מאחורי הקסם: הכימיה בין חברי כוורת: גאונות מוזיקלית ובימתית

מוכנים לצלול?
לא סתם לצלול, אלא לצלול לתוך הראש של שבעה (טוב, לפעמים שישה וחצי) גאונים מטורפים שהצליחו איכשהו לא לריב מספיק כדי ליצור את פס הקול של מדינה שלמה.
אנחנו מדברים על כוורת, כמובן.
הלהקה שהוכיחה שגם עם גיטרה מקרטון, אקורדים שבורים וחוש הומור עצמי מפותח, אפשר להגיע לפסגה.
ולהישאר שם עשרות שנים.
אבל מה עמד מאחורי הקסם הזה?
איך יצאו מחדר חזרות אחד כל כך הרבה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל?
ומה, לעזאזל, עבר להם בראש כשהם כתבו את “המגפיים של ברוך”?
בדיוק בשביל זה אנחנו כאן.
כדי לפצח את הקוד.
לנתח את הכימיה המוזיקלית והבימתית שהפכה את כוורת לתופעה.
הבטיחו לעצמכם שעה קלה של צחוק, געגוע, ואולי גם טיפה השכלה מוזיקלית על הדרך.
אל תדאגו, זה לא כואב.
במיוחד כשאני מסביר את זה.
נתחיל?

שבעת המופלאים (או השישה וחצי הנעלמים): מי זאת כוורת לעזאזל?

אוקיי, למי שלא בטוח, או שהיה במאדים בשנייה שהלהקה הזאת עלתה לשידור (לפני עידן הסטרימינג, כן ילדים, פעם היו דברים כאלה).
כוורת הייתה לא סתם להקה.
היא הייתה תופעת טבע.
סוג של מגה-הרכב על.
עם שבעה חברים.
שבעה!
תנסו אתם לנהל קבוצת וואטסאפ של שבעה אנשים ולהישאר שפויים.
עכשיו תכפילו את זה בלחץ של הופעות, חזרות, כתיבה משותפת, ונסיעות באוטובוס מסריח.
כדי להצליח ככה, הם היו צריכים משהו מעבר לכישרון.
הם היו צריכים כימיה.
והכימיה שלהם הייתה… ובכן, בואו נגיד, משהו שחייב ללמד בבצלאל.
או בטכניון.
אולי בשניהם יחד.

לא סתם חדר חזרות: ההתנגשות שהולידה ניצוצות של גאונות

דמיינו לעצמכם.
במקום אחד.
מתקבצים.
כל הטיפוסים הכי שונים שיש.
אחד רוקר קשוח, אחד משורר ציני, אחד גיטריסט מהחלל החיצון, אחד זמר שמקפיץ את כולם, אחד פסנתרן שקט וחכם, אחד מתופף שמדבר שטויות ואחד שנראה כאילו הוא מנהל חשבונות.
אבל כשהם חיברו את כל החלקים האלה יחד, משהו קרה.
קסם.
פשוט קסם.
איך זה עבד?
בדיוק בגלל ההבדלים.
כל אחד הביא משהו אחר לגמרי.
זה כמו להכין קוסקוס.
צריך את הסולת, את המרק, את הירקות, את החריף.
אם הכל אותו דבר?
זה סתם עיסה.
השילוב הזה, של הדמויות, הסגנונות המוזיקליים, חוש ההומור השונה – זה מה שיצר את הטעם המיוחד הזה.

הפרופסור מול הפרודיה: הזוג המוזר שכתב את הכל (כמעט)

נתחיל בשני עמודי התווך.
אלון אולארצ’יק ודני סנדרסון.
אולארצ’יק – המוזיקאי.
המלחין.
הבסיסט הגאון שכל תו שהוא מנגן נשמע כאילו הוא הגיע משיעור פרטי אצל באך עם הפסקה קלה לג’אז.
הוא זה שהביא את העומק המוזיקלי, את ההרמוניות המורכבות, את התחכום.
לצידו?
דני סנדרסון.
המשורר.
הליריקן.
הגיטריסט המלודיסט שיוצר סאונד ששומעים ומיד יודעים שזה הוא.
והמוח מאחורי רוב הפרודיה, ההומור, הסיפורים.
הוא זה שהכניס את הבננה, את מקרנה, את הדמעות של לולו.
תחשבו על זה: מישהו שבא מבית ספר למוזיקה קלאסית/ג’אז, פוגש מישהו שגדל על רוק אנד רול, פופ ומופעי בידור.
התנגשות?
בהחלט.
אבל התנגשות שהולידה ניצוצות שהאירו את כל שנות ה-70 (ולא רק).
המוזיקה של אולארצ’יק הייתה המסגרת המתוחכמת.
המילים של סנדרסון היו התמונה המצחיקה והאבסורדית בתוך המסגרת.
כל אחד דחף את השני לקצה.
אולארצ’יק דרש מסנדרסון לכתוב מילים מורכבות יותר לקטעים מסובכים, וסנדרסון כנראה הכריח את אולארצ’יק לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות.
התוצאה?
שלמות שהיא גם מצחיקה עד דמעות וגם מוזיקלית ברמה בינלאומית.

הרוק’נ’רול, הגיטרה שבוכה, והקול שמגיע מהלב

אבל זו רק ההתחלה.
יש לנו גם את אפרים שמיר.
הרוקיסט.
הוא הביא את הדרייב, את הקשיחות, את הסולואים היותר מחוספסים.
הוא איזן את המתיקות וההומור עם קצת אדג’.
ותמיד נראה כאילו הוא קצת עצבני.
במובן הטוב של המילה.
סוג של “אני פה בשביל המוזיקה, לא בשביל השטויות שלכם” – וזה עבד מצוין.
לצידו עמד יצחק קלפטר ז”ל.
הגיטריסט האגדי.
הקוסם על המיתרים.
הסאונד שלו היה בלתי ניתן לחיקוי.
הסולואים שלו היו שיעור באמנות.
הוא לא היה צריך לנגן מהר, הוא ניגן נכון.
עם רגש.
היה משהו עצוב ויפה בנגינה שלו, גם כשהשיר היה הכי מצחיק בעולם.
הוא הביא את הצבע, את הניואנסים, את העדינות בתוך כל הטירוף.
והקול?
גידי גוב.
הקול של כוורת.
האיש עם הכריזמה והחיוך שהיה יכול לשיר את ספר הטלפונים וזה עדיין היה נשמע כמו להיט.
הוא לא היה זמר טכני כמו פאברוטי.
הוא היה זמר נשמה.
הוא העביר את הסיפור.
את ההומור.
את הרגש.
והוא ידע לעמוד על במה ולהחזיק קהל.
זה לא פחות חשוב מלדעת לשיר בסולם דו מז’ור.
השילוב של הקול הכובש של גוב, הגיטרה המדברת של קלפטר, והרוק’נ’רול של שמיר – זה יצר חזית ווקאלית וגיטריסטית מגוונת ומעניינת.

הקצב, הבדיחות, והפסנתרן השקט (יחסית)

ובלי קצב?
אין מוזיקה.
ולכוורת היה את מאיר פניגשטיין.
פוגי.
המתופף.
והבדרן הרשמי.
הוא היה הפסיכותרפיסט של הלהקה.
הוא זה ששבר את המתח עם בדיחה (לא תמיד טובה).
הוא זה ששמר על הקצב, גם כשהשאר איבדו אותו איפשהו בין הבית לפזמון.
התיפוף שלו היה יציב ומדויק, אבל ההופעה שלו הייתה כאוס מבוקר.
השילוב הזה, בין תיפוף מקצועי לפרסונה של מטורף, היה חלק בלתי נפרד מהחוויה של כוורת.
ולא נשכח את יוני רכטר.
הפסנתרן.
הקלידן.
עוד גאון מוזיקלי שקט יותר.
הוא הוסיף את הצבעים הסימפוניים, את המעברים המתוחכמים, את הטאץ’ הקלאסי (או הג’אזי) לפעמים.
הוא היה שחקן נשמה.
לא תמיד בולט בקדמת הבמה, אבל בלעדיו, הסאונד של כוורת היה חסר.
הוא היה הדבק המוזיקלי העדין שחיבר את כל הקצוות הפרועים.

כשההבדלים נפגשים באולפן: המתכון לשיר כוורתי

אז איך כל אלה יצרו שיר?
זו לא הייתה פס יצור ליניארי.
זה היה יותר כמו מעבדת ניסויים.
עם פיצוצים קטנים מדי פעם.
בדרך כלל, דני או אלון היו מגיעים עם רעיון, לפעמים מוזיקלי ולפעמים לירי.
ואז כולם היו נכנסים לתמונה.
כל אחד מהזווית שלו.
שמיר היה אומר “צריך פה קצת יותר רוק!”
קלפטר היה מציע סולו גיטרה שגורם לך לבכות.
גוב היה מנסה איך לשיר את המילים הכי מוזרות בעולם ולהישמע משכנע.
פוגי היה מוסיף איזו הקשה מוזרה או צועק “בואו לאכול!”
ורכטר היה מוצא את ההרמוניה המטורפת שתגרום לכל זה לעבוד.
זו הייתה עבודת כפיים קבוצתית.
סוג של סדנת אלתור מוזיקלי קומי.
ולא פעם, השיר הסופי היה נשמע אחרת לגמרי מהרעיון המקורי.
ובדרך כלל, הרבה יותר טוב.

מילים שגורמות לך לחשוב… ואז לצחוק (בהתקף)

הליריקה של כוורת היא סיפור בפני עצמו.
היא הייתה שילוב מוזר של הומור אבסורדי, משחקי מילים גאוניים, סיפורים קצרים, ורגעים של רגש אמיתי (שמייד התאזנו עם איזו שטות).
קחו למשל את “יו יה”.
סיפור מסע הזוי.
עם דמויות שקופצות משום מקום.
“שיר המכולת”.
על בחור שקונה במכולת.
זה כל הסיפור.
ובכל זאת, זה גאוני.
“נתתי לה חיי”.
שיר אהבה.
אבל עם טוויסט.
כי בכל זאת, זו כוורת.
היכולת הזאת לקחת סיטואציה יומיומית, להוסיף לה שכבה של הומור מטורף, ולשים את הכל בתוך מבנה מוזיקלי מורכב ויפה – זה היה ה-DNA שלהם.
זה לא משהו שלומדים בבית ספר.
זה משהו שקורה כששבעה אנשים עם ראש אחר לגמרי נפגשים ונותנים לזה לזרום.

העיבודים: כשכל כלי נגינה מקבל תפקיד קומי

והעיבודים?
הם היו חלק בלתי נפרד מההומור.
הכניסו אפקטים מוזרים.
שינו פתאום מקצב.
שתלו סולו גיטרה של קלפטר ברגע הכי לא צפוי.
שילבו קטעי דיבור של פוגי.
זה היה כאילו כל שיר הוא הצגה קטנה.
עם תפאורה מוזיקלית משתנה.
הם לא חששו להיות מוגזמים.
לא חששו להיות מוזרים.
הם דחפו את הגבולות של איך שיר פופ/רוק ישראלי יכול להישמע.
וזה עבד כי הם היו חבורה של נגנים ומוזיקאים ברמה הכי גבוהה שיש.
הם ידעו בדיוק מה הם עושים, גם כשהם עשו בכוונה בלאגן.
זה כמו שף שמבשל ארוחת גורמה אבל מגיש אותה על צלחת פלסטיק.
האוכל עדיין גורמה.

על הבמה ומחוצה לה: כשהכימיה מתפוצצת לכם בפרצוף (במובן הטוב)

ההופעות של כוורת היו… חוויה.
זה לא היה סתם קונצרט.
זה היה מופע.
עם קטעי קישור מצחיקים.
עם מריבות מבוימות.
עם שירים שהפכו למחזות זמר קצרים.
הכימיה ביניהם על הבמה הייתה מדהימה.
הם הכירו אחד את השני כל כך טוב.
ידעו מתי לצחוק.
מתי להשלים משפט.
מתי לתת למישהו אחר את הפוקוס.
וגם מתי סנדרסון עומד לעשות משהו מטופש שכולם צריכים להגיב אליו כאילו זה הכי טבעי בעולם.
הם היו כמו להקת קרקס.
כל אחד עם מספר משלו, אבל כולם עובדים יחד כדי שהמופע יצליח.
ואולי הכי חשוב – הם נהנו.
מאוד נהנו.
וההנאה הזאת עברה לקהל.
אי אפשר לזייף את זה.
או שאתה נהנה להיות על הבמה עם החברים שלך, או שלא.
והם לגמרי נהנו.
גם כשהם כמעט רבו על מי תופס את המיקרופון.

ההופעה שהיא גם סרט, גם הצגה, וגם קונצרט

הם המציאו פורמט של הופעה.
לא סתם שירים אחד אחרי השני.
הם יצרו עלילה.
חוט מקשר.
בין השירים.
כמו ב”סיפורי פוגי”.
הסיפורים הקצרים שפוגי היה מספר (או ממלמל) והיו מובילים לשיר הבא.
זה הפך את הקהל לחלק מהחוויה.
הקהל ידע מתי לצחוק.
מתי למחוא כפיים.
מתי להתחיל לשיר.
זה יצר אינטימיות.
למרות שהיו באולם אלפי אנשים.
הרגשת שאתה חלק מאיזו חבורה פנימית.
חבורה של מטורפים שאוהבים מוזיקה טובה וצוחקים על החיים.

למה זה עבד כל כך טוב? (ולמה זה נגמר?!)

אז למה דווקא הם?
למה השילוב הזה?
קודם כל, כישרון.
היה להם כישרון בערימות.
כל אחד בתחומו, וביחד – מכפלת כוח רצינית.
שנית, הבנה.
הם הבינו אחד את השני.
גם אם לא תמיד הסכימו.
הם כיבדו את הכישרון והגישה של האחר.
גם כשזה היה שונה לגמרי משלהם.
שלישית, חוש הומור משותף.
זה קריטי.
אם אין לכם את אותה שפה של צחוק, זה פשוט לא עובד לאורך זמן.
חוש ההומור שלהם היה הומור שמתבונן על המציאות הישראלית בעין קצת צינית, קצת אבסורדית, ומאוד אוהבת.
והכי חשוב?
הם נהנו להיות ביחד.
כל עוד זה היה כיף, זה עבד.
המתח נוצר כשהלחץ גבר, כשהציפיות עלו, וכמו בכל מערכת יחסים אינטנסיבית, לפעמים צריך הפסקה.
או פרידה.
אבל זה לא אומר שזה לא היה הדבר הנכון באותו רגע נתון.
הם ידעו מתי להתחיל, ומתי לעצור.
וזה בפני עצמו, דורש חוכמה.
וגם קצת אומץ.

שאלות ששאלתם (או שלא, אבל היה חשוב לי לענות עליהן)

• האם הם באמת חשבו שהם עושים היסטוריה בזמן אמת?
  
  כנראה שלא. הם היו עסוקים בלנסות לא לפספס את התור שלהם בסולו, ולזכור את המילים המטורפות שסנדרסון כתב ברגע האחרון. גאונות לא תמיד מודעת לעצמה בזמן שהיא קורית.

• מי היה הכי מצחיק בלהקה?
  
  אני מוכן להתערב שזה היה פוגי, אבל אולי רק בעיני עצמו. דני סנדרסון היה כנראה המצחיקן הראשי עם הטיימינג הקומי המושלם, אבל לכל אחד היה תפקיד – אפילו אולארצ’יק היה מודע לאבסורד, גם אם בקטע יותר אינטלקטואלי. בואו נגיד שזו הייתה תחרות קשה.

• האם היה שיר אחד שהם לא הצליחו לגמור כי רבו על משהו?
  
  בטוח. כנראה משהו על כביש החוף מול כביש הערבה, או למה בננה טובה יותר מתפוח. דברים חשובים באמת.

• האם יצחק קלפטר באמת יכול היה לגרום לגיטרה שלו לבכות?
  
  לפי הסולואים שלו, התשובה היא כן מוחלט. שמועות אומרות שהגיטרה שלו הייתה צריכה טיפול פסיכולוגי אחרי כל הופעה.

• האם הם תמיד ידעו את המילים של כל השירים?
  
  אם הייתם רואים את ההופעות, הייתם מבינים שהתשובה היא “בערך”. וזה היה חלק מהקסם. קורה ששוכחים מילים כששרים על פרה שבוכה לירח.

• האם הם עדיין חברים טובים?
  
  הם כמו משפחה גדולה ומצחיקה. יש ריבים, יש השלמות, אבל בסוף, הדבר המשותף וההיסטוריה חזקים מהכל. והם עדיין עולים על הבמה יחד כשהם מתגעגעים (ומתחשק להם לקרוע את הקהל מצחוק).

אז מה למדנו? (חוץ מלשיר את “גוגו” בפול ווליום)

למדנו שמוזיקה זה לא רק תווים ואקורדים.
זה אנשים.
אינטראקציה.
כימיה.
למדנו שאפשר להיות מקצועי וגאון ועדיין לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות.
אפשר לשלב הומור עם רגש, ופרודיה עם מוזיקה מורכבת.
הכימיה של כוורת הייתה שיעור חי בניהול להקה (או כאוס מבוקר) וביצירה משותפת.
הם הוכיחו שכשהאנשים הנכונים נפגשים, גם אם הם שונים לגמרי, אפשר ליצור משהו גדול מסך חלקיו.
משהו שנשאר איתנו שנים אחר כך.
משהו שגורם לנו לצחוק.
ולחשוב.
ולרצות לשמוע שוב את “מדינה קטנה”.

אז עכשיו אתם מבינים קצת יותר מה עמד מאחורי הקסם של כוורת.
זו לא רק מוזיקה טובה, זה סיפור אנושי.
סיפור על חבורה של חברים (וקולגות שהפכו למשפחה) שהצליחו לשלב כישרון ענק, הומור מטורף, וכבוד הדדי.
וזה המתכון הסודי.
(אולי גם קצת בננה).
מקווה שנהניתם.
עכשיו לכו לשמוע כוורת בפול ווליום.
ותוכלו להסביר לחברים שלכם בדיוק למה זה כל כך גאוני.
(רק אל תנסו לשכנע אותם במסיבה ש”שיר המכולת” זה שיר דאנס).
בהצלחה, ותזכרו – מוזיקה זה כיף.
גם אם לפעמים זה נשמע כמו חתול שנדרס על ידי משאית זבל.