הסיפור מאחורי Exile on Main St.: יצירת מופת שהוקלטה בתנאים קשים

אוקיי, תקשיבו טוב. יש אלבומים. ויש… ובכן, יש את “Exile on Main St.” של הרולינג סטונס. זה לא סתם אוסף שירים. זה סיפור הישרדות. זה תיעוד של כאוס מבוקר שהפך ליצירת מופת מלוכלכת, מיוזעת וגאונית. אם אי פעם חשבתם שאתם לא יכולים ליצור משהו גדול כי התנאים לא מושלמים… טוב, הסיפור הזה כנראה יוכיח לכם שאתם צודקים, אבל עדיין ייתן לכם תקווה. בואו ניצלול לתוך הבלגן שולי שהוליד אלבום שעד היום גורם למוזיקאים (ולשכניהם) להזיע מרוב התרגשות.

המסע ההזוי של הסטונס: מבריחה ממיסים לווילה מפוקפקת

נתחיל מההתחלה. תחילת שנות ה-70. הרולינג סטונס היו כבר גדולים. ענקים, אפילו. אבל לצד ההצלחה, באו גם החשבונות. והבריטים, עם כל הכבוד למסורת התה והכדורגל, לא בדיוק היו נדיבים עם האמנים המצליחים שלהם בענייני מיסוי. אז מיק ג’אגר, קית’ ריצ’רדס והחבר’ה קיבלו החלטה קשה: בורחים. הופכים להיות “גלותיים” (Exiles) בשביל לא לשלם הון למלכה. יופי להם.

אז לאן בורחים כשאתה כוכב רוק עשיר ומבוקש (על ידי רשויות המס, כמובן)? לאיזה מקום אקזוטי, רגוע, שקט? נו טוב, אתם מדברים על הסטונס. “שקט” לא בדיוק היה במילון שלהם. הם מצאו את עצמם בריביירה הצרפתית. יפה, יוקרתי, שמש… ואז הם שכרו וילה. לא סתם וילה. וילה בשם נלקוטה (Nellcôte). וילה עם עבר מפוקפק למדי, כולל שימוש על ידי הגסטפו במלחמת העולם השנייה. כבר התחלה מבטיחה לטיול משפחתי רגוע, נכון?

למה לברוח? כי ככה זה כשאתה רוקסטאר עשיר (וגם קצת קמצן)

הסיבה הרשמית והעיקרית הייתה, כאמור, מיסים. הרשויות הבריטיות רצו נתח ארי מהרווחים של הלהקה, והלהקה, כדרכם של רוקסטארים רבים, לא ממש התלהבה מהרעיון לחלוק. אז הם עזבו את בריטניה לפני תאריך קריטי מבחינת מיסוי, והפכו לתושבי חוץ. זה אולי נשמע כמו צעד כלכלי הגיוני, אבל בשביל להקה שרגילה לעבוד בצורה מסודרת באולפנים בלונדון, זה היה מתכון לבלגן.

ותאמינו לי, הבלגן הגיע. ובגדול.

וילה נלקוטה: האולפן המאולתר שראה הכל (ובאמת, אבל באמת הכל)

עכשיו, תדמיינו את עצמכם מנסים להקליט אלבום. אתם צריכים מקום שקט, מבודד. עם אקוסטיקה סבירה. ציוד הקלטה מתקדם. טכנאי קול מרוכזים. קית’ ריצ’רדס, שהשתלט על הווילה והפך אותה למפקדה הראשית (ולמקום המסיבה הבלתי נגמרת), לא בדיוק דאג לדברים האלה. הוא דאג למשהו אחר. הרבה דברים אחרים. אבל לא לסטריליות של אולפן הקלטות.

נלקוטה הייתה… הו נלקוטה. בית קיט מפואר שהפך לבונקר היפי מטורלל. אנשים באו והלכו כל הזמן. חברים, סוחרים, סתם פריקים ששמעו שיש מסיבה. הווילה הייתה מלאה עד אפס מקום באנשים, באווירה של כאוס קבוע, וכן, גם בהרבה סמים שזרמו שם כמים בנהר הסיין (רק פחות נקי). בתוך כל הטירוף הזה, בחרה הלהקה (או יותר נכון, קית’) להקים אולפן. איפה? במרתף.

המרתף: איפה שהקסם (והעובש) קרו

המרתף של נלקוטה היה, ובכן, מרתף. לח, חשוך, לא בדיוק המקום שבו מדמיינים הקלטת אלבום רוק אנד רול קלאסי. הציוד שהם השתמשו בו היה יחידת הקלטות ניידת שהושכרה (Mobile Studio). יחידה כזו נשמעה אז כמו מדע בדיוני, אבל בפועל היא הייתה… ניידת. לאו דווקא ידידותית למשתמש או מיועדת לעבודה בתנאים של מרתף עתיק עם עובש. הטכנאים המסכנים ניסו לגרום לדברים לעבוד בתוך בלאגן בלתי נתפס.

• האקוסטיקה: גרועה. פשוט גרועה. מרתף. קירות אבן. אין מה להוסיף.
• הציוד: הציוד הנייד היה מתקדם לתקופתו, אבל דמיינו להפעיל קונסולת ענק בטמפרטורות קיצוניות ועם אספקת חשמל רעועה. כיף, נכון?
• הטכנאים: צוות מסור שניסה לשרוד את התנאים ולהקליט מוזיקה בתוך סיר לחץ של מסיבות ודמויות מפוקפקות. גיבורים אמיתיים.

ההקלטות התקיימו בשיא הקיץ של 1971. חם. דביק. רועש. אנשים נכנסו ויצאו מהמרתף כל הזמן. היה בלגן תמידי. אבל איכשהו, בתוך הטירוף הזה, המוזיקה התחילה לצאת.

גיטרות, עוגב ועוד קצת כאוס: איך נולד צליל ה”אקזייל”?

ההקלטות בנלקוטה לא היו תהליך מסודר של כניסה לאולפן, הקלטת שיר, מעבר לשיר הבא. זה היה ג’אם סשן אינסופי. שעות על שעות של נגינה. ניסויים. טעויות. קטעים מבריקים שהופיעו משום מקום. קית’ ריצ’רדס, למרות כל ההתמכרויות שלו אז, היה הכוח המניע המוזיקלי העיקרי במרתף. הוא היה יורד לשם בשעות מוזרות, לרוב בלילה, ומזמין את מי שהיה ער וזמין להצטרף אליו.

מיק ג’אגר, לעומת זאת, לא אהב את האווירה. הוא הגיע לווילה פחות ופחות, וההקלטות נעשו לרוב בלי הסולן הראשי. קית’ היה מקליט את שלדי השירים, את הריפים האגדיים, את הווקאלס הראשוניים (שחלקם, כמו בשיר ‘Happy’, נשארו בגרסה הסופית). מיק הוסיף את החלקים שלו מאוחר יותר, במקומות אחרים. זה אולי נשמע כמו דרך מוזרה לעבוד, אבל בשביל הסטונס של 1971, זו הייתה כנראה הדרך היחידה.

טכניקות הקלטה למי שאין לו אולפן (ולא אכפת לו קצת עובש באוזניות)

איך מקליטים בתנאים כאלה? ובכן, בעזרת הרבה עבודה קשה, קצת מזל, והרבה מאוד סבלנות (של הטכנאים, לפחות). המיקרופונים היו ממוקמים איפה שאפשר. האמפליפיירים רעשו. היו רעשי רקע בלתי פוסקים מהווילה עצמה. אבל בתוך הרעש הזה, הלהקה מצאה את הגרוב. הם ניגנו מהבטן. ניגנו יחד (כשמישהו היה שם). ניגנו כאילו זו הפעם האחרונה.

מי שהיה הכרחי לתהליך הזה היה המפיק ג’ימי מילר. האיש ניסה לנווט את הספינה הטובעת הזו של ההקלטות בנלקוטה. הוא עזר לשמור על מינימום סדר בתוך המקסימום בלאגן. הוא היה שם כדי לוודא שדברים אכן מוקלטים, גם אם זה היה נראה לפעמים כמו משימה בלתי אפשרית.

אחד הסימנים הייחודיים של האלבום הוא הסאונד המלוכלך, המינימליסטי לפעמים. זה לא מקרי. זה תוצר ישיר של התנאים שבהם הוא הוקלט. הצליל הזה, שהיה מרוחק ושונה מההקלטות המצוחצחות יותר של התקופה, הוא חלק בלתי נפרד מהקסם של “Exile on Main St.”

מסע ללוס אנג’לס: בלאגן בריביירה הצרפתית פוגש את ההוללות של קליפורניה

אחרי שבועות (וחודשים) של הקלטות כאוטיות בנלקוטה, הסטונס נשארו עם טונות של קלטות. קטעים קצרים, ארוכים, שלמים, לא גמורים, ג’אמים ארוכים, שירים בוסריים. המשימה הבאה הייתה להפוך את כל האוסף הזה לאלבום כפול. וזה, ידידיי, היה אתגר לא פחות גדול מההקלטה עצמה.

הלהקה העבירה את הקלטות לאולפני סאניטאריום בלוס אנג’לס. שם, תחת השמש הקליפורנית (שגם שם לא ממש נמנעו מהוללות, כן?), התחיל תהליך המיקסינג והאוברדאבינג (הוספת שכבות נוספות של כלי נגינה או קולות). מיק ג’אגר חזר לתמונה בגדול בשלב הזה. הוא היה אחראי במידה רבה על הפיכת הקטעים הגולמיים לשירים מוגמרים. הוא הוסיף ווקאלס, כלי נשיפה, קולות רקע, וניסה לתת צורה לתוהו ובוהו.

המיקסינג: איך הופכים רעש ממרתף ליצירת אמנות?

הסאונד של הקלטות המרתף היה גולמי. היו בהן בעיות טכניות, רעשי רקע, דימומים בין הערוצים (כשצליל מכלי אחד “זולג” למיקרופון של כלי אחר). טכנאי הסאונד, אנדי ג’ונס (שהפך לאגדה בזכות עצמו אחרי העבודה על האלבום הזה), עמד בפני משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא היה צריך לעשות סדר בבלגן, להוציא את המיטב מההקלטות, ועדיין לשמור על הסאונד הגס והכנה שנוצר בנלקוטה.

זה לא היה קל. היו ויכוחים. היו רגעים של תסכול. אבל בסופו של דבר, הצליל הייחודי של האלבום התגבש. זה צליל שנשמע כאילו הוקלט באמת במרתף לח, צליל אנושי, אמיתי, עם כל הפגמים שלו. והפגמים האלה הפכו לחלק מהיופי.

מיק ג’אגר, שהרגיש שההקלטות בנלקוטה לא מספיק שלמות מבחינתו, ניסה לשפר דברים בלוס אנג’לס. הוא הוסיף המון. אבל החומר הגולמי, הריפים, הגרוב, הלב של האלבום – הכל הגיע מהמרתף של קית’. האיזון בין הכאוס היצירתי של נלקוטה לבין הניסיון לארגן ולסיים את האלבום בלוס אנג’לס הוא מה שהפך את “Exile on Main St.” למשהו מיוחד במינו.

5-7 שאלות ותשובות שיעשו לכם סדר בבלגן (או שלא)

אחרי כל הסיפור הזה, בטח יש לכם כמה שאלות בוערות. אל דאגה, ניסיתי לנחש כמה מהן ולענות עליהן בצורה הכי פחות רצינית שאפשר:

• ש: אז בעצם כל האלבום הוקלט במרתף?
  ת: רוב השלד של האלבום, הריפים והג’אמים המרכזיים, הוקלטו בנלקוטה, בעיקר במרתף. חלקים אחרים, כמו ווקאלס, כלי נשיפה ועוד אוברדאבים, נוספו מאוחר יותר בלוס אנג’לס. אז נגיד שזה הוקלט 70% במרתף, 30% באולפן “נורמלי” (במונחים של הסטונס).
• ש: למה הם לא פשוט שכרו אולפן בצרפת?
  ת: אה, שאלה טובה! אולי כי לשכור וילה מפוארת ולהפוך אותה לאולפן מחתרתי נשמע להם יותר רוק אנד רול? או אולי פשוט כי קית’ לא רצה לצאת מהווילה? יש גרסאות שונות. מה שבטוח, הם לא עשו את זה בדרך הקלה.
• ש: האם התנאים הקשים השפיעו על המוזיקה לטובה?
  ת: יש ויכוח על זה. מצד אחד, הכאוס יצר סאונד גולמי ואותנטי שרבים אוהבים. מצד שני, אולי בלי כל ההפרעות האלבום היה נשמע אחרת, אולי “שלם” יותר מבחינה טכנית. אבל הסיפור של “Exile” הוא בדיוק על הפיכת הלימון ללימונדה (או ליתר דיוק, את הבלגן ליצירת מופת מיוזעת).
• ש: האם כדאי לנסות להקליט אלבום במרתף שלי?
  ת: רק אם יש לכם תקציב להשכיר יחידת הקלטה ניידת, להביא טכנאי סאונד שיסכים לעבוד בתנאים האלה, ולא אכפת לכם שיסתובבו אצלכם בבית אנשים מוזרים בשלוש לפנות בוקר. אה, ויכול להיות גם שייצא לכם אלבום גאוני. אז אולי כן? על אחריותכם הבלעדית.
• ש: מה הסיפור עם העטיפה של האלבום?
  ת: העטיפה האייקונית היא אוסף של תמונות סטילס של “פריקים” וטיפוסים שונים, שצולמו על ידי הצלם רוברט פראנק. זה התאים בדיוק לאווירה של האנשים שהסתובבו סביב הלהקה בתקופת ההקלטות, ומשקף את הרעיון של “גלות” ואנשים שחיים בשולי החברה.
• ש: נשמע שהיה שם בלאגן רציני. איך הם בכלל שרדו את התקופה הזו?
  ת: שאלה מצוינת. נראה שלחלקם זה היה קשה יותר (מיק למשל). קית’ היה בלב הסערה, והוא שרד (למרבה הפלא). האמת? קשה להבין איך עברו את התקופה הזו. אולי זה הכוח של הרוק אנד רול? או אולי פשוט עניין של מזל.

מורשת הבלגן: למה “Exile on Main St.” הוא עדיין אלבום אגדי?

כש”Exile on Main St.” יצא בשנת 1972, הביקורות הראשוניות היו מעורבות. חלק מהמבקרים לא אהבו את הסאונד המלוכלך, את המיקס שנשמע לפעמים עמוס, ואת העובדה שמדובר באלבום כפול (מה שנחשב אז לקצת יומרני). אבל עם השנים, מעמדו של האלבום רק התחזק. הוא הפך לקלאסיקה. רבים מחשיבים אותו לאלבום הטוב ביותר של הרולינג סטונס, ולעיתים קרובות הוא מופיע ברשימות של האלבומים הגדולים ביותר בכל הזמנים.

למה? אולי בגלל האותנטיות שלו. הסאונד הגס שלו, למרות שהוא תוצר של תנאים מחפירים, מרגיש אמיתי יותר מהרבה הקלטות מלוטשות. הגרוב של הלהקה בשיאו באלבום הזה. יש בו תערובת מופלאה של רוק אנד רול, בלוז, קאנטרי וגוספל. השירים מרגישים חיים, נושמים, מיוזעים.

אולי זה גם בגלל הסיפור שמאחוריו. הידיעה שהאלבום הזה, יצירת המופת הזו, נוצרה מתוך כאוס מוחלט, במרתף לח, עם אנשים שמסתובבים כל הזמן, בלי שמיק וקית’ תמיד היו באותו חדר – זה רק מוסיף למיתוס. זה מראה שאמנות יכולה לצאת מהמקומות הכי לא צפויים, בתנאים הכי לא אידיאליים.

טיפים (מתוך הכאוס) למוזיקאי המתחיל או המיואש

אז מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה? הנה כמה מסקנות (קצת עקומות) לחיים, מפי הרולינג סטונס ומרתף בנלקוטה:

• אל תחכו לתנאים מושלמים: אין דבר כזה. הסטונס הוכיחו שאפשר ליצור משהו מדהים גם במרתף לח מלא עובש. לכם אין תירוצים. תתחילו עם מה שיש.
• תנו לגרוב להוביל: הרבה מהשירים באלבום נולדו מג’אמים ארוכים. תנו לעצמכם לנגן, לטעות, למצוא את הדרך. לא הכל חייב להיות מתוכנן מראש.
• הפגמים הם חלק מהעניין: הסאונד הגולמי של האלבום הוא חלק מהקסם שלו. אל תפחדו מחוסר שלמות. לפעמים דווקא זה מה שנותן יופי ואופי.
• תמצאו את ה”ג’ימי מילר” שלכם: מישהו שיעזור לכם לעשות סדר בבלאגן היצירתי שלכם, שישמור על הפוקוס ויוודא שדברים אכן קורים.
• תשמרו על חוש הומור: כשכלום לא עובד והמרתף מוצף (טוב, אולי לא ממש מוצף, אבל הבנתם את הרעיון), היכולת לצחוק על זה עוזרת להמשיך.

הסיפור של “Exile on Main St.” הוא תזכורת מצחיקה, מטורפת ומעוררת השראה לכך שיצירה היא לא תמיד תהליך נקי ומסודר. לפעמים, מתוך הכאוס הכי גדול, נולדות היצירות הכי נצחיות. זה סיפור על התמדה, על גאונות שפורצת גבולות (וגם חוקי מיסוי), ועל היכולת של כמה בריטים מבולגנים עם הרבה כישרון ליצור סאונד ששינה את פני המוזיקה.

סיכום (רגע לפני שאנחנו שולחים אתכם למרתף)

אז הנה לכם. הסיפור מאחורי אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים. סיפור על בריחה, על וילה מפוקפקת, על מרתף לח, ועל המון מוזיקה שנוצרה נגד כל הסיכויים. אם קראתם עד לכאן, כנראה שאתם באמת אוהבים מוזיקה (או סיפורים הזויים). מקווים שהמדריך ההומוריסטי (או סתם המבולגן) הזה עשה לכם קצת חשק לשמוע את האלבום הזה שוב, או אולי בפעם הראשונה.

זכרו, גם אם אתם רק מתחילים לנגן או ליצור, גם אם התנאים שלכם הם לא אולפן מפואר בהוליווד אלא פינה קטנה בחדר שלכם, אל תתייאשו. לפעמים, דווקא מתוך המגבלות והבלאגן, נוצר הקסם האמיתי. רק אל תשכחו לשלם את המיסים שלכם, שלא תצטרכו לברוח לוילה בצרפת. זה נשמע זוהר, אבל תאמינו לנו, זה כאב ראש לא קטן.

בהצלחה עם היצירה שלכם! ואם אתם מקימים להקה בהשראת הסיפור הזה ומקליטים במרתף, אל תשכחו לשלוח לנו כרטיסים להופעה הראשונה. אנחנו כבר מתחילים לחפש אטמי אוזניים.