הסיפור מאחורי הסאונד המפלצתי של לד זפלין: ג’ימי פייג’, ג’ון בונהם ושאר החברים

אוקיי, נתחיל בזה שאתם פה. זה כבר הישג. הרבה אנשים שומעים לד זפלין ומחליטים שזה פשוט “רוק כבד” וזורקים איזה מילה או שתיים על כמה הגיטריסט (פייג’) והמתופף (בונהם) היו ענקים. וזה נכון, לגמרי נכון.

אבל יש כל כך הרבה יותר מזה. הסאונד של לד זפלין זה לא סתם כמה נגנים טובים בחדר. זה שיעור מאסטר בהפקה מוזיקלית, בחיפוש אחר סאונד ייחודי, ובעיקר – בכימיה מטורפת בין ארבעה אנשים שיצרו משהו שהעולם לא שמע לפני כן, ואולי לא ישמע שוב.

אנחנו הולכים לצלול פנימה. בדיוק כמו שג’ימי פייג’ צלל לתוך עולמות של בלוז, פולק ומיסטיקה כדי ליצור את הריפים האגדיים שלו, וג’ון בונהם צלל לתוך התופים שלו כאילו אין מחר.

אז למה לכם ללמוד את זה? כי זה מרתק, קודם כל. ושנית, כי זה ילמד אתכם משהו על איך סאונד גדול *באמת* נוצר. זה לא תמיד הציוד הכי יקר, ולפעמים זה דווקא המיקרופון שזרקתם במקרה בפינה הרחוקה של החדר. כן כן, נגיע גם לזה.

הבטחה: לא נכביד עליכם בז’רגון שרק טכנאי אולפן יכול להבין (או להעמיד פנים שהוא מבין). נדבר על הכל בשפה של בני אדם, עם הרבה הומור ועם הרבה כבוד למוזיקה המטורפת הזו. אז קחו אוויר, שימו “Whole Lotta Love” בווליום שמעצבן את השכנים, ובואו נתחיל.

1. איך לעזאזל יוצרים מפלצת סאונד כזו? ההתחלה

בשנות ה-60 המאוחרות, כשג’ימי פייג’ חיפש להקים להקה חדשה מתוך ההריסות של ה”יארדבירדס”, הוא לא רצה עוד להקת בלוז-רוק גנרית. הוא חלם על משהו כבד יותר, אפל יותר, אבל גם עם רגעים של עדינות מפתיעה. הוא רצה את כל הצבעים בקופסה, ולא רק את האדום הבוהק.

הוא אסף סביבו שלושה גאונים קצת אקסצנטריים: רוברט פלאנט עם קול שנשמע כמו צעקת נשמה עתיקה שמתגלגלת מההרים, ג’ון פול ג’ונס – איש הכל-יכול שנגן בס וקלידים (וסידור מיתרים!) כאילו נולד עם אצבעות ספיידרמן, וכמובן, ג’ון בונהם – המתופף שניגן כל כך חזק ועם כזה גרוב שאתה חושב שהוא הולך לשבור את כלי הנגינה… ולפעמים הוא באמת שבר.

השילוב הזה היה כמו תגובה כימית שאיש לא ציפה לה. הם לקחו את הבלוז, דחסו אותו בטורבו, הוסיפו לו קצת פולק, נגיעות של מיסטיקה, ובעיקר – את הגישה הייחודית שלהם לסאונד והפקה.

ההחלטה הראשונה והכי חשובה: אל תישמעו כמו כולם!

בזמן שרוב הלהקות באותה תקופה רדפו אחרי צליל “נקי” או “מלוטש” באולפן, לד זפלין רצו משהו אחר. הם רצו ללכוד את הכוח הגולמי של ההופעות החיות שלהם. הם רצו שהסאונד יהיה גדול, אוורירי, כזה שממלא את החדר וגורם לך להרגיש שאתה עומד מטר מהבמה, גם כשאתה בסלון.

וכאן נכנס לתמונה ג’ימי פייג’ בתפקיד המפיק. הוא לא סתם ניגן גיטרה אדיר, הוא היה גם המוח שמאחורי המיקרופונים, הכפתורים באולפן, והניסויים המשוגעים שנשמעו כמו רעש בהתחלה, ואז הפכו לצליל אייקוני.

הוא היה איש שמאמין בתחושת בטן, בניסוי וטעייה, ופחות בספר החוקים. וזה, חברים, סוד קטן במוזיקה: לפעמים לשבור את החוקים זה הדרך הטובה ביותר למצוא את הקול הייחודי שלכם.

2. ג’ימי פייג’: לא רק גיטריסט, אלא קוסם סאונד (אמיתי, לא בכאילו).

טוב, בואו נדבר תכלס. פייג’ הוא גיטריסט אגדי. הריפים שלו חרוטים ב-DNA של הרוק. הסולואים שלו הם שיעור באנרגיה, בלוזיות, ולפעמים גם בזה שנשמע כאילו הוא הולך לאבד שליטה, אבל הוא לא. אף פעם לא.

אבל הסאונד של זפלין זה לא רק הגיטרה *שלו* נשמעת טוב. זה איך הוא *גרם* לכל הלהקה להישמע. ופה נכנסים כמה טריקים שאפילו אתם, אם יש לכם מיקרופון (אפילו של אוזניות!) וחדר, יכולים ללמוד מהם.

הסוד הגדול: המיקרופונים הם לא רק בשביל לצלם סאונד, הם לוכדים אווירה!

רוב האנשים, כשמקליטים כלי, שמים מיקרופון קרוב אליו. זה הגיוני. ככה מקבלים צליל “יבש”, בלי רעשי רקע, ואפשר לשלוט בו בקלות. פייג’? הוא חשב הפוך, לפחות בחלק מהזמן.

הוא היה מאמין גדול ב”אווירת חדר”. מה זה אומר? לשים מיקרופונים *רחוק* מכלי הנגינה. לפעמים בצד השני של החדר. לפעמים במעלה המדרגות (כן, הסיפור על תופי בונהם שהוקלטו במדרגות של אחוזת הדלי גריינג’ אמיתי לגמרי!).

למה לעשות דבר כזה מוזר? כי המיקרופונים האלה לוכדים את הצליל כפי שהוא נשמע *בחלל*. הם קולטים את ההדהודים של הקירות, את התחושה של החדר. זה נותן לסאונד תחושה של גודל, של מרחב. זה כמו להסתכל על תמונה רחבה במקום זום קרוב.

תחשבו על זה: תוף סנר מקרוב נשמע כמו “פאק!”. אותו תוף סנר שהוקלט במדרגות נשמע כמו “וווווווואק!!!!!”, עם זנב ענקי שמתגלגל במורד הגבעה. זה ההבדל בין הקלטה “נכונה” להקלטה שנשמעת *מעניינת*.

טיפ של אלופים (שנגנב מפייג’): נסו פעם להקליט משהו – שירה, גיטרה אקוסטית, מחיאת כף – עם מיקרופון קרוב, ועם מיקרופון נוסף רחוק. אחר כך, תערבבו את שניהם. תשחקו עם הווליום של כל אחד. אתם תופתעו כמה עומק ו”חיים” אתם יכולים להוסיף לסאונד שלכם.

3. הגיטרות האגדיות והקסמים הקטנים באולפן

פייג’ מזוהה בעיקר עם גיבסון לס פול (המון מהן!) ופנדר טלקסטר ישנה וטובה. אבל זה לא רק הגיטרה. זה מה שהוא עשה איתה. ושוב, איך הוא הקליט אותה.

שכבות, שכבות, שכבות: אתם חושבים ששמעתם גיטרה אחת שחותכת את האוויר? לרוב זה היה הרבה יותר מזה. פייג’ היה מקליט טייקים רבים לאותו חלק, לפעמים עם גיטרות שונות, עם סאונדים שונים, ומערבב אותם יחד. זה נתן לסאונד הגיטרה עובי, רוחב, ותחושה של תזמורת שלמה של גיטרות שמנגנות יחד.

זה קצת כמו לבשל רוטב. אתם לא שמים רק עגבניות. אתם שמים עגבניות, בצל, שום, עשבי תיבול, קצת יין… כל רכיב מוסיף את הטעם שלו, ויחד זה נהיה משהו עשיר ומורכב יותר. ככה פייג’ חשב על גיטרות באולפן.

אפקטים בלי להתבייש: וואה-וואה, פאז, דיליי (הד), ריברב (הדהוד) – פייג’ השתמש בכל הצעצועים האלה כדי לעצב את הסאונד שלו. הוא לא רק הדליק אותם. הוא שיחק איתם, עיוות אותם, וגרם להם להיות חלק בלתי נפרד מהריף או הסולו. הדיליי המפורסם ב”Whole Lotta Love” הוא דוגמה מושלמת לזה.

קשת כינור? למה לא!: כן, הוא השתמש לפעמים בקשת כינור על הגיטרה החשמלית כדי ליצור צלילים ארוכים, מלנכוליים או דרמטיים. זה לא היה רק גימיק ויזואלי בהופעות, הוא גם השתמש בזה בהקלטות מסוימות. זה מראה על ראש פתוח ורצון לחקור את גבולות הכלי והסאונד.

המסר מפה הוא פשוט: אל תפחדו להתנסות. אין דרך “נכונה” או “לא נכונה” ליצור סאונד. יש רק דרך שנשמעת לכם טוב (וגם קצת מוזר, לפעמים).

4. ג’ון בונהם: עמוד השדרה המרעיש (והסיפור מאחורי הבום הגדול).

עכשיו בואו נדבר על הכוח שמאחורי כל זה. ג’ון בונהם. איש של מעט מילים (מחוץ לתופים) והמון מכות (על התופים). הצליל של התופים שלו הוא אולי הדבר הכי מזוהה ובלתי ניתן לחיקוי בסאונד של לד זפלין.

הוא לא רק ניגן חזק. הוא ניגן עם גרוב מטורף, עם תחושה של זמן שיכולה לנוע בין מדויקת כמו שעון שוויצרי לבין כבדה ומקרטעת כמו משאית עמוסה בעלייה, והכל במקומות הנכונים בדיוק.

למה התופים של בונהם נשמעים כל כך ענקיים?

התופים עצמם: בונהם ניגן לרוב על מערכות לודוויג (Ludwig), והוא אהב תופים גדולים. תוף בס בגודל 26 אינץ’ היה חתיכת מפלצת באותה תקופה (ועד היום!). תופים גדולים יותר מפיקים צליל נמוך יותר, מלא יותר, עם הרבה “בטן”. זה כמו ההבדל בין מכה על שולחן למכה על חבית עץ גדולה.

הכוונון: הוא נהג לכונן את התופים שלו די נמוך, במיוחד את הסנר. כוונון נמוך נותן צליל “שמן” ומהדהד יותר, במקום צליל “קליק” גבוה וחד.

איך הוא ניגן: ובואו נודה בזה, הבחור הכה בתופים האלה כאילו הם חייבים לו כסף. הכוח הפיזי שלו היה חלק ענק מהסאונד. אבל זה לא רק כוח. זה גם איך הוא תקף את העורות, איפה הוא הכה, ואיך הוא השתמש ברגליים ובידיים שלו כדי ליצור את הגרוב הזה.

הסוד האמיתי של סאונד התופים של בונהם: פחות זה לפעמים יותר (במקרה של מיקרופונים).

נחזור לאחוזת הדלי גריינג’ ולמדרגות המפורסמות. ההקלטה של “When the Levee Breaks” היא הדוגמה האולטימטיבית לסאונד התופים של בונהם.

רוב המהנדסים היו שמים מיקרופון על כל תוף, ועוד כמה אובר-הד כדי ללכוד את המצילות. פייג’ והמהנדס אדי קרמר שמו שני מיקרופונים בודדים (ריבונים, למי שזה מעניין אותו) *מעל* המדרגות, במרחק לא מבוטל מבונהם שישב למטה עם התופים.

התוצאה? לא קיבלו את הצליל הישיר והיבש של התופים. קיבלו את הצליל של התופים *בתוך החלל הענקי הזה*. זה קלט את כל ההדהוד של קירות האבן, יצר סאונד מפלצתי, מתגלגל, כאילו סערה מתקרבת.

הם גם הוסיפו קצת קומפרסיה (דחיסה, בואו נקרא לזה ככה. זה כלי שמשווה עוצמות – מחזק את החלש ומחליש את החזק – כדי שהכל יישמע אחיד יותר, או פשוט “שמן” יותר). זה גרם לסאונד להיות עוד יותר דחוס, עוצמתי, ועם זנב ארוך ועשיר.

המסקנה לחיים (ולמוזיקה): אל תמיד תלכו על הפתרון הברור מאליו. לפעמים היציאה מהקופסה, או מהחדר, או במעלה המדרגות, היא בדיוק מה שאתם צריכים בשביל למצוא סאונד באמת מיוחד. וכן, פחות מיקרופונים במקומות הנכונים יכולים להיות טובים יותר מהמון מיקרופונים בכל מקום.

5. לא רק תופים וגיטרות: הקול שצרח והבס שחיבר הכל.

חשוב לזכור שלד זפלין היו ארבעה אנשים. רוברט פלאנט וג’ון פול ג’ונס היו לא פחות קריטיים לסאונד הכולל.

רוברט פלאנט – הקול ששובר זכוכית ומרגש נשמות: הקול הגבוה, המלא בלוז ובאנרגיה של פלאנט, הוא אולי הדבר הכי בלתי נשכח במוזיקה של זפלין. פייג’ אמר פעם שלפלאנט לא הייתה בעיה לשיר בקול רם כמו שבונהם ניגן חזק. כשהקליטו אותו, הם לרוב ניסו ללכוד את הכוח הזה, את התחושה של ההופעה החיה.

אבל הם גם לא פחדו לשחק עם הקול שלו. השתמשו בהדהודים שונים, דאבל-טראקינג (להקליט את אותו חלק פעמיים כדי להוסיף עובי), ולפעמים אפילו אפקטים קלים כדי להדגיש מילה או צרחה.

ג’ון פול ג’ונס – הדבק המוזיקלי והאדריכל השקט: הרבה פעמים מדברים על פייג’ ובונהם ושוכחים את ג’ונס. זו טעות איומה! ג’ונס היה מוזיקאי מבריק, וירטואוז על הבס, ידע לנגן על קלידים (מנדולינה, מלוטרון, אורגן) וגם היה אחראי על סידורי המיתרים המדהימים בשירים כמו “Kashmir”.

קווי הבס שלו היו מלודיים, מורכבים, וסיפקו את העוגן המוזיקלי לכל הטירוף שקרה מעליהם. תחשבו על הבס ב”The Lemon Song” או ב”Ramble On”. זה לא רק קו בס, זו יצירה בפני עצמה.

ג’ונס הוסיף עומק ותחכום לסאונד. בזמן שפייג’ ובונהם היו המנוע והמנוף, ג’ונס היה השלדה המאסיבית והאלקטרוניקה המורכבת שגרמה הכל לעבוד בצורה מופלאה ולא לקרוס לתוך עצמו. בלעדיו, זפלין הייתה נשמעת שונה לחלוטין.

6. הדינמיקה הזפלינית: שקט-רעש-בום!

אחד הדברים שהופכים את הסאונד של לד זפלין לכל כך מרתק הוא השימוש הקיצוני בדינמיקה. הם ידעו לעבור משקט מוחלט לרעש מחריש אוזניים בשנייה.

קחו את “Stairway to Heaven” בתור הדוגמה הכי ברורה (ולפעמים שחוקה, אבל עדיין גאונית). מתחילים מגיטרה אקוסטית עדינה כמעט כמו שיר ערש, דרך כניסה הדרגתית של כלים נוספים, עד לפיצוץ הסופי של ריף גיטרה כבד וסולו שירעיד את הבית.

הניגוד הזה יוצר מתח ועניין. זה גורם לרגעים השקטים להיות משמעותיים, ולרגעים הרועשים להיות אפילו יותר עוצמתיים. זה כמו לספר סיפור עם עליות ומורדות, ולא רק לצעוק את כל הטקסט באותה עוצמה.

איך הם עשו את זה בהפקה? שוב, שילוב של נגינה מודעת לדינמיקה (הנגנים ידעו מתי לנגן חלש ומתי לתת הכל) והפקה חכמה. פייג’ ידע להשתמש בקומפרסיה ואפקטים בצורה שמשרתת את הדינמיקה. לפעמים הוא השאיר את החלקים החלשים *באמת* חלשים כדי שהכניסה של החלקים הרועשים תהיה דרמטית עוד יותר.

זה משהו שכדאי ללמוד ממנו בכל סוג של מוזיקה: אל תפחדו מהשקט. הוא יכול להבליט את הרעש ולהיפך.

7. שאלות נפוצות (כי בטח יש לכם כמה בראש עכשיו, וזה בסדר, גם לנו היו).

בטח קראתם את כל זה ואתם חושבים לעצמכם כמה דברים. הנה כמה תשובות לשאלות פוטנציאליות:

• רגע, אז הסאונד המפלצתי הזה זה רק עניין של מיקרופונים והפקה?

  לא! בשום אופן לא. זה מתחיל ונגמר בנגנים ובמוזיקה שהם יצרו. פייג’, בונהם, פלאנט וג’ונס היו מוזיקאים יוצאי דופן עם כימיה נדירה. ההפקה והטכניקות באולפן רק עזרו ללכוד ולשפר את מה שהם כבר יצרו בחדר החזרות או באולפן. אי אפשר להפיק סאונד טוב אם המוזיקה עצמה לא טובה.

• האם אני חייב ציוד יקר כדי להשיג סאונד “גדול” כמו שלהם?

  ציוד טוב עוזר, אבל כמו שהראינו, חלק מהסאונדים הכי מפורסמים שלהם הושגו עם טכניקות לא שגרתיות (מיקרופונים רחוקים!) ועם ציוד שלא תמיד היה החדיש ביותר. הדבר החשוב הוא להבין *איך* הסאונד נוצר ולנסות לחקות את הגישה, לא רק את הציוד. יצירתיות חשובה יותר מחשבון בנק גדול.

• האם לד זפלין השתמשו באפקטים מסתוריים שלא קיימים היום?

  הם השתמשו באפקטים שהיו קיימים אז (וואקום טיוב, טייפ אקו, פאז). הם פשוט השתמשו בהם בצורה יצירתית. העולם הטכנולוגי של היום מציע אפקטים מדהימים, גם בתוכנות מחשב. העיקר זה לא האפקט עצמו, אלא איך משתמשים בו כדי לשרת את המוזיקה.

• האם הסאונד שלהם היה “מלוטש” או “גולמי”?

  זו שאלה טובה. הוא היה גולמי מבחינת האנרגיה והתחושה החיה, אבל גם מלוטש מבחינת תשומת הלב לפרטים בהפקה, השכבות, המיקס. זה היה שילוב מבריק של שניהם.

• למה הסאונד של אלבומים שונים שלהם נשמע כל כך שונה?

  כי הם כל הזמן התפתחו וחיפשו דברים חדשים. האלבום הראשון הוקלט מהר יחסית כדי ללכוד את אנרגיית ההופעות. השני כבר התנסה יותר בהפקה. השלישי היה עם נגיעות פולק חזקות יותר. הרביעי היה שיא של הפקה מתוחכמת שעדיין נשמעה חיה. זה מראה על להקה שלא פחדה לשנות ולהשתנות.

8. 7 דברים חשובים שאפשר ללמוד מהסאונד של לד זפלין (גם אם אתם לא מנגנים רוק כבד).

אז מה לוקחים מכל הסיפור הזה? הנה כמה נקודות למחשבה:

• אל תפחדו להתנסות: תזרקו מיקרופונים בחדר. נסו לשים שמיכה על המגבר. הקליטו שירה מתחת לשולחן. הדברים הכי מעניינים קורים לפעמים כששוברים את החוקים.
• החדר הוא כלי נגינה: האקוסטיקה של החלל שבו אתם מקליטים או מנגנים משפיעה בטירוף על הסאונד. למדו להשתמש בזה לטובתכם.
• דינמיקה זה כוח: לעבור משקט לרעש ולהיפך יוצר מתח ועניין הרבה יותר מנגינה באותה עוצמה כל הזמן.
• פחות מיקרופונים (במקומות הנכונים!) יכול להיות יותר: לא תמיד צריך מיקרופון על כל דבר. לפעמים לכידת האווירה הכללית היא המפתח.
• שכבות מוסיפות עומק: להקליט כמה טייקים או כמה כלים שונים ולשלב אותם יכול לתת עושר לסאונד שלא תשיגו בטייק אחד.
• הכימיה בין הנגנים היא קריטית: אפשר שיהיו לכם הנגנים הכי טובים והציוד הכי יקר, אבל אם אין חיבור וכימיה מוזיקלית, הסאונד לא יהיה חי.

• תחפשו את הקול הייחודי שלכם: לד זפלין לא ניסו להישמע כמו אף אחד אחר. הם היו הם. זה המסר החשוב ביותר. קחו השראה, אבל אל תעתיקו. תמצאו את מה שגורם *לכם* להישמע מיוחדים.

9. אז מה עושים עכשיו? טיפים להמשך הדרך (וכן, זה כולל הרבה האזנה).

קראתם עד לפה? מדהים! זה אומר שאתם באמת סקרנים. עכשיו מה?

קודם כל, תחזרו לשמוע לד זפלין. אבל הפעם, תקשיבו אחרת. תנסו לבודד את הכלים. תנסו לשים לב לדינמיקה. מתי נכנס הריברב על השירה? איפה התופים נשמעים ענקיים ואיפה קצת יותר קרובים? איפה יש שכבות גיטרה? שימו לב לבס של ג’ונס.

אם אתם מנגנים, תנסו ליישם חלק מהעקרונות האלה. תשחקו עם מיקרופונים. נסו כוונונים שונים לגיטרה או לתופים. תחשבו על הדינמיקה ביצירות שלכם.

אם אתם מתחילים, אל תתייאשו! הסאונד של לד זפלין הוא שיא של קריירה ארוכה של ניסוי וטעייה. תתחילו בקטן. תלמדו אקורדים פשוטים, תלמדו לשמור על קצב, תלמדו לשיר בלי לזייף יותר מדי (אף אחד לא מושלם, גם פלאנט לא תמיד היה!).

יש המון מקורות מעולים ללימוד מוזיקה היום. יוטיוב מלא במדריכים (חלקם ממש מצחיקים), יש אפליקציות ללימוד כלי נגינה, ויש מורים מעולים. העיקר זה להתחיל ולהתמיד. גם אם זה נשמע בהתחלה כמו חתול שנדרס על ידי משאית (כולנו היינו שם!).

ואל תפחדו ליצור מוזיקה משלכם. גם אם זה ג’ינגל למעדן חלב, או סתם ריף שכתבתם לעצמכם במקלחת. זה הכל חלק מהמסע. מי יודע? אולי אתם תגלו את טריק הסאונד המטורף הבא.

אז הנה, צללנו קצת לתוך הסיפור מאחורי הסאונד המפלצתי והמדהים של לד זפלין. זה היה מסע קצר ומהיר. יש עוד כל כך הרבה מה ללמוד ולגלות. אבל מקווים שזה נתן לכם קצת השראה וכיוון.

זכרו את פייג’, בונהם, פלאנט וג’ונס. ארבעה חבר’ה מבריקים שלא פחדו להיות הם עצמם, לחקור, להתנסות, ולשבור חוקים. בזכותם, עולם המוזיקה הרבה יותר מעניין, רועש, ויפה.

בהצלחה במסע המוזיקלי שלכם! ואל תשכחו לשים ווליום גבוה. השכנים כבר יתרגלו. או שיעברו דירה. בכל מקרה, שווה את זה.

ועכשיו, לכו לשמוע קצת זפלין. באמת לשמוע. לא רק להקשיב. יש הבדל.