אז החלטתם ללמוד לנגן על קלידים.
בין אם זה פסנתר יוקרתי שקיבלתם בירושה מהדודה העשירה מפריז (קרוב לוודאי שלא), אורגן אלקטרוני קטן שקניתם במבצע בחנות צעצועים (יותר הגיוני), או סתם איזה סינתיסייזר מהניינטיז שמצאתם בפח (אל תשאלו).
מגניב!
עכשיו אתם יושבים מול השחור-לבן הזה ומרגישים קצת כמו מול לוח בקרה של חללית.
הידיים רועדות קלות.
המוח מנסה לעבד את כמות הכפתורים והקלידים.
אולי אתם אפילו שומעים ברקע את קולו של המורה הנרגן למוזיקה מהילדות שלכם (אם היה לכם כזה).
פחד מוות?
לגמרי מובן.
אבל מה אם נגיד לכם שזה לא חייב להיות ככה?
מה אם נגיד לכם שאפשר ללמוד לנגן שירים ראשונים בקלות יחסית?
אפילו בלי לגרום לשכנים לקרוא למשטרה?
ובעיקר – שאפשר לעשות את זה בכיף?
בדיוק בשביל זה אנחנו כאן.
כדי לקחת אתכם יד ביד (או יותר נכון, אצבע-אצבע) במסע המופלא (והטיפה מפחיד) הזה.
בסוף המדריך הזה, לא רק שתדעו לנגן כמה שירים פשוטים,
אלא גם תצחקו קצת על הדרך.
וזה, חברים, שווה את כל הקלידים שבעולם.
אז בואו נתחיל לפני שמישהו יבין שאנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו עושים (צוחקים, כמובן… או שלא).
קלידים למתחילים: המדריך המצחיק והיעיל לשירים ראשונים (בלי לשבור את הכלים או את הרוח)
המדריך השלם (והקורע) לקלידים: איך לנגן שירים בלי לשבור את הכלים
הפרק הראשון: למה לעזאזל קלידים? (ומתי השכנים יתחילו לשנוא אתכם)
אז למה דווקא קלידים? מכל הכלים בעולם? גיטרה זה מגניב, תופים זה רועש, חליל צד נראה אלגנטי. למה להתקע עם יצור מלבני, לרוב שחור-לבן, שפעם דרש חצי סלון והיום דורש שקע חשמל?
שאלה מצוינת.
יש כמה סיבות טובות (וגם קצת פחות):
-
זה ויזואלי בטירוף: כל תו יש לו מקום משלו. אין לכם מיתרים ללחוץ עליהם בדיוק במקום הנכון כמו בגיטרה (ולהשאיר סימנים אדומים על האצבעות), אין לכם מקצבים מסובכים שעושים “טא-קה די-מי טה” כמו בתופים. אתם פשוט לוחצים על קליד ובום – נשמע צליל. זה כמו קסם, רק בלי הכובע והארנב.
-
אתם תזמורת של איש אחד: פסנתר/אורגן יכולים לנגן גם מנגינה וגם ליווי (אקורדים) בו זמנית. זה אומר שאתם יכולים לשבת ולנגן שיר שלם לבד. מרשים? מאוד. קצת בודד? לפעמים. אבל היי, לפחות אין לכם ויכוחים עם הבסיסט על מי שכח את הכבל שלו.
-
זה נותן לכם בסיס מטורף למוזיקה: רוצים ללמוד על תיאוריה? קלידים הם המקום הכי טוב להתחיל בו. כל הסולמות, האקורדים, והדברים המפחידים האלה נראים הרבה יותר הגיוניים כשאתם רואים אותם מולכם, מסודרים בשחור ולבן.
-
שכנים: אוקיי, זה לא יתרון מובהק, אבל עם אורגן אלקטרוני טוב ואוזניות… אתם יכולים לנגן שעות על גבי שעות בשלוש בלילה ולאף אחד לא יהיה מושג שאתם מנסים להבין איך לנגן את “פעמוני סילבסטר” ביולי. קחו בחשבון שאם יש לכם פסנתר אקוסטי… ובכן… תתחילו לחשוב על מתנות יום הולדת מפייסות לשכנים מהרגע הראשון.
בשורה התחתונה: ללמוד קלידים זה כיף, מתגמל, ונותן הבנה עמוקה של איך מוזיקה עובדת. ואם אני הצלחתי ללמוד את זה אחרי שניסיתי (ונכשלתי בדרכים מצחיקות) על גיטרה ובונגוס, אתם בטוח יכולים.
ועכשיו, בואו נצלול לפרטים.
הפרק השני: הפגישה הראשונה עם החיה (שחור-לבן ומאיים?)
יפה. אתם יושבים מול הקלידים. הם מסתכלים עליכם, אתם עליהם. יש ביניכם מתח באוויר, כמו לפני דייט ראשון. אל תדאגו, המתח הזה יתחלף מהר מאוד בתסכול קל ואז, בתקווה, בשמחה מטורפת כשתנגנו את התו הראשון נכון.
מה זה הקלידים האלה בכלל?
יש לכם קלידים לבנים וקלידים שחורים. פשוט, נכון? כמעט.
-
הקלידים הלבנים: אלה התווים ה”טבעיים” – דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי. במוזיקה האנגלית קוראים להם C, D, E, F, G, A, B. כן, הסדר מתחיל מ-C, לא מ-A. למה? שאלה מצוינת, אל תשאלו אותי, ככה זה נקבע לפני מאות שנים כשמוזיקאים כנראה שת ו קצת יותר מדי יין. תתרגלו לזה. זה כמו לקבל מפה שבה הצפון הוא בעצם מזרח, אבל עובדים עם זה.
-
הקלידים השחורים: אלה ה”קסם” הנוסף. הם חבורות של שניים ושלושה קלידים. הם מייצגים תווים שהם חצי טון (המרחק הקטן ביותר בין שני תווים במוזיקה המערבית) מעל או מתחת לתו הלבן שלידם. קוראים להם “דיאז” (#) או “במול” (♭). אל תתנו לשמות האקזוטיים להלחיץ אתכם. קליד שחור בין דו לרה הוא דו דיאז (C#) או רה במול (D♭). תלוי בהקשר, אבל לעכשיו – תבינו שהם פשוט “בין לבין”. הם כמו הקרוסלה במגרש המשחקים – קצת יותר מרגשים מהנדנדה הפשוטה, אבל גם קצת יותר מסובכים בהתחלה.
הדבר הכי חשוב לזהות בהתחלה זה את דו האמצעי (Middle C). זה ה-C שקרוב למרכז הקלידים שלכם. לרוב הפסנתרים/אורגנים, זה ה-C שמתחת לחבורה של שני קלידים שחורים, והוא הכי קרוב למנעול של הפסנתר (אם יש לכם כזה) או פשוט במרכז אם זה אורגן. תמצאו אותו. סמנו אותו במדבקה אם צריך (מוזיקאים מקצוענים יגידו לכם שזה אסון, אבל כרגע אתם בשלב ההישרדות, אז יאללה). זה הבית שלכם על הקלידים. הכל מתחיל ונגמר שם (לפחות בהתחלה).
איך יושבים בלי להיראות כמו סימן שאלה?
ישיבה נכונה חשובה פי 1000 ממה שאתם חושבים. לא רק שזה מונע כאבים בגב ובפרקי הידיים אחרי חמש דקות, זה גם משפיע על איך אתם מניחים את האצבעות ועל הצליל שאתם מפיקים.
-
שבו זקוף: כאילו בלעתם מקל של מטאטא. רק בלי לבלוע אותו באמת, כי זה כואב. גב ישר, כתפיים רפויות (אל תתכווצו כאילו אתם מחכים למכה).
-
הרגליים על הרצפה: או על שרפרף. לא מתנדנדות באוויר כמו בובות.
-
המרפקים בגובה הקלידים (בערך): הידיים צריכות ליפול על הקלידים בצורה טבעית, לא בזווית חדה למעלה או למטה. תחשבו שאתם מחזיקים תפוח בכל יד. הצורה הזו של היד היא בערך מה שאתם רוצים.
-
אל תשבו קרוב מדי או רחוק מדי: אתם צריכים להגיע בנוחות לכל הקלידים מבלי להתכופף או למתוח את הידיים בצורה מוזרה.
זה נשמע כמו שיעור התעמלות משעמם, אבל תאמינו לי, הגוף שלכם (והמורה לעתיד, אם אי פעם יהיה לכם אחד) יודו לכם.
הפרק השלישי: האצבעות שלכם: עובדות בשבילכם (בדרך כלל)
יש לכם עשר אצבעות (אני מקווה). כולן הולכות לעבוד קשה עכשיו. אבל כמו בצבא, חייבים לתת להן מספרים כדי לדעת מי עושה מה.
מספור אצבעות (לא, זה לא כמו בספירת מלאי)
פשוט מאוד:
- אגודל = 1
- אצבע מורה = 2
- אמה = 3
- קמיצה = 4
- זרת = 5
זה נכון לשתי הידיים. יד ימין ויד שמאל. למה? ככה. קל לזכור, לא? (אל תענו). ספרו אותן עכשיו. נו, קדימה. אף אחד לא מסתכל (אני מקווה). 1, 2, 3, 4, 5. יופי. עכשיו תדעו איזו אצבע אמורה ללחוץ על איזה קליד כשתראו תווים (או סתם הוראות מפוקפקות מהמדריך הזה).
תרגילי אצבעות: לשנוא אותם עכשיו, להודות אחר כך
לפני שאתם קופצים לנגן את השיר הראשון שלכם (וזה יקרה, מבטיח!), כדאי לחמם את האצבעות קצת. תחשבו על זה כמו מתיחות לפני ריצה. אף אחד לא אוהב לעשות אותן, אבל ככה לא קורעים שרירים (או במקרה שלנו, לא תוקעים אצבעות בין קלידים).
תרגיל פשוט אחד:
-
שימו את אצבע מספר 1 (אגודל) של יד ימין על דו האמצעי (Middle C). זוכרים אותו? הבית שלכם?
-
שימו את אצבע 2 על רה (D) שלידו.
-
אצבע 3 על מי (E).
-
אצבע 4 על פה (F).
-
אצבע 5 על סול (G).
עכשיו פשוט לחצו על הקלידים האלה בזה אחר זה, לאט ובעקביות: דו, רה, מי, פה, סול. ואז בחזרה: סול, פה, מי, רה, דו. תעשו את זה כמה פעמים. תנסו לשמור על צליל אחיד. לא אחד חזק, אחד חלש, אחד שנלחץ בטעות עם המרפק.
עשו את אותו הדבר עם יד שמאל, כשהאצבע ה-5 (זרת) מתחילה על דו האמצעי, ואז 4 על סי (B), 3 על לה (A), 2 על סול (G), ו-1 (אגודל) על פה (F) מתחת לדו. כן, המספור מתהפך ביד שמאל כשאתם יורדים. כי… כי מוזיקה אוהבת להקשות עלינו. אל תשאלו.
דו, סי, לה, סול, פה. ואז חזרה. תעשו את זה הרבה. זה בונה כוח ושליטה באצבעות. בהתחלה זה ירגיש כמו שמישהו שתל לכם ספגטי בידיים. עם הזמן זה ישתפר.
הפרק הרביעי: התווים: לא סתם נקודות על שרבוטים
טוב, הגענו לחלק שקצת מלחיץ אנשים. קריאת תווים. נראה מסובך כמו הוראות הרכבה של איקאה בשבדית. אבל אל תדאגו. בהתחלה, אנחנו לא חייבים לקרוא תווים מושלמים. אפשר להתחיל עם דברים פשוטים.
המטה והמפתחות: המפה שלכם בעולם הצלילים
מוזיקה כתובה על מטה. זה חמישה קווים וארבעה רווחים ביניהם. כל קו וכל רווח מייצגים תו אחר. איזה תו? זה תלוי במפתח שנמצא בתחילת המטה.
-
מפתח סול (Treble Clef): זה הסימן המפותל הזה שנראה כמו אוזן ענקית או אולי סתם שרבוט שילד עשה. הוא בדרך כלל מיועד ליד ימין ומייצג צלילים גבוהים יותר. הקו השני מלמטה במפתח סול הוא התו סול (G) (זה כאילו הסימן מתחיל לטפס משם, רמז). מפתח סול הוא כמו המפה של הקומה העליונה של הבית המוזיקלי.
-
מפתח פה (Bass Clef): זה נראה כמו חצי לב עם שתי נקודות. הוא בדרך כלל מיועד ליד שמאל ומייצג צלילים נמוכים יותר. הקו השני מלמעלה במפתח פה הוא התו פה (F). זה כמו המפה של המרתף המוזיקלי.
שני המפתחות האלה יושבים אחד מעל השני, כשדו האמצעי (הבית שלנו!) נמצא על קו דמיוני קטן ביניהם (נקרא “קו עזר”). זה כמו הגבול בין קומה עליונה ותחתונה בבית.
לקרוא תווים למאותגרים ויזואלית (ולא רק)
יש כל מיני שיטות לזכור איזה תו יושב איפה. הנה כמה קלאסיות (באנגלית, כי רוב הדברים שתמצאו באינטרנט יהיו באנגלית):
מפתח סול:
-
קווים (מלמטה למעלה): Every Good Boy Deserves Fudge (מי, סול, סי, רה, פה).
-
רווחים (מלמטה למעלה): FACE (פה, לה, דו, מי). פשוט כמו פרצוף!
מפתח פה:
-
קווים (מלמטה למעלה): Good Boys Do Fine Always (סול, סי, רה, פה, לה).
-
רווחים (מלמטה למעלה): All Cows Eat Grass (לה, דו, מי, סול).
בהתחלה, זה יהיה איטי ומסורבל כמו לנסות לפענח כתב חרטומים. זה נורמלי. עם הזמן, התווים האלה יהפכו לחברים שלכם. הם יקפצו לכם ישר לעין כמו פרצופים מוכרים. שוב, עניין של תרגול. הרבה תרגול. ואולי קצת תרגול.
הפרק החמישי: אקורדים: הכוח בידיים שלכם (וזה לא קשור למכון כושר)
אוקיי, לנגן תו אחד זה נחמד, אבל זה לא ממש שיר. כדי שהקלידים שלכם ישמעו כמו… ובכן, מוזיקה אמיתית, אתם צריכים אקורדים. אקורד זה כשללחוצים על כמה תווים בו זמנית. זה כמו להרכיב סנדוויץ’ מוזיקלי – כמה שכבות של צלילים שביחד יוצרות טעם (צליל) חדש ומורכב יותר.
האקורדים שיצילו לכם את החיים (במדורה ובכלל)
יש אלפי אקורדים. אל תיבהלו. בהתחלה, אתם צריכים רק כמה בודדים. יש סט של אקורדים שנקראים “אקורדי שלושה ראשוניים” (בדרך כלל בתוך סולם מסוים) והם הבסיס למלאאאא שירים. באמת. כל כך הרבה שירים משתמשים באקורדים האלה שזה כמעט עצלנות מצד כותבי שירים (אבל זה עובד!).
בסולם דו מז’ור (C Major), שהוא הסולם הכי קל להתחיל איתו כי הוא משתמש רק בקלידים הלבנים, האקורדים החשובים ביותר הם:
-
אקורד דו מז’ור (C Major): תווים: דו (C), מי (E), סול (G). תחשבו עליו כעל האקורד ה”שמח” או ה”בייתי” של הסולם הזה. הוא נשמע יציב, שמח ונעים. כמו סוודר נוח.
-
אקורד פה מז’ור (F Major): תווים: פה (F), לה (A), דו (C) (הדו שמעל ה-F וה-A). גם הוא אקורד שמח, אבל קצת פחות “בייתי” מה-C. הוא כמו לבקר אצל חברים טובים – עדיין מרגיש נוח, אבל קצת שונה מהבית.
-
אקורד סול מז’ור (G Major): תווים: סול (G), סי (B), רה (D). זה האקורד ה”מותח” או ה”רוצה לחזור הביתה”. לרוב הוא בא לפני ה-C, כאילו הוא אומר “אני בדרך!”. תנסו לנגן C, ואז G, ואז שוב C. אתם שומעים את זה? המתח של ה-G והרזולוציה הנעימה של ה-C?
עם שלושת האקורדים האלה בלבד, אתם יכולים לנגן… טוב, לא נגזים, לא את כל שירי העולם, אבל הרבה מאוד שירי ילדים, שירי מדורה פשוטים, וגם הרבה שירים מודרניים בגרסאות פשוטות. זה כמו שיש לכם מפתח אוניברסלי לכספת של שירים פשוטים.
איך מנגנים אותם? שימו את האצבעות הנכונות על שלושת התווים בו זמנית. תתחילו לאט. בהתחלה אולי תפספסו תו או שניים, או שתלחצו על הקלידים אחד אחרי השני במקום ביחד. זה בסדר! שוב, תרגול. תנגנו את האקורדים האלה שוב ושוב. C. F. G. F. C. תנו להם לשקוע לכם באצבעות ובראש.
הפרק השישי: קצב וזמן: לא נשמע כמו חתול על מקלדת, מבטיחים!
נגינה זה לא רק ללחוץ על התווים הנכונים. זה גם ללחוץ עליהם בזמן הנכון. קצב וזמן הם כמו הדבק שמחזיק את המוזיקה ביחד. בלי קצב, זה סתם צלילים אקראיים. עם קצב… וואו, זה פתאום נשמע כמו שיר!
סופרים עד 4 (זה לא קשה כמו שזה נשמע)
רוב המוזיקה הפופולרית שאנחנו שומעים כתובה ב”משקל” של 4/4. מה זה אומר? פשוט שיש ארבע פעימות בכל “תיבה” (קטע קטן בשיר), וכל פעימה נחשבת “רבע”. תחשבו על זה כמו צעדים: 1-2-3-4, 1-2-3-4. לכו בבית וספרו ככה. זה הקצב הבסיסי של מלא שירים.
התווים שאתם רואים בתווים לא רק אומרים לכם איזה קליד ללחוץ, אלא גם כמה זמן להחזיק אותו או מתי ללחוץ עליו שוב:
-
תו שלם: נראה כמו עיגול ריק. מחזיקים אותו 4 פעימות. כמו צעידה ארוכה: 1-2-3-4.
-
חצי תו: נראה כמו עיגול ריק עם “רגל”. מחזיקים אותו 2 פעימות. כמו שתי צעדות קצרות יותר: 1-2 (ואז משהו קורה בפעימות 3-4).
-
רבע תו: נראה כמו עיגול מלא עם “רגל”. מחזיקים אותו פעימה אחת. כמו צעד אחד: 1 (ואז עוד צעד ב-2, וכו’).
-
שמינית תו: נראה כמו רבע תו עם “דגל” קטן. מחזיקים אותו חצי פעימה. נכנסים שני שמיניות בתוך פעימה אחת. כמו לרוץ שני צעדים קטנים בפעימה אחת: 1-אנד (and).
שוב, בהתחלה זה מבלבל. אבל אם תספרו בקול רם תוך כדי נגינה, זה יעזור פלאים. “C (1-2), G (3-4), C (1-2-3-4)”. ואם אתם באמת רוצים להיות רציניים (או פשוט לגרום לעצמכם להישמע פחות חובבנים), תשתמשו במטרונום.
המטרונום: החבר המעצבן שלכם
מטרונום זה המכשיר (או האפליקציה) שעושה “קליק… קליק… קליק… קליק…” בקצב קבוע. זה כמו שהשעון אומר לכם מתי הזמן עבר, רק שבמקום שעות, הוא סופר פעימות. הוא לא נשמע נעים, הוא לא מוסיף ליווי מגניב, הוא פשוט מקליק. אבל הוא שומר עליכם בקצב. תחשבו עליו כמו על הבוס שלכם – הוא מבאס, אבל בלעדיו הכל היה מתחרבש. התחילו בקצב איטי מאוד, נגיד 60 פעימות לדקה. כשאתם מרגישים נוח, תגבירו קצת. אל תנסו להיות מייקל ג’קסון ביום הראשון.
הפרק השביעי: השיר הראשון שלכם! (היי, זה נשמע כמו משהו!)
הגענו לרגע האמת. אחרי שלמדתם איפה דו האמצעי, איזה אצבע היא מספר 3, מה ההבדל בין קו לרווח, ואיך שלושה תווים ביחד יוצרים קסם – הגיע הזמן לנגן שיר!
לשבור שיר לחלקים קטנים (כמו עוגייה)
אל תנסו לנגן שיר שלם מההתחלה עד הסוף מיד. זה כמו לנסות לרוץ מרתון אחרי שקמתם מהספה. שירים מורכבים מקטעים קטנים – משפטים מוזיקליים. קחו את המשפט הראשון בשיר. נגנו רק אותו. שוב ושוב ושוב. עד שהוא זורם חלק.
דוגמה קלאסית למתחילים: “מרי הייתה כבשה קטנה” (Mary Had a Little Lamb). בדו מז’ור, המנגינה היא ברובה על הקלידים הלבנים מסביב לדו האמצעי.
מי רה דו רה מי מי מי
E D C D E E E
נגנו רק את זה. לאט. עם מטרונום על 60. מי רה דו רה מי מי מי. שוב. ושוב. כשהמנגינה זורמת, אפשר להוסיף יד שמאל. בהתחלה, פשוט תנגנו את תו הבס של האקורד המתאים לכל קטע.
מי (C) רה (D) דו (C) רה (D) מי (E) מי (E) מי (E)
יד שמאל: C (כשאצבע 5 על C) בשלוש הפעימות הראשונות של המשפט.
כן, בהתחלה זה קשה לתאם את שתי הידיים. היד הימנית רוצה לרוץ קדימה, השמאלית תקועה, או להפך. זה נורמלי. תתרגלו לזה. תחשבו על זה כמו ללכת ולשרוק בו זמנית. בהתחלה זה דורש ריכוז, אחר כך זה אוטומטי.
איך מוצאים שירים קלים למתחילים?
-
ספרי לימוד למתחילים: הם בנויים בצורה הדרגתית ומסבירים הכל.
-
אתרים ואפליקציות לימוד: יש המון כאלה שמציעים שיעורים אינטראקטיביים ושירים פשוטים.
-
יוטיוב: חפשו “Easy piano songs for beginners” או “Simple keyboard tutorials”. יש מורים שמסבירים מעולה, ולפעמים גם מראים את התווים או אפילו איזה קליד ללחוץ בצורה ויזואלית.
חפשו שירים שאתם מכירים ואוהבים! זה הרבה יותר כיף ללמוד שיר שאתם מזמזמים במקלחת מאשר סתם תרגיל משעמם. רק וודאו שזה באמת גרסה פשוטה למתחילים, ולא איזו יצירה של באך שתיאלצו למשכן כליה כדי לנגן אותה.
הפרק השמיני: אל תתייאשו! (ועוד כמה טיפים שווים)
יהיו רגעים שתשבו מול הקלידים ותחשבו “למה אני עושה את זה לעצמי?”. הכל ישמע רע, האצבעות יכאבו, והמוח יסרב לשתף פעולה. זה קורה לכולם. באמת. אפילו לפסנתרנים הכי גדולים היו רגעים כאלה (כנראה). אז מה עושים?
איך לא לזרוק את האורגן מהחלון (או סתם לקרוע את התווים)
-
תרגלו בקטנות: עדיף לתרגל 15-20 דקות ביום מאשר שעתיים פעם בשבוע. עקביות היא המפתח. תחשבו על זה כמו לצחצח שיניים. עושים את זה קצת כל יום, ולא הכל בבת אחת בסוף השבוע.
-
הציבו מטרות קטנות: היום אני לומד את שני המשפטים הראשונים של השיר. השבוע אני מצליח לנגן את הבית הראשון. אל תנסו לכבוש את הפסגה ביום הראשון. כל צעד קטן הוא התקדמות ענקית.
-
הקליטו את עצמכם: בהתחלה זה ישמע נורא ותתכווצו במבוכה. אבל זו דרך מצוינת לשמוע איפה אתם טועים ולהשוות את ההתקדמות שלכם לאורך זמן. תאמינו או לא, אחרי חודש תופתעו לטובה.
-
נגנו בשביל הכיף: לא הכל חייב להיות תרגול נוקשה. מצאו שיר שאתם אוהבים (אפילו אם הוא קצת מעל הרמה שלכם) ופשוט נסו להתחרשן עליו. נגנו רק את המנגינה, נגנו רק את האקורדים. תנו לעצמכם להנות מהצלילים.
-
תנו לעצמכם קרדיט: כל פעם שאתם מצליחים לנגן קטע שהתקשיתם בו, או שיר שלם בפעם הראשונה, תנו לעצמכם טפיחה על השכם. קניתם לעצמכם גלידה. עשיתם משהו שממש רציתם. מגיע לכם.
רעיונות מה לעשות עם הידע החדש שלכם (מלבד לנגן במדורה)
-
להרכיב להקת קאברים לשירים מגלגלצ משנת 2005: תמיד יש לזה ביקוש.
-
לכתוב ג’ינגלים מפגרים: לחיית המחמד שלכם, למאכל האהוב עליכם, לשיר הלל לגרביים שמצאתם אחרי שחשבתם שהן אבודות לנצח.
-
להרשים את החברים: “אה, זה השיר החדש של X? שנייה, אני אנגן לך אותו”. אפילו אם זה רק האקורדים הבסיסיים. רוב האנשים לא מבדילים.
-
ליצור מוזיקה מקורית (גם אם זה נשמע כמו ניסוי כושל): קלידים הם כלי מדהים להלחנה. פשוט תלחצו על קלידים ותראו מה יוצא. אולי תגלו שאתם מוצרט הבא (או לפחות מוצרט שבטעות דרך על הלגו של הבת שלו).
שאלות ותשובות מהקהל הסקרן (בדיוק כמוכם)
יש לכם שאלות? בטח שיש! זה טבעי. הנה כמה מהשאלות הנפוצות שאני נשאל (או סתם ממציא עכשיו כדי שהפרק הזה יהיה יותר ארוך):
?שאלה: כמה זמן לוקח ללמוד לנגן שיר פשוט
תשובה: זה משתנה מאדם לאדם, אבל בהנחה שאתם מתרגלים בקביעות (אפילו 15 דקות ביום), תוך שבוע-שבועיים אתם בהחלט אמורים להיות מסוגלים לנגן שיר ממש פשוט כמו “מרי הייתה כבשה קטנה” או “נצנץ כוכב קטן”. אל תצפו לקונצרט סולו בפילהרמונית עדיין, כן?
?שאלה: חייבים לקרוא תווים כדי לנגן
תשובה: תלוי מה המטרה שלכם. כדי לנגן שירים פשוטים מאוד בהתחלה, אפשר להשתמש בשיטות אחרות כמו לראות סרטוני הדרכה או לנגן לפי שמות התווים והאקורדים. אבל אם אתם רוצים להתקדם, ללמוד יצירות מורכבות יותר, להצטרף להרכב, או להבין באמת מה קורה במוזיקה, קריאת תווים היא כלי מטורף ומומלץ בחום ללמוד אותה בשלב כלשהו. זה כמו ללמוד לקרוא כדי להבין ספרים ולא רק לשמוע סיפורים.
?שאלה: איזה סוג של קלידים כדאי לקנות למתחילים
תשובה: למתחילים גמורים, אורגן אלקטרוני עם 61 קלידים לפחות זה אחלה התחלה. חשוב שיהיו לו קלידים שרגישים למגע (Velocity Sensitive) – כלומר, ככל שלוחצים חזק יותר, הצליל חזק יותר (כמו בפסנתר אמיתי). פסנתר חשמלי עם 88 קלידים שקולים (Weighted Keys) ייתן תחושה קרובה יותר לפסנתר אקוסטי, וזה מצוין אם אתם מתכוונים להיות רציניים, אבל גם יותר יקר ויותר גדול. פסנתר אקוסטי? אם יש לכם מקום, תקציב, ושכנים סבלנים – לכו על זה. אבל לא חובה בהתחלה.
?שאלה: האצבעות שלי כואבות, זה נורמלי
תשובה: בהחלט! זה נורמלי שבהתחלה האצבעות והידיים ירגישו קצת עייפות או אפילו יכאבו קלות, במיוחד אם אתם לא רגילים לזה. ודאו שאתם יושבים נכון, לא לוחצים חזק מדי שלא לצורך, ועושים הפסקות. אם הכאב חזק או נמשך, אולי שווה להתייעץ עם מורה או אפילו רופא (לא רוצים שתפתחו דלקת בגידים בגללנו!).
?שאלה: כמה זמן צריך לתרגל ביום
תשובה: לזמן התרגול יש פחות חשיבות מהאיכות שלו והעקביות. עדיף לתרגל 15-20 דקות בכל יום, ממוקדות וביעילות, מאשר שעה אחת מפוזרת פעם בשבוע. אם יש לכם יותר זמן, מצוין, אבל גם קצת זה המון כשמתחילים.
?שאלה: אני לא מוזיקלי בכלל, יש לי סיכוי
תשובה: לחלוטין! מוזיקליות זה לא משהו שיש או אין. זה משהו שמפתחים. בדיוק כמו שפיתחתם את היכולת ללכת, לדבר, או להבין למה קורס מניות מסוים צנח ב-50% ביום אחד (אני עדיין מנסה). כל אחד יכול ללמוד את הבסיס ולנגן להנאתו. אולי לא תהיו גאונים מוזיקליים שיכתבו את הסימפוניה התשיעית הבאה, אבל תוכלו לנגן את השירים שאתם אוהבים. וזה הכי חשוב.
סיכום: אתם מוכנים לצאת לדרך (ואולי להרעיש קצת)
אז זהו. עברתם את זה. אתם כבר לא עומדים חסרי אונים מול 88 קלידים (או 61, או כמה שיש לכם). אתם יודעים איפה דו האמצעי, איך לספור אצבעות, מה ההבדל בין קו לרווח (בערך), איך 3 תווים יכולים לשמח אתכם, ולמה מטרונום הוא לא הסוף של העולם.
אתם יודעים איך להתחיל לנגן שיר פשוט.
זה רק ההתחלה, כן? יש עוד המון מה ללמוד – אקורדים נוספים, סולמות אחרים, קצב מסובך יותר, איך לנגן בשתי ידיים מנגינות שונות בו זמנית (נשמע כמו כאב ראש, אבל זה אפשרי!).
אבל עשיתם את הצעד הראשון.
הכי חשוב עכשיו זה פשוט… לנגן.
שבו מול הקלידים כמה דקות כל יום.
תנסו את התרגילים.
תנסו את השיר הפשוט.
צחקו על הטעויות שלכם (יהיו הרבה).
ותהנו מהרגעים הקטנים האלה שבהם הכל מסתדר וזה פתאום נשמע כמו מוזיקה.
המסע הזה של לימוד כלי נגינה הוא מסע מדהים. הוא מלמד סבלנות, משמעת עצמית, ויצירתיות. והוא נותן לכם דרך מופלאה לבטא את עצמכם.
אז יאללה, לכו לנגן משהו.
ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
אני אביא פלסטרים לאצבעות.
ואולי גם אטמי אוזניים. ליתר ביטחון, אתם יודעים. אי אפשר לדעת מה יקרה שם על הבמה.
בהצלחה, מוזיקאים לעתיד!