רוצים לדעת למה הלהקה הישראלית הזו, משנות ה-70 העליזות, עדיין קופצת לכם מכל פלייליסט או מסיבת יום הולדת של דוד שמעון?
אתם לא לבד.
יש משהו קסום, או אולי סתם מוזר, בכוורת.
החבורה הזו של חנונים גאונים שהחליטה שהיא הולכת לעשות רוקנ’רול.
עם טקסטים שהם פחות או יותר סאטירה מטורפת.
ומוזיקה שהיא הרבה יותר מורכבת ממה שהאוזן הלא-מאומנת קולטת בהתחלה.
בואו נצלול יחד לבלאגן המאורגן הזה.
נבין למה כוורת זו לא סתם נוסטלגיה לאנשים מבוגרים.
זו תופעת טבע מוזיקלית.
מדריך הישרדות לעולם הכוורתי.
הכינו את האוזניים (ואת שרירי הצחוק).
כי הולך להיות מצחיק.
ולא פחות חשוב – מעניין.
מבטיח. (בערך).
אז מה הסיפור של כוורת, ומי בכלל צריך לדעת עליהם ב-2024?
תארו לעצמכם חבורה של מוזיקאים מוכשרים רצח, שפוגשים כמה כותבים לא פחות מוכשרים (אחד מהם כותב שירים למופעי בידור, נו שוין), ופשוט מתחילים לעשות קטעים. חלקם מתוחכמים מוזיקלית בטירוף, חלקם סתם מטופשים. ככה נולדה כוורת. הם קמו בשנות ה-70, בעידן של מלחמות, אופטימיות מסוימת, ומצעדי פזמונים תמימים יחסית. אבל הם לא היו תמימים. הם היו מורכבים. הם היו שונים. והם היו… כוורת.
שורשים עמוקים בביצה הישראלית (של פעם וגם קצת של היום)
כוורת לא צצה בוואקום. היא נולדה מתוך מפגש של אמנים צעירים, רובם יוצאי להקות צבאיות (כן, המקום הזה שייצר יותר כוכבים מכל בית ספר למוזיקה בארץ). הם הביאו איתם את המשמעת, את היכולת לעבוד בקבוצה, וגם את הבסיס המוזיקלי הרחב. אבל הם גם רצו לפרוץ. ליצור משהו חדש. משהו שישמע בינלאומי, אבל ידבר ישראלית מובהקת. והם עשו את זה. הם לקחו את הרוק של התקופה (מהביטלס ועד פרנק זאפה), ערבבו אותו עם ג’אז, פרוג, והרבה הומור מקומי. התוצאה הייתה יצור כלאיים מוזיקלי שהיה רק שלהם.
הם היו חנונים לפני שחנונים היו קולים (והם עדיין קולים)
אל תתנו למנגינות הקלילות או לטקסטים המצחיקים להטעות אתכם. חברי כוורת הם מוזיקאים ברמה גבוהה מאוד. הם הכירו תיאוריה מוזיקלית, ידעו לנגן, וחשבו מחוץ לקופסה. הם לא פחדו לשלב אקורדים מורכבים, שינויי קצב פתאומיים, או סולואים ארוכים באמצע שיר פופ קליט. זה מה שהופך אותם, גם במבט לאחור, למרעננים כל כך. הם לא הלכו על הדרך הקלה. הם הלכו על הדרך המעניינת. הדרך שלפעמים דורשת מהמאזין קצת יותר תשומת לב. וזה משתלם.
7 סיבות (לפחות!) שכוורת עדיין רלוונטית יותר מהגרביים האבודות שלכם
כן, כן, שמעתם טוב. הסיכוי שתמצאו את הגרביים שתקועות איפשהו במעמקי מכונת הכביסה קטן יותר מהסיכוי שתשמעו שיר של כוורת ברדיו או בפלייליסט נוסטלגי. למה זה קורה? כי יש להם את ה-DNA הנכון של מוזיקה טובה.
הסיבה הברורה מאליה: השירים!
בואו נודה באמת. כל הסיבות האחרות לא היו שוות כלום אם השירים עצמם היו גרועים. אבל הם לא. הם מבריקים. “שיר המכולת”, “יו יה”, “גוליית”, “נתתי לה חיי”, “המגפיים של ברוך”… הרשימה אינסופית (כמעט). כל שיר הוא עולם ומלואו. יש בלדות מרגשות, שירי רוק אדירים, המנוני מסיבות, וקטעים שהם יותר סקיטים קומיים עם מוזיקה. הגיוון הזה גורם לכך שכל אחד יכול למצוא בכוורת משהו לאהוב. גם אם אתם שונאים את “נתתי לה חיי” (למה?!), בטוח תתחברו ל”ילדה קטנה” או “לגמרי לבד”.
ליריקה גאונית שהקדימה את זמנה (וממשיכה להצחיק גם היום)
הטקסטים של דני סנדרסון, אלון אולארצ’יק ודני עמיהו הם ליגה אחרת. זה לא סתם חרוזים. זה משחקי מילים מטורפים, הומור אבסורדי, רפרנסים פנימיים, וסאטירה עדינה (ולפעמים לא כל כך עדינה) על החיים בישראל. “ציפי ליבי”, “סיפור הארון”, “לדפוק שעון” – אלה לא רק שירים, אלה מערכונים מוזיקליים. והכי מדהים? הרבה מהטקסטים עדיין רלוונטיים. הטיפוס הישראלי שהם מתארים, הבירוקרטיה, החיים המצחיקים-עצובים שלנו – זה לא השתנה הרבה. רק התפאורה קצת התחלפה. לקרוא את המילים של כוורת זה כמו לקרוא ספר הומור טוב. רק עם פסקול מעולה.
מוזיקליות מטורפת שלא שמים לב אליה בהתחלה (אבל אז זה מכה בכם)
בהאזנה ראשונה, שיר כמו “יו יה” נשמע כמו שיר כיפי ופשוט. אבל אז אתם שמים לב. יש שינויי מקצב. יש מעברים לא צפויים בין חלקים שונים. יש סולואים שמפתיעים בכל פעם מחדש. חברי כוורת לא היו רק מבצעים, הם היו מלחינים ומעבדים מחוננים. דני סנדרסון, יצחק קלפטר ז”ל, אלון אולארצ’יק, גידי גוב, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין ויוני רכטר – כל אחד הביא את הכישרון הייחודי שלו. הם בנו את השירים כמו בניינים. עם יסודות מוצקים (הלחנה וכתיבה), קירות חזקים (העיבודים והנגינה המשותפת), וקישוטים מרהיבים (הסולואים והפסקות המצחיקות). תנסו ללמוד לנגן שיר של כוורת על גיטרה או פסנתר. תגלו שזה פחות טריוויאלי ממה שזה נשמע. (ספוילר: זה ממש לא טריוויאלי).
הם המציאו את ההומור המוזיקלי הישראלי (לפחות בפורמט רוק)
לפני כוורת היו אמנם שירי קומדיה והומור מוזיקלי, אבל כוורת לקחה את זה למקום אחר לגמרי. הם עשו הומור מתוחכם, אינטליגנטי, ולפעמים פשוט מטופש להפליא. הם לא פחדו לצחוק על עצמם (“סיפורי פוגי”), על החברה הישראלית (“סוכר בתה”), או על קלישאות מוזיקליות (“שיר המכולת”). ההומור שלהם הפך לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה. הוא לא היה רק “תוספת”. הוא היה המהות. והרבה אמנים אחריהם הושפעו מהגישה הזו. (אפילו אם הם לא מודים בזה בקול).
כל חבר להקה הוא אגדה בפני עצמה (וזה לא קורה הרבה)
אחת הסיבות לכוח של כוורת היא שכל אחד מהחברים היה (ועדיין, ברוב המקרים) מוזיקאי וכוכב בפני עצמו. גידי גוב (הפרונטמן המרכזי, הפרצוף של הלהקה), דני סנדרסון (המוח היצירתי מאחורי הרבה שירים, הגיטריסט הגאון), יצחק קלפטר (גיטריסט וירטואוז ומלחין גאון, ז”ל), אלון אולארצ’יק (הבסיסט המשוגע ומלחין מחונן), אפרים שמיר (הסולן עם הקול המיוחד והגיטריסט), יוני רכטר (הקלידן הווירטואוז והמעבד המבריק) ומאיר פניגשטיין (מתופף וגם… פוגי!). כל אחד מהם היה מביא צבע אחר, סגנון אחר, אבל ביחד הם יצרו שלם שהיה גדול מסך חלקיו. זה נדיר. זה מיוחד.
הם פסקול של תקופה (וגם של הדורות שאחריה)
כוורת היא הרבה יותר מלהקה. היא תופעה תרבותית. השירים שלהם הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי. הם מושמעים בטקסים, במסיבות, בטיולים ובבתי ספר. ההורים שומעים אותם, הילדים שומעים אותם, ופתאום כולם שרים “המגפיים של ברוך” ביחד. זה כוח עצום. זה מחבר בין דורות. זה יוצר שפה משותפת. ויש לזה ערך שלא יסולא בפז.
ובעיקר: הם פשוט כיפיים בטירוף!
בסופו של דבר, הסיבה העיקרית שכוורת עדיין רלוונטית היא שהם פשוט כיפיים. השירים שלהם מעלים חיוך. הם עושים חשק לרקוד (גם אם קצת מגושם). ההופעות שלהם (היו) אגדיות באנרגיה ובהומור. בעולם שבו לפעמים המוזיקה הופכת להיות רצינית מדי, כבדה מדי, או סתם חוזרת על עצמה, כוורת מביאה רעננות. היא מזכירה לנו שלפעמים, המטרה העיקרית של מוזיקה היא פשוט לגרום לנו להרגיש טוב. לצחוק, לשיר, וליהנות. והם מצליחים בזה בענק. גם אחרי כל השנים.
רגע, אבל זה לא רק “שירים ישנים”? כמה טעויות שמתחילים עושים לגבי כוורת
אם נתקלתם בכוורת רק ברדיו או ביוטיוב, יכול להיות שיש לכם תמונה חלקית. והיא ממש לא עושה להם צדק.
לחשוב שזה רק הומור פרוע
כן, יש להם הומור. ויש אותו בשפע. אבל זה ממש לא הכל. יש להם גם שירים מרגשים כמו “נתתי לה חיי” (אמיתי לגמרי!), “לא ידעתי שכך”, או “לגמרי לבד”. יש להם קטעים אינסטרומנטליים מדהימים. ויש להם שירי רוק כבדים יחסית לתקופה כמו “גוליית”. כוורת היא ספקטרום שלם של סגנונות ורגשות, לא רק להקת קומדיה מוזיקלית. מי שמסתכל עליהם רק כך מפספס את חצי מהכיף (ואת כל העומק).
לפספס את הווירטואוזיות
כאמור, אלה לא היו חבר’ה שהקימו להקה במוסך (עם כל הכבוד למוסכים ולהקות המוסך). אלה היו מוזיקאים מיומנים שכתבו והלחינו בצורה מתוחכמת. אם תקשיבו טוב, תשימו לב לעיבודים העשירים, למעברים בין כלים, לסולואים המדויקים והמבריקים (במיוחד הגיטרות והקלידים). הם לא רק ניגנו שירים, הם ארגו אותם. תנסו פעם להאזין לשיר של כוורת רק עם אוזניות איכותיות ולנסות לבודד כל כלי. תופתעו. (או שתירדמו, אבל תהיו מופתעים לפני זה).
לא להקשיב לכל האלבום, רק ללהיטים
כוורת הוציאו רק שלושה אלבומי אולפן רשמיים בזמן פעילותם המקורית (“סיפורי פוגי”, “פוגי בפיתה”, “צפוף באוזן”). ובעוד שהלהיטים מתוכם מוכרים לכולם, דווקא באלבומים עצמם מסתתרות פנינים אמיתיות. שירים פחות מוכרים, קטעים אינסטרומנטליים, רצועות קומיות – שמשלימים את התמונה ונותנים הבנה טובה יותר מי הם היו באמת. אז אל תתעצלו. תנו האזנה מלאה לאלבומים. אתם תודו לי אחר כך (או שתקללו אותי על הזמן שבזבזתם, תלוי כמה אתם אוהבים הפתעות מוזיקליות).
איך “לצרוך” כוורת כמו שצריך? (רמז: עם אוזניות טובות וראש פתוח)
אז השתכנעתם (או לפחות סקרנים מספיק). איך מתחילים את המסע בעולם הכוורתי?
התחילו מהאלבום הראשון: “סיפורי פוגי”
זה האלבום האייקוני ביותר שלהם. הוא כולל את רוב הלהיטים הגדולים (“שיר המכולת”, “יו יה”, “המגפיים של ברוך”, “נתתי לה חיי”) לצד קטעים שהם יותר “כוורת קלאסית” במובן המלא (הומור, קטעים אינסטרומנטליים, סיפור מסגרת). הוא נחשב לאחד מאלבומי המופת במוזיקה הישראלית. תתחילו איתו. הוא נותן טעימה מצוינת מכל מה שיש ללהקה להציע.
צפו בהופעות חיות (ויש תיעוד!)
הכוח האמיתי של כוורת היה על הבמה. האנרגיה, האינטראקציה בין החברים, ההומור שהשתלב בין השירים. יש תיעוד רב של הופעותיהם לאורך השנים (גם מהאיחודים המאוחרים יותר). חפשו ביוטיוב. לראות אותם מנגנים, צוחקים אחד על השני, ופשוט נהנים – זה חוויה בפני עצמה. זה גם עוזר להבין כמה הם היו מוזיקאים מדהימים גם בלייב, לא רק באולפן. (ותראו איך הגיטרות עפות באוויר!)
קראו את המילים בעיון (ותכינו מילון סלנג של סבאל’ה)
הטקסטים של כוורת הם יצירת אומנות בפני עצמם. אל תסתפקו בלהקשיב. פתחו אתר מילים (יש מספיק כאלה) וקראו תוך כדי האזנה. תגלו משחקי מילים שלא שמתם לב אליהם, רפרנסים מפתיעים, ושורות גאוניות פשוטות שלא מקבלות מספיק קרדיט. זה כמו פיצוח קוד. קוד מצחיק ומוזיקלי.
נסו לנתח את המוזיקה (נסו, לא אמרתי שתצליחו!)
אם אתם קצת מוזיקליים או סתם סקרנים, נסו להקשיב לשירים ולשים לב למבנה. לשינויי הסולמות. למעברים. לקצב התופים הלא שגרתי לפעמים. לאינטראקציה בין הבס לגיטרה. זה מרתק לגלות כמה מחשבה והשקעה יש בכל שיר, גם אם הוא נשמע לכאורה “פשוט”. זה דורש קצת ריכוז. אבל היי, מתי בפעם האחרונה התרכזתם במשהו שהוא לא מסך? קדימה.
שאלות שאתם (או לפחות השכנים שלכם) בטח שואלים
הנה כמה דברים שעשויים לעלות לכם בראש אחרי הצלילה לעולם הכוורתי:
ש: האם כוורת המציאה את ההומור במוזיקה הישראלית?
ת: לא המציאה, היו ניצנים לפני כן, אבל היא בהחלט לקחה את זה למקום חדש ומתוחכם מאוד בתוך ז’אנר הרוק/פופ. הם הפכו את זה לסימן היכר מרכזי.
ש: למה הם התפרקו אחרי רק שלוש שנים?
ת: בעיקר בגלל שהחברים רצו לפתח קריירות סולו בכיוונים שונים. הלהקה הייתה מורכבת מ-7 כותבים, מלחינים ומבצעים חזקים, ולכל אחד היו שאיפות אמנותיות משלו. זה היה כנראה בלתי נמנע.
ש: מי זה “פוגי” שמוזכר באלבומים?
ת: פוגי הוא מאיר פניגשטיין, מתופף הלהקה. הוא היה דמות קומית בפני עצמו, והסיפורים המצחיקים עליו הפכו לחלק מהמיתולוגיה של הלהקה ולסיפור המסגרת של האלבומים.
ש: האם הם היו פופולריים בזמן אמת או רק הפכו לכאלה בדיעבד?
ת: הם היו פופולריים בטירוף גם בזמן אמת! אלבומיהם נמכרו בכמויות אדירות, וההופעות שלהם היו מפוצצות. הרלוונטיות שלהם היום היא גם תוצאה של הפופולריות האדירה שהייתה להם אז.
ש: האם הם הושפעו מלהקות בינלאומיות?
ת: בהחלט. שומעים אצלם השפעות מהביטלס, פרנק זאפה, רוק מתקדם (פרוג), ג’אז ועוד. הם היו צרכני מוזיקה רציניים ושילבו מגוון רחב של השפעות.
ש: האם הם עשו איחודים מאז ההתפרקות?
ת: כן, ואיזה איחודים! הם התאחדו מספר פעמים להופעות ענק שהיו סולד אאוט תוך דקות. האיחודים הללו רק חיזקו את מעמדם כלהקת קאלט ואת הרלוונטיות שלהם גם לקהל הצעיר.
ש: האם כדאי לנסות ללמוד לנגן שירים של כוורת?
ת: בהחלט! זו דרך מצוינת ללמוד הרמוניה, מקצבים מורכבים יותר, ופשוט ליהנות מהתהליך. רק אל תצפו שזה יהיה קל כמו ללמוד שלושה אקורדים לשיר מדורות. (אם כי יש להם שירים שבהם שלושה אקורדים מספיקים, אבל הם עדיין נשמעים כמו שיר של כוורת).
ומה הלאה? איך כוורת יכולה להשפיע על המסע המוזיקלי שלכם?
אז עברתם את ההקדמה, צללתם לשירים, צחקתם (אני מקווה), הבנתם שזה לא רק הומור. מה עושים עם כל הידע החדש הזה?
השראה לכתיבת שירים (גם אם אתם כותבים על הגמל שלמה שמצאתם בחצר)
כוורת מוכיחה שלא חייבים להיות רציניים וכבדים כל הזמן כדי ליצור מוזיקה טובה. אתם יכולים לשלב הומור, אבסורד, ולכתוב על נושאים יומיומיים ובנאליים (כמו מכולת, שעון, או מגפיים) ולהפוך אותם ליצירת אומנות. תנו לעצמכם דרור. תצחקו. תשחקו עם השפה. כוורת היא בית ספר מצוין לכתיבה לא שגרתית.
דוגמה לעבודת אנסמבל (איך שבעה אנשים לא הרגו אחד את השני בזמן ההקלטות)
כוורת היא דוגמה קלאסית ללהקה שבה כל חבר הוא מרכיב חיוני. אף אחד לא באמת היה “סולן” במובן המסורתי (למרות שגידי גוב בלט בחזית). כל אחד הביא את הקול שלו, את הכלי שלו, את הכתיבה שלו. ללמוד איך הם עבדו יחד, איך העיבודים בנויים כדי לתת מקום לכולם – זה שיעור יקר מפז לכל מי שמנגן בלהקה או רוצה להקים אחת. זה מראה שכשרון משותף ושיתוף פעולה יכולים להביא לתוצאות מדהימות.
ללמוד משהו על ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית (ולא רק על אלה שהגיעו באוטובוס)
כוורת היא אבן דרך משמעותית בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית. הם פרצו דרך. הם השפיעו על דורות של מוזיקאים אחריהם. להבין את המקום שלהם זה להבין חלק חשוב מהתרבות המוזיקלית שלנו. זה כמו ללמוד היסטוריה, רק עם הרבה יותר גרוב והרבה פחות שיעורי בית (או לפחות שיעורי בית הרבה יותר כיפיים).
אז הנה הגענו לסוף המדריך המזורז (אבל מקווה שלא מדי מזורז) לעולם המופלא והמוזר של כוורת. למדנו (או לפחות דיברנו הרבה) על השירים, ההומור, המוזיקליות, והרלוונטיות הנצחית שלהם.
עכשיו תורכם. תתחילו להקשיב. תצללו. תגלו בעצמכם למה הלהקה הזו ממשיכה לכבוש לבבות (ואוזניים) גם חמישים שנה אחרי שקמה.
אל תפחדו לצחוק. אל תפחדו לנסות לנגן. ואל תפחדו להודות ש”יו יה” עדיין עושה לכם חשק לקום מהכיסא.
המסע המוזיקלי שלכם קיבל היום טוויסט מעניין. תיהנו ממנו.
(ואם אתם מקימים להקת קאברים לכוורת, אל תשכחו להזמין אותי. אני אביא את הגרביים האבודות שלי. אולי הן יופיעו בהופעה).