קסם קווין: השילוב המושלם בין רוק, פופ, אופרה ותיאטרליות ששינה את המוזיקה

רגע לפני שאתם צוללים פנימה לתוך עולם המוזיקה.
תעצרו שנייה.
תחשבו על הרגע ההוא.
שיר שעשה לכם משהו בבטן.
ריף גיטרה שגרם לכם לרצות לקפוץ.
קול שפשוט ריסק לכם את הנשמה (לטובה כמובן).
אם המוזיקה היא שפה בינלאומית.
אז להקת קווין היא כנראה האספרנטו הכי מוזר, גאוני ומצחיק שקיים.
הם לא סתם להקה.
הם חוויה.
הם מופע.
הם בלגן מחושב היטב של סאונדים, רגשות ופריזות שאי אפשר להסביר.
במדריך הזה.
אנחנו הולכים לפענח קצת את הקסם הזה.
למה הם נשמעו שונה מכולם?
איך ארבעה חבר’ה הצליחו לערבב רוק, פופ, אופרה ותיאטרון בלי שזה יישמע כמו תאונת רכבת מוזיקלית?
ומה לעזאזל יש בגיטרה של בראיין מיי שהיא נשמעת ככה?
אז תתרווחו.
אפילו תכינו פופקורן.
כי אנחנו עומדים לצאת למסע לתוך העולם המטורף, המבריק והכיפי בטירוף של קווין.
ותאמינו לי.
לא תצטרכו להיות מוזיקאים כדי להבין.
רק אוהבי מוזיקה.
או אנשים שפשוט סקרנים למה לעזאזל שיר כמו Bohemian Rhapsody קיים בכלל.
מוכנים?
יאללה בלאגן.

קסם קווין: איך להקה אחת הפרה את כל החוקים ויצאה מזה בחיים (ובתהילה עולמית)

בואו נתחיל עם ההנחה הבסיסית.
קווין לא התאימו לשום מגירה.
כשלהקות אחרות התחבטו אם הן רוק כבד, פרוג, פופ, או בלוז.
קווין אמרו “למה לבחור?”.
הם לקחו את הכל.
ערבבו בבלנדר ענקי.
הוסיפו כפית תיאטרליות מוגזמת.
חופן הרמוניות שמימיות.
ריף גיטרה שלא שמעתם כמותו.
וזרקו פנימה את הסולן הכי כריזמטי (ומופרע, במובן הכי טוב של המילה) שהעולם ראה.
התוצאה?
משהו שבאמת שינה את המשחק.
הם לא המציאו ז’אנר חדש.
הם המציאו את הדרך לעשות מוזיקה.
בגדול.
ובלי להתנצל לרגע.

אז מה בעצם היה בתוך ה”גולאש המוזיקלי” הזה? פירוק לגורמים (כמעט)

דמיינו שאתם נכנסים למסעדה מוזרה במיוחד.
בתפריט יש:

• רוק קלאסי: הבסיס החזק. גיטרות רועמות, תופים בועטים. המנה העיקרית שהכרתם ואהבתם.

• פופ מבריק: מלודיות קליטות שנדבקות לכם למוח כמו מסטיק בשיער. שירים שגורמים לכם לרצות לרקוד (גם אם אתם לא יודעים איך).

• אופרה קטנה: קטעים דרמטיים, הרמוניות ווקאליות מורכבות, שימוש בקול ככלי נגינה. כאילו פאברוטי נפגש עם להקת רוק בפאב שכונתי.

• תיאטרליות: לא סתם שיר. סיפור. דרמה. תלבושות נוצצות (בעיקר אצל פרדי). פוזות. הרבה פוזות. כאילו הם הקימו ברודוויי על במת רוק.

השילוב הזה היה כל כך לא שגרתי.
שבהתחלה מבקרי מוזיקה לא ידעו איך לאכול את זה.
חלקם אהבו את זה.
חלקם חשבו שזה קיטש מוגזם.
קווין?
לא ממש עניין אותם.
הם פשוט המשיכו לעשות את שלהם.
בגאונות.
והרבה מאוד אטיטיוד.

קול אלוהי ופוזות גשמיות: פרדי מרקיורי – האדם או המיתוס?

אי אפשר לדבר על קווין בלי להתחיל (ולסיים, ולהתחיל שוב) עם פרדי מרקיורי.
הוא לא היה רק סולן.
הוא היה כוח טבע.
הוא היה הוריקן על שתי רגליים.
עם טווח ווקאלי שרוב בני האדם רק יכולים לחלום עליו.
ויכולת לשלוט בקהל ענק כאילו הוא יושב איתו בסלון.

הקול ששבר כוסות (ושינה את העולם)

פרדי יכול היה לשיר הכל.
מפאוור בלדות שמרסקות את הלב.
דרך קטעי אופרה מטורפים.
ועד שירי רוק קשוחים.
הקול שלו היה כלי נגינה בפני עצמו.
עם גוונים וטקסטורות שאין להרבה זמרים בעולם.
תקשיבו לשירים כמו “Somebody to Love”.
ותנסו להבין איך בן אדם אחד מפיק כל כך הרבה שכבות ווקאליות.
טוב, הוא לא היה לבד.
כל חברי הלהקה היו זמרים מעולים ויצרו הרמוניות מדהימות.
אבל פרדי היה המאסטרו.
המנצח של התזמורת הקולית הזו.

לא רק קול: הפרופורציות הבלתי אפשריות של פרדי על הבמה

אם ראיתם פעם סרטון של הופעה של קווין.
בטח שמתם לב שמשהו שם שונה.
פרדי לא סתם עמד ושיר.
הוא *היה* ההופעה.
התנועות התיאטרליות.
התלבושות המטורפות.
הדיבור עם הקהל (שהפך למופע בפני עצמו בוומבלי 86′).
הוא ידע בדיוק איך לכבוש את הבמה.
איך לגרום לאלפי אנשים להרגיש שהם מדברים איתו אחד על אחד.
זה לא משהו שלומדים בבית ספר למוזיקה.
זה משהו שנולדים איתו.
או שאולי מקבלים מהחלל החיצון.
אנחנו עדיין חוקרים את זה.

מעץ אח בוער לריף אש: סודות הגיטרה של בראיין מיי

אוקיי.
עברנו את פרדי.
עכשיו בואו נדבר על האיש עם השיער הכי אייקוני (אחרי סלאש, אולי?) והגיטרה הכי מוזרה.
בראיין מיי.
הגאון השקט מאחורי חלק גדול מהסאונד הייחודי של קווין.

הגיטרה האדומה (Red Special): לא מצאתי גיטרה שאהבתי, אז בניתי אחת

סיפור הגיטרה של בראיין מיי הוא פשוט מטורף.
הוא ואבא שלו בנו אותה לבד.
מתוך עץ של אח בוער מפורק (כן, קראתם נכון).
קפיצים של אופניים ישנות.
כפתורי שליטה מסרגות.
ומה לא.
הגיטרה הזו.
עם הפיקאפים הייחודיים שלה.
והצליל המתמשך והשמן שלה.
יצרה סאונד שאף גיטרה אחרת בעולם לא יכלה לשחזר.
זה כמו שף שמוצא תבלין סודי שאף אחד אחר לא יודע איפה להשיג.

סולואים שמספרים סיפור (או לפחות גורמים לכם לצמרמורת)

הסולואים של בראיין מיי הם לא סתם מקבץ של צלילים מהירים.
יש בהם רגש.
יש בהם מלודיה.
הם חלק אינטגרלי מהשיר.
כמו שורה בסיפור.
קחו לדוגמה את הסולו ב-“Bohemian Rhapsody”.
או ב-“Don’t Stop Me Now”.
או בכל שיר אחר שלהם בעצם.
זה לא רק וירטואוזיות טכנית (למרות שהוא בהחלט וירטואוז).
זה משהו אחר.
משהו שגורם לגיטרה “לשיר” באמת.
כאילו היא עברה שיעורי פיתוח קול אצל פרדי בעצמו.

הבסיס המוצק וההרמוניות השמימיות: הגאונים השקטים (יחסית)

למרות שפרדי ובראיין תמיד תפסו את מרכז הבמה (ובצדק).
אי אפשר לדבר על קווין בלי לתת כבוד ענק לשני הגאונים האחרים בלהקה.
הבסיס הקבוע.
המקצב.
וגם כותבי שירים אדירים בזכות עצמם.

רוג’ר טיילור: יותר ממתופף. מכונת קצב וקול שני (ואפילו סולן!)

רוג’ר טיילור היה המתופף של קווין.
וזה אומר שהוא היה אחד המתופפים הכי יציבים.
קשוחים.
ומלאי גרוב שיש.
הוא סיפק את ה”ביט” החזק שהחזיק את כל הבלגן הזה ביחד.
אבל הוא היה הרבה יותר מזה.
הוא היה זמר מדהים.
עם קול גבוה וצורמני (במובן החיובי) שהיה חלק קריטי מההרמוניות של הלהקה.
וגם כתב להיטים אדירים כמו “Radio Ga Ga” ו-“A Kind of Magic”.
בקיצור, איש אשכולות עם מקלות.

ג’ון דיקון: הבסיסט השקט עם הלהיטים הכי גדולים

ג’ון דיקון.
האיש השקט ביותר בלהקה.
שגם כמעט ולא שר בהופעות.
הוא היה הבסיסט.
שסיפק את קווי הבס הכי מדבקים והכי מגניבים שיש.
קחו את הבס ב-“Another One Bites the Dust”.
או ב-“Under Pressure”.
אי אפשר לשבת בשקט כשהבס הזה מתחיל לרוץ.
והקטע המצחיק?
האיש השקט הזה כתב חלק מהלהיטים הכי ענקיים של קווין.
“Another One Bites the Dust”.
“Spread Your Wings”.
“I Want to Break Free”.
“Friends Will Be Friends”.
כמו שאומרים, אל תשפוט בס על פי עטיפתו.

ארבעה קולות, תזמורת אחת: ההרמוניות ששברו את האינטרנט (לפני שהיה אינטרנט)

אחד הדברים שהכי ייחדו את קווין היו ההרמוניות הווקאליות שלהם.
במיוחד בשנים הראשונות.
הם השתמשו בטכניקות הקלטה מרובות שכבות (Overdubbing) כדי ליצור צליל של מקהלה ענקית.
זה נשמע כאילו עשרות אנשים שרים ביחד.
אבל אלה היו רק הם.
ארבעה אנשים.
עובדים שעות על גבי שעות באולפן כדי ליצור את המאסה הקולית המדהימה הזו.
זה מה שנתן לצליל שלהם את הממד ה”אופראי” והתיאטרלי.
וזה עד היום נשמע פשוט מדהים.
גם אם אתם לא מבינים מילה באיטלקית (או באופרה).

מסע בין כוכבים (אלבומים): איפה להתחיל את ההיכרות עם קווין?

הדיסקוגרפיה של קווין ענקית ומגוונת.
אם אתם רק מתחילים.
זה יכול להרגיש קצת מאיים.
מאיפה מתחילים?
הנה הצעה (סובייקטיבית לחלוטין, כמובן).

לאן לשלוח אוזניים תמהות? הצעה למסלול טיול מוזיקלי

• עצירה ראשונה: אלבומי להיטים. כן, אני יודע, זה קצת “ללכת על בטוח”. אבל אוספי להיטים כמו “Greatest Hits I”, “II”, ו-“III” נותנים לכם טעימה מכל התקופות שלהם. מ-“Bohemian Rhapsody” ו-“Killer Queen” ועד “Radio Ga Ga” ו-“The Show Must Go On”. זו דרך מצוינת להבין את המגוון שלהם.
• עצירה שנייה: האלבום “A Night at the Opera” (1975). האלבום הזה הוא נקודת ציון. יש בו את “Bohemian Rhapsody” כמובן. אבל גם המון שירים מגוונים אחרים שמציגים את כל הצדדים של הלהקה בשיא. אלבום חובה. נשמע קצת כמו קרקס מטורף לפעמים, אבל גאוני לחלוטין.
• עצירה שלישית: האלבום “The Game” (1980). האלבום הזה מציג את הצד היותר מלוטש ופופ של קווין. עם להיטים כמו “Another One Bites the Dust” ו-“Crazy Little Thing Called Love”. זו כבר קווין של האייטיז. קצת יותר ידידותית לרדיו, אבל עדיין עם הניצוץ הגאוני שלהם.
• עצירה רביעית: האלבום “Live at Wembley Stadium” (1986). זה לא אלבום אולפן, אלא הקלטה של הופעה חיה. ואם אתם רוצים להבין את הקסם של קווין על הבמה, זו הדרך הטובה ביותר. האנרגיה, הכריזמה, והסאונד המטורף שלהם בהופעה. זה כאילו אתם שם, צועקים ביחד עם 72,000 אנשים. מומלץ בחום (וגם קצת באוזניים אחרי זה).

אחרי שתשמעו את אלה.
אתם כבר תדעו לבד לאן להמשיך.
יש להם עוד המון אלבומים מדהימים.
“Sheer Heart Attack”, “News of the World”, “Jazz”, “The Works” ועוד.
כל אחד עם הסאונד והאווירה שלו.
רק תבחרו כיוון.
ותצללו.

ההופעה ששינתה הכל: קווין על הבמה (ולמה הייתם צריכים כרטיס למופע שלהם)

אם המוזיקה של קווין באלבומים הייתה פורצת דרך.
ההופעות החיות שלהם היו… משהו אחר לגמרי.
זו לא הייתה רק הופעת רוק רגילה.
זה היה מופע תיאטרלי.
קרקס.
הצגת ענק.
וכל זה בהובלת פרדי מרקיורי הבלתי ניתן לעצירה.

פרדי המאסטרו: לנהל 70,000 איש בכף יד (ולפעמים גם עם מיקרופון)

היכולת של פרדי לשלוט בקהל בהופעות הייתה פשוט בלתי נתפסת.
הוא היה מדבר איתם.
צוחק איתם.
גורם להם לשיר איתו.
לחזור אחריו.
הוא היה לוקח את הקהל למסע רגשי שלם.
מבלדות שקטות ומרגשות.
לשירי רוק אגרסיביים.
ולהיטים שהרימו את כל הקהל באוויר.
הוא לא פחד להיות מוגזם.
לא פחד להיות הוא.
וזה מה שהפך כל הופעה של קווין לחוויה בלתי נשכחת.
גם עשרות שנים אחרי.

סאונד ענק, במה מטורפת: להקת אצטדיונים אמיתית

קווין היו אחת הלהקות הראשונות שהבינו באמת איך לעשות הופעות באצטדיונים.
איך לגרום לסאונד שלהם להישמע טוב גם בפני עשרות אלפי אנשים.
הם השקיעו בסאונד.
בתאורה.
בכל הפרטים הקטנים.
כדי שהמופע יהיה מושלם.
והם גם ידעו לבנות את הסט-ליסט (רשימת השירים).
להתחיל עם משהו חזק.
להוריד קצת קצב.
להחזיר את האנרגיה.
ולסיים עם פאנצ’ מטורף.
לראות סרטון של קווין בוומבלי זה כמו שיעור מאסטר בהופעות חיות.
רק בלי המורה שמעיר לכם שאתם אוכלים מסטיק.

המורשת שממשיכה לבעוט: למה קווין עדיין רלוונטיים (ולא, זה לא רק בגלל הסרט)

עברו שנים רבות מאז ימי הזוהר הראשונים שלהם.
לצערנו, פרדי כבר לא איתנו.
אבל המוזיקה של קווין.
והמג’יק שהם יצרו.
חיים ובועטים מתמיד.

כמה להקות ניסו (ונשברו בדרך) לחקות את קווין?

הרבה מאוד להקות הושפעו מקווין.
מלהקות רוק ענקיות ועד אמני פופ.
אבל אף אחד לא הצליח באמת לשחזר את הקסם הזה.
את השילוב המדויק הזה של כל כך הרבה מרכיבים שונים.
זה כמו לנסות לשחזר מתכון סודי של סבתא.
יש משהו באווירה.
בטאצ’.
שפשוט אי אפשר להעתיק.
קווין היו ונשארו יחידים במינם.

מפסקול לסרטים ועד טיקטוקים: קווין בכל מקום

המוזיקה של קווין היא על-זמנית.
היא מופיעה בסרטים.
בפרסומות.
באירועי ספורט ענקיים (מי אמר “We Are the Champions”?).
והיום.
גם בטיקטוק וברשתות החברתיות.
דורות חדשים מגלים את המוזיקה שלהם.
מתאהבים בה.
ומבינים שמוזיקה טובה.
עם רגש.
עם גאונות.
ועם הרבה מאוד כיף.
פשוט לא מתיישנת.
זה כמו יין טוב.
רק שבמקום יין.
זה רוקנ’רול עם כתר על הראש.

יש לכם שאלות בוערות על קווין? (אולי קצת מוזרות?)

אחרי כל זה.
בטח יש לכם כמה תהיות.
הנה כמה שאלות שאנשים שואלים (או לפחות צריכים לשאול) על קווין:

• שאלה: האם פרדי באמת שר אופרה או שהוא סתם עשה קולות מצחיקים?
  
  תשובה: פרדי למד פיתוח קול קלאסי תקופה קצרה. והוא בהחלט השתמש בטכניקות האלה. אז כן, זה היה הרבה יותר מסתם קולות מצחיקים. זה היה קול מדהים שהשתמש בטכניקות מורכבות כדי ליצור את הצליל הייחודי של קווין. והוא גם היה מצחיק על הדרך.
• שאלה: הגיטרה של בראיין מיי באמת עשויה מעץ אח? לא עבד עלינו?
  
  תשובה: לא עבדתי עליכם! הסיפור אמיתי לגמרי. בראיין ואבא שלו בנו אותה במשך שנתיים. זה מה שהופך את הצליל שלה לכל כך מיוחד. זה לא רק הכלי. זה גם הסיפור והנשמה שלו.
• שאלה: האם הם היו באמת חברים טובים או שזה היה רק ביזנס?
  
  תשובה: לפי כל העדויות, הם היו חברים מאוד קרובים. למרות שהיו ויכוחים יצירתיים (כמו בכל להקה). הם כיבדו אחד את השני מאוד. וזה כנראה גם סוד ההצלחה שלהם – הם היו להקה במובן האמיתי של המילה.
• שאלה: למה השירים שלהם כל כך ארוכים לפעמים? כמו Bohemian Rhapsody?
  
  תשובה: כי הם לא פחדו להתנסות! בשנות ה-70 היו להקות שכתבו שירים ארוכים ומורכבים. קווין פשוט לקחו את זה צעד קדימה. במקום לכתוב שיר פופ רגיל, הם כתבו מיני-אופרה. והעולם אהב את זה. מסתבר שלפעמים שבירת חוקים משתלמת.
• שאלה: האם הם עדיין מופיעים?
  
  תשובה: בראיין מיי ורוג’ר טיילור ממשיכים להופיע בשם קווין עם זמרים שונים (הכי מוכר כרגע זה אדם למברט). זה לא אותו דבר בלי פרדי כמובן, אבל זו עדיין הופעה מרשימה שנותנת כבוד למוזיקה האדירה שלהם.
• שאלה: מה, ג’ון דיקון לא היה רק הבסיסט השקט ברקע?
  
  תשובה: ממש לא! הוא כתב כאמור כמה מהלהיטים הכי גדולים שלהם. היה גאון שקט. שסיפק את הבסיס הקצב המטורף. והיה חלק בלתי נפרד מהקסם שלהם. כבוד לדיקון!

סיכום: אז מה למדנו על קווין? (חוץ מזה שפרדי לבש דברים נוצצים)

למדנו שקווין היו יותר מלהקה.
הם היו תופעה.
שילוב של כישרון מטורף.
גאונות מוזיקלית.
העזה להתנסות.
וחוש הומור (גם אם לפעמים הוא התבטא בפוזות מוגזמות).
הם הוכיחו שאפשר לשלב ז’אנרים שונים.
להיות תיאטרליים.
לכתוב שירים מורכבים וקליטים בו זמנית.
ולהישאר נאמנים לעצמם.
גם כשהעולם מסביב לא הבין בדיוק מה קורה.

אז עכשיו תורכם.
תפתחו את הפלייליסט.
תשימו קווין.
תגבירו את הווליום.
תנסו לזהות את ההרמוניות.
את הריפים של בראיין.
את הבס של ג’ון.
את התופים של רוג’ר.
ואת הקול הבלתי אפשרי של פרדי.
תצללו פנימה.
תתרגשו.
תצחקו.
תרקדו.
כי בסופו של דבר.
זה מה שהמוזיקה של קווין נועדה לעשות.
לשמח.
לרגש.
ולגרום לכם להרגיש שאתם חלק ממשהו גדול יותר.
אז קדימה.
לך ותגלה את המג’יק של קווין בעצמך.
ואל תשכח להזמין אותי להופעת הקאברים הראשונה שלך.
אני אביא אטמי אוזניים.
וגם פופקורן.
כי מוזיקה (ובמיוחד קווין) היא תמיד חגיגה.
תהנה!