שמעו רגע. בואו נודה בזה. יש להקות שפשוט אי אפשר לברוח מהן. הן רודפות אחריכם ברדיו, בסרטים, במשחקי ספורט, ואפילו בסרטונים אקראיים בטיקטוק שבהם מישהו מכין חביתה. וקריספי. וקולע בול לקצב. ואם כבר מדברים על לרדוף, יש להקה אחת שממש מצטיינת בזה, ומפזרת את האבק המוזיקלי המנצנץ שלה בכל מקום. כן, אני מדבר עליהם. על מפלצות הרוק האופראי, אגדות האצטדיונים, אלופי העולם בהיסטוריה של המוזיקה. קווין. ובגלל שאי אפשר להתחמק מהם, אמרנו לעצמנו – למה לא להכיר אותם לעומק? אבל לא בצורה משעממת. אלא בצורה שתגרום לכם לצחוק, אולי להרים גבה, ובטוח להתאהב בהם קצת יותר. או לפחות להבין למה אבא שלכם עדיין מזמזם את “רדיו גה גה” באוטו. אז בואו נצא למסע. מבטיח שזה יהיה פחות כואב מלהקשיב ללהקה של השכן שמתאמנת כל לילה. ויותר כיף מלחפש חניה בהופעה של סטטיק ובן אל. יאללה.
איך קווין הפכו מלהקת מוסכים לאגדת רוק – וממשיכים לרדוף לנו את הפלייליסט
אוקיי, אז נכון, הם לא ממש התחילו במוסך (אלא יותר בדירות סטודנטים מלוכלכות בלונדון), אבל העיקרון דומה. ארבעה צעירים מוכשרים בטירוף, עם חלומות גדולים ותסרוקות מפוקפקות, החליטו שהם לא הולכים לשחק לפי שום כללים. וככה, מתוך סיר לחץ של יצירתיות חסרת מעצורים, נולדה אחת הלהקות המשפיעות, המגוונות והבלתי נשכחות בהיסטוריה. אנחנו הולכים לצלול לתוך הקסם הזה. נגלה מה עושה את השירים שלהם כל כך ממכרים, איך הם שינו את כללי המשחק בעולם המוזיקה, ולמה גם 40 שנה אחרי, שירים שלהם עדיין נשמעים רלוונטיים יותר מהחדשות בטלוויזיה.
הקסם הבלתי מוסבר: למה דווקא קווין? (ואיך הם שרדו את האייטיז?)
טוב, אז למה מתוך מיליון להקות רוק משנות ה-70 דווקא קווין הפכו להיות… ובכן, קווין? זו שאלה טובה. התשובה היא בטח לא אחת. היא מורכבת כמו הארמוניה הקולית בשיר “מישהו לאהוב”. היא עמוקה כמו הריף של בראיין מיי. והיא מתפוצצת כמו פרדי מרקורי על הבמה. בואו ננסה לפרק את זה קצת, בלי לפוצץ לעצמנו את המוח. כי זה יקרה בהמשך, עם הלהיטים.
לא רק פרדי: האנשים מאחורי הטירוף (והשפמים)
כן, כן, אני יודע. כשחושבים על קווין, קודם כל קופץ לראש פרדי מרקורי. ובצדק! הקול, הכריזמה, התלבושות. הוא היה חיית במה נדירה. אבל קווין היו ארבעה, וכל אחד מהם היה גאון בתחומו. כמו מנה פלאפל מושלמת – כל מרכיב חיוני.
- בראיין מיי: הגיטריסט המבריק עם התסרוקת שהתריסה נגד חוקי הפיזיקה. בראיין לא סתם ניגן גיטרה, הוא בנה אותה במו ידיו (פחות או יותר, עם אבא שלו). הגיטרה שלו, “רד ספיישל”, והטכניקה הייחודית שלו, עם מטבע במקום מפרט, יצרו סאונד שפשוט אין לאף אחד אחר. הוא המהנדס המדויק של הסאונד, זה שדאג שהכל יישמע… ובכן, מלכותי.
- רוג’ר טיילור: המתופף השרירי עם הקול הגבוה (כן, כן, הרבה מהקולות הגבוהים בשירים זה הוא!). רוג’ר לא רק נתן קצב, הוא נתן את הנשמה של הרוקנ’רול ללהקה. הוא היה הכוח המניע, המקפיץ. וגם כותב שירים מעולה, כמו “רדיו גה גה” או “אני בטירוף”.
- ג’ון דיקון: הבסיסט השקט והמסתורי. בזמן שפרדי השתולל ובראיין עף עם הסולואים ורוג’ר הפגיז בתופים, ג’ון עמד בצד, חייך בחצי פה, וניגן את קווי הבס הכי מדויקים ומקפיצים שיש. הוא עמוד השדרה המוזיקלי של הלהקה. וגם הוא כתב כמה מלהיטי הענק שלהם, כולל “עוד אחד נושך את האבק” (Another One Bites the Dust)! אל תמעיטו בכוחו של האיש השקט.
הכימיה בין הארבעה האלה? זה היה החומר הנפץ האמיתי. כולם כתבו שירים, כולם היו מעורבים בהפקה, כולם תרמו את הסאונד הייחודי שלהם. הם לא היו להקה של “סולן והשאר”. הם היו רביעייה שווה, וזה הרגיש בכל תו.
ז’אנר? הם המציאו את עצמם בכל פעם מחדש (ולא התנצלו על זה)
רגע אחד קווין עושים רוק כבד עם הרמוניות וירטואוזיות, רגע אחר הם עושים פופ קליל ומדבק, ואז – בום! – הם שוברים הכל עם אופרת רוק מטורללת. הם לא פחדו להתנסות, לחצות גבולות, ולשלב דברים שאף אחד אחר לא העז. רוק? גוספל? אופרה? רגאיי? דיסקו? פאנק? סינת’פופ? כן לכל! הם לקחו הכל, ערבבו בבלנדר מוזיקלי גאוני, והוציאו משהו חדש לגמרי. זה מה ששמר עליהם רלוונטיים כל כך הרבה זמן – היכולת שלהם להפתיע את עצמם ואת הקהל שוב ושוב.
הלהיטים שהם יותר משירים, הם תופעות טבע (הכניסה עם אטמי אוזניים מומלצת)
טוב, עכשיו הגענו לחלק הכיפי (והכי רועש). בואו נדבר על השירים. אלה שאתם שרים בקריוקי (ומצטערים אחר כך), אלה שגורמים לכם לרצות לקפוץ, ואלה שגורמים לכם לתהות “מה לעזאזל חשבו לעצמם כשהם כתבו את זה?”.
בוהמיאן רפסודי: הסיפור מאחורי המטורלל הגאוני הזה (ומה זה לעזאזל ‘ביסמילה’?)
בואו נתחיל עם הפיל בחדר. או ליתר דיוק, עם האופרה בחדר. “בוהמיאן רפסודי”. שש דקות של מורכבות מוזיקלית שהייתה אמורה, לפי כל ההיגיון ההיסטורי, להיכשל כישלון מחפיר בתור סינגל. מי לעזאזל יוציא סינגל של שש דקות?! ועוד כזה שמשנה קצב, ז’אנר, ומצב רוח כל 30 שניות? ובלי פזמון שחוזר על עצמו? התשובה: קווין. והתוצאה? אחד השירים המפורסמים והאהובים בכל הזמנים.
מה קורה שם בשיר הזה? הכל! התחלה שקטה ונוגה, כניסה פתאומית של הגיטרה של בראיין, קטע אופרה קורע (שפרדי הקליט שוב ושוב עם הקולות של בראיין ורוג’ר עד שזה נשמע כמו מקהלה של 200 איש), קטע רוק כבד ואז חזרה לסיום רגוע. מבולבלים? גם הם היו קצת כנראה, אבל זה עבד. ובקשר ל”ביסמילה, נו!”? אל תשאלו. יש מיליון תאוריות. מה שבטוח זה שזה נשמע מגניב ומסתורי מספיק כדי שכולם ישתגעו על זה. הטיפ שלי? אל תנסו להבין. תנו לזה לשטוף אתכם. ותנסו לשיר את כל התפקידים הקוליים לבד במקלחת. בהצלחה.
We Will Rock You / We Are the Champions: ההמנונים שגורמים לכם לדפוק בקירות (בקטע טוב, אמרנו?)
אם “בוהמיאן רפסודי” הוא יצירת מופת מורכבת, שני אלה הם ההפך הגמור. פשטות גאונית. “ווי וויל רוק יו” – מקצב בסיסי של רקיעות רגליים ומחיאות כפיים. זהו. ותיפוף מינימלי בסוף. אבל זה עובד! למה? כי זה גורם לכם להרגיש שאתם חלק ממשהו גדול. כמו קהל ענק שדופק ברגליים יחד. “ווי אר דה צ’מפיונס” – הבלדה המנצחת. השיר הרשמי לכל אירוע ספורט שבו מישהו זוכה במשהו (או מפסיד בכבוד). שוב, פשטות, רגש, וקול שמעיף אתכם לשמיים. שני השירים האלה יחד הם כמו פאנץ’ וגלידה בסוף ארוחה טובה – בלתי נפרדים ומשאירים טעם מתוק של ניצחון. או לפחות של הופעה טובה באצטדיון.
אל תדאגו, יש עוד: מ-Killer Queen ועד Don’t Stop Me Now (ובלי להפסיק!)
הדיסקוגרפיה של קווין עשירה ומגוונת להחריד. מעבר ללהיטים הענקיים שכולם מכירים, יש עולם שלם לגלות. יש את הפופ האלגנטי והציני של “קילר קווין” (איזה קולות רקע!). יש את הרוקבילי הכיפי של “קרייזי ליטל ת’ינג קולד לאב” (שפרדי כתב באמבטיה תוך 10 דקות). יש את הפאנק המלוכלך והמקפיץ של ג’ון דיקון ב”אנת’ר וואן בייטס דה דאסט” (במקור שיר פאנק, הפך ללהיט דיסקו ענק). ויש כמובן את האופוריה המוחלטת של “דונט סטופ מי נאו” – שיר שגורם לכם לרצות לרוץ מרתון, לטפס על הרים, וללבוש בגד גוף מכוסה נצנצים. כל אחד מהם הוא סגנון אחר, אבל כולם נשמעים כמו קווין. וזה הקסם האמיתי.
איך הם השפיעו על העולם? (רמז: אתם שומעים את זה כל הזמן ולא יודעים)
ההשפעה של קווין היא כמו עשבייה שוטפת – היא בכל מקום. לא רק על להקות רוק שבאו אחריהם, אלא על מוזיקאים מכל הסוגים והז’אנרים. כי קווין לא רק ניגנו מוזיקה, הם שינו את כללי המשחק.
מהביונסה ועד להקת חתונות מקומית: כולם גנבו (בהערכה, אמרנו?) מקווין
אוקיי, אולי לא “גנבו” במובן הפלילי. בואו נגיד, הם קיבלו השראה כבדה. מאוד כבדה. הקולות המרובים בשירי פופ? תגידו תודה לקווין. השואו על הבמה? קווין העלו את הרף לגבהים אסטרונומיים. להקות רוק כבד ומטאל שמכניסות מלודיות וירטואוזיות והרמוניות קוליות? קווין היו שם קודם. אפילו אמני היפ הופ ו-R&B השתמשו בסמפולים של קווין (זוכרים את MC Hammer עם “קאנט טאץ’ דיס”? כן, “סופר פריק” של ריק ג’יימס, אבל גם ההשפעה של קווין על השואו והבסים). כל מי שאי פעם ניסה לשלב סגנונות שונים בצורה נועזת, או לתת הופעה בלתי נשכחת, כנראה קיבל שיעור חינם מפרדי והחבר’ה. בקיצור, בפעם הבאה שאתם שומעים משהו עם הרבה קולות, סולו גיטרה אפי, או פשוט שיר שמרגיש “גדול מהחיים” – סיכוי טוב שקווין היו בין המורים.
הופעות חיות: הם לא רק ניגנו, הם כבשו יבשות (ולא רק באמריקה הלטינית)
ההופעות של קווין היו אגדה. במיוחד עם פרדי מרקורי בחזית. הוא לא רק שר, הוא פיקד על הקהל. הוא ידע בדיוק איך להלהיב עשרות אלפי אנשים, איך לגרום להם לשיר איתו, לרקוע ולמחוא כפיים. ההופעה שלהם בלייב אייד ב-1985 נחשבת לאחת ההופעות הגדולות והחשובות בכל הזמנים. במשך 20 דקות הם פשוט מחקו את כל הלהקות האחרות שהיו שם. הם היו הדבר האמיתי. הם הראו איך נראית הופעת אצטדיונים אמיתית – אנרגטית, מחוברת לקהל, ומוזיקלית ברמה הכי גבוהה שיש. אם אתם רוצים ללמוד איך לכבוש במה, גם אם היא רק השטיח בסלון – תראו קטעים מהופעות של קווין.
איך לשמוע קווין כמו מקצוען (או לפחות לא כמו חובבן גמור. תתחילו איפשהו)
אז אחרי כל הדיבורים האלה, בטח התחשק לכם לשמוע קצת קווין. יופי! אבל לפני שאתם פשוט פותחים את רשימת ה”הכי מוכרים” בספוטיפיי, הנה כמה טיפים קטנים למי שרוצה לצלול קצת יותר עמוק.
לא רק הלהיטים ברדיו: צללו לאלבומים המוקדמים (זהירות, זה ממכר וקצת מוזר לפעמים)
האלבומים הראשונים של קווין (“Queen”, “Queen II”, “Sheer Heart Attack”, “A Night at the Opera”) הם עולם אחר. הם יותר כבדים, יותר פרוגרסיביים, מלאים ברעיונות משוגעים ובסאונדים שלא שמעתם בשום מקום אחר. שם תמצאו את היסודות של הלהקה, את הווירטואוזיות שלהם, ואת הנטייה שלהם לשבור חוקים. אולי לא כל שיר ידבר אליכם מיד, אבל זה חלק מהכיף. תנו צ’אנס. מי יודע, אולי תגלו שהשיר הפרוגרסיבי מ-1974 הוא הדבר הכי טוב ששמעתם השבוע.
לנתח את המבנה: מה הופך שיר של קווין לשיר של קווין? (זה לא קסם, רק גאונות)
נסו להקשיב לא רק לשירה אלא גם למוזיקה עצמה. שימו לב לקולות הרקע – הם לרוב מורכבים ועשירים להפליא. שימו לב לגיטרה של בראיין מיי – היא לא סתם מנגנת את המלודיה, היא לפעמים עונה לשירה, לפעמים מנגנת קולות משלה, ולפעמים פשוט עושה רעש יפה. שימו לב לשינויי הקצב והדינמיקה – איך הם בונים מתח ואז משחררים אותו. לא צריך תואר במוזיקולוגיה כדי להעריך את הדברים האלה. מספיק אוזניים פתוחות וקצת סקרנות. זה כמו לפרק שעון כדי לראות איך הוא עובד, רק שבמקום גלגלי שיניים יש לכם סולואים של גיטרה והרמוניות קוליות.
טיפים לחיים מוזיקליים בהשראת קווין (ובלי להרוס את המיתרים של הגיטרה של אבא)
אז למדתם קצת על קווין. מה עכשיו? איך מיישמים את זה בחיים האמיתיים? הנה כמה רעיונות, ברוח הלהקה שהלכה עם הלב ועם האוזן (וגם עם התקציב הבלתי מוגבל שלהם בשנות ה-70).
אל תפחדו להתנסות (אבל אולי לא עם אופרה רוק של 6 דקות בהתחלה, ליתר ביטחון)
קווין לא פחדו לנסות דברים חדשים. אם אתם מנגנים, כותבים, או סתם עושים רשימות השמעה – אל תנעלו את עצמכם בז’אנר אחד. תנסו לערבב דברים. תכניסו כלי נגינה שלא חשבתם עליהם. תנסו לכתוב שיר שאין לו פזמון (אבל אל תצפו שיגיע למקום הראשון במצעד). הרעיון הוא לשמור על סקרנות ועל יצירתיות. התחילו בקטן. אולי רק תוסיפו קול רקע בסולם אחר בשיר שאתם מנגנים. או שתנסו לעשות גרסת רגאיי לשיר עם סולו גיטרה מטורף. השמיים (והיצירתיות) הם הגבול!
תנו הכל על הבמה (גם אם הבמה היא הסלון שלכם, אל תגידו שלא הזהרתי)
הכי חשוב, תהנו מזה! תתחברו למוזיקה, תתנו לעצמכם להשתולל (בגבול הטעם הטוב ובלי לשבור דברים יקרים). קווין היו מדהימים על הבמה כי הם נתנו את הנשמה. אל תפחדו להראות שאתם אוהבים את מה שאתם עושים. אם אתם שרים – שירו חזק! אם אתם מנגנים גיטרה – תנו סולו דרמטי! אם אתם סתם מקשיבים – תרקדו! שחררו את פרדי מרקורי הפנימי שלכם. העולם זקוק לעוד קצת דרמה מוזיקלית.
שאלות ותשובות על הדרך (אל תגידו שלא שאלתם):
Q: האם קווין עדיין מופיעים?
A: כן! אמנם בלי פרדי מרקורי וג’ון דיקון שפרש, אבל בראיין מיי ורוג’ר טיילור ממשיכים להופיע תחת השם קווין עם זמרים שונים, כשהמפורסם שבהם הוא אדם למברט. והם עדיין ממלאים אצטדיונים! זה אומר משהו, לא?
Q: מי כתב את רוב הלהיטים הגדולים?
A: היופי של קווין הוא שכולם כתבו להיטים! פרדי כתב את “בוהמיאן רפסודי” ו”מישהו לאהוב”, בראיין את “תהפוך אותי”, רוג’ר את “רדיו גה גה” ו”אני בטירוף”, וג’ון את “עוד אחד נושך את האבק” ו”אני רוצה להשתחרר”. עבודת צוות אמיתית.
Q: מה זה אופרת רוק? ואיך קווין קשורים לזה?
A: אופרת רוק זה פשוט שיר (או אלבום שלם) שיש בו מבנה דרמטי כמו באופרה, עם חלקים שונים, דמויות (מרומזות בדרך כלל), והרבה “ווקאליזות” (קטעים ללא מילים שבהם הזמר פשוט עושה קולות). קווין לא המציאו את זה, אבל “בוהמיאן רפסודי” הוא כנראה הדוגמה הכי מפורסמת לז’אנר הזה, והם השתמשו באלמנטים אופראיים בהרבה שירים אחרים.
Q: זה נכון שפרדי מרקורי היה זמר אופרה בהכשרתו?
A: לא ממש. הוא למד פסנתר בילדותו והיה לו קול טבעי יוצא דופן עם מנעד קולי רחב. הוא עבד עם מורים לפיתוח קול, אבל הוא לא עבר הכשרה אופראית רשמית כמו זמרי אופרה קלאסית. הוא פשוט היה גאון ווקאלי שידע לנצל את הקול שלו בצורה מדהימה.
Q: איזה אלבום כדאי לשמוע אם אני מכיר רק את הלהיטים?
A: התחלה טובה תהיה האלבומים מהתקופה המרכזית שלהם, כמו “A Night at the Opera” (עם “בוהמיאן רפסודי”), “The Game” (עם “עוד אחד נושך את האבק” ו”קרייזי ליטל ת’ינג קולד לאב”) או “News of the World” (עם “ווי וויל רוק יו” ו”ווי אר דה צ’מפיונס”). משם אפשר לצלול עמוק יותר לאלבומים המוקדמים או המאוחרים יותר.
סיכום (ואל תשכחו לשלוח לי כרטיס להופעה הראשונה שלכם)
אז הגענו לסוף המסע הקצר שלנו בעולם של קווין. למדנו קצת על האנשים מאחורי המוזיקה, על הלהיטים המטורפים שלהם, על ההשפעה העצומה שלהם, ואיך לשמוע אותם בצורה קצת יותר מושכלת (או לפחות עם יותר הערכה לטירוף). קווין היו, ועדיין נשארים, תופעה מוזיקלית שקשה להסביר במילים פשוטות. הם שברו מוסכמות, התנסו בלי הפסקה, והשאירו אחריהם קטלוג מוזיקלי שפשוט לא מתיישן. אז בפעם הבאה שאתם שומעים שיר של קווין, תחשבו על הסיפורים מאחוריו, על הגאונות שהשקיעו בו, ועל העובדה שהם פשוט עשו מה שבא להם. ובסוף כבשו את העולם. זה המסר החשוב ביותר מכל זה. אז לכו תעשו מוזיקה, תקשיבו למוזיקה, תהנו מהמוזיקה, ותזכרו – גם אם זה נשמע בהתחלה כמו חתול שנדרס על ידי מכסחת דשא, עם קצת התמדה והרבה כיף, אולי יום אחד גם אתם תכתבו המנון שיגרום למיליונים לדפוק ברגליים. רק אל תשכחו אותי בדרך! בהצלחה!