הרולינג סטונס: הילדים הרעים של הרוקנרול ומסע של שישה עשורים: סיפורה המלא של האגדה

אז חשבתם שאתם יודעים הכל על רוקנרול?

חשבתם שנגמרו האגדות?

תחשבו שוב.

כי יש להקה אחת, אוסף של בריטים שובבים ומחוספסים, שהצליחו לא רק להגדיר מחדש מה זה בכלל להיות להקת רוק, אלא גם לשרוד שישה (שישה!) עשורים של סמים, ריבים, מעצרי משטרה, טרנדים מוזיקליים מתחלפים, וגיל מתקדם בהחלט – ועדיין לבעוט כאילו רק אתמול פתחו פאב בלונדון.

הם הילדים הרעים שמעולם לא התבגרו באמת.

הם הפסקול למיליוני מסיבות, אהבות נכזבות, נסיעות בכביש פתוח, ולעיתים קרובות – גם סיבה טובה לריב עם סבא על מי באמת הלהקה הכי חשובה בהיסטוריה.

בואו לצלול לסיפור המטורף, המצחיק והבלתי נתפס של האבנים המתגלגלות שפשוט מסרבות לעצור.

זה הולך להיות פרוע.

קחו כיסא. ויסקי לא יזיק.

הרולינג סטונס: הילדים הרעים של הרוקנרול ומסע של שישה עשורים: סיפורה המלא של האגדה

אז למה בכלל ללמוד על החבר’ה האלה? הם לא קצת… מיושנים?

היי, אתם שם.

כן כן, אתם.

אלה שאולי מכירים שיר אחד או שניים, אולי ראו את הסמל של הלשון בטעות על חולצה בהאנגר.

למה שתשקיעו מזמנכם היקר, זמן שאפשר לבלות בטיקטוק או בלבהות בתקרה, כדי ללמוד על ארבעה (טוב, יותר, אבל נגיע לזה) סבא’ס בריטים שמנגנים מאז שהסבים שלכם היו ילדים קטנים?

התשובה פשוטה:

כי הם הדבר האמיתי.

הם הבסיס.

הם כמו אבני היסוד של הרוקנרול.

אתם לא חייבים לאהוב את כל השירים שלהם (למרות שזה יהיה מוזר), אבל אי אפשר להבין מאיפה באה המוזיקה שאתם שומעים היום בלי לעבור דרכם.

זה כמו ללמוד על היסטוריה של קולנוע ולא לראות סרטים בשחור לבן.

או כמו לנסות להבין ממים ברשת בלי להכיר את המקור.

חוץ מזה?

הסיפור שלהם מצחיק.

מטורף.

מלא בדרמות ששום סדרת ריאליטי לא תצליח לשחזר.

והמוזיקה?

טוב, על זה נדבר בהרחבה.

תבטיחו לי שתקראו עד הסוף.

אני מבטיח שיהיה מעניין.

ואפילו קצת מצחיק.

אולי אפילו תרצו לנגן גיטרה אחר כך.

(אל תבנו על זה יותר מדי, אבל תמיד יש תקווה).

אז איך התחלנו לגלגל אבנים? מהזבל של צ’אק ברי למגה-סטארים (בערך)

כל סיפור טוב מתחיל באיזו נקודה ארכיאולוגית.

במקרה של הסטונס, זה התחיל בשנות ה-60 המוקדמות בלונדון.

לא לונדון המבריקה והנוצצת של היום.

לונדון קצת אפורה, קצת מנומנמת.

עולם המוזיקה היה אז בשליטת גלים רכים יותר.

ואז מגיעים שני חבר’ה צעירים.

כשהמיקרופון פגש את הגיטרה בתחנת רכבת (ובמקרה לגמרי)

תארו לעצמכם סצנה:

שנת 1961.

תחנת רכבת בדארטפורד, קנט (שזה ליד לונדון, למי שפחות בענייני גאוגרפיה בריטית).

שני נערים נפגשים.

מיק ג’אגר, אז סטודנט חרוץ (נכון, קשה להאמין).

וקית’ ריצ’רדס, חבר ותיק מבית הספר.

מיק מחזיק תקליטים של צ’אק ברי ומאדי ווטרס.

קית’ רואה את זה.

“היי, גם אני אוהב בלוז!”

ומכאן? היסטוריה.

זה לא היה “וואו, איזו כימיה מטורפת, בואו נקים את הלהקה הגדולה בעולם!”.

זה היה יותר כמו “אה, גם אתה בעניין של המוזיקה הזו שחושבים שהיא ‘שחורה’ ואסור לשמוע? מגניב.”

הם התחילו לנגן יחד.

להצטרף ללהקות של אחרים.

ולחפש את הקול שלהם.

נולד בלוז (ואז קיבל בעיטה בפופ)

בשונה מהרבה להקות בריטיות אחרות באותה תקופה (כן, אני מדבר עליכם, ליברפוליאנים מקוואריבנק), הסטונס לא התחילו כלהקת פופ שמנגנת שירי אהבה קטנים ותמימים.

הם צמחו מתוך הבלוז האמריקאי.

מאדי ווטרס.

צ’אק ברי.

האוולין וולף.

מוזיקה מחוספסת, אמיתית, לפעמים קצת מלוכלכת.

הם רצו להישמע כמו הגיבורים שלהם.

לשיר על דברים קצת יותר… אמיתיים.

פחות “I Want To Hold Your Hand”, יותר “אני רוצה לבעוט בך”.

הם מצאו את עצמם בחזרה הולמת בפאב שנקרא The Marquee, כשהם מחליפים להקה אחרת.

מי היה בהרכב הראשון?

• מיק ג’אגר (שירה, לחיצת ידיים עם מעריצים).
• קית’ ריצ’רדס (גיטרה, חוסר עניין מופגן בכל מה שאינו גיטרה או סיגריה).
• בריאן ג’ונס (גיטרה, חליל, כל כלי שזז, סול בלהקה בהתחלה).
• איאן סטיוארט (פסנתר, לב הלהקה, הוצא מההרכב הרשמי כי הוא “נראה רע מדי” בתמונות – כן, זה באמת קרה).
• צ’רלי ווטס (תופים, הלב הפועם והשקט של הכאוס).
• ביל וויימן (בס, האיש הכי פחות מסתורי בלהקה הכי מסתורית).

הרכב לא יציב במיוחד בהתחלה, אבל כזה שהתחיל ליצור רעש.

איזה שם ניתן ללהקה? רגע, למישהו יש תקליט של מאדי ווטרס?

אחת האנקדוטות המפורסמות ביותר:

הם היו אמורים להופיע.

המארגן שאל את בריאן ג’ונס איך קוראים ללהקה.

בריאן המבוהל הסתכל על התקליט שהיה מונח לידו.

תקליט של מאדי ווטרס.

שיר בשם “Rollin’ Stone”.

ומכאן? הכל היסטוריה.

פשוט.

לא מתאמץ.

מושלם.

זה גם נתן טון לכל מה שהם עשו אחר כך – לא לחשוב יותר מדי, רק לעשות.

להתגלגל.

ולא לאסוף אזוב.

הוליווד התקשרה, היא רוצה את הטייטל “רעים”. הסטונס ענו “אנחנו כבר שם, אבל תודה”

בעוד שהביטלס לבשו חליפות, קידמו תדמית של “החבר’ה הטובים מהשכונה”, והתראיינו בנימוס (פחות או יותר), הסטונס היו סיפור אחר לחלוטין.

ובמידה רבה, זה היה מתוכנן.

אז איך הופכים ל”אנטי-ביטלס”? קצת לכלוך ופזילה לעדשות

האדם שהיה אחראי במידה רבה לתדמית הזו היה המנהל הראשון שלהם, אנדרו לוג אולדהם.

הוא הבין שיש כבר להקת פופ מבריקה ומתוקה.

השוק צריך משהו אחר.

משהו יותר מסוכן.

יותר סקסי.

יותר… אמיתי?

הוא הציע להם לא להתראיין יחד (כדי לשמור על סקרנות).

לא לחייך יותר מדי בתמונות.

להיראות כאילו הרגע יצאו מאיזה פאב אפלולי.

ולשיר שירים שלא מדברים רק על אהבה תמימה.

וזה עבד.

התקשורת אהבה את זה.

ההורים שנאו את זה (שזה סימן מעולה).

והצעירים? אהבו את זה בטירוף.

הם היו האלטרנטיבה.

הצד האפל יותר של הפלישה הבריטית.

אפשר לומר שזה היה סוג של “אמ אמא של השיווק הנגדי”.

אבל גם אם התדמית הייתה מתוזמרת חלקית, מהר מאוד החיים האמיתיים התחילו לחקות את האמנות.

או להיפך.

מה קורה כשמשטרה פוגשת פסיכדליה? תקשיבו, זה מסובך… ותמיד נגמר בכלא

אם יש משהו שהסטונס היו ידועים בו, חוץ מהמוזיקה המעולה, זה היו הצרות שלהם עם החוק.

בעיקר סביב נושא הסמים.

הפשיטה המפורסמת ביותר אירעה בשנת 1967 באחוזתו של קית’ ריצ’רדס, Redlands.

המשטרה הגיעה (כנראה בעקבות הלשנה).

מיק ג’אגר וקית’ ריצ’רדס נעצרו.

הם הורשעו במשפטים שהרגישו לרבים מוגזמים ומכוונים נגדם.

מיק קיבל שלושה חודשי מאסר.

קית’ קיבל שנה.

זה גרם למהומה ציבורית אדירה.

אפילו עיתון ה”טיימס” הלונדוני (המאופק בדרך כלל) פרסם מאמר מערכת בשם “Who Breaks a Butterfly on a Wheel?” (מי שובר פרפר על גלגל עינויים?), בטענה שהעונשים לא מידתיים ונובעים מדעות קדומות נגד הלהקה.

העונשים קוצצו בערעור.

אבל הנזק… או יותר נכון, התדמית… כבר נוצרו.

הם היו עכשיו באופן רשמי הילדים הרעים.

האגדה נבנתה על בסיס של בלוז, יחס ציני לרשויות, ודי הרבה עשן לא לגמרי חוקי.

שבע שנים טובות (או פחות). תקליטי מופת ששווה לריב עליהם עם סבא

אם הייתם צריכים לבחור תקופה אחת של הסטונס שתכניס אתכם לתוך הווריד (מוזיקלית, כן?), זו בטח הייתה סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70.

זו התקופה שבה הם יצרו כמה מהאלבומים הכי חשובים, משפיעים, ולטענת רבים – הטובים ביותר שלהם.

זו גם תקופה של שינויים בהרכב.

המנונים שאי אפשר להתחמק מהם, גם אם מנסים (ולמה בעצם שתנסו?)

בואו נדבר על כמה קלאסיקות על-זמניות מהתקופה הזו ואחריה:

• (I Can’t Get No) Satisfaction: הריף הזה. אלוהים אדירים, הריף הזה! קית’ ריצ’רדס חלם עליו, הקליט אותו במצב חצי שינה עם קסטה, וחשב שהוא ישמש רק ל”סקאץ'”, כעין הדגמה ראשונית. זה הפך לאחד הריפים הכי מפורסמים בהיסטוריה של הרוק. השיר הזה, עם הטקסט הציני על חוסר שביעות רצון מהעולם המסחרי, הפך אותם לסופרסטארים בינלאומיים ב-1965.
• Paint It Black: אווירה אפלה, שילוב מפתיע של סיטאר (השפעה של בריאן ג’ונס), וטקסט על אבל ואובדן. זה לא שיר פופ שמח, וזה בדיוק מה שהיה מבריק בו.
• Sympathy for the Devil: מתוך האלבום Beggars Banquet (1968). שיר מנקודת מבטו של לוציפר, שפגש אתכם בכל נקודת מפנה היסטורית טרגית. קצב לטיני, קולות רקע של “וו-וו”, ומיק ג’אגר שמעולם לא נשמע מניפולטיבי ומפתה יותר. יצירת מופת.
• Gimme Shelter: מהאלבום Let It Bleed (1969). קודר, אפוקליפטי, משקף את האווירה האלימה והמותחת של סוף שנות ה-60. הסולו ווקאל המצמרר של מרי קלייטון הוא רגע טהור של גאונות רוק.
• Brown Sugar: מתוך Sticky Fingers (1971). שיר קצת בעייתי לירית מנקודת מבט מודרנית (עוסק בעבדות, סקס, סמים בצורה פרובוקטיבית), אבל מוזיקלית? פשוט מדהים. הריף של קית’, השירה של מיק, הסאונד הכללי – קלאסיקת רוק קליטה ומלוכלכת.
• Tumbling Dice: מתוך Exile on Main St. (1972). אלבום שהוקלט בתנאים פסיכיים (נגיע לזה). השיר הזה מדגים את ה groove’ הסטונסי האולטימטיבי. מרגיש כאילו הוא עומד להתפרק בכל רגע, אבל הוא פשוט מתגלגל הלאה.

השירים האלה הם לא רק להיטים.

הם אבני דרך.

הם שינו את מה שאנשים חשבו שאפשר לעשות עם גיטרה חשמלית, בס, תופים ומיקרופון.

הם הראו שאפשר להיות כבדים, ציניים, סקסיים ומלוכלכים.

ושהקהל יאהב את זה אפילו יותר.

שינויים בהרכב: כי לכל להקה מגיע קצת דרמה

כמו בחיים, גם בלהקה כל כך ותיקה, דברים משתנים.

השינוי הדרמטי הראשון היה עזיבתו הכפויה (או פיטוריו) של בריאן ג’ונס ב-1969.

בריאן היה כישרון מוזיקלי נדיר, אבל גם התמודד עם התמכרויות קשות וקשיים נפשיים.

הוא פשוט לא היה מסוגל לתפקד יותר כחלק מהלהקה.

מותו הטראגי זמן קצר אחר כך הוסיף עוד נדבך אפל לאגדה.

מי החליף אותו?

גיטריסט צעיר ומדהים בשם מיק טיילור.

טיילור הביא איתו יכולות סולו טכניות גבוהות שקית’ (הידוע יותר בריפים ופחות בסולואים וירטואוזיים) לא החזיק.

הוא היה חלק מההרכב בתקופת הזהב של האלבומים כמו Sticky Fingers ו-Exile on Main St.

אבל גם טיילור לא נשאר לנצח.

הוא עזב ב-1974, מתוסכל מהיעדר קרדיט על כתיבת שירים ומאורח החיים של הלהקה.

מי נכנס לנעליו הגדולות?

רוני ווד.

אז גיטריסט בלהקת הפנים, Faces (עם רוד סטיוארט).

רוני התאים ללהקה כמו כפפה ליד (או כמו סיגריה לפה של קית’).

הוא לא היה וירטואוז כמו טיילור, אבל הוא הביא איתו כימיה מדהימה עם קית’ (ה”אריגה” של הגיטרות שלהם היא סימן ההיכר של הסאונד הסטונסי) והוא פשוט… כיפי.

רוני ווד הוא עד היום הגיטריסט השני של הסטונס.

ביל וויימן, הבסיסט, עזב בסוף שנות ה-90, מותש מחיי הלהקה הבלתי נגמרים (כן, אפילו לבסיסטים שקטים יש גבול!).

דאריל ג’ונס תפס את מקומו כבסיסט בהופעות חיות, למרות שלא היה חבר רשמי בלהקה.

והאבידה הגדולה מכולם:

צ’רלי ווטס.

המתופף האגדי, אלגנטי ושקט, שהיה העוגן המוזיקלי והאישיותי של הלהקה, הלך לעולמו בשנת 2021.

המשך הלהקה בלעדיו הרגיש לרבים (ובצדק) מוזר ולא שלם.

אבל… הם המשיכו.

כי הם הסטונס.

מה עושים כשעוברות 50 שנה ועדיין יש לכם גיטרה ומיקרופון? ממשיכים לגרוף מזומנים (ובצדק!)

אחרי שנות השיא המוזיקליות, הסטונס לא נעלמו.

הם פשוט שינו מודל עסקי.

מלהקת אלבומים פורצת דרך, הם הפכו ללהקת הופעות חיות מהגדולות בעולם.

להקת הסטונס בהופעה חיה היא חוויה.

זו הפקה ענקית.

סאונד אדיר.

והרבה אנשים שבאו לשמוע את השירים שהם שומעים כל החיים.

ריבים במשפחה? רק ככה שומרים על עניין! (מיק וקית’, אנחנו מסתכלים עליכם)

היחסים בין מיק ג’אגר לקית’ ריצ’רדס היו תמיד מרתקים.

חברים בלב ובנפש מצד אחד.

שני אלפא-דוג’ שונים לחלוטין מצד שני.

מיק, המנהל העסקי, הפרפורמר הבלתי נלאה, קצת “מרוחק” מהצד המלוכלך של הרוקנרול.

קית’, הלב והנשמה המוזיקלית, הפיראט האמיתי, שמבחינתו העסקים הם רע הכרחי.

היו תקופות שהם בקושי דיברו.

קית’ כתב באוטוביוגרפיה שלו (שנקראת בפשטות, חיים, והיא מומלצת בחום) דברים לא הכי נחמדים על מיק (כולל הערות ציניות על “מיס מיק”).

מיק לא נשאר חייב.

אבל בסוף? הם תמיד חזרו אחד לשני.

כי הכימיה המוזיקלית ביניהם חזקה מכל ריב.

כי הם בנו יחד אימפריה.

וכי כנראה שלחיות אחד בלי השני זה פשוט… משעמם מדי?

הריבים האלה רק הוסיפו לדמות הציבורית שלהם כ”משפחה” דיספונקציונלית.

וכמו בכל משפחה טובה, יש צעקות, יש טריקות דלתות, ובסוף יושבים לאכול ארוחת ערב (או עולים לבמה מול 50,000 איש).

סוד הקסם: איך לא להישמע כמו סבא שמנסה לרקוד טרנדים?

הסטונס ניסו להתאים את עצמם לטרנדים מוזיקליים לאורך השנים.

בשנות ה-70 הם שילבו אלמנטים של פאנק ודיסקו (האלבום Some Girls הוא דוגמה טובה).

בשנות ה-80 הם ניסו להיכנס קצת לעידן הסינתיסייזרים (לא תמיד בהצלחה).

אבל הדבר הכי חכם שהם עשו?

להישאר נאמנים לעצמם.

הבסיס תמיד היה בלוז-רוק מחוספס.

הריפים של קית’.

השירה והכריזמה של מיק.

הגרוב הבלתי ניתן לחיקוי של צ’רלי וביל (ואחר כך דאריל).

הם לא ניסו להישמע כמו להקות צעירות.

הם פשוט היו הסטונס.

והקהל רצה לשמוע את הסטונס.

במקום לרדוף אחרי הטרנדים, הם פשוט הפכו את עצמם למוסד.

לאגדה.

מי צריך דיסקו כשיש לך את “Jumpin’ Jack Flash”?

טוב, נו, למה הם עדיין רלוונטיים במאה ה-21? (חוץ מהכסף…)

אוקיי, אז הבנו שהם היו ענקיים בעבר.

הבנו שהם עשו בלגן.

הבנו שהם שרדו יותר מדי דברים.

אבל למה שזה יעניין מישהו שלא גדל בשנות ה-60 או ה-70?

השפעה: כי כל להקה שאי פעם עשתה “שלושה אקורדים ואמת” חייבת להם משהו

הסטונס השפיעו על אינספור להקות ומוזיקאים.

הם הראו שלעיתים קרובות, פחות זה יותר.

ריף פשוט וקליט שווה יותר מאלף סולואים מורכבים (למרות שטיילור ו-ווד הוכיחו שאפשר גם וגם).

הם לימדו איך לוקחים בלוז – מוזיקה שנחשבה אז “של מבוגרים” או “של שחורים” – והופכים אותו למשהו אנרגטי, צעיר, ומסחרי (בקטע טוב).

הם הראו איך יוצרים תדמית.

איך מייצרים פרובוקציה (בלי להיות סתם זולים).

ואיך נותנים הופעה חיה שמשאירה אותך בלי אוויר.

כל להקת גאראז’ רוק.

כל להקת פאנק שהגיעה אחר כך.

כל מוזיקאי שמשלב בלוז ורוק.

כולם, במידה זו או אחרת, עומדים על הכתפיים של הענקים האלה (או על הרצפה המלוכלכת שהם השאירו אחריהם).

הופעות חיות: מתי בפעם האחרונה הרגשתם שאתם עומדים ליפול מהכיסא רק מלשמוע שיר?

למרות הגיל, הופעות חיות של הסטונס הן עדיין אירוע.

מיק ג’אגר, גם בשנות ה-80 לחייו, עדיין מתרוצץ על הבמה כאילו שתה ליטר של רד בול עם טבליות אקסטזי (נא לא לנסות בבית!).

האנרגיה פשוט מטורפת.

קית’ ריצ’רדס אולי נראה כאילו הרגע התעורר משנת חורף של 40 שנה, אבל כשהוא תופס את הגיטרה, הקסם קורה.

הסאונד שלהם בהופעה חיה הוא משהו אחר.

הגרוב.

הכוח.

זה משהו שצריך לחוות.

זה מזכיר לך למה בכלל התאהבתם ברוקנרול.

כי זה מרגיש אמיתי.

וחי.

ולא משנה כמה פעמים שמעתם את Satisfaction ברדיו, כשאתם שומעים את הריף הזה לייב, זה מצלצל אחרת לגמרי.

זה מצלצל כמו היסטוריה חיה.

אז למדנו על הסטונס, עכשיו מה עושים עם זה? טיפים שגם לא ממש קשורים למוזיקה

אחרי שצללנו לעומק סיפורם של הילדים הרעים של הרוק, מה אפשר לקחת מזה לחייכם המוזיקליים (או הלא מוזיקליים)?

טיפ #1: אל תתביישו לעשות קצת רעש

הסטונס לימדו אותנו שזה בסדר ללכת נגד הזרם.

להיות שונים.

לא לנסות לרצות את כולם (בעיקר לא את ההורים).

אם אתם מתחילים לנגן, אל תפחדו לנסות דברים חדשים.

לעשות טעויות.

לשחק.

הצלילים הראשונים שתפיקו אולי ישמעו כמו חתול שנדרס על ידי משאית גלידה, אבל זה חלק מהתהליך.

תהיו אתם.

תהיו קצת “רעים” בקטע טוב.

הכיף הוא ברעש שאתם יוצרים, לא בהכרח במושלמות שלו (לפחות בהתחלה).

טיפ #2: תמיד תדעו מאיפה באתם (רמז: כנראה מהבלוז)

גם אם אתם מנגנים מטאל.

גם אם אתם עושים היפ הופ.

או אלקטרוניקה.

השפעות מהעבר תמיד יהיו שם.

הסטונס חזרו תמיד לבלוז.

למוזיקה השורשית שמהווה את הבסיס לכל כך הרבה מהמוזיקה הפופולרית שאנחנו שומעים היום.

תחקרו את השורשים של הז’אנר שאתם אוהבים.

תגלו דברים חדשים.

תלמדו מאיפה באו הרעיונות.

זה רק יעשיר את ההבנה והיצירה שלכם.

(וכן, כנראה שזה יוביל אתכם איכשהו חזרה לבלוז).

טיפ #3: תתאמנו, אבל אל תהפכו את זה למשעמם כמו לראות צבע מתייבש

קית’ ריצ’רדס מנגן בגיטרה שעות על שעות.

זה לא נראה ככה כי הוא נראה כאילו הוא בשנייה מעלף, אבל הוא מקצוען.

הסטונס לא היו מגיעים לאן שהגיעו בלי שעות אינסופיות של חזרות (גם אם לא תמיד פיכחות לגמרי).

אם אתם רוצים ללמוד כלי נגינה:

תתאמנו.

אין קסמים.

אבל אל תהפכו את זה למשימה מייגעת.

תמצאו דרכים כיפיות להתאמן.

תנגנו שירים שאתם אוהבים (אולי של הסטונס?).

תאתגרו את עצמכם.

תנגנו עם חברים.

תזכרו למה התחלתם.

כי אם זה לא כיף, אז למה בכלל?

טיפ #4: תמצאו את ה”קית'” שלכם (או את ה”מיק”, תלוי מי אתם)

הכוח של הסטונס היה תמיד הכימיה בין מיק לקית’.

הינג-יאנג הזה.

אם אתם מוזיקאים, מצאו אנשים לנגן איתם.

לשתף איתם פעולה.

מישהו שמשלים אתכם.

מישהו שאתם יכולים לריב איתו על המוזיקה (ובסוף לכתוב שיר אדיר).

מישהו שידחוף אתכם קדימה.

מוזיקה היא לרוב דבר חברתי.

ואפילו אם אתם זאבים בודדים, לפעמים טוב שיש לכם מישהו לצרוח עליו או לחגוג איתו את ההצלחות הקטנות (והגדולות).

סיכום: אז מה היה לנו פה? מסע מטורף עם הזקנים הכי שווים ברוק

הגענו לסוף המסע שלנו עם האבנים המתגלגלות.

צללנו להיסטוריה.

דיברנו על מוזיקה.

צחקנו קצת (אני מקווה).

הבנו שהם לא סתם להקת רוק.

הם תופעת טבע.

מודל לחיקוי (או אזהרה, תלוי את מי שואלים).

והוכחה חיה לכך שרוקנרול הוא לא רק מוזיקה.

זו גישה לחיים.

קצת כאוטית.

קצת פרובוקטיבית.

אבל בעיקר – מלאת חיים.

הסטונס הם לא רק עבר.

הם השפיעו על ההווה, והם עדיין כאן (במידה זו או אחרת).

אז מה עושים עכשיו?

לכו לשמוע אותם!

תתחילו עם הלהיטים שציינו פה ושלא ציינו (יש עוד אינספור).

ואז תצללו לאלבומים.

תקשיבו לריפים.

לגרוב.

לשירה הבלתי מתפשרת של מיק.

תנסו להבין מה עשה אותם כל כך מיוחדים.

תנו למוזיקה שלהם לגלגל אתכם.

תודה שקראתם.

היה כיף לשתף אתכם במסע הזה.

עכשיו לכו, העולם מחכה לרוקנרול שלכם.

ואל תשכחו – אבן מתגלגלת לא אוספת אזוב.

אבל לפעמים היא אוספת כמה צרות טובות בדרך.

בהצלחה!