הסאונד הייחודי של פינק פלויד: גיטרות מרחפות, קלידים ואפקטים – מסע אל לב המוזיקה

דמיינו עולם.
עולם בו שירים נמשכים רבע שעה.
עולם בו סולואים של גיטרה גורמים לכם להרגיש שאתם מרחפים על כנפי שחפים מעל הרי האלפים.
עולם בו צלילי קלידים בודדים בונים לכם קתדרלה אקוסטית במוח.
עולם בו אפקטים קוליים הופכים לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה, לא סתם קישוט.
ברוכים הבאים ליקום של פינק פלויד.
ולא, זה לא עוד מדריך מוזיקה יבש שכולל יותר מדי מילים כמו “דיאטוני” או “כרומטי”.
זה המדריך שינסה לפצח איתכם (ולא, לא בקלפים) את הסאונד שגרם למיליונים ברחבי העולם לבהות בתקרה בחדרים חשוכים ולהרגיש שהם מבינים משהו עמוק על החיים (וגם על מוזיקה).
כי בואו נודה, יש להם סאונד.
סאונד שאין לאף אחד אחר.
ואנחנו הולכים לצלול פנימה.
לאט, בזהירות.
ולא להתייאש גם אם בהתחלה זה נשמע כמו חתול שעובר ליד שנאי חשמל.
כי כשתבינו איך הם עושים את זה, העולם המוזיקלי שלכם עומד להתרחב.
וגם חוש ההומור שלכם, בתקווה.
יאללה, בואו נתחיל את המסע הפסיכדלי הזה.
לא צריך ויזה.
רק אוזניים פתוחות ומוכנות להתפוצץ (בעדינות, ובצורה אמנותית).

הגיטרה: לא סתם פריטה, אלא ריחוף על פני כרומוזומים?

טוב, נתחיל בכלי המרכזי (לפחות בשלבים מסוימים של הלהקה): הגיטרה.
אבל לא סתם גיטרה.
גיטרת דייוויד גילמור.
איך הוא עושה את זה?
איך הוא גורם לצליל בודד להישמע כאילו הוא נבנה לבנה אחר לבנה, נושם וחי?
זה לא קסם (לגמרי).
זה שילוב קטלני של טכניקה, רגש, ואפקטים. המון אפקטים.
בואו נפרק את זה כמו שצריך, בלי להרוס את המסתורין יותר מדי.

1. דייוויד גילמור: האצבעות שמדברות (ולא רק מנגנות)?

הדבר הראשון שתשימו לב אליו בנגינה של גילמור זה הויברטו.
כן, המילה הזאת שמוזיקאים זורקים כאילו זה מובן מאליו.
ויברטו זה הרעידה הקטנה הזו של הצליל.
אצל גילמור, זה כמו חותמת אצבע.
זה עמוק, אטי, ומלא רגש.
זה לא “וויגל” עצבני, זה התנודה המדויקת שגורמת לכל נוטה להישמע כאילו היא שרה.
נסו את זה בבית: נגנו צליל אחד והתחילו לרעוד את היד על המיתר.
אם זה נשמע כמוכם רועדים מקור, אתם לא שם.
אם זה נשמע כמו זמר אופרה עייף אבל מלא כוונה, אתם קרובים.

עוד עניין: הפריזלוגיה שלו.
זו הדרך בה הוא בונה את הסולואים.
זה לא מטר של צלילים מהירים וחסרי פשר.
כל נוטה נבחרה בקפידה, כאילו היא מילה במשפט.
הוא משתמש בהרבה סילנס (שקט בין צלילים).
כן, שקט זה חלק ממוזיקה!
אפילו אם זה נשמע לכם מוזר, לפעמים הפסקה קטנה בין צלילים חשובה לא פחות מהצלילים עצמם.
זה נותן לסולו לנשום, להישמע דרמטי, ולא כמו מישהו ששפך שקית של לגו על הרצפה וקיווה לטוב.

2. מצעד האפקטים: למה הגיטרה הזו נשמעת כאילו היא מגיעה מהחלל?

אה, האפקטים.
החברים הטובים ביותר של פינק פלויד.
ובמקרה של גילמור, הם חלק בלתי נפרד מהסאונד.
זה לא קישוט, זו הרקמה.

• דיליי (Delay):
  זה האפקט שהכי מזוהה איתם.
  הד חוזר.
  אבל לא סתם הד.
  הדים מדויקים, מתוזמנים עם הקצב, שנבנים אחד על השני ויוצרים תחושה של מרחב עצום.
  תחשבו על “Run Like Hell”.
  זה כמו לזרוק אבן לבאר עמוקה ולשמוע את ההד חוזר אחרי שניה, ואז שוב, ושוב…
  זה בונה מתח, זה ממלא את הסאונד, וזה גורם לצליל אחד להישמע כמו צבא קטן של צלילים.
  שימו לב: דיליי יכול להיות החבר הכי טוב שלכם, או האויב הכי גרוע אם לא יודעים להשתמש בו נכון.
  יותר מדי דיליי וזה נשמע כמו לנגן במערה עם אקו מחריד.
• ריברב (Reverb):
  זה דומה לדיליי, אבל יותר “אוורירי”.
  זה הצליל של חדר גדול, או אולם קונצרטים.
  זה נותן תחושה שהסאונד “מתפזר” בחלל.
  גילמור השתמש בזה כדי להוסיף עומק ודרמה.
  תחשבו על האווירה בסולואים איטיים יותר.
  זה גורם לצלילים להישמע כאילו הם תלויים באוויר לרגע לפני שהם נעלמים.
  זה כמו הילה מסביב לצליל.
• אוברדרייב/פאז (Overdrive/Fuzz):
  אלה אפקטים שמוסיפים דיסטורשן (עיוות) לצליל.
  זה גורם לצליל להישמע “שמן” יותר, מחוספס יותר, עם יותר ססטיין (הצליל נשאר יותר זמן).
  הפאז של פינק פלויד, במיוחד בשלבים המוקדמים יותר, היה אגדי.
  הוא נשמע כאילו הגיטרה עומדת להתפוצץ.
  שמעו את הסולו ב”Comfortably Numb”.
  זה לא סתם צליל גיטרה נקי.
  זה צליל דחוס, מלא, שצועק רגש.
  זה כמו לקחת ציור עדין ולמרוח עליו צבע עם מברשת גסה – זה משנה את כל התחושה.
• פלאנג’ר (Flanger) וקורוס (Chorus):
  אלה אפקטים שמשכפלים את הצליל המקורי ומוסיפים לו שינויי גובה קטנים.
  הפלאנג’ר יוצר צליל “זורם” או “מתכתי”, לפעמים מזכיר מטוס שממריא.
  הקורוס נותן תחושה שהרבה גיטרות מנגנות בו זמנית, זה מעבה את הצליל.
  פינק פלויד השתמשו בהם כדי להוסיף תנועה ומרקם לסאונד הגיטרה.
  תחשבו על הצליל המיוחד ב”Breath” מתוך The Dark Side of the Moon.
  זה נשמע כאילו הצליל מתפתל ומסתובב.

השורה התחתונה כאן היא שפינק פלויד לא פחדו להתנסות עם אפקטים.
הם השתמשו בהם כדי ליצור סאונד שונה לחלוטין, לא רק כדי להוסיף פלפל.
האפקטים היו חלק אינטגרלי מהיצירה.
אם אתם מנסים לנגן פינק פלויד, בלי האפקטים הנכונים, זה פשוט לא ישמע אותו דבר.
זה כמו לנסות לבשל סושי בלי אורז – זה פשוט לא ילך.

הקלידים: לא רק ליווי, אלא אדריכלות סאונד פסיכדלית?

ריצ’רד רייט.
האיש השקט עם האצבעות הקסומות.
תפקיד הקלידים בפינק פלויד לא היה רק ליווי הרמוני.
הם היוו את הרקע האווירתי, את השטיח עליו הכל קרה.
ולפעמים, הם גם לקחו את המושכות הראשיות.

1. מבחר הכלים: אורגן האמונד, סינתיסייזרים, וצלילים מהחלומות הרטובים (של מוזיקאים)?

רייט לא הסתפק בפסנתר פשוט.
הוא היה ארסנל מהלך של צלילים.

• אורגן האמונד (Hammond Organ):
  הצליל החם והנשמתי הזה, עם הלסלי ספיקר המפורסם (רמקול מסתובב שנותן אפקט “וואו-וואו” יפהפה).
  זה נותן תחושה קלאסית, כנסייתית משהו, אבל גם יכול להיות גרובי ומלא חיים.
  תחשבו על הקטע האורגני המפורסם ב-“Echoes”.
  זה בונה אווירה של מסע.
  זה כמו קתדרלה שנבנית לאט בתוך השיר.
• פסנתר אלקטרוני רודס (Fender Rhodes):
  צליל פעמוני, עדין, ולפעמים קצת “חללי”.
  מושלם לרגעים שקטים ומהורהרים.
  תשמעו את הפתיחה של “Dogs” מתוך Animals.
  הצליל הזה נוטף מרירות ועצב.
  זה כמו לנגן על טיפות גשם.
• סינתיסייזרים (Synthesizers):
  אה, כאן מתחיל הקסם המודרני יותר.
  הם היו מחלוצי השימוש בסינתיסייזרים ליצירת מרקמים ואווירות, לא רק מלודיות.
  הVCS 3 (כלי מודולרי שנראה כמו מרכזיה של בזק משנות ה-70) היה בשימוש נרחב.
  צליליו המוזרים, לפעמים כמו נביחות אלקטרוניות או צפצופים מהחלל, היו חלק מהותי מהסאונד הפסיכדלי המוקדם שלהם וגם ביצירות מאוחרות יותר.
  תחשבו על האפקטים בתחילת “On the Run” מתוך The Dark Side of the Moon.
  זה הצליל של ריצה קדחתנית, אלקטרונית.
  הם השתמשו גם במינימוג (Minimoog) לסאונדים עבים וצורמים, כמו הבס הסינתטי ב”Shine On You Crazy Diamond”.

העניין עם רייט היה השימוש החכם במרווחים.
הוא לא מילא את כל החלל האפשרי בצלילים.
הוא יצר מרקמים (Textures).
צלילים שנמשכים, שמתפתחים לאט, שנותנים תחושה של גודל ועומק.
זה כמו לנגן את השקט שבין הכוכבים.

הבס והתופים: עמוד השדרה המרחף (או לפחות לא נופל)?

הבס (רוג’ר ווטרס, ואז גאי פראט) והתופים (ניק מייסון) הם הרית’ם סקשן (חלק הקצב).
אצל רוב הלהקות, זה החלק שמחזיק את הקצב היטב על הקרקע.
אצל פינק פלויד, זה קצת שונה.
זה יותר כמו עמוד שדרה שמאפשר לשאר הכלים לרחף.

1. בסיסים יציבים לרעיונות גרנדיוזיים?

קווי הבס של רוג’ר ווטרס הם בדרך כלל פשוטים יחסית.
לא תמצאו פה סלאפים מטורפים או סולואים וירטואוזים (למעט אולי ב-One of These Days).
אבל הפשטות הזו היא בדיוק הכוח שלהם.
הם חזקים, עוגנים, ומשרתים את השיר.
תחשבו על הבס ב”Money”.
הוא חוזר על עצמו, הוא קליט, והוא מניע את השיר קדימה.
הוא לא מנסה להוכיח כמה ווטרס מוכשר טכנית, אלא כמה הוא יודע לבנות שיר.
לפעמים, הוא גם השתמש באפקטים על הבס, כמו הפאז ההוא ב-“One of These Days” שנשמע כאילו הבס קיבל עצבים והחליט לעוות את עצמו.

2. ניק מייסון: המתופף שלא ממהר לשום מקום (אבל כשמגיע, זה מושלם)?

ניק מייסון הוא לא מתופף שמנסה לשבור שיאי מהירות.
הוא מתופף של תחושה, דינמיקה ומקום.
הוא יוד שלפעמים מכה בודדת על המצילה שווה יותר ממאה מכות על תוף הסנר.
הוא בונה את המקצבים לאט, נותן להם לנשום.
תחשבו על התופים ב-“Time”.
הפתיחה עם השעונים המצלצלים ואז הכניסה של התופים.
הוא לא נכנס ישר במלוא הכוח.
הוא בונה את זה.
הוא משתמש גם בכלי הקשה (Percussion) שונים כדי להוסיף צבע ומרקם.
המקצבים שלו לעיתים קרובות לא קונבנציונליים, קצת מוזרים, אבל תמיד משרתים את האווירה הכללית של השיר.
הם היסוד היציב, אבל עם טוויסט מוזר מספיק כדי להתאים לשאר הלהקה.

הפקת הסאונד והאפקטים הקוליים: הקוסמים שמאחורי המסך הירוק?

פינק פלויד לא היו רק ארבעה נגנים (ברוב התקופות המשמעותיות).
הם היו גם חבורה של מפיקים ומהנדסי סאונד גאונים.
אלן פרסונס (ב-Dark Side) וג’יימס גת’רי (בהמשך) היו חלק בלתי נפרד מהסאונד שלהם.
הם לקחו את המוזיקה לסטודיו והפכו אותה לחוויה אקוסטית.

1. הסטודיו ככלי נגינה: פילטרים, פייזרים, ומסוקים בלופים?

באלבומים כמו The Dark Side of the Moon ו-Wish You Were Here, הסטודיו הפך להיות כלי נגינה בפני עצמו.
הם השתמשו בטכניקות הקלטה מתקדמות, באפקטים על ערוצים שלמים (לא רק על גיטרה), ובעריכת סאונד קפדנית.
הם שילבו אפקטים קוליים (Sound Effects) לתוך המוזיקה באופן אינטגרלי.
תחשבו על הפתיחה של Dark Side עם הדופק, השעונים, צחוקים, וקולות אנשים.
זה לא סתם רעש רקע.
זה חלק מהסיפור, חלק מהאווירה.
המטוס המתרסק בתחילת “In the Flesh?”, צלילי הקהל המבולבלים ב-Is There Anybody Out There?
כל אלה בונים עולם שלם סביב המוזיקה.
זה כמו להוסיף ריחות וטעמים לתמונה – זה הופך את החוויה להרבה יותר עשירה.

2. הפן הקונספטואלי: איך שירים מתחברים לסיפור גדול יותר?

אחד הדברים שהופכים את פינק פלויד לייחודיים הוא האלבומי קונספט שלהם.
השירים לא סתם נאספו יחד.
הם חלק מסיפור, מרעיון, מאווירה אחת גדולה.
The Dark Side of the Moon עוסק בלחצים של החיים המודרניים.
The Wall הוא אופרת רוק על בידוד וטראומה.
Wish You Were Here הוא מחווה לסייד בארט וביקורת על תעשיית המוזיקה.
ההפקה המוזיקלית והסאונד שירתו את הקונספט הזה.
המעברים החלקים בין שירים, השימוש החוזר במוטיבים מוזיקליים או סאונדים – הכל נועד לחבר את החלקים לתמונה גדולה ומרגשת.
זה כמו לבנות טירה מלגו שבה כל לבנה (צליל/אפקט) חשובה למבנה כולו.

שאלות ותשובות מהירות (כי בטח התבלבלתם כבר)?

• ש: אז אם אני רוצה להישמע כמו דייוויד גילמור, אני חייב לקנות את כל הפדאלים שלו?
  
  ת: לא בהכרח, אבל זה בטח לא יזיק (לארנק שלכם, לפחות). התחילו עם דיליי וריברב טובים, ולמדו להשתמש בהם בעדינות. והכי חשוב – תרגלו את הויברטו! אפקטים לא יכסו על נגינה מרושלת, כמו שאיפור לא יכסה על שיער קופצני (אה, רגע, אולי כן?).
• ש: הצלילים הסינתטיים האלה מ-The Dark Side of the Moon, הם היו מתוכנתים או שנגנו אותם בלייב?
  
  ת: חלקם היו מתוכנתים או לופים (כמו הריצה ב-“On the Run”), וחלקם נוגנו על ידי רייט עם הסינתיסייזרים. הם היו חלוצים בשילוב טכנולוגיה עם נגינה חיה. דמיינו אותם מנסים לחבר את כל הכבלים האלה בשנות ה-70… זה היה פסיכדלי באמת.
• ש: למה הבס של רוג’ר ווטרס נשמע לפעמים כל כך פשוט?
  
  ת: כי הפשטות שלו היא הכוח שלו. הוא כמו העוגן של הספינה שמאפשר למפרשים לתפוס רוח ולשוט למרחקים. הוא נותן בסיס איתן שמניע את השיר קדימה, בלי להסיח את הדעת. זה כמו ששלד הבניין חשוב לא פחות מהצבע על הקירות.
• ש: התופים של ניק מייסון נשמעים לי לפעמים כאילו הם טיפה מחוץ לקצב… זה בכוונה?
  
  ת: אולי לא מחוץ לקצב, אלא קצת “מאחורי הביט”. זה נותן תחושה של רוגע, של קצב שנושם. מייסון לא רץ קדימה, הוא מחזיק את העוגן מאחור, וזה חלק מהסאונד המרחף של הלהקה. זה כמו ללכת בשלג עמוק – זה איטי יותר, אבל יש לזה קצב משלו.
• ש: האפקטים הקוליים האלה, כמו הכסף ב-“Money”, איך הם עשו את זה?
  
  ת: אלה היו הקלטות אמיתיות, לפעמים בלופים (הקלטה שחוזרת על עצמה). אפקט הכסף ב-“Money” נוצר מלופים של קולות כסף שונים שנערכו יחד. הם היו גאונים בשילוב צלילים מהעולם האמיתי לתוך המוזיקה, כדי שהיא תרגיש יותר רלוונטית וקונקרטית. זה לא פסקול, זה סיפור קולי.
• ש: האם פינק פלויד באמת ניגנו את הכל בלייב כמו באלבומים?
  
  ת: בהופעות החיות שלהם הם ניסו לשחזר את הסאונד המורכב של האלבומים, לפעמים בעזרת מוזיקאים נוספים ואפקטים מתוחכמים. אבל הסאונד בסטודיו הוא לרוב הרבה יותר מורכב ממה שאפשר לשחזר בלייב בקלות. האלבום הוא יצירת אולפן, ההופעה היא חיה ונושמת. שניהם מדהימים, אבל שונים.
• ש: הסאונד שלהם נשמע לי ענק ומרווח. איך הם יצרו את זה?
  
  ת: שילוב של הרבה דברים: שימוש נרחב בדיליי וריברב (כפי שהזכרנו), נגינה שמנצלת את השקט בין הצלילים, סינתיסייזרים שיוצרים מרקעים אווריריים, והפקה אולפנית ששמה דגש על הפרדה בין הכלים ועל יצירת “חלל” במיקס. הם בנו את הסאונד שלהם בשכבות, והרבה מהשכבות האלה היו “אוויר” ואפקטים של מרחב.

טיפים להמשך המסע המוזיקלי (כי זו רק ההתחלה)?

אז הבנתם פחות או יותר איך פינק פלויד בונים את הסאונד שלהם.
עכשיו מה?

1. איך לא להתייאש כשזה לא נשמע כמו “Shine On You Crazy Diamond” (אפילו לא קרוב)?

קודם כל, זה בסדר גמור.
אפילו פינק פלויד נשמעו בהתחלה כמו סטודנטים למוזיקה שקצת איבדו את זה.
הסאונד הייחודי שלהם נבנה במשך שנים, עם ניסוי וטעייה (והוצאות כספיות אדירות על ציוד, בואו נודה).
התחילו בקטן.
נסו לחקות קטע אחד קטן.
אקורד עם ויברטו.
צליל גיטרה עם דיליי קצר.
קצב תופים בסיסי.
אל תנסו לבנות את ה”וול” ביום אחד.
וגם, תצחקו על זה.
הקלטתם את עצמכם מנסים את הסולו ב-Time וזה נשמע כמו חתול שנתקע במגבר?
מצוין! יש לכם אנקדוטה מצחיקה.
מוזיקה אמורה להיות כיף.
גם כשזה מאתגר.
במיוחד כשזה מאתגר.

2. איפה למצוא עוד מידע (אולי פחות מצחיק, אבל שימושי)?

יש המון משאבים שם בחוץ.
ערוצי יוטיוב שמנתחים את הציוד שלהם, פורומים של מוזיקאים שמתווכחים איזה פאז הוא “הפאז הנכון”, אתרים שמפרטים כל כבל שהם אי פעם חיברו.

• חפשו הדגמות של פדאלי אפקטים ספציפיים שציינו. תראו איך הם משנים את הצליל.
• האזינו להופעות חיות שונות שלהם מתקופות שונות. הסאונד השתנה.
• קראו ראיונות עם חברי הלהקה או המהנדסים. הם לפעמים מגלים טריקים קטנים.
• והכי חשוב: האזינו למוזיקה שלהם. שוב ושוב. בנחת. שימו לב לפרטים הקטנים. לצליל הבס שנכנס. למצילה הבודדת בסוף קטע שקט. לאפקט הקולי המוזר ברקע.

3. מה עושים עם כל הידע הזה? (חוץ מלהרשים חברים)?

עכשיו כשאתם מבינים קצת יותר איך הסאונד שלהם נבנה, אתם יכולים:

• להאזין אחרת: המוזיקה שלהם תיפתח בפניכם בצורה חדשה. תשימו לב לדברים שלא שמעתם קודם.
• להתנסות בעצמכם: אם אתם מנגנים, נסו לשלב חלק מהרעיונות בסאונד שלכם. דיליי על קלידים? בס עם פאז? מקצב תופים לא שגרתי?
• לנתח מוזיקה אחרת: ברגע שמבינים איך להקה אחת בונה את הסאונד שלה, קל יותר לנתח להקות אחרות. למה הם נשמעים ככה? אילו כלים? אילו אפקטים?
• לכתוב מוזיקה משלכם: ההבנה הזו יכולה לתת לכם השראה ליצור סאונדים ואווירות משלכם. אולי תגלו שאתם גילמור הבא (רק בלי כל הדרמה הבין-אישית)?
• להקים להקת קאברים לפינק פלויד: ואז להתווכח שעות על הסוג המדויק של פדאל פאז ששימשו ב-1972. בהצלחה עם זה.

סיכום סוף (כי גם המסע הארוך ביותר חייב להסתיים)?

אז זהו.
צללנו לתוך האוקיינוס של פינק פלויד.
דיברנו על גיטרות שמרחפות, קלידים שבונים מרחבים, בסיסים יציבים שמאפשרים הכל, ותופים שלא ממהרים לשום מקום.
דיברנו על קוסמים בחדרי הפקה ועל איך אפקטים הופכים לחלק מהנשמה של השיר.
פינק פלויד הם לא סתם להקה.
הם חוויה סאונדית.
הם בנו עולם שלם רק מצלילים.
אל תפחדו לחקור אותו בעצמכם.
תאזינו, תתנסו, תלמדו.
וגם אם זה לא נשמע כמו הדבר האמיתי, זה עדיין המוזיקה שלכם.
שזה הדבר הכי חשוב שיש.

אני מקווה שהמדריך הזה היה קצת פחות משעמם ממה שחשבתם.
ואולי, רק אולי, הוא גרם לכם להקשיב לפינק פלויד שוב.
במבט קצת שונה.
ואם תצליחו לגרום לגיטרה שלכם להישמע כאילו היא בוכה בכוונה, או לקלידים שלכם להישמע כמו הדים ממערה בחלל…
אז עשיתי את שלי.
עכשיו לכו תעשו את שלכם.
ותזכרו: אם משהו נשמע מוזר, זה כנראה פינק פלויד.
וזה בדרך כלל דבר טוב.
בהצלחה במסע שלכם!