יושבים ליד מערכת התופים? מרגישים שמשהו חסר?
שאתם מנגנים את אותם הדברים שוב ושוב?
כמו רובוט מקולקל עם פלייליסט תקוע?
אם התשובה היא כן, או אפילו סתם “אולי, לא שמתי לב”, אז המדריך הזה בדיוק בשבילכם.
ובעיקר בשביל השכנים שלכם.
אני יודע מה אתם חושבים. תיפוף ליניארי? נשמע כמו משהו מסובך.
או כמו שם של מחלה.
או שניהם יחד.
אבל תסמכו עליי.
או שלא.
אני אדם זר באינטרנט, אחרי הכל.
אבל האמת היא שתיפוף ליניארי זה אחד הדברים הכי מגניבים (והכי מאתגרים, הודאה קטנה) שיכולים לקרות לתיפוף שלכם.
זה כמו לפתוח דלת לחדר סודי במערכת התופים.
חדר מלא בפילים מטורפים, גרובים שגורמים לראש לזוז לבד, ובעיקר – המון כיף.
אז אם אתם מוכנים לעזוב רגע את אזור הנוחות (ולשכנע את השכנים לא להתקשר למשטרה), בואו נצלול פנימה.
זה הולך להיות מרתק.
מצחיק (אני מבטיח).
ולא מפחיד כמו שזה נשמע.
טוב, אולי קצת מפחיד בהתחלה.
מה לעזאזל זה תיפוף ליניארי, ומי המציא את השטות הזו?
אוקיי, בואו נתחיל מההתחלה.
מה זה הדבר הזה?
פשוט מאוד:
בתיפוף ליניארי, רק גפה אחת מנגנת בכל רגע נתון.
זהו.
זה כל הסוד.
נשמע לכם טיפשי?
זה לא.
זה גאוני.
במקום שהידיים והרגליים ינגנו יחד (כמו בגרובים ופילים רגילים שבהם הקיק והסנר לפעמים נופלים בדיוק על אותה פעימה, או ששתי הידיים מנגנות יחד), בתיפוף ליניארי כל מכה עומדת בפני עצמה.
היא סולנית לרגע.
אף פעם לא שניים בו זמנית.
תחשבו על זה כמו על מסירת מקל במרוץ שליחים.
רק כשהראשון סיים את הריצה שלו (המכה שלו), השני מתחיל לרוץ (מנגן את המכה שלו).
יד ימין, אחר כך יד שמאל, אחר כך רגל, אחר כך אולי שוב יד ימין.
רצף. בלתי פוסק.
מאיפה זה בא?
האמת היא שקשה לשים אצבע על אדם אחד שהמציא את זה. הרעיון התפתח לאורך השנים, במיוחד בג’אז ובפיוז’ן, שם מתופפים התחילו לשחק עם הרעיונות של עצמאות גפיים ודפוסים מסובכים.
אבל מתופפים כמו סטיב גאד (תשמעו את הגרוב שלו בשיר “Fifty Ways to Leave Your Lover” של פול סיימון – גאונות ליניארית בפעולה!) וגארי צ’אפי (שהיה גם מורה בחסד וכתב ספרים שעיצבו דורות של מתופפים) נחשבים לחלוצים ומשפיעים עצומים בתחום.
הם לקחו את הרעיון הזה ופיתחו אותו לרמות על.
ועכשיו אנחנו, האנשים הפשוטים, מנסים לחקות אותם.
ומצליחים להתקרב.
בערך.
רגע, אבל למה לי לעשות את זה לעצמי? היתרונות, החסרונות והשכנים
טוב, עכשיו שאתם מבינים את הרעיון הבסיסי (אני מקווה), בטח שאתם שואלים את עצמכם – בשם כל הקדושים, למה שאני אתאמץ כל כך?
מה ייצא לי מזה?
הקסמים שזה עושה (הסיבות הטובות באמת):
- פילים הורסים (תרתי משמע): אם אתם רוצים שהפילים שלכם יישמעו כאילו הם נופלים מפסגת הר, אבל בצורה מגניבה ומבוקרת – תיפוף ליניארי זה התשובה. זה נותן לפילים תחושה של זרימה, תנועה מתמדת, ושפע של אפשרויות קצביות שפשוט לא קיימות כשמנגנים מכות בו-זמניות. פתאום כל מכה חשובה. וכל מכה יכולה להיות איפה שבא לכם.
- גרובים אחרים, גרובים מדבקים: תיפוף ליניארי זה לא רק לפילים. אפשר לבנות גרובים שלמים שהם ליניאריים. הם מרגישים אחרת. הם “קופצים”. הם “נושמים”. הם יכולים להיות מאוד פאנקיים, או מאוד חלקים. הם גורמים לאנשים לרקוד בצורות מוזרות שמעידות על כך שהם נהנים, או מנסים להבין מה לעזאזל קורה.
- עצמאות גפיים ברמת סופרמן (או לפחות וונדר וומן): כשתתרגלו לנגן ליניארי, הידיים והרגליים שלכם יהפכו לעצמאיות יותר. תוכלו לנגן דברים שונים לחלוטין במקביל. זה לא רק טוב לתיפוף ליניארי, זה משפר את התיפוף שלכם בכל הסגנונות. פתאום תוכלו לעשות קיק סקסי תוך כדי נגינת רייד מסובכת, בלי שהיד שלכם תזכר בטעות שיש לה פגישה עם הקיק.
- מוח על גלגלים: זה מאמן את המוח בצורה מדהימה. קואורדינציה ברמה אחרת. זה כמו לשחק שחמט עם ארבע הידיים והרגליים שלכם בו זמנית.
והצד הפחות זוהר (החסרונות ה”טכניים” והאנושיים):
אבל כמו שאין ארוחות חינם, אין גם כישורים מוזיקליים מדהימים בלי לשלם את המחיר.
- תסכול ברמת שיא (זהירות, יש נטייה לשבירת מקלות): בהתחלה זה נשמע נורא. באמת נורא. מצחיק עד כאב. כמו חתול שנתקע במערכת התופים ומנסה לברוח. ההתחלה איטית, מסורבלת, ומלאה בטעויות. תהיו מוכנים לזה נפשית.
- דורש דיוק (אין לאן לברוח): מכיוון שכל מכה עומדת בפני עצמה, כל טעות קטנה בטיימינג בולטת מיד. אין פעימה שנייה שמתנגשת בה ויכולה להסתיר אותה. זה מאלץ אתכם להיות מדויקים. מאוד.
- השכנים (אוי, השכנים): הם כנראה החסרון הכי גדול. במיוחד אם אתם מתאמנים על זה ב-3 לפנות בוקר. או 3 אחר הצהריים. או בכל שעה למעשה. אם אין לכם חדר חסין רעש, השקיעו באוזניות טובות. מאוד טובות. וכאלה שיכולות לעצור רעש של בכי. שלכם. ושל השכנים.
שאלה דחופה מהקהל (שכנראה כבר עלתה לכם בראש):
ש: האם זה אומר שאני צריך ללמוד רק לנגן ליניארי מעכשיו? מה עם התיפוף ה”רגיל” שלי?
ת: חס וחלילה! תיפוף ליניארי הוא כלי נוסף בארגז הכלים שלכם. הוא לא אמור להחליף את הגרובים והפילים הרגילים שלכם, אלא להעשיר אותם. זה כמו שלומדים לנגן אקורדים חדשים בגיטרה – לא זורקים את הישנים, פשוט יש לכם יותר אפשרויות. השילוב בין טכניקות ליניאריות ורגילות הוא מה שיוצר מתופפים מעניינים וורסטיליים.
מתחילים מהתחלה (באמת): הדפוסים הליניאריים הראשונים שלכם
בסדר, עכשיו שאתם מוכנים נפשית לטירוף (או לפחות הסכמתם לנסות כי אין לכם משהו יותר טוב לעשות), בואו נתחיל ללכלך ידיים ורגליים.
החוק הראשון והחשוב ביותר:
תתחילו לאט.
אני לא מגזים.
תתחילו בקצב כזה איטי, שאתם יכולים ללכת לקחת כוס קפה בין מכה למכה.
בערך.
המהירות תגיע עם הזמן. בהתחלה, הדיוק וההבנה של הרצף הם הכי חשובים.
דפוסים קלאסיים שכל מתופף ליניארי מכיר (או צריך להכיר כדי לא לצאת פלופ):
אלה הם אבני הבניין. הפאטרנים הבסיסיים שמהם אפשר לגזור מיליון ואחד וריאציות.
הסימונים R (יד ימין), L (יד שמאל), K (רגל קיק):
- RLKL: יד ימין, יד שמאל, רגל, יד שמאל. זה אחד הפאטרנים הנפוצים והשימושיים ביותר. נסו אותו קודם כל כסדרה של שמיניות. R על ההיי-האט, L על הסנר, K על הקיק, L על הסנר. נשמע מוכר? הוא מופיע בהמון פילים וגרובים.
- RLLK: יד ימין, יד שמאל, יד שמאל, רגל. פאטרן מעט שונה בתחושה, עם שתי מכות רצופות ביד שמאל. נסו R על ההיי-האט, L על הסנר, L על טום, K על הקיק. זה מתחיל לשחק עם הצלילים השונים של מערכת התופים.
- RRLK: יד ימין, יד ימין, יד שמאל, רגל. זה כבר דורש קצת שליטה על יד ימין. נסו R על ההיי-האט, R על הרייד (או עוד מכה על ההיי-האט), L על הסנר, K על הקיק.
טיפ זהב (שלא באמת יעלה לכם הון, רק סבלנות): תמיד, אבל תמיד, תשתמשו במטרונום. הוא החבר הכי טוב שלכם. גם אם הוא מצפצף לכם על העצבים. תתחילו ממש לאט. 40-60 BPM זה אחלה התחלה לפאטרנים האלה. כשתצליחו לנגן אותם בצורה נקייה ורציפה 5-10 פעמים ברצף, תעלו את הקצב ב-2-5 BPM. ככה בונים מהירות בצורה יציבה.
טעויות נפוצות של מתחילים (וטיפים איך לצחוק עליהן במקום לבכות כמו תינוקות):
- “התנגשות” – שתי גפיים מנגנות בו זמנית: זו הטעות הכי נפוצה. הגפיים שלכם רגילות לעבוד יחד. פתאום אתם מנסים לנגן R ואז L, והן נוחתות יחד. זה נשמע כמו “דאבל” קטן ומכוער. הפתרון? להאט עוד יותר. ולדמיין שיש “קיר” או “מרווח” זעיר בין כל מכה ומכה. לנתח איזה גפיים מתנגשות ולתרגל רק אותן בזוגות.
- “שכחתי איפה אני”: פתאום אתם באמצע פאטרן והמוח שלכם נכנס ל-Buffer. קורה. הפתרון? להגיד בקול רם את האות של כל מכה תוך כדי הנגינה: “אררר… אללל… קיייי… אללל…”. כן, זה נשמע כאילו השתגעתם. אבל זה עוזר למוח לעקוב אחרי הרצף.
- “השרירים לא שומעים למוח”: אתם יודעים מה אתם רוצים לנגן, אבל הגפיים פשוט עושות מה שבא להן. זה כמו ללמד קוף להטיס מטוס. הפתרון? תרגול איטי. המון חזרות. השרירים צריכים “לזכור” את התנועה. זה לוקח זמן. אל תצפו לזה ביום אחד. או בחודש אחד. אולי בחודשיים.
- “התייאשות טוטאלית”: זה קורה לכולם. הפתרון? לקחת הפסקה. לשתות משהו. לאכול משהו. לעשות משהו אחר לגמרי. לחזור אחר כך. ולזכור למה התחלתם. בשביל הכיף. בשביל האתגר. בשביל להרשים את אמא (או את השכנים, אם הם עדיין מדברים איתכם).
עצמאות הגפיים: כשהידיים והרגליים מקבלות עצמאות (ולא, זה לא אומר שהן עוזבות את הבית)
תיפוף ליניארי והמפלצת הגדולה שנקראת “עצמאות גפיים” הולכים יד ביד.
אי אפשר בלי השני.
עצמאות גפיים היא היכולת של כל אחת מהגפיים שלכם (יד ימין, יד שמאל, רגל ימין, רגל שמאל) לעשות משהו שונה לחלוטין משאר הגפיים, בו זמנית.
נשמע סביר? נסו לטפוח בראש ולשפשף את הבטן בו זמנית.
זה קצת כזה.
היא הכרחית לתיפוף ליניארי כי הפאטרנים הליניאריים דורשים שהגפיים ינגנו ברצף מהיר, לעיתים קרובות מכות לא סימטריות או “לא טבעיות”. המוח צריך לשלוט בכל גפה בנפרד.
תרגילים שיגרמו למוח שלכם להתעוות מצחוק (או מכאב קל):
יש מגוון עצום של תרגילים לעצמאות גפיים. הרעיון הוא לבודד ולשלב.
- “הקצב היציב והמטורף”: תבחרו גפה אחת שתנגן קצב פשוט ויציב (נגיד, יד ימין מנגנת שמיניות על היי-האט). עכשיו, תגרמו לגפה אחרת לנגן משהו אחר לחלוטין (נגיד, יד שמאל מנגנת רבעים על הסנר). כשתצליחו, תוסיפו גפה שלישית (רגל ימין מנגנת חצאי תווים על הקיק). אחר כך רביעית. תתחילו פשוט ותגדילו את המורכבות בהדרגה. זה כמו לשחק סימון בליינדפורד (Simón) עם הידיים והרגליים.
- “שני הקולות”: תרגלו רק שתי גפיים בכל פעם, עושות דברים שונים. יד ימין עושה קצב א’, יד שמאל עושה קצב ב’. יד ימין קצב א’, רגל ימין קצב ג’. יד שמאל קצב ב’, רגל ימין קצב ג’, וכן הלאה. לעבור על כל הקומבינציות של שתי גפיים, אחר כך שלוש גפיים, ורק אז ארבע.
- תרגילי ספרים ספציפיים: יש ספרים קלאסיים שנכתבו במיוחד כדי לשפר עצמאות, כמו הספרים של גארי צ’אפי או ג’ים צ’אפין (“Advanced Techniques for the Modern Drummer”). הם מלאים בתרגילים שיטתיים שיפרקו לכם את המוח ויבנו לכם אותו מחדש, טוב יותר.
זכרו: עצמאות גפיים היא לא סוף הדרך. היא הכלי שמאפשר לכם לנגן דברים מורכבים יותר, כמו תיפוף ליניארי. אל תתייאשו אם זה מרגיש מוזר ומסורבל בהתחלה. זה אמור להרגיש ככה. זה המוח שלכם בונה קשרים חדשים. תחשבו על זה כעל חדר כושר למוח.
שאלה למתקדמים (שרוצים להישמע חכמים בחדר החזרות):
ש: אם עצמאות גפיים זה כל כך חשוב, למה לא מתחילים ללמד את זה קודם?
ת: למעשה, חלק מהמורים הטובים כן משלבים עקרונות של עצמאות בשלבים יחסית מוקדמים. אבל לימוד עצמאות גפיים ברמה עמוקה דורש בסיס מסוים של קואורדינציה ובקרת מקל/רגל. לזרוק את זה על מתופף שרק התחיל יכול להיות מאיים מדי. לומדים ללכת לפני שלומדים לעשות פירואטים. אבל בהחלט כדאי לשלב תרגילי עצמאות ברגע שהבסיס מוצק.
בונים גרובים ופילים ליניאריים שבאמת עובדים (ולא רק בחדר אימונים חשוך)
אוקיי, עכשיו שיש לכם קצת שליטה על הפאטרנים הבסיסיים והגפיים שלכם פחות או יותר שומעות לכם, הגיע הזמן לעבור לשלב הכיפי:
להפוך את כל ה-RLKL הזה למוזיקה אמיתית.
משהו שבאמת אפשר לנגן עם להקה.
או לפחות בסרטון לטיקטוק.
גרובים ליניאריים: כשהקצב קופץ ורוקד:
גרובים ליניאריים הם גרובים שבהם כל המכות הן חלק מדפוס ליניארי – אין מכות בו זמניות.
זה נותן תחושה אחרת לגמרי מהגרובים ה”רגילים” שאתם מכירים.
הם יכולים להיות מאוד אנרגטיים.
מאוד פאנקיים.
ומאוד מפתיעים.
איך בונים גרוב כזה?
קחו את הפאטרנים הבסיסיים שלמדתם (כמו RLKL או RLLK) ותתחילו לפזר אותם על כל מערכת התופים.
לדוגמה, קחו את RKLK (יד ימין, קיק, יד שמאל, קיק) כבסיס של שמיניות:
- פעימה 1: R (היי-האט)
- שמינית 2: K (קיק)
- פעימה 2: L (סנר)
- שמינית 4: K (קיק)
- פעימה 3: R (היי-האט)
- שמינית 6: K (קיק)
- פעימה 4: L (סנר)
- שמינית 8: K (קיק)
זה גרוב ליניארי פשוט ומפורסם (וריאציה על גרוב של סטיב גאד). הוא נשמע שונה לחלוטין מגרוב רוק או פאנק רגיל. יש לו תנועה פנימית. הוא מרגיש קליל יותר.
אתם יכולים לשחק עם מיקומי הסנר והקיק כדי ליצור דגשים שונים.
לשים את ה-R לא רק על ההיי-האט, אלא גם על הרייד או אפילו טום.
לשים את ה-L לא רק על הסנר, אלא גם על טום או אפילו מצילה קטנה.
השמיעו את עצמכם. האם זה נשמע טוב? האם זה “עובד” מוזיקלית?
פילים ליניאריים: הדרך הכי מהירה (והכי מסובכת) להרשים (או לגרום למתופפים אחרים לקנא):
פילים ליניאריים הם המקום הכי נפוץ לפגוש את התיפוף הליניארי. הם נותנים תחושה של זרימה, מילוי מלא של החלל הקצבי בלי להישמע “כבד” מדי.
הבסיס הוא אותו דבר: רצף מכות, אחת אחרי השנייה, על כלים שונים.
קחו תיבה ריקה (16 שש עשריות). עכשיו תתחילו לפזר מכות.
לדוגמה, פיל פשוט בן 16 שש עשריות:
R (סנר) L (טום 1) K (קיק) L (טום 2) R (סנר) L (פלור טום) K (קיק) R (סנר) L (טום 1) K (קיק) R (טום 2) L (פלור טום) K (קיק) R (סנר) L (טום 1) K (קיק)
נשמע מסובך? זה.
אבל כשמנגנים את זה לאט, בונים את זה צעד צעד, זה אפשרי לחלוטין.
איך בונים פיל ליניארי יצירתי?
- תבחרו את החלוקה: שמיניות? שש עשריות? שילוב? (שש עשריות נותן הכי הרבה מקום למשחק).
- תבחרו את האורך: חצי תיבה? תיבה? שתיים? (התחילו עם חצי תיבה או תיבה).
- תכננו את הרצף (או תאפשרו לו לקרות): אפשר להשתמש בפאטרנים בסיסיים כבסיס (RLKL, RLLK וכו’) או פשוט “לכתוב” רצף אקראי של R, L, K.
- שייכו כל מכה לכלי נגינה: ה-R הראשון על הסנר? על ההיי-האט? על מצילת ספלאש? ה-K איפה יפול? זה השלב הכי יצירתי. תתנסו! תגלו צלילים מגניבים.
- הקפידו על זרימה: ודאו שה”מעבר” בין הגפיים מרגיש חלק. לפעמים רצף מסוים של כלים לא נשמע טוב, או לא מרגיש טבעי בידיים/רגליים. שנו את זה.
- תרגלו, תרגלו, תרגלו: לאט, עם מטרונום. עד שזה נשמע טוב.
שאלה פרקטית (מאוד):
ש: איך אני גורם לפילים הליניאריים שלי לא להישמע כמו סתם רצף של מכות, אלא מוזיקליים?
ת: זה השלב שבו הטכניקה פוגשת את המוזיקה. כמה טיפים:
- שימוש בדינמיקה: אל תנגנו את כל המכות באותה עוצמה. הדגישו מכות מסוימות (אקצנטים). זה נותן צורה וחיים לפיל. מכות מסוימות יכולות להיות חזקות (פורטה) ואחרות חלשות (פיאנו).
- בחירת כלים חכמה: לפזר את המכות על כלים שונים בצורה מעניינת יוצר צבעים ומרקמים שונים. מעבר מסנר לטום גבוה לפלור טום נשמע שונה ממעבר מהיי-האט לסנר לקיק. חשבו איך הפיל “מספר סיפור” על המערכת.
- מיקום מוזיקלי: אל תשתמשו בפיל ליניארי רק כי אתם *יכולים*. השתמשו בו כשהוא מתאים לשיר. לפעמים פיל פשוט ועוצמתי מתאים יותר מפיל ליניארי מסובך. תחשבו על מוזיקליות לפני טכניקה.
מתגברים על ייאוש (והשכנים): טיפים לדרך ולחיים
אם הגעתם עד לכאן, כל הכבוד! או שפשוט גללתם עד הסוף כדי לראות מתי זה נגמר.
כך או כך, אתם בכיוון הנכון.
לימוד תיפוף ליניארי זה מסע.
מסע שכולל עליות, ירידות, נפילות קטנות, ונפילות גדולות.
והרבה רגעים של תסכול עמוק.
אבל אל תדאגו.
יש אור בקצה המנהרה.
למרות שלפעמים זה נראה שהמנהרה הזו חפורה מתחת לבית של השכנים הכי רגישים שלכם.
איך לא לוותר על החלום (ולא להפוך לאדם מריר וחסר חוש הומור):
- תאמנו בקביעות (גם אם זה קצר): עקביות מנצחת הכל. עדיף 15-20 דקות של אימון ממוקד ואיכותי כל יום, מאשר שעתיים שלמות פעם בשבוע שבהן אתם מנסים להשלים את כל הפער.
- המטרונום הוא מלך (תתייגו אותו): הוא אולי נשמע מעצבן, הוא אולי חושף כמה אתם לא בטיימינג, אבל הוא הכרחי. תתחילו איתו. תתאמנו איתו. תאהבו אותו. או לפחות תסבלו אותו באצילות.
- תרגלו לאט (לא מפחדים לחזור על זה): זה אולי הדבר הכי חשוב. בנה את הטכניקה והזיכרון השרירי לאט ובהדרגה. מהירות באה אחר כך, כתוצאה מהדיוק בקצב האיטי.
- תקליטו את עצמכם (זה כואב, אבל מחזק): זה אף פעם לא נעים לשמוע את עצמך מתופף כשאתה לומד משהו חדש. אבל זה קריטי כדי לזהות טעויות ולשמוע מה עובד ומה לא. תתגברו על המבוכה הראשונית.
- חפשו השראה (וחיקויים): תשמעו מוזיקה עם תיפוף ליניארי. צפו בסרטוני יוטיוב של מתופפים שמלמדים ומדגימים את זה. נסו לחקות את מה שאתם שומעים (באיטיות כמובן).
- מצאו קהילה (אפילו וירטואלית): הצטרפו לקבוצות פייסבוק של מתופפים, פורומים, או מצאו חברים מתופפים לדבר איתם על הקשיים וההצלחות. אתם לא לבד בזה.
- וחשוב מכל: תהנו! מוזיקה אמורה להיות מהנה. אם אתם מרגישים שזה רק סבל, קחו הפסקה, נסו גישה אחרת, או פשוט תנגנו משהו אחר שאתם אוהבים. תחזרו לזה כשתהיו מוכנים.
מה לעשות עם הכוח החדש שלכם (הרעיונות הכי יצירתיים ומוזרים):
נניח שהצלחתם. אתם שולטים בפאטרנים. הגפיים עצמאיות. אתם בונים פילים וגרובים שנשמעים טוב. מה עכשיו?
- כתבו שיר שכל התיפוף בו הוא ליניארי: אתגר אמיתי. איך לגרום לזה להישמע שיר ולא תרגיל?
- שלבו טכניקות ליניאריות בפילים ובגרובים הרגילים שלכם: אל תהיו ליניאריים בלבד. תשלבו את הרעיונות האלה כדי לתבל את התיפוף הרגיל שלכם. פיל קצר ליניארי באמצע גרוב רגיל יכול לשבור את השגרה בצורה מדהימה.
- השתמשו בזה כדי לנגן סגנונות חדשים: פיוז’ן, ג’אז-פאנק, פרוג רוק – יש המון סגנונות שמשתמשים בטכניקות האלה.
- הדהימו את הלהקה שלכם (או נגנו את זה לעצמכם בחדר): לפעמים הכי כיף פשוט לנגן פיל ליניארי מטורף רק בשביל הכיף שבלדעת שאתם יכולים.
- תלמדו את הכלב שלכם ללחוץ על הקיק פדל בדיוק ברגע הנכון: שוב, לא מומלץ. גם לא הומני. אבל ליניארי לחלוטין.
שאלות אחרונות (אני יודע שאתם עייפים):
ש: כמה זמן לוקח ללמוד את זה באמת?
ת: זו שאלת מיליון הדולר (שאין לי). אין תשובה אחת. זה תלוי בכמה זמן אתם מתאמנים, איך אתם מתאמנים, כמה ניסיון יש לכם בתיפוף בכלל, ופשוט… כמה המוח והגפיים שלכם משתפים פעולה. יכולים לקחת חודשים רבים כדי להגיע לרמה שבה אתם מרגישים בנוח עם זה ומשלבים את זה בנגינה שלכם. היו סבלניים.
ש: האם תיפוף ליניארי מתאים לכל סוגי המוזיקה?
ת: לא בהכרח. יש סגנונות (כמו בלוז פשוט, רוק בסיסי, רגאיי מסורתי) שבהם תיפוף ליניארי לא יהיה מתאים או ישמע מוזר. הוא מתאים יותר לסגנונות שמאפשרים יותר חופש קצבי ומורכבות, כמו פאנק, פיוז’ן, פרוג, ג’אז, R&B מודרני, פופ עם אלמנטים מתוחכמים. כמו כל כלי, צריך לדעת מתי להשתמש בו.
ש: איפה אני יכול למצוא עוד רעיונות ודפוסים ליניאריים?
ת: ערוצי יוטיוב של מתופפים שמלמדים (יש המון מעולים, חפשו “linear drumming lessons”), ספרים (של גארי צ’אפי, דייב ווקל, וכו’), ואפילו סתם להקשיב למתופפים שמשתמשים בטכניקות האלה ולנסות לתמלל את הנגינה שלהם (זה קשה בטירוף, אבל מלמד).
אז הנה הגענו לסוף המסע התאורטי הזה.
אני מקווה שלמדתם משהו חדש.
אני מקווה שצחקתם לפחות פעם אחת (אני בטוח שצחקתם עליי, וזה גם נחשב).
אני מקווה שעכשיו אתם קצת פחות מפחדים מ”תיפוף ליניארי” ויותר מסוקרנים לנסות.
זה דורש אימון.
זה דורש סבלנות.
זה דורש חוש הומור (בעיקר עצמי).
אבל זה פותח עולם חדש של אפשרויות על התופים.
גורם לכם להישמע שונה.
מעניין יותר.
ומסובך יותר (בקטע טוב!).
אז קחו את המקלות שלכם.
שחררו את הגפיים (הן עומדות להיות מופתעות).
שימו מטרונום.
ותתחילו לנגן.
לאט.
ובכיף.
בהצלחה!
ואל תשכחו לשלוח לי סרטון של הפיל הליניארי הראשון המושלם שלכם (או המצחיק ביותר). אני אחכה (אבל לא יותר מדי, יש לי מטרונום לחכות איתו).