק ומגעיל. או במקרה שלנו, צלילים שונים מתערבבים זה בזה והופכים לבליל רעש נוראי שגורם גם לכלבים ברחוב לברוח. אז כן, הוא אחראי גם על הקסם וגם על הבלאגן. הכל תלוי בכם, הקוסמים המתלמדים (או החרשנים חסרי המזל).

איך משתמשים בו נכון? הרגל הנכונה, בזמן הנכון, וקצת תחושה

אז איך לומדים לרקוד עם הדוושה הזאת? קודם כל, משתמשים בעקב של הרגל הימנית כנקודת עוגן על הרצפה. כף הרגל הקדמית לוחצת על הפדל. זה נותן לכם יציבות ושליטה. עכשיו לטיימינג, החלק שגורם לרוב המורים למוזיקה להתקף לב קל. הטעות הכי נפוצה של מתחילים היא ללחוץ על הפדל *לפני* או *בדיוק עם* לחיצת הקליד הבא. זה גורם לצלילים הקודמים לא להתנקות, והכל נשמע כמו מרק צלילים. הסוד הוא ללחוץ על הפדל *מיד אחרי* שהקשתם על האקורד או התו החדש, ובמקביל להרים את האצבע מהקלידים הקודמים. הרגל והיד צריכות לעבוד כמעט ביחד, אבל הרגל תמיד צעד אחד מאחורי היד. תחשבו על זה ככה: היד מנגנת, הרגל מנקה את הבלאגן הקודם ואז שומרת על הצליל החדש. לוחצים-הקשתם, מרימים-לוחצים. שוב ושוב. זה דורש תרגול, תאמינו לי. בהתחלה תתבלבלו, תלחצו מוקדם מדי, תלחצו מאוחר מדי, תלחצו על הכל. זה נורמלי. גם לפסנתרנים הכי גדולים היו רגעים שנשמעו כמו פיל שיכור רוקד על קלידים.

טעויות נפוצות: מדריך למשתמש ב”איך להרוס שיר עם פדל אחד”

• הגישה ה”אול-אין”: ללחוץ על הפדל בהתחלה ולהשאיר אותו לחוץ עד שהשיר נגמר. התוצאה: בליל צלילים מבעית שאפשר לשמוע רק עם אטמי אוזניים עשויים מבטון. זה כמו לשים את כל המצרכים מהמקרר בסיר אחד ולצפות שייצא תבשיל גורמה.
• לחיצה מוקדמת מדי: לוחצים על הפדל לפני שהקשתם את התו החדש. זה מנקה את הצלילים הקודמים בדיוק ברגע שהם היו אמורים להישמע. התוצאה: קטעים שיישמעו קטועים או מרוחים באופן מוזר.
• אי לחיצה בכלל: פשוט לשכוח מהפדל. התוצאה: מוזיקה יבשה, לא מעניינת, וחסרת נשמה. כמו שיחה עם רובוט.
• לחיצה על הכל: משתמשים בפדל בכל תו ותו. התוצאה: בדרך כלל חוזרים לטעות הראשונה. לא כל תו צריך פדל. לא כל שיר צריך פדל כל הזמן.

תרגילים שיעזרו לכם לא להישמע כמו… ובכן, כמו בטעות 1

הדרך הכי טובה לשלוט בפדל הימני היא להתחיל עם תרגילים פשוטים.

• תרגיל האקורדים האיטי: נגנו אקורד ביד ימין (או שמאל, או שתיהן). הקשיבו לו. כשהאצבעות עוזבות, לחצו על הפדל. הקשיבו איך הצליל ממשיך. עכשיו הרימו את הפדל. הקשיבו איך הצליל נגמר. חזרו על זה. הרגישו את הקשר בין הלחיצה על הפדל להמשך הצליל.
• תרגיל האקורדים המתחלפים: נגנו אקורד (נניח דו מז’ור). כשהאצבעות עוזבות את הדו מז’ור, לחצו על הפדל. עכשיו, *מיד אחרי* שהרגל לחצה על הפדל, נגנו אקורד אחר (נניח סול מז’ור). כשהאצבעות לוחצות על הסול מז’ור, הרימו את הפדל הקודם ומיד לחצו על הפדל מחדש. המטרה היא שלא יהיה רגע שבו אין פדל (הצלילים מתים) וגם שלא יהיה רגע שבו שני האקורדים נשמעים ביחד (בליל צלילים). זה דורש קואורדינציה רגל-יד. בהתחלה זה ירגיש מסורבל ומעצבן. זה יעבור. (אולי).
• תרגיל הסולמות עם פדל: נגנו סולם איטי. השתמשו בפדל פעם אחת בכל אוקטבה, או בכל ארבעה תווים. נסו לנקות את הצלילים של האוקטבה הקודמת בדיוק כשאתם מתחילים את הבאה. הקשיבו טוב! האוזן שלכם היא המורה הכי טובה (והכי ביקורתית).

הפדל השמאלי: הפדל השקט, העדין, שלפעמים שוכחים שהוא קיים

עוברים לפדל השמאלי! זה הפדל שנמצא בצד השני של הפסנתר. קוראים לו “פדל אונה קורדה” (Una Corda), שזה מאיטלקית ל”מיתר אחד”. בפסנתרי כנף, לחיצה עליו גורמת לפטישים לזוז הצידה מעט, וכך במקום להכות בשלושה מיתרים (שיוצרים יחד את צליל אחד בקלידים הגבוהים יותר), הפטיש מכה רק בשני מיתרים, או אפילו באחד (בקלידים הנמוכים יותר). התוצאה? צליל שקט יותר, עדין יותר, ובעל גוון שונה במקצת. בפסנתרים עומדים (הרגילים, שיש ברוב הבתים), הפדל השמאלי עושה משהו קצת שונה – הוא מקרב את הפטישים למיתרים, וכך החבטה חלשה יותר והצליל שקט יותר. בשני המקרים, המטרה היא להשיג צליל רך יותר, כזה שמתאים לקטעים שקטים, ליריים, או מלנכוליים.

מה הוא עושה ולמה כדאי לשים לב אליו? הדרך שלכם לסאונד סודי

אז למה הוא מעניין אותנו? כי הוא מוסיף רבדים נוספים לנגינה. במקום פשוט לנגן חזק או חלש, אתם יכולים לנגן באותו עוצמת נגינה אבל עם גוון אחר, רך יותר. הוא כמו פילטר שמנמיך את העוצמה ומלטף את הסאונד. בקטעים רומנטיים, כשרוצים לנגן בעדינות, הפדל השמאלי הוא חברכם הטוב ביותר. הוא מאפשר לכם לרדת בעוצמה בלי לאבד את הדינמיקה (ההבדלים בין חזק לחלש) של הידיים. הוא שימושי במיוחד כשצריך לנגן משהו ממש ממש שקט, כי רק לחיצה חלשה על הקלידים לבד לא תמיד מספיקה כדי להגיע לעוצמה המינימלית הרצויה.

מתי להשתמש בפדל השמאלי? לא כל הזמן, בטח שלא בטעות

השימוש בפדל השמאלי פחות שכיח מהפדל הימני. בדרך כלל, התווים יסמנו מתי להשתמש בו עם הסימון Una Corda (ללחוץ) ו-Tre Corde (שלושה מיתרים – לשחרר). משתמשים בו בעיקר בקטעים שבהם המלחין רוצה גוון צליל מיוחד או עוצמה מאוד נמוכה. הוא לא נועד “לתקן” נגינה חזקה מדי, אלא ליצור אפקט מסוים. אל תשתמשו בו סתם כי בא לכם. תחשבו עליו כעל תבלין יקר – משתמשים בו במשורה ולמטרה מסוימת. מתחילים נוטים לשכוח ממנו לגמרי, וזה בסדר גמור בהתחלה. אבל כשמתקדמים קצת, כדאי להתחיל להתנסות איתו ולראות (או יותר נכון, לשמוע) איך הוא משנה את הסאונד. הוא יכול להוסיף נופך של מסתורין או אינטימיות ליצירה.

הפדל האמצעי: הפדל המסתורי, המבלבל, והכזה שרוב הזמן לא קיים (או שעושה משהו אחר לגמרי)

והנה מגיע הפדל האמצעי! הפדל החידתי! הפדל שמעורר הכי הרבה שאלות, וגם הכי הרבה כתפיים מורמות בחוסר הבנה. בפסנתרי כנף, הפדל האמצעי נקרא “פדל סוסטנוטו” (Sostenuto Pedal). הוא אמור לעשות משהו ממש מגניב ומסובך: להאריך צלילים *מסוימים* שלחצתם עליהם *ברגע* הלחיצה על הפדל, בזמן שצלילים אחרים שהקשתם *אחרי* הלחיצה על הפדל לא מושפעים ונשארים יבשים. דמיינו שאתם רוצים להחזיק צליל בס ופתאום לנגן עליו מלודיה קצרה. עם הפדל הימני, כל המלודיה תתערבב עם הבס. עם הסוסטנוטו, רק הבס ימשיך להישמע, והמלודיה תישאר צלולה. נשמע מדהים, נכון?

מה הוא אמור לעשות? הסוסטנוטו: כן מחזיק, לא מחזיק, מי יודע?

התיאוריה של הסוסטנוטו היא שברגע שלחצתם עליו, הוא “זוכר” את כל התווים שהאצבעות שלכם לוחצות עליהם *בדיוק באותו רגע* ומשחרר רק את הדאמפרים של התווים האלה. כל תו שתקשו אחר כך לא יושפע מהפדל. זה מאפשר מרקמים מוזיקליים מורכבים ועשירים, שבהם חלקים מהמוזיקה נשארים מהדהדים וחלקים אחרים יבשים ופריכים. נשמע כמו משהו שרק פסנתרנים מקצועיים במיוחד משתמשים בו, וזה די נכון. רוב המוזיקה הסטנדרטית לפסנתר לא דורשת שימוש בפדל הזה.

האם בכלל יש לכם כזה? המציאות כואבת לפעמים

עכשיו לקטע המצחיק (או המאכזב, תלוי בכם): ברוב הפסנתרים העומדים, הפדל האמצעי הוא בכלל לא פדל סוסטנוטו. הוא בדרך כלל פדל “שקט”. לחיצה עליו מפעילה מנגנון שמוריד רצועת לבד או בד בין הפטישים למיתרים, וכך כל הפסנתר נשמע שקט בהרבה. זה שימושי לתרגול בלי להטריד את כל מי שגר איתכם או לידכם. יש פסנתרים עומדים יקרים יותר שבהם הפדל האמצעי הוא כן סוסטנוטו, אבל זה לא המצב הנפוץ. איך תדעו? תבדקו! תלחצו על תו נמוך, תחזיקו את האצבע, תלחצו על הפדל האמצעי, שחררו את האצבע. אם התו ממשיך להישמע, ובזמן הזה אתם יכולים לנגן צלילים גבוהים יותר שלא ממשיכים להישמע אחרי שהאצבעות עזבו – מזל טוב! יש לכם סוסטנוטו! אם הצליל של התו הנמוך הפסיק להישמע כששחררתם את האצבע (למרות שהפדל לחוץ), כנראה שיש לכם פדל שקט רגיל.

צריכים להתעסק איתו בתור מתחילים? (רמז: כנראה שלא)

התשובה הקצרה והמשמחת (או המאכזבת, שוב תלוי בכם) היא: כנראה שלא. בתור מתחילים, אתם צריכים קודם כל לשלוט בפדל הימני כמו אלופים. הפדל השמאלי בא אחרי זה, כשתרצו להוסיף גוון. הפדל האמצעי? רוב המורים אפילו לא מלמדים עליו בשנים הראשונות, כי הוא פשוט לא רלוונטי לרוב היצירות הבסיסיות. אלא אם כן אתם מתכננים לנגן מיד את היצירות המורכבות ביותר של ליסט, אתם יכולים להתעלם ממנו בנתיים ולהתמקד בחברים הימני והשמאלי שלו. אם יש לכם פדל שקט במקום סוסטנוטו, זה בכלל מצוין! השתמשו בו כדי לתרגל בשעות מאוחרות בלי לקבל תלונות. זה שימוש פרקטי הרבה יותר עבור מתחילים.

טכניקות פדל שמעוצבות כאילו אתם פרופסורים למוזיקה (אבל הן לגמרי לגיטימיות)

אחרי שלמדתם את היסודות של הפדלים הבודדים, הגיע הזמן לשלב אותם ולהשתמש בטכניקות קצת יותר מתקדמות. אל תבהלו מהשמות המפוצצים. זה פחות מפחיד מלבנות רהיטי איקאה בלי הוראות.

פדלינג לגטו: הדרך לגרום למוזיקה שלכם לזרום כמו חמאה מומסת

זוהי טכניקת השימוש בפדל הימני (הססטיין) בצורה הכי נפוצה והכי חשובה. מטרתה לחבר את הצלילים בצורה חלקה, כך שלא יהיו רווחים ביניהם. כמו שכתבנו קודם: אתם מנגנים אקורד/תו, מרימים את האצבעות, ומיד אחרי שהאצבעות עזבו *ולפני* שנגנתם את הצליל הבא, אתם מרימים את הפדל הקודם ומיד לוחצים על הפדל החדש. המפתח הוא “מיד אחרי שהאצבעות עזבו”. השאיפה היא שהרמת הפדל ונגינת התו החדש יקרו בו זמנית, ואז לחיצת הפדל החדש תבוא מיד לאחר מכן. זה כמו ללכת – הרגל הקודמת עוזבת את הקרקע בדיוק כשהרגל החדשה נוחתת, ואז שתיהן לרגע באוויר לפני שהרגל החדשה מקבלת משקל מלא. רק עם רגל אחת (שלכם) ושתי “רגליים” (הצלילים). התוצאה היא צלילים שמתחברים בצורה מושלמת, ללא רווחים (שנשמעים כמו נשימות מוזרות במוזיקה) וללא התנגשות (שנשמעת כמו צפצוף ארוך ומעצבן).

פדלינג סינקופטי: הריקוד המקורי של הרגל והיד

זו בעצם אותה טכניקה של פדלינג לגטו, רק שמבטאים אותה אחרת כדי להדגיש את העיתוי. במקום לחשוב “אצבעות עזבו, פדל למטה”, חושבים “אצבעות לחצו, פדל למטה”. זה נשמע כמו אותו הדבר, אבל התחושה אחרת. בטכניקה הזאת, הפדל נלחץ *בדיוק ברגע* שהאצבעות לוחצות על הצליל החדש, או אפילו מילישנייה *אחרי*. זה נקרא סינקופטי כי הלחיצה על הפדל “נדחית” ביחס ללחיצה על הקליד הקודם. התוצאה זהה – חיבור חלק של צלילים – אבל הדרך להגיע לשם מבחינה תחושתית היא קצת שונה. הרבה פסנתרנים מוצאים שקל להם יותר להשתמש ב”פדלינג סינקופטי” כי זה מתאים יותר לריתמיקה של הנגינה. תתנסו בשתי הדרכים ותראו מה עובד בשבילכם. העיקר זה לשמוע שהצלילים מתחברים יפה בלי בלאגן.

עוד כמה שמות מפוצצים כדי שתשמעו חכמים:

• פדלינג חלקי (Half Pedaling): במקום ללחוץ את הפדל הימני עד הסוף, לוחצים אותו רק חצי הדרך. זה משחרר את הדאמפרים רק חלקית, ומאפשר רמה עדינה יותר של הדהוד וחיבור צלילים. שימושי במיוחד בקטעים מהירים או כאלה שבהם רוצים רק קצת עומק ולא את כל הבלאגן. דורש הרבה שליטה ו”אוזן” טובה.
• פדלינג מהיר (Flutter Pedaling / Vibrato Pedaling): ללחוץ ולשחרר את הפדל הימני במהירות רבה וברצף. יוצר אפקט של הדהוד מהיר שמוסיף עומק וגוון לצליל בלי שהוא יהפוך למעורפל מדי. משתמשים בו בעיקר בקטעים מאוד וירטואוזיים ומהירים. נראה מגניב כשעושים את זה נכון.

איך לתרגל פדלים בלי להפוך למטריד מוזיקלי (ובלי להתייאש)

אוקיי, אז הבנתם את התיאוריה. עכשיו לחלק הפחות זוהר: התרגול. לתרגל פדלים בהתחלה יכול להיות מתסכל. הצלילים יתערבבו, הטיימינג יהיה גרוע, ואתם תרגישו שהרגל שלכם עושה מה שהיא רוצה והיא בטוח לא מתואמת עם הידיים שלכם. זה נורמלי לחלוטין. אל תתייאשו! תחשבו על זה כעל ללמוד ללכת שוב. זה לוקח זמן, ויהיו נפילות (מוזיקליות).

התחילו לאט, צליל נורא זה חלק מהתהליך

הטיפ הכי חשוב: התחילו לאט! לאט מאוד! קחו קטע מוזיקה פשוט (אפילו רק ארבעה תווים או שני אקורדים מתחלפים), והתמקדו אך ורק בטיימינג של הרגל והידיים. נגנו את הקטע בקצב איטי פי כמה וכמה מהקצב המקורי. הקשיבו היטב! האם הצלילים מתחברים חלק? האם יש רגע של שקט בין האקורדים? האם הם מתנגשים ויוצרים בליל? אם זה נשמע רע, זה מצוין! זה אומר שאתם שומעים את הטעויות שלכם. עכשיו נסו לתקן. נגנו את אותו קטע שוב ושוב ושוב, לאט, והתאימו את הטיימינג של הרגל עד שהצלילים נשמעים נקיים וחלקים. רק אחרי שזה נשמע טוב בקצב איטי, תתחילו להגביר טיפה את הקצב.

הקשיבו טוב! האוזן שלכם היא המבקר הכי קשוח (והכי צודק)

תרגול פדלים הוא ברובו תרגול של האוזן. אתם חייבים להקשיב לתוצאה של הלחיצות שלכם. מה קורה כשאתם לוחצים מוקדם מדי? מה קורה כשאתם לוחצים מאוחר מדי? מה קורה כשאתם מרימים את הפדל? הקשיבו לצליל בתחילת כל אקורד חדש. הוא אמור להיות נקי מהצלילים הקודמים. אם הוא לא, הטיימינג של הרמת הפדל שלכם היה מאוחר מדי. אם נשמע רגע של שקט מעצבן, הטיימינג של לחיצת הפדל היה מאוחר מדי. הקשיבו לפסנתרנים מקצועיים (בהקלטות או בהופעות). שימו לב איך המוזיקה שלהם זורמת. נסו לחקות את התחושה הזו.

תרגילים שלא יגרמו לכם לרצות לזרוק את הפסנתר מהחלון

• פדלינג על תו אחד: נגנו תו, לחצו על הפדל הימני, שחררו אצבע, הרימו פדל. שוב ושוב. התמקדו בלחיצה ובהרמה של הפדל.
• פדלינג על שני אקורדים: כמו בתרגיל האקורדים המתחלפים שתיארנו קודם, אבל עשו את זה הרבה. מאות פעמים אם צריך. עד שזה מרגיש אוטומטי והצלילים נקיים.
• פדלינג על קטע מוכר: קחו שיר שאתם כבר מנגנים טוב (אפילו “מרי למבה קטנה”). נסו להוסיף לו פדל הימני. תחילה בזהירות, רק בנקודות ברורות שבהן האקורדים מתחלפים. הקשיבו לתוצאה. האם זה נשמע טוב יותר?
• תרגול בפדלינג חלקי: נסו את תרגיל האקורדים המתחלפים עם פדלינג חלקי. לחצו את הפדל רק עד חצי הדרך. האם אתם שומעים הבדל? האם הצלילים נקיים באותה מידה?

הקליטו את עצמכם: כן, זה מביך, אבל זה עובד

אחת הדרכים הכי יעילות לזהות טעויות פדלינג היא להקליט את עצמכם. כן, אני יודע, לשמוע את עצמכם מנגנים יכול להיות מביך כמו לשמוע את עצמכם מדברים בהקלטה. אבל כשאתם מנגנים, אתם מרוכזים בלחיצת הקלידים, בתווים, בקצב. אתם לא תמיד מקשיבים מספיק טוב לאיך שהפדל משפיע. הקלטה מאפשרת לכם לשמוע את הנגינה שלכם כאילו אתם מישהו אחר. האם יש רעש כשאתם מחליפים אקורדים? האם הצלילים נשמעים מעורפלים? האם הם יבשים מדי? אל תפחדו לשמוע את הטעויות שלכם. הן החברים הכי טובים שלכם במסע הזה, כי הן מראות לכם על מה לעבוד.

7 סודות פדל שהמורים לא תמיד מספרים (כי הם רוצים שתשלמו על עוד שיעורים? סתם, בצחוק!)

אז הנה כמה טיפים ורעיונות שונים על פדלים, שילוב של ידע מעשי, קצת ציניות, והרבה ניסיון (מלשמוע תלמידים מנגנים עם פדל בצורות הכי יצירתיות שיש).

• סוד 1: לפעמים, לא להשתמש בפדל זה השימוש הכי טוב בו. יש קטעים שצריכים להישמע יבשים, “סטקאטו” (קצרים וקופצניים), או פשוט נקיים לחלוטין. אל תרגישו שאתם חייבים להשתמש בפדל הימני כל הזמן.
• סוד 2: הפדלים הם לא רק בשביל להחזיק צלילים או לשקט. הם גם בשביל ליצור מעברים חלקים, להדגיש ביטויים מוזיקליים, ולבנות מתח. פדל קצרצר (ללחוץ ולשחרר מיד) יכול להוסיף נופך של הדהוד בלי למרוח את הצליל.
• סוד 3: רעש הפדל עצמו זה דבר אמיתי. כן, לפעמים הפדל עצמו עושה רעש של חריקה או נקישה כשלוחצים ומשחררים אותו. זה קורה לכולם, במיוחד בפסנתרים ישנים. בהופעה חיה זה פחות משנה, אבל בהקלטות זה יכול להיות מבאס. אין הרבה מה לעשות חוץ מלשמן את המנגנון (תנו לפסנתרן לעשות את זה) או פשוט לנסות להיות עדינים יותר בלחיצה ושחרור.
• סוד 4: פדל חלקי הוא האס הסודי שלכם. במקום רק “הכל או כלום” עם הפדל הימני, ללמוד להשתמש בפדל חלקי נותן לכם המון שליטה על גוון הצליל. זה קשה יותר, אבל שווה את זה.
• סוד 5: הפדל האמצעי בפסנתרים עומדים הוא החבר הכי טוב של השכנים שלכם. אם יש לכם פדל שקט (ולא סוסטנוטו), תשתמשו בו! עדיף לתרגל הרבה בשקט מאשר לתרגל קצת חזק ולקבל תלונות מהשכנים (או מבני הבית).
• סוד 6: יש הבדל עצום בין פדלים של פסנתרי כנף לפסנתרים עומדים. ואפילו בין דגמים שונים. בפסנתרי כנף הפדלים מתוחכמים יותר (במיוחד הססטיין והסוסטנוטו). בפסנתרים עומדים הם פשוטים יותר. אל תצפו שהפדלים שלכם יתנהגו בדיוק כמו בפסנתר כנף באולם קונצרטים (אלא אם כן אתם מתאמנים על אחד כזה. במקרה הזה, תהנו, ונקנא בכם בשקט).
• סוד 7: הידוק כסא הפסנתר הכרחי לפדלינג טוב. אוקיי, זה לא סוד פדל, אבל זה סוד הישרדות לפסנתרנים. אם הכסא שלכם מתנדנד, קשה מאוד לשמור על רגל יציבה ושליטה בפדל. תדאגו שהכסא יציב ומתכוונן לגובה הנכון.

שאלות ששורפות לכם על הפדלים (ותשובות שיגרמו לכם לצחוק… או לא)

הגענו לחלק החביב על כולם – שאלות נפוצות, עם התשובות הכי כנות (והכי פחות רשמיות) שיש לנו לתת.

ש: אני לא בטוח אם יש לי פדל סוסטנוטו או פדל שקט. איך אני יודע?

ת: לחצו על תו נמוך (נניח דו נמוך) ביד אחת. החזיקו את האצבע לחוצה. בזמן שהאצבע עדיין על הקליד, לחצו על הפדל האמצעי. עכשיו שחררו את האצבע מהדו הנמוך, אבל השאירו את הפדל לחוץ. נגנו כמה תווים אחרים (נניח סולם ביד השנייה). אם הדו הנמוך ממשיך להדהד לבד, בזמן שהתווים החדשים שנגנתם לא ממשיכים להדהד אחרי שהרמתם את האצבע – מזל טוב, יש לכם פדל סוסטנוטו! אם הדו הנמוך הפסיק להדהד ברגע שהרמתם את האצבע (למרות שהפדל לחוץ), ויש לכם פדל אמצעי בכלל – כנראה שיש לכם פדל שקט. אם אין לכם פדל אמצעי בכלל… ובכן, אז אין לכם. פשוט ככה.

ש: הפדל הימני שלי גורם להכל להישמע כמו קקופוניה נוראית. מה אני עושה לא נכון?

ת: ברוכים הבאים למועדון! 99% מהפסנתרנים המתחילים עוברים את זה. הסיכוי הכי גבוה הוא שאתם לוחצים על הפדל מוקדם מדי או לא מרימים אותו בזמן. זכרו את הכלל: הרגל עובדת קצת *אחרי* היד. נגנו, שחררו אצבעות, לחצו פדל (חדש). תרגלו לאט מאוד, והקשיבו היטב לנקודת הזמן שבה אתם מרימים את הפדל הקודם ולוחצים על החדש. זה עניין של דיוק של מילישנייה.

ש: מתי בדיוק צריך להשתמש בפדל השמאלי? התווים לא תמיד מסמנים את זה.

ת: אם התווים לא מסמנים, השימוש בפדל השמאלי הוא לרוב עניין של פרשנות מוזיקלית וטעם אישי. השתמשו בו בקטעים שאתם מרגישים שצריכים להישמע שקטים, עדינים, חולמניים, או אפילו קצת עצובים. הוא מוסיף גוון. נסו לנגן קטע רגיל, ואז לנגן אותו עם הפדל השמאלי לחוץ. שמעתם את ההבדל? אם זה מוצא חן בעיניכם ומתאים לאווירה שאתם רוצים ליצור – לכו על זה! רק אל תשתמשו בו כדי להסתיר נגינה לא מדויקת.

ש: האם אפשר ללחוץ על יותר מפדל אחד בו זמנית?

ת: טכנית? כן. מוזיקלית? לרוב לא. השילוב הכי נפוץ (ולפעמים היחיד הגיוני) הוא שימוש בפדל הימני והשמאלי יחד. זה יוצר צליל שקט *וגם* מהדהד. זה יכול להתאים לקטעים ליריים מאוד, אינטימיים, שדורשים גם עדינות וגם עומק. לחיצה על הפדל האמצעי עם אחרים… ובכן, אם יש לכם פדל סוסטנוטו אתם יכולים להתנסות, אבל זה לרוב לא יישמע טוב אלא אם כן אתם יודעים בדיוק מה אתם עושים. אם יש לכם פדל שקט במקום אמצעי, אז לחיצה על הימני והאמצעי פירושה לנגן חזק, מהדהד, ושקט בו זמנית, שזה קצת סותר… או שפשוט אחד הפדלים מבטל את השני. בקיצור, בתור מתחילים, התמקדו בפדלים בנפרד או בשילוב ימני+שמאלי וזהו.

ש: הרגל שלי מתעייפת מללחוץ על הפדלים. זה נורמלי?

ת: בהחלט! הרגל שלכם לא רגילה לעשות את התנועות האלה. כמו כל שריר שלא השתמשתם בו, הוא יתעייף בהתחלה. תמשיכו לתרגל, ותראו שהיא תתחזק ותתרגל. ודאו שאתם יושבים בגובה הנכון ושהעקב מונח היטב על הרצפה ליציבות. זה עוזר להפחית את המאמץ.

ש: האם יש תמיד שלושה פדלים בפסנתר?

ת: ברוב הפסנתרים המודרניים יש שלושה פדלים. בפסנתרים ישנים מאוד יכולים להיות רק שניים (ימני ושמאלי). בפסנתרים דיגיטליים זה יכול להשתנות, אבל לרוב יש להם לפחות פדל ססטיין אחד (ולפעמים גם את השמאלי והאמצעי, או אפילו אפשרות לחבר עוד פדלים). אז לא תמיד, אבל לרוב כן.

ש: איך אני יודע כמה עמוק ללחוץ את הפדל הימני?

ת: לרוב, לוחצים את הפדל הימני עד הסוף למטה (Full Pedaling). אבל לפעמים, כמו שהזכרנו ב”פדלינג חלקי”, יש סיטואציות שבהן תלחצו רק חלקית. זה תלוי בהשפעה שאתם רוצים ליצור וצליל שאתם רוצים לשמוע. ככל שתלחצו יותר, הצלילים יהדהדו יותר ויתערבבו יותר. ככל שתלחצו פחות, ההדהוד יהיה עדין יותר. שוב, האוזן היא המדריך הכי טוב. תנסו ללחוץ עד הסוף, ואז חצי הדרך, ולהקשיב להבדל.

מה הלאה? לאן ממשיכים עכשיו שהפדלים כבר לא אויבים מושבעים שלכם?

אז קראתם את כל המדריך (או לפחות דפדפתם בו בזמן שלחצתם על הפדלים רנדומלית). מה עושים מכאן? המסע לפדלינג מושלם הוא ארוך, אבל הוא לגמרי שווה את זה.

תמשיכו להתנסות!

הדבר הכי חשוב הוא להמשיך לתרגל ולהתנסות. קחו יצירות שונות ונסו להוסיף פדל. לפעמים התווים מציינים מתי, ולפעמים לא – ואז זה הזמן שלכם להיות יצירתיים ולראות איך אתם מרגישים שהפדל ישרת את המוזיקה בצורה הטובה ביותר. אל תפחדו לטעות. מטעויות לומדים הכי הרבה (לפעמים בדרך הקשה, ולפעמים בדרך המצחיקה).

הקשיבו למוזיקה אחרת (ושימו לב לפדלים!)

עכשיו כשאתם מודעים לקיום של הפדלים והשפעתם, האזינו להקלטות של פסנתרנים מקצועיים. נסו לשמוע איך הם משתמשים בפדלים. מתי הצלילים נשארים? מתי הם נקיים? איזה גוון צליל הם משיגים? זה יכול לתת לכם השראה ורעיונות.

מצאו מורה טוב (עם חוש הומור, זה חשוב!)

מדריך כתוב, מצחיק ככל שיהיה, לא יכול להחליף מורה טוב שישמע אתכם בזמן אמת ויתקן את הטעויות שלכם. מורה לפסנתר ששם לב לפדלינג ויודע להסביר ולתקן זה אוצר. חפשו אחד כזה. ואם הוא גם מצחיק, בכלל זכיתם בלוטו.

אל תתייאשו! אף אחד לא נולד פסנתרן (או פדלן) על!

תהליך הלמידה לוקח זמן. יהיו ימים שתרגישו שאתם לא מתקדמים בכלל. זה בסדר. כולם מרגישים ככה לפעמים. תמשיכו לתרגל בקביעות, אפילו קצת כל יום. ההתמדה משתלמת. וזכרו, המטרה היא לא להיות מושלמים מהר, אלא להשתפר בהתמדה (כן, כמו פדל ססטיין!).

ועכשיו… לכו לנגן! (עם פדלים!)

זהו! סיימנו את המסע המפרך והמצחיק (לפחות בשבילי) בעולם הפדלים.
עכשיו הגיע החלק שלכם.
לכו אל הפסנתר שלכם.
שימו את הרגליים על הפדלים.
זכרו את מה שלמדתם.
והתחילו לנגן.
בזהירות בהתחלה.
עם הרבה הקשבה.
עם סבלנות.
ואל תשכחו לצחוק על הטעויות של עצמכם.
כי מוזיקה אמורה להיות גם כיף.
אפילו החלק של הפדלים.
בהצלחה ענקית!
ולא לשכוח להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
(האטמים עליי).