הבנת השימוש בדוושת הסופט (Una Corda) והסוסטנוטו (Sostenuto) בפסנתר

אז, אתם יושבים מול פסנתר. אולי שלכם, אולי של חבר, אולי סתם עבר עליכם חשק פתאומי לשבת ליד אחד כזה בספרייה הציבורית (אל תדאגו, כולנו היינו שם). אתם רואים את הקלידים הלבנים והשחורים. זה ברור. אתם רואים שלוש דוושות למטה. לרוב האנשים, אחת מהן, הדוושה הימנית, ברורה פחות או יותר – היא גורמת לצלילים להישאר. דוושת ה-וואו. הסוסטיין. יופי. אבל מה עם שתי האחרות? הן שם. שקטות. מסתוריות. אולי מפחידות? נראה לי שכולם שואלים את עצמם: מה הדוושות האלו בכלל עושות? האם הן סתם שם ליופי? אולי הן נועדו רק לגאונים מוזיקליים? או אולי הן פשוט מחכות שתגלו את הקסם שלהן? תתכוננו, כי הולך להיות לכם קסום. וקצת מצחיק. ואולי בסוף המדריך הזה, גם אתם תרגישו קצת גאונים. או לפחות תפסיקו לפחד ללחוץ עליהן.

הפדאל השמאלי: לא סתם להשתיק את השכנים

הפדאל השמאלי. הוא נקרא רשמית “דוושת הסופט” או “אונה קורדה” (Una Corda), שזה באיטלקית ל”מיתר אחד”. נשמע מסתורי, נכון? אל דאגה, זה פחות מסובך ממה שזה נשמע. ויותר מגניב ממה שזה נשמע.

מה זה עושה בכלל? הפסנתר עובר ללחישה מנומסת

ברוב הפסנתרים הכנף, כשאתם לוחצים על הדוושה השמאלית, כל מנגנון הקלידים והפטישים זז קצת הצידה. כן, כן, כל החלק העליון של הפסנתר זז במילימטרים ספורים. התוצאה? הפטישים, שבדרך כלל מכים בשלושה מיתרים (לתווים הגבוהים יותר), מנגנים עכשיו על שני מיתרים בלבד. בתווים הנמוכים, שהיו עם שני מיתרים, הפטיש מכה במיתר אחד. בתווי הבס, שיש להם רק מיתר אחד עבה, הפטיש מכה את המיתר בנקודה שונה, רכה יותר. לכן השם “אונה קורדה” מתאים יותר לפסנתרי כנף. בפסנתרים עומדים (מה שיש לרובנו בבית ונדחף בקושי לפינה ליד הספה), המנגנון שונה: הדוושה גורמת לפטישים להתקרב יותר למיתרים. זה אומר שהם לא צוברים מספיק תאוצה בשביל להכות במלוא העוצמה. זה קצת כמו לנסות לרוץ לקפוץ מעל גדר, אבל לגלות שמישהו שם לכם קיר 10 ס”מ לפני הגדר. אתם פשוט לא מגיעים עם אותה עוצמה.

אז בשני המקרים – גם בפסנתרי כנף וגם בעומדים – התוצאה הסופית היא שהצליל חלש יותר. אבל זה לא רק חלש יותר. זה הצליל *שונה*. הוא רך יותר, עמום יותר, אולי אפילו קצת נוגה או חלומי. זה לא סתם להוריד את הווליום בשלט. זה לשנות את ה”צבע” של הצליל. קצת כמו לעבור מתאורת פלורסנט לבנה וצורמנית לתאורת לילה צהובה ועדינה.

למה בכלל להשתמש בזה? לא רק בשביל לא להעיר את התינוק

רוב המתחילים חושבים שהפדאל השמאלי נועד רק בשביל לנגן שקט. ולפעמים זה נכון! אם אתם מתאמנים בשלוש לפנות בוקר ורוצים שהשכנים *לא* יתקשרו למשטרה (או גרוע מכך, שיגידו לכם שהפסנתר שלכם לא מכוון), זה פתרון מעולה. בפסנתרים עומדים יש לעיתים מנגנון מיוחד שמוריד פיסת לבד בין הפטישים למיתרים להשקטה דרסטית עוד יותר, אבל זה לא האונה קורדה הקלאסית.

אבל השימוש המוזיקלי האמיתי הוא ליצירת גוון צליל אחר. יצירות רבות מבקשות שימוש בפדאל הזה בפסאז’ים מסוימים כדי ליצור אווירה מיוחדת. קטעים עדינים, ליריים, מסתוריים או פשוט כאלה שדורשים צליל רך ועמום יותר. זה כמו שבצביעה לא תשתמשו תמיד באותו גוון של אדום, גם אם אתם רוצים משהו שנראה כמו אדום. יש אדום בוהק, אדום עמוק, בורדו – הכל אדום, אבל עם תחושה שונה לגמרי. האונה קורדה מוסיפה גוון חדש לפלטת הצלילים שלכם.

מתי ללחוץ (ומתי לא להרוס הכל)? מדריך למשתמש זהיר

אז מתי כדאי להשתמש בדוושה הזו? בדרך כלל, כאשר התווים או הקטע המוזיקלי מסומנים במפורש (למשל, עם המילה “una corda” או “u.c.”). או כשהיצירה מבקשת מכם ליצור אווירה מסוימת – חלום, סוד, לחישה, זיכרון רחוק. זה דורש רגישות מוזיקלית והקשבה. אל תלחצו עליה אוטומטית בכל פעם שאתם רוצים לנגן שקט. נגינה שקטה (פיאנו – piano) היא גם טכניקת מגע בקלידים. השילוב של מגע עדין *עם* האונה קורדה יכול ליצור אפקט מדהים של לחישה עמוקה.

הטעויות הנפוצות? להשתמש בה רק בשביל להוריד ווליום בלי לשנות את טכניקת המגע. זה כמו לדבר בצעקות ואז לשים יד על הפה ולצפות שזה יישמע כמו לחישה. לא, זה עדיין צעקה, רק עמומה. טעות נוספת היא להשאיר אותה לחוצה יותר מדי זמן בקטעים שלא דורשים את האפקט הזה. פתאום כל היצירה נשמעת כאילו כיסו את הפסנתר בשמיכה. זה לא מה שהמלחין רצה, אלא אם כן הוא היה מלחין אוונגרד שרצה לדמות נגינה מתוך בונקר גרעיני (וזה בסדר גמור אם זה הז’אנר שלכם, אין שיפוטיות!).

טיפים מהשטח (אבל לא באמת, אני בפנים עם הפסנתר): איך להישמע כמו מקצוען ולא כמו חתול בתא מטען

קודם כל, הקשיבו. נגנו תו או אקורד בלי הפדאל, ואז עם הפדאל. שימו לב להבדל לא רק בעוצמה, אלא גם בגוון. הדוושה השמאלית משפיעה על הטימבר (צבע הצליל), לא רק על הדינמיקה (עוצמה). תרגלו ללחוץ עליה ולהרפות ממנה בדיוק בזמן הנכון. זה דורש קואורדינציה בין היד לרגל. בהתחלה זה ירגיש מוזר, כאילו הרגל עושה משהו שהיא לא אמורה. זה יעבור. תחשבו על זה כמו ללמוד לרקוד טנגו עם הפסנתר – לכל איבר יש תפקיד. ובהתחלה כנראה תדרכו לפסנתר על הרגל הרבה.

• טיפ 1: התחילו לתרגל בקטעים שמסומנים במפורש עם una corda. תראו מה האפקט שהמלחין התכוון אליו.
• טיפ 2: נסו לנגן קטע שקט בלי הפדאל, ואז עם הפדאל. שימו לב להבדל בתחושה שזה נותן לצליל. איזה מהם מתאים יותר לאווירה שאתם רוצים ליצור?
• טיפ 3: בפסנתרים עומדים, אל תצפו לאותו אפקט דרמטי כמו בפסנתר כנף. זה עדיין משנה את הצליל, אבל פחות בולט את השינוי בגוון. עדיין שווה להשתמש!
• טיפ 4: אל תפחדו להתנסות! לפעמים שימוש באונה קורדה במקום לא צפוי יכול ליצור אפקט יפה ומפתיע. המוזיקה היא אמנות, לא רק מתמטיקה.

הפדאל האמצעי: הילד האמצעי המוזר שאף אחד לא מבין

אוקיי, הדוושה הזו. היא הסיבה שרוב האנשים מרימים גבה. הדוושה האמצעית. קוראים לה “סוסטנוטו” (Sostenuto). באיטלקית זה אומר “ממושך”. וזה נשמע כמו הסוסטיין (הדוושה הימנית), אבל זה *לא* אותו דבר. ובדיוק בגלל זה היא גורמת לכל כך הרבה בלבול. בואו נפיל את הפחד ונבין מה הקטע שלה.

מה זה עושה? קסם נקודתי בצלילים

בפשטות (המסובכת משהו): הדוושה הזו, כשלוחצים עליה, ממשיכה להחזיק רק את המיתרים של התווים שהיו לחוצים *באותו רגע* שדרכתם על הדוושה. כל תו שתנגנו *אחרי* שלחצתם על הסוסטנוטו – יישמע כרגיל, וברגע שתשחררו את הקליד, הצליל יפסק. רק התווים ה”קפואים” מהרגע של הלחיצה על הפדאל ימשיכו להישמע. זה כמו להגיד לפסנתר: “אוקיי, את התווים האלה שאני לוחץ עכשיו – תשמור לי אותם באוויר. כל השאר? חופשיים. תתנהגו רגיל.”

חשוב לזכור: כדי שהסוסטנוטו יעבוד, חייבים קודם ללחוץ על התווים שרוצים להחזיק, ורק *אז* ללחוץ על הדוושה האמצעית, תוך כדי שהידיים עדיין מחזיקות את הקלידים. רק אחרי שהפדאל לחוץ, אפשר לשחרר את הקלידים שהוחזקו. נשמע כמו טריק של קוסמים? קצת. אבל זה קסם שמוזיקאים קלאסיים השתמשו בו לרוב.

ושימו לב! הדוושה הזו נמצאת בדרך כלל רק בפסנתרי כנף איכותיים. בחלק מפסנתרי העומדים היא פשוט לא קיימת. בחלק אחר היא עושה משהו אחר לגמרי – לוחצת את כל הפטישים קרוב למיתרים, בדומה לאונה קורדה בפסנתרי עומדים אחרים. אז אם אתם יושבים ליד פסנתר עומד ישן ולוחצים על האמצעית ולא קורה כלום מוזר במיוחד – זה כנראה בגלל שאין לכם סוסטנוטו אמיתי. אל תיעלבו בשם הפסנתר. הוא בסדר גמור גם בלי זה.

למה צריך את הדבר הזה? כשרוצים שהבס יישאר אבל המלודיה תמשיך לרקוד

השימוש העיקרי בסוסטנוטו הוא במוזיקה קלאסית מורכבת, במיוחד בתקופות הרומנטית והאימפרסיוניסטית (תחשבו על דביסי, ראוול). זה מאפשר להחזיק אקורד בס או תו בס יחיד לאורך זמן, ובו זמנית לנגן מלודיה או קטעים אחרים ביד ימין (ולפעמים גם ביד שמאל) בלי שהם “יצלצלו” ביחד ויצרו ענן סאונד מבולגן כמו של הדוושה הימנית. דמיינו שאתם רוצים להחזיק צליל בס עמוק שמייצר אווירה, ובמקביל לנגן מעליו מלודיה חלשה וקצרה שאינה אמורה “להתערבב” עם הבס. הסוסטיין (הדוושה הימנית) היה מחזיק גם את הבס *וגם* את המלודיה, והכל היה נשמע סלט. הסוסטנוטו פותר את הבעיה הזו בדיוק.

זה כמו לומר: “אני רוצה שהצלילים האלה שנגנתי לפני שנייה יישארו באוויר ויהדהדו, אבל כל מה שאני מנגן עכשיו ובהמשך – שיישאר חד וברור, ויפסיק ברגע שאני מרים אצבע מהקליד”. זה כלי ליצירת שקיפות והפרדה בצליל, במיוחד בטקסטורות מוזיקליות צפופות.

ריקוד הסוסטנוטו: ללחוץ בזמן, אחרת חבל על הזמן

כדי שהסוסטנוטו יעבוד נכון, יש שלבים וסדר פעולות שחייבים לדייק בהם:

1. שלב 1: לחצו על התווים שאתם רוצים שהסוסטנוטו יחזיק. בדרך כלל זה תו בס או אקורד בס. הידיים חייבות להישאר לחוצות על הקלידים!
2. שלב 2: בזמן שהידיים עדיין לחוצות על התווים, דרכו על הדוושה האמצעית (הסוסטנוטו) עם הרגל.
3. שלב 3: רק עכשיו, כשהפדאל לחוץ, שחררו את האצבעות מהקלידים שהחזקתם. הצלילים האלה אמורים להישאר להדהד.
4. שלב 4: נגנו קטעים נוספים בידיים. הצלילים החדשים לא אמורים להמשיך להדהד אחרי שתשחררו אותם מהקלידים (אלא אם כן אתם גם משתמשים בסוסטיין – הדוושה הימנית, אבל בזהירות!).
5. שלב 5: כשתרצו להפסיק את הדהוד התווים שהוחזקו ע”י הסוסטנוטו, פשוט הרימו את הרגל מהדוושה האמצעית.

הטעות הנפוצה ביותר היא ללחוץ על הסוסטנוטו *לפני* שלוחצים על התווים, או לשחרר את הקלידים *לפני* שלוחצים על הפדאל. בשני המקרים, הסוסטנוטו פשוט לא יעשה כלום מועיל. הוא לא יחזיק אף תו. זה כמו לבקש ממישהו להקפיא משהו שכבר נמס או עוד לא קיים. טעות נפוצה נוספת היא לבלבל אותו עם הדוושה הימנית (הסוסטיין) ולצפות שהוא יחזיק *הכל* או *שום דבר* בייחודיות שלו.

מתי עדיף לוותר עליו? כשהוא לא מועיל (שזה רוב הזמן)

ברוב המוזיקה (פופ, רוק, ג’אז, הרבה מוזיקה קלאסית פשוטה יותר), אין צורך להשתמש בסוסטנוטו. הוא פשוט לא רלוונטי לטקסטורה המוזיקלית. אם אתם מנגנים שיר פופ עם אקורדים פשוטים ומלודיה, הדוושה הימנית (סוסטיין) מספיקה בהחלט. ניסיון להשתמש בסוסטנוטו במקומות שלא נכתבו עבורו יכול להישמע מוזר או פשוט לא לעשות כלום.

זו דוושה מיוחדת לכתיבה מוזיקלית ספציפית. היא לא “טובה” יותר או “גרועה” יותר מהסוסטיין, היא פשוט עושה משהו אחר לחלוטין. כמו שפטיש לא יותר טוב ממברג, הוא פשוט משמש למטרה אחרת. אל תנסו לנעוץ מסמרים עם מברג סוסטנוטו.

שאלות לוהטות על דוושות לוהטות (אולי לא לוהטות, אבל שאלות)

הנה כמה שאלות נפוצות שאנשים שואלים על הדוושות הפחות מפורסמות בפסנתר. ואפילו התשובות! (לפחות התשובות שלי, קחו אותן בערבון מוגבל ועם חיוך).

שאלות ותשובות

• שאלה: אם אני רק רוצה לנגן שקט כדי לא להרגיז את השכנים, האם האונה קורדה (השמאלית) תספיק?

  תשובה: היא תעזור, בהחלט! במיוחד בפסנתר עומד. אבל אם אתם גרים בדירת גג והשכנים בדירת הקרקע עדיין שומעים אתכם – אולי כדאי לשקול אטמי אוזניים לשכנים, או לעבור לסינתיסייזר עם אוזניות. האונה קורדה בעיקר משנה את גוון הצליל ומרככת אותו, אבל נגינה שקטה אמיתית דורשת גם שליטה במגע בקלידים. אין קיצורי דרך במגע, חברים. מצטער.

• שאלה: הסוסטנוטו (האמצעית) לא עושה כלום בפסנתר שלי! הוא מקולקל?

  תשובה: רוב הסיכויים שלא מקולקל, פשוט לא קיים בפסנתר שלכם! הדוושה האמצעית בפסנתרים עומדים רבים היא פשוט מנגנון אחר לחלוטין (לפעמים היא מורידה לבד להשקטה מקסימלית, לפעמים היא בכלל לא מחוברת לכלום ונועדה רק ליופי או לאשליה שיש לכם פסנתר יוקרתי). אם יש לכם פסנתר כנף והסוסטנוטו לא עובד, אז אולי הוא *באמת* מקולקל. אבל קודם ודאו שאתם מנסים להשתמש בו נכון (ללחוץ קלידים, *אז* פדאל, *אז* לשחרר קלידים).

• שאלה: האם אני חייב להשתמש בדוושות האלה כדי לנגן “נכון”?

  תשובה: בשביל לנגן יצירות שנכתבו עם שימוש בדוושות האלה (במיוחד קלאסיקה מתקדמת) – כן, חשוב להבין ולדעת להשתמש בהן כדי להגשים את כוונת המלחין. בשביל לנגן שירים של שלמה ארצי או קטעים פשוטים אחרים? פחות קריטי. הדוושה הימנית (סוסטיין) היא הכרחית ברוב המוזיקה. שתי האחרות הן תוספות שמגדילות את הפלטה שלכם, אבל לא מחייבות לכל סיטואציה. נגינה “נכונה” היא בעיקר נגינה שנשמעת טוב לכם ולאוזני המאזינים (ושלא שוברת את הפסנתר).

• שאלה: מה יקרה אם אלחץ על כל שלוש הדוושות בבת אחת?

  תשובה: ובכן, בפסנתר כנף תהיה לכם נגינה שקטה יותר (אונה קורדה), שמחזיקה *רק* את התווים שלחצתם באותו רגע (סוסטנוטו), וגם מחזיקה *את כל* התווים שנגנתם (סוסטיין). התוצאה יכולה להיות מעניינת… אם אתם מנסים לחקות צליל של נגינה מתוך מנהרה עמוקה במיוחד תוך כדי רעידת אדמה קלה. בפסנתר עומד, זה תלוי במנגנון של האמצעית, אבל רוב הסיכויים שתקבלו סתם צליל עמום ורועש בו זמנית. בקיצור, בדרך כלל עדיף להימנע. אלא אם כן אתם ג’ון קייג’ בנשמה.

• שאלה: יש דרך לתרגל סוסטנוטו בלי שזה יישמע כמו בלגן?

  תשובה: כן! התחילו פשוט. נגנו תו בס נמוך (נגיד דו נמוך). תוך כדי שאתם מחזיקים אותו, לחצו על הסוסטנוטו. עכשיו שחררו את האצבע מהדו הנמוך. הוא אמור להמשיך להישמע. נגנו עכשיו תו סמוך גבוה יותר, למשל רה. שימו לב שהוא נשמע רק כל עוד האצבע עליו, ולא ממשיך להדהד. זה הניסוי הבסיסי. תרגלו את הקואורדינציה של לחיצת הקליד-ואז-הפדאל-ואז-שחרור הקליד שוב ושוב. זה מיומנות שדורשת אימון.

• שאלה: האם הדוושות האלה קיימות גם בסינתיסייזרים או פסנתרים דיגיטליים?

  תשובה: בדרך כלל כן, לפחות הדוושה הימנית (סוסטיין). חלק מהסינתיסייזרים והפסנתרים הדיגיטליים כוללים גם פדאלים שמדמים את האונה קורדה והסוסטנוטו, אם כי האפקט יכול להיות שונה מהמנגנון הפיזי של פסנתר אקוסטי. בפסנתרים דיגיטליים טובים, הדימוי די מוצלח. בסינתיסייזרים פשוטים יותר, הדוושה השמאלית לפעמים פשוט מורידה את הווליום הכללי, והאמצעית יכולה לעשות דברים אחרים לגמרי (למשל להחזיק אקורדים או להפעיל אפקט מסוים). צריך לבדוק במדריך למשתמש של הכלי הספציפי שלכם. כן, אני יודע, לקרוא מדריך. השלב הכי פחות כיפי.

קואורדינציה בין ידיים ורגליים: לא רק לנהגים מרוצים

בסופו של דבר, שימוש נכון בדוושות הוא חלק אינטגרלי מהנגינה בפסנתר. זה לא תוספת נחמדה, זה חלק מהכלי עצמו. הדוושות הן כמו הרחבה של הידיים והאצבעות שלכם. הן מאפשרות לכם לעצב את הצליל, ליצור אווירה, להבליט או לטשטש קטעים מסוימים. זה כמו שלפסל יש אזמלים שונים – כל אחד למטרה אחרת.

הדוושה הימנית (סוסטיין) נותנת לכם את יכולת הדהוד האינסופית (כמעט). הדוושה השמאלית (אונה קורדה) נותנת לכם גוון רך, עמום ומסתורי. הדוושה האמצעית (סוסטנוטו) נותנת לכם שליטה סלקטיבית, כמעט כירורגית, על אילו צלילים יימשכו ואילו לא.

תחשבו על זה ככה: הידיים מנגנות את התווים הנכונים. הרגליים (באמצעות הדוושות) נותנות לתווים האלה חיים, צבע, נשימה ועומק. נגן פסנתר טוב לא רק מנגן את התווים הנכונים בקצב הנכון ובעוצמה הנכונה. הוא גם משתמש בדוושות כמו אמן שמערבב צבעים על הפלטה שלו.

טיפים קטנים להצלחה גדולה (או לפחות פחות כישלונות מביכים)

אז איך הופכים ממישהו שלוחץ על הדוושות באופן אקראי (כי למה לא?!) למישהו ששולט בהן?

• הקשיבו לפסנתר: זה נשמע מובן מאליו, אבל זה הכי חשוב. נגנו קטע קצר. נסו לדוושות שונות. שימו לב איך הצליל משתנה. האם זה מה שרציתם? האם זה נשמע טוב? האוזן היא המורה הכי טובה שלכם.
• התחילו לאט: אל תנסו להשתמש בשלוש הדוושות בבת אחת תוך כדי שאתם מנגנים את “טיסת הדבורה” בעיבוד ל-10 אצבעות. תרגלו קודם כל את האונה קורדה לבד. אחר כך את הסוסטנוטו לבד, עם תווים פשוטים ובס. רק כשתרגישו בנוח עם כל אחת בנפרד, התחילו לשלב אותן ביצירות.
• קראו את התווים (הסבלנות משתלמת): אם אתם מנגנים יצירה כתובה, חפשו סימוני דוושות (ped., una corda, sostenuto, u.c., *). זה ייתן לכם רמז חשוב מתי המלחין רצה להשתמש בכל דוושה.
• צפו באחרים: אם יש לכם הזדמנות לראות פסנתרנים מקצועיים מנגנים (בסרטונים ביוטיוב, בהופעה), שימו לב איך ומתי הם משתמשים בדוושות. הרגליים שלהם עושות ריקוד משלהן למטה!
• אל תתייאשו: לפעמים זה יישמע מבולגן. לפעמים לא תצליחו לדייק בזמנים. זה טבעי לחלוטין. כולנו היינו שם. המפתח הוא להתמיד. כל לחיצה מדוייקת היא ניצחון קטן. תחגגו כל ניצחון קטן כזה (אפשר עם שוקולד. הפסנתר לא ישפוט).

בנימה אופטימית זו, זכרו שמוזיקה היא מסע. ללמוד לנגן בפסנתר זה כמו ללמוד שפה חדשה, עם דקדוק (תיאוריה), אוצר מילים (אקורדים, סולמות), וגם את כל הניואנסים והסלנג (הדוושות!). הדוושות האלה הן הסלנג המגניב שיבדיל אתכם ממישהו שרק קורא מהדף.

אז קדימה. שבו ליד הפסנתר. נשמו עמוק. חייכו. ולחצו על הדוושות האלה. התחילו להתנסות. תגלו עולם חדש של צלילים. תתחילו לדבר את השפה המוזיקלית ברהיטות (וקצת בסלנג שובב). ואם בטעות זה יישמע בהתחלה כמו קרב בין חתולים לגמלים? ובכן, לפחות תהיה לכם אנקדוטה מצחיקה לספר. בהצלחה במסע המוזיקלי המדוווש שלכם! ואל תשכחו, אני מחכה להזמנה להופעה הראשונה שלכם. עם אטמי אוזניים כמובן. ליתר ביטחון. ועם שוקולד. תמיד עם שוקולד.