רגע לפני שאתם בורחים בצרחות ומחפשים סרטונים של חתולים מנגנים בפסנתר (גם זה כיף, לא שופטים), תנו לי לספר לכם סוד קטן.
יש מוזיקה.
ויש מילים.
ואז יש את המילים שגורמות לכם לעצור.
לחשוב.
לצחוק.
להרגיש צביטה קטנה בלב.
להנהן בהסכמה כאילו מישהו קרא לכם את המחשבות.
וגם כאלה שיגרמו לכם לשאול “רגע, על מה לעזאזל הם שרים עכשיו?”.
אם אתם כאן, ב-MusicIndex, רוב הסיכויים שאתם אוהבים מוזיקה.
אבל כמה פעמים באמת עצרתם להקשיב למילים?
לא רק ללחן הקליט.
לא רק לקצב שמזיז את הגוף.
אלא למילים עצמן.
לסיפור.
להרגשה.
היום אנחנו צוללים לביצה המבעבעת, המצחיקה, ולפעמים קצת מדכדכת (אבל בקטע טוב!), של שני ענקים ישראלים:
יובל בנאי ושלומי ברכה.
הצמד שמאחורי רוב הטקסטים של “משינה”, הלהקה שעיצבה פסקול של דור (או שניים, או שלושה, תלוי כמה אתם צעירים ברוחכם).
תשכחו מניתוחי שירה מייבשים מספרות.
זה לא המקום.
אנחנו הולכים לנתח את המילים שלהם כמו שמנתחים שיחה בפיצוצייה.
או ריב משפחתי בחג.
או ויכוח פוליטי באוטובוס.
כי זה בדיוק מה שהטקסטים שלהם עושים.
הם מדברים עלינו.
עליכם.
על השכן שצועק במרפסת.
על הפקק בכביש 6.
על הדייט המביך ההוא שפשוט לא עבד.
על הפחדים הקטנים והגדולים.
על התקוות שלפעמים מרגישות רחוקות כמו אילת באוגוסט.
אם תשרדו את המדריך הזה (מבטיח שלא יהיו מבחנים בסוף, רק אולי צורך עז לשמוע שוב את “אופטיקאי מדופלם”), אתם תצאו מכאן לא רק עם הערכה חדשה למשינה.
אתם תצאו עם ראייה חדשה.
על עצמכם.
ועל המקום המשוגע והמקסים הזה שאנחנו חיים בו.
מוכנים?
יאללה, בואו נתחיל.
על הברכיים או על האספלט? השפה של יובל ושלומי
נתחיל מהבסיס.
הדבר הכי בולט בטקסטים האלה.
השפה.
היא לא גבוהה.
היא לא מתייפייפת.
היא בטח לא יושבת ב”מגדל השן” האקדמי.
היא יושבת על הספסל בתחנה המרכזית.
היא עומדת בתור בסופר.
היא יושבת בפקק.
היא יושבת בבתי קפה אפלים בתל אביב של פעם.
זאת שפה של אנשים.
של יומיום.
של “מה קורה אחי?”.
וזה גאוני.
כי במקום לנסות לכתוב “שירה” במובן הקלאסי, הם כתבו <חיים>.
במילים פשוטות.
בלי פילטרים מיותרים.
אפילו כשהם משתמשים בדימויים, הם לרוב מגיעים מהעולם המוכר.
העולם שלנו.
“הוא הלך בטל כמו חתול פצוע”.
“כל יום שעובר הוא כמו נצח עגול”.
“הגשם דפק על הגג כמו מקצב קבוע”.
זה לא אלתרמן.
זה יובל ושלומי.
וזה עובד.
זה נוגע.
זה מצחיק.
ולפעמים זה גם קצת כואב, כי פתאום אתה מבין שזה <באמת> ככה.
למה דווקא שפה פשוטה?
כי היא נגישה.
כי היא אמיתית.
כי היא מאפשרת לכולם להתחבר.
לא רק לחובבי שירה.
לא רק למבקרים מלומדים.
גם גדי נהג המונית מחיפה.
גם רותי הגננת מירושלים.
גם הסטודנט המבולבל מתל אביב.
כולם יכולים לשמוע שיר כמו “רכבת לילה לקהיר” ולהרגיש שהם שם.
לחוש את האווירה.
להבין את הדמות.
גם אם הם לא מבינים מה זה “הזיות של קיץ אדיר במרפסת”.
התחושה עוברת.
וזה הכוח הגדול.
להשתמש בפשטות כדי להגיד דברים מורכבים.
כמו לנסות להסביר פיזיקה קוונטית באמצעות בובות לגו.
זה דורש כישרון מיוחד.
גיבורי המעמד הבינוני ומטה: מי גר בשכונה הזאת?
אחד הדברים המרתקים בטקסטים שלהם זה גלריית הדמויות.
הן לא דמויות על-אנושיות.
הן לא אבירים נוצצים או נסיכות.
הן אנשים רגילים.
מאוד רגילים.
עם בעיות רגילות.
פחדים רגילים.
ושאיפות… ובכן, לפעמים גם הן רגילות.
היהלום שבכתר של הדמויות האלה הוא כמובן “איגי”.
הסמל האולטימטיבי לגבר הישראלי המצוי.
או יותר נכון, זה שחושב שהוא מצוי.
גבר שנדד.
שעבר הכל.
שראה עולם.
אבל בפועל?
הוא בעיקר מתגעגע לאמא.
ומחפש שקט.
וקצת אהבה.
אולי כזאת שתשטוף לו את כל ה”לכלוך” שהצטבר עליו בדרך.
איגי הוא לא גיבור.
הוא אנטי-גיבור קלאסי.
פגיע.
קצת אבוד.
מאוד ישראלי במובן הכי פשוט של המילה.
לא רק איגי: פסיפס הדמויות שפוגשים בטקסטים
יש את “ברכה” מ”אופטיקאי מדופלם”, שכנראה סבל מחיים די אפורים עד שפגש את אותה “נערה” מסתורית שהפכה לו את העולם.
הוא אופטיקאי, לא איזה כוכב קולנוע.
הוא רואה הכל, אבל אולי לא תמיד מבין.
ויש את הדמויות ב”פולנים”.
הזוג המבוגר.
שהחיים שלהם היו <ממש> לא קלים.
אבל הם שרדו.
והם אוכלים מרק עוף.
ושומרים את האמת לעצמם.
בטקסטים שלהם תמצאו נשים חזקות ומסתוריות (“דניאל”), גברים אבודים (“הבלדה על…
“), טיפוסים בשולי החברה (“עתיקות”).
כולם משקפים משהו מהוויה הישראלית.
השילוב של שורדים, של חולמים קטנים, של אנשים שמנסים לשרוד את היום.
הם לא מנסים להיות מישהו אחר.
הם פשוט <הם>.
וזה מה שהופך אותם לאותנטיים.
וכמה זה מרענן בעולם שמוצף בדמויות אידיאליות.
אנחנו רואים את עצמנו בהם.
את ההורים שלנו.
את החברים שלנו.
ואת השכן ההוא מלמעלה שכל הזמן שומע מוזיקה בווליום גבוה מדי.
אהבה, פאניקה, וקצת שפיות (אם נשארה): רגשות משינאים
אי אפשר לדבר על טקסטים בלי לדבר על רגשות.
אבל הרגשות אצל בנאי וברכה הם לא תמיד מה שמצפים.
האהבה שלהם היא לא תמיד הוליוודית.
היא מורכבת.
היא כואבת.
היא לפעמים כמעט בלתי אפשרית.
ב”אנה” למשל.
אהבה לאישה ש”עושה בלאגן בראש”.
אהבה שתמיד נמצאת על הסף.
קרובה ורחוקה בו זמנית.
“כשאני מסתכל לך בעיניים אני הולך לאיבוד”.
פשוט.
ישיר.
וכמה אנשים יכולים להזדהות עם התחושה הזאת?
אפילו אני, שמבין במילים כמו שחתול מבין באסטרופיזיקה, מבין את זה.
ומה עם פאניקה?
או חרדה?
יש בטקסטים האלה הרבה מתח.
תחושה של משהו שעומד לקרות.
או שהיה פעם וממשיך לרדוף.
הפאניקה שמופיעה ב”התמונות שבאלבום”.
הבלבול ב”שטח נחות”.
זה לא פוסט-טראומה במובן הקליני.
זו פוסט-טראומה במובן הישראלי.
ההתמודדות עם העבר.
הפחד מהעתיד.
הניסיון לחיות בהווה שהוא לרוב די כאוטי.
הומור וציניות ככלי הישרדות
אבל זה לא הכל דיכאון, חלילה.
יש המון הומור.
המון ציניות קלה.
המון מבט מרוחק ומעט לגלגני על המציאות.
“אבל עכשיו אני שוכב על הגב ולא אכפת לי כלום”.
הבריחה הזאת.
הוויתור המצחיק.
הציניות הזאת היא לא מרשעות.
היא מהגנה עצמית.
איך שורדים את כל הטירוף הזה?
צוחקים עליו.
קצת.
“אין לי כסף, אין לי חברים, אין לי חברים שיש להם כסף”.
קלאסיקה.
האבחנה המדויקת, העצמית והמצחיקה, למצב הכלכלי והחברתי.
זה הומור שצומח מתוך הכאב.
וזה הומור שאנחנו מבינים היטב.
כי גם אנחנו, מודים או לא, משתמשים בו כל הזמן.
לשרוד.
להמשיך הלאה.
פסיפס ישראלי: איפה נמצאים הטקסטים האלה על המפה?
הטקסטים של בנאי וברכה מושרשים עמוק באדמה הישראלית.
לא רק מבחינת השפה והדמויות.
גם מבחינת המקומות והסמלים.
תל אביב מופיעה שוב ושוב.
זו לא תל אביב המצוחצחת של היום.
זו תל אביב של פעם.
קצת מוזנחת.
קצת סקסית.
קצת מסוכנת.
עם “בתי קפה עמוסי עשן” ו”רחובות צדדיים”.
זו העיר שהיא גם מקלט וגם מלכודת.
המקום שבו הכל קורה.
הטוב.
הרע.
והמבולגן.
“רחובות תל אביב בלילה קר”.
הדימוי הזה עושה לכם משהו, נכון?
הוא מעורר תחושה.
וזה לא חייב להיות רחוב ספציפי.
זו תחושה של בדידות בתוך המון.
תחושה של חיפוש.
הכרמל, פלורנטין, ושאר תחנות בדרך
יש גם את הכרמל.
הניגוד לתל אביב.
הבית.
השורשים.
הזיכרון.
“עלילות הדרכון הישן” שמדבר על “שכונת הכרמל”.
זה כבר לא האספלט הקשה.
זו אדמה אחרת.
השתרשות לעומת תלישות.
וגם מקומות כמו פלורנטין, שמייצגים את הפאב והצד היותר “בוהמייני” והשוליים.
וגם סמלים כמו הים, הרכבת, הדרך.
כולם משקפים את התנועה הישראלית התמידית.
הפיזית והנפשית.
תמיד בדרך למקום כלשהו.
או בורחים ממשהו.
או מחפשים משהו.
וזה כל כך נכון.
כמה פעמים הרגשתם שאתם פשוט “בדרך”?
בלי לדעת בדיוק לאן?
בנאי וברכה תפסו את התחושה הזאת בצורה מושלמת.
אז מה בעצם הם אומרים לנו? שיעור לחיים ב-3 אקורדים וחצי
אחרי שעברנו את כל זה – השפה, הדמויות, המקומות, הרגשות – מה נשאר?
מה המסר הגדול?
אם יש בכלל כזה.
אני חושב שהמסר המרכזי הוא <קבלה>.
קבלה של המציאות.
של החיים.
של עצמנו.
עם כל הבלגן.
עם כל הפגמים.
עם כל הכאבים.
וכן, גם עם כל הרגעים היפים, גם אם הם נדירים.
הם לא מתייפייפים.
הם לא מנסים להגיד שהכל יהיה בסדר אם רק נאמין מספיק חזק.
הם אומרים: זה ככה.
זה מורכב.
זה לפעמים דפוק לגמרי.
אבל זה שלנו.
וצריך לחיות את זה.
ועדיף לחיות את זה עם קצת הומור עצמי.
וקצת הבנה.
וקצת רוקנרול בווליום גבוה.
הטקסטים שלהם הם כמו שיקוף.
מראה שבה אנחנו רואים את הפנים האמיתיות של החברה הישראלית.
הפנים שהן לא תמיד פוטוגניות.
אבל הן <הפנים שלנו>.
הפנים של “סיפורים מהשטח”.
שאלות בוערות (או סתם שאלות שעלו לי לראש עכשיו):
האם יובל ושלומי מתכוונים לכל מה שהם כותבים?
לפעמים כן, לפעמים אולי זה קצת מוגזם לאפקט דרמטי או קומי. מי יודע מה קורה להם בראש? בטח בלאגן לא קטן.
האם אפשר באמת ללמוד על ישראל מהשירים שלהם?
אפשר ללמוד <הרבה> על הפסיכולוגיה הישראלית, על התחושות, על ההומור, על הניו-אייג’ המבולבל שפגש מציאות קשוחה. פחות על כלכלת מאקרו, כנראה.
יש להם שירים אופטימיים?
יש! לפעמים האופטימיות מתחבאת בתוך הציניות, ולפעמים היא פורצת החוצה. כמו “אנחנו הולכים אל החוף”. גם אם בסוף לא מגיעים, הרצון ללכת לשם קיים.
האם כל השירים שלהם דומים?
ממש לא. יש להם סגנון, ברור, אבל יש שירים שהם יותר אישיים, יותר חברתיים, יותר “סיפור”, יותר “הרגשה”. לגמרי שווה להקשיב לכל התקופות שלהם.
איך אפשר לכתוב ככה?
אני מניח שזה שילוב של כישרון, הרבה הסתכלות על העולם, לא לפחד להיות פגיע או מצחיק, ופשוט… לכתוב. ולכתוב. ולמחוק. ולכתוב שוב. כמו בחיים.
מה השורה הכי טובה שהם כתבו אי פעם?
שאלה קשה כמו לנגן סולו גיטרה של גארי מור בלי לבכות. יש יותר מדי. אולי “אין עתיד, אין תקווה, רק עננים בשמיים”? או “אני עומד ללכת אבל לא זז”? או “אתם רציניים? אני רק רוצה לשכב על הגב ולא לעשות כלום”? תלוי במצב רוח.
האם הם באמת גאונים?
לטעמי? כן. הם לקחו שפה פשוטה, מציאות מורכבת, ומוזיקה שנוגעת, ויצרו משהו שהוא באמת מיוחד וישראלי. גאונות היא לא רק וירטואוזיות טכנית. היא היכולת לגעת באנשים. והם נוגעים. ובגדול.
טיפים להמשך הדרך (עם קריצה, כי חייבים)
אז מה עושים עכשיו?
אחרי שהבנתם (אני מקווה) שהטקסטים של בנאי וברכה הם לא רק מילים שבאו למלא את הלחן?
קודם כל, תתחילו להקשיב אחרת.
לא רק לנגינה.
תעצרו על המילים.
תקראו אותן.
תנסו להבין על מי הם מדברים.
על מה הם מדברים.
ואל תתייאשו אם שיר אחד נשמע לכם כמו ג’יבריש מוחלט.
זה קורה גם לטובים ביותר (ובעצם, זה מה שקורה לרובנו).
איך לצרוך טקסטים מוזיקליים כמו מקצוענים (שמסתלבטים קצת על המקצוע)?
1. קראו את המילים בלי המוזיקה: נכון, זה נשמע כמו שיעורי ספרות בכפייה. אבל ברגע שאין את הלחן המושך, המילים עומדות בפני עצמן. פתאום שמים לב לדימויים, לחזרות, לסיפור. זה קצת כמו לראות את הציור בלי המסגרת המפוארת. לפעמים מגלים דברים חדשים.
2. נסו לזהות את הדמות: כל שיר הוא כמו מיני-סרט. מי הדמות הראשית? מה מניע אותה? מה הסיפור שלה? תנו לדמיון שלכם לעבוד. מי זה איגי מבחינתכם? מי זאת אנה?
3. חפשו את הומור והציניות: הם שם. תמיד. לפעמים גלויים, לפעמים מתחבאים. ברגע שמזהים אותם, פתאום שיר שנשמע עצוב נהיה גם קצת מצחיק, ושיר שנשמע מצחיק נהיה גם קצת… אמיתי מדי.
4. תתייחסו לטקסט כמראה: מה השיר הזה אומר עליכם? על החיים שלכם? על מה שקורה מסביבכם? אל תפחדו מההקשרים האישיים. זה בדיוק הכוח של מוזיקה טובה.
5. אל תיקחו את זה יותר מדי ברצינות: זוכרים שאמרנו שזה לא שיעור ספרות? מעולה. המטרה היא להנות. לצחוק. לחשוב קצת. להרגיש מחוברים. אם זה גורם לכם לחשוב שאתם לבד בטירוף הזה שנקרא חיים בישראל, אז המשימה הושלמה. כי אתם לא לבד. כולנו באותה ספינה קטנה, מתנדנדת ומלאת אנקדוטות מוזרות.
סיכום אופטימי ומצחיק (כי אחרת בשביל מה כל זה?)
הגענו לסוף המסע.
עברנו את כל התחנות.
הבנו (אני מקווה) קצת יותר.
צחקנו (אני ממש מקווה) קצת יותר.
והערכנו (אני בטוח) קצת יותר את שני האנשים האלה, יובל בנאי ושלומי ברכה, שלקחו את החיים כמו שהם, עם כל הבלאגן, והפכו אותם לאמנות.
לאמנות שמדברת אלינו בשפה שלנו.
על החיים שלנו.
במדינה שלנו.
אז בפעם הבאה ששיר של משינה יתנגן ברדיו,
במקום רק לזמזם את הלחן או לתופף על ההגה,
תקשיבו למילים.
אולי תגלו משהו חדש.
על השיר.
על עצמכם.
ועל השכן.
ותזכרו:
גם אם לפעמים הכל נראה אבוד לגמרי,
תמיד אפשר לשים שיר בווליום גבוה.
לצחוק קצת על המצב.
ולהמשיך הלאה.
בדיוק כמו שגיבורי משינה עושים.
או מנסים לעשות.
בהצלחה במסע ההקשבה שלכם.
אל תשכחו להזמין אותי להרצאה הראשונה שתתנו על הנושא.
אני אביא אטמי אוזניים.
סתם. בצחוק. אולי.
כי ככה זה.
במדינה שלנו.
וגם בטקסטים האלה.
תמיד עם קריצה.
והרבה אהבה.
גם אם היא קצת מוסתרת.