U2: מלהקת פוסט-פאנק אירית לאחת הלהקות הגדולות בעולם – סיפור הצלחה יוצא דופן

קחו נשימה עמוקה. שחררו את הכתפיים. שכחו לרגע מכל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על מוזיקה, או יותר חשוב – על U2.

כן, כן, הלהקה האייקונית הזו מאירלנד, עם ההוא עם המשקפיים וההוא עם הכובע וההוא עם הבאס השקט וההוא שפשוט יושב ומכה על תופים כאילו אין מחר.

אתם עומדים לצאת למסע. מסע מוזיקלי, היסטורי, ואם תהיו נחמדים – אפילו קצת קומי.

נגלה איך ארבעה צעירים מדבלין, שבהתחלה נשמעו כאילו הם מנסים לשכנע מקרר להוציא בירה קרה עם צלילי פוסט-פאנק מחוספסים, הפכו לאחת הלהקות הגדולות, המשפיעות וה… ובכן, בואו נודה, לפעמים גם המעצבנות ביותר על הפלנטה.

אז למה שתקראו את זה בכלל? כי מוזיקה זה כיף.

כי U2 זה הרבה יותר מסתם שירים ברדיו או הורדה אוטומטית לאייפון שלכם (זוכרים את זה?).

זה סיפור על התמדה, על אמונה, על להמציא את עצמך מחדש שוב ושוב, ובעיקר – על ארבעה אנשים שפשוט רצו לנגן. ושיצא להם די טוב.

ובואו נודה בזה, ללמוד על הדרך שלהם זה הרבה יותר מעניין מלקרוא את ההוראות של הארון השבדי החדש שלכם. מבטיחים שזה יהיה פחות מבלבל ויותר מרגש.

אז בואו נצלול פנימה, לפני שאדג’ מתחיל עוד סולו גיטרה אינסופי עם דיליי.

התחלה: כשאיירלנד שלחה לעולם ארבעה בחורים וחלום (ובאס ישן)

נסע בזמן, לדבלין של שנות ה-70. עיר עשירה בהיסטוריה, תרבות, ובתקופה ההיא – גם קצת מתח פוליטי וכלכלי לא פשוט. לתוך הבלגן הזה נולדה סצנת פאנק ופוסט-פאנק צעירה ובועטת. פאנק היה אגרסיבי, פוסט-פאנק היה… ובכן, חשב. הוא לקח את האנרגיה של הפאנק והוסיף לה קצת מחשבה, קצת אווירה, קצת ניסיונות.

זה הרקע שבו נפגשו ארבעה נערים: פול יואיסון (שיהפוך בהמשך לבונו), דיוויד אוונס (שיקבל את הכינוי האדג’), לארי מלן ג’וניור (לארי) ואדם קלייטון (אדם).

איך הם נפגשו? הסיפור האגדי מדבר על מודעה שתלויה בלוח מודעות בבית ספר תיכון. מודעה שביקשה מוזיקאים להרכבת להקה. כן, ככה פשוט. לפעמים הסיפורים הגדולים מתחילים הכי צנוע שאפשר. זה כמו למצוא את אהבת חייכם באפליקציית הכרויות, רק עם יותר רעש ופחות דייטים כושלים במסעדות מפוקפקות.

מודעת בית הספר ששינתה את העולם? בערך.

לארי תלה את המודעה הזו. הוא רצה להקים להקה. הוא היה המתופף, והוא חיפש שותפים לפשע המוזיקלי. ביום ההוא הגיעו אליו לבית שלו (כן, החזרות הראשונות היו במטבח של לארי! דמיינו את אמא שלו מכינה להם תה ועוגיות בין ריף לריף), בונו, האדג’ ואחיו של האדג’ (שעזב די מהר) ואדם.

הם היו צעירים. ממש צעירים. בונו אפילו לא ידע לנגן על שום כלי, הוא היה אמור להיות גיטריסט אבל הבין מהר מאוד שייעודו האמיתי הוא לפתוח את הפה ולדבר (ולשיר, כמובן).

האדג’ היה שקט ומופנם אבל עם ראש מלא רעיונות מוזיקליים. אדם היה מבוגר מהם בכמה שנים והיה היחיד עם ציוד ראוי (הוא גם זה שהצטרף אחרון אחרי שהם “פיטרו” את הבסיסט המקורי בגלל שלא הסכים לנגן שיר מסוים… דרמה!). לארי היה העוגן, הלב הפועם, השעון המדויק של הלהקה מהרגע הראשון.

הצליל הראשוני שלהם? היה… ובכן, בוסרי.

הם ניגנו פוסט-פאנק עצבני, עם גיטרות חדות, בס שורשי ותופים יציבים. בונו צרח ויילל בקולו העוצמתי והייחודי. זה לא היה מלוטש, אבל זה היה כנה ועם המון פוטנציאל.

דמיינו את זה כמו המנה הראשונה שלכם כשאתם לומדים לבשל: אולי זה לא נראה מדהים, אולי זה לא עשוי מושלם, אבל אתם מרגישים שם את התשוקה. וזה, חברים, היה הרבה יותר חשוב מכל טכניקה מוזיקלית מושלמת באותה נקודת זמן.

שאלות שקרוב לוודאי (לא) שאלתם את עצמכם:

• ש: האם הם חשבו שהם יהפכו לכאלה גדולים?
• ת: כנראה שלא בקטע הזה של המטבח של לארי. הם רצו לנגן, להופיע, אולי להקליט איזה סינגל. הרעיון לכבוש את העולם כנראה נראה להם כמו עלילת סרט מדע בדיוני די רע באותה תקופה.
• ש: מאיפה השם “U2”?
• ת: היו להם כמה שמות קודמים, חלקם… ובכן, בואו נגיד שהם עשו בשכל שהחליפו. “U2” היה אחד מכמה אופציות שנתנו להם, ופירושו יכול להיות You Too (אתם גם) או התייחסות למטוס הריגול U-2. הם פשוט בחרו אותו כי הוא נראה להם הכי פחות גרוע. לפעמים החלטות גורליות מתקבלות מתוך חוסר ברירה אסתטית.

מחספוס להמנונים: כשהם מצאו את ה”סאונד” שלהם (ואת הדיליי)

האלבומים הראשונים של U2, כמו “Boy” ו-“October”, הראו להקה שמתפתחת. הם עדיין היו מושפעים מהפוסט-פאנק, אבל היה שם משהו נוסף. הליריקה של בונו הפכה ליותר עמוקה, לפעמים רוחנית, לפעמים פוליטית, תמיד אישית.

והיה את האדג’.

האדג’ לא היה הגיטריסט הטיפוסי שעושה סולואים מסובכים ומהירים כמו ברק. הוא היה אדריכל של סאונד.

הוא השתמש באפקטים, ובעיקר באפקט הדיליי (Delay) בצורה ששינתה את כללי המשחק. דיליי, למי שלא מכיר, זה אפקט שחוזר על הצליל אחרי זמן מסוים. במקום סתם להשתמש בזה כאקו, האדג’ השתמש בזה כדי ליצור מרקמים, כדי למלא את החלל, כדי שהגיטרה שלו תישמע כאילו היא נמצאת בכל מקום בו זמנית. זה כמו שיחה עם אדם עם הפרעת קשב קשה: הוא כל הזמן חוזר על עצמו, אבל באיזושהי צורה בלתי מוסברת זה יוצר תמונה שלמה. (אדג’, אם אתה קורא את זה, אני צוחק! אבל רק קצת.)

הדיליי של האדג’: המצאת הגלגל מחדש? לא, רק שיפור פנומנלי שלו.

הדיליי הפך לסימן ההיכר של U2. הוא יצר את הצליל האטמוספרי, המרווח, של הלהקה, במיוחד באלבומים כמו “War” ו-“The Unforgettable Fire”. שירים כמו “Sunday Bloody Sunday” (כן, ההוא על יום ראשון הארור, לא בדיוק שיר שירימו עליו טבלאות בחתונות) ו-“Pride (In the Name of Love)” (ההוא על מרטין לותר קינג ג’וניור) הראו שהם יודעים לשלב אמירה עם המנון.

באותה תקופה אדם הקלייטון פיתח את סגנון הבס שלו – פשוט, מלודי, ויושב בול בפופיק של הקצב. הוא לא ניסה “להתבלט” עם סלאפים וטכניקות מורכבות. הוא יצר קווים קליטים, כאלה שאי אפשר שלא לזמזם, ותמך באופן מושלם בריפים של האדג’ והמקצב של לארי. דמיינו אותו כבסיס היציב של עוגת שכבות מפוארת – אולי לא רואים אותו תמיד, אבל בלעדיו הכל יקרוס.

לארי, בינתיים, המשיך להיות השעון השוויצרי של הלהקה. קצב יציב, חזק, מדויק. הוא היה העוגן שאיפשר לבונו לעוף ולצעוק ולאדג’ לחלום עם הדיליי שלו. הוא כמו השופט במשחק כדורגל שפשוט עושה את העבודה שלו בלי יותר מדי בלגן, ואף אחד לא שם לב אליו עד שהוא שורק לפנדל.

עוד כמה שאלות (תסמכו עליי):

• ש: האם הדיליי של האדג’ באמת כל כך חשוב?
• ת: כן. לגמרי. זה לא סתם אפקט, זה חלק בלתי נפרד מהצליל שלו ושל הלהקה כולה. לנסות לחקות אותו בלי דיליי זה כמו לנסות לאכול מרק בלי כף. אפשרי, אבל כאוטי ולא יעיל.
• ש: בונו באמת כל כך פטריוטי?
• ת: בונו הוא סופר מורכב. הוא אירי גאה, אבל הוא גם אזרח עולם. הוא כותב על נושאים אוניברסליים, פוליטיים וחברתיים, אבל תמיד דרך הפילטר של הרגשות האישיים והאמונה שלו. פטריוט זה מילה קטנה מדי בשבילו. בואו נגיד שהוא פשוט… בונו.

ג’ושוע טרי: ההמראה הגדולה (ואז כולם שכרו יועצים פיננסיים)

ואז הגיע “The Joshua Tree” ב-1987.

זה היה אלבום שיא. קלאסיקה מיידית. הוא לקח את כל מה ש-U2 בנו עד אז ופשוט עשה את זה בגדול. הצליל התרחב עוד יותר, נשמע יותר אפלולי, יותר אמריקאי (הם הושפעו מאוד ממוזיקת שורשים אמריקאית באותה תקופה), אבל עדיין עם הטאץ’ הייחודי שלהם.

שירים כמו “With or Without You”, “I Still Haven’t Found What I’m Looking For”, ו-“Where the Streets Have No Name” הפכו להמנונים עולמיים. אתם מכירים אותם, אתם שומעים אותם ברדיו עד היום, סביר להניח שסבתא שלכם שרה אותם במקלחת (לא, היא לא. אל תדאגו). אבל הם שם. בכל מקום.

האלבום הזה catapulted אותם מ”להקה גדולה” ל”אחת הלהקות הגדולות בעולם”. מכירות של מיליוני עותקים, סיבובי הופעות ענקיים, פרסים, הערכה. זה היה הרגע שבו הם הפכו רשמית למפלצת תרבותית.

זה גם היה הרגע שבו הם התחילו להבין שיש להם המון השפעה (וגם המון כסף). בונו התחיל להיות פעיל חברתית ופוליטית בקנה מידה עולמי. האדג’ המשיך להתעמק בצליל. אדם ולארי המשיכו להיות הבסיס האיתן. הם גדלו, לא רק מוזיקלית, אלא כבני אדם וכישויות ציבוריות.

האחריות של להיות סופרסטאר: לא קל כמו שזה נראה בטלוויזיה.

להיות להקה כל כך גדולה זה מדהים, אבל זה גם מגיע עם לחצים.

הם עברו תקופה של בחינה עצמית אחרי ג’ושוע טרי. איך ממשיכים אחרי פסגה כזו? איך לא הופכים להיות קריקטורה של עצמך? איך שומרים על רלוונטיות?

התשובה שלהם הגיעה בתחילת שנות ה-90, והיא הייתה… מפתיעה. מאוד מפתיעה.

אכטונג בייבי וזואורופה: כשהם החליטו להתחפש (וזה עבד!)

אחרי ההצלחה המונומנטלית של ג’ושוע טרי, רבים ציפו מ-U2 לעוד מאותו דבר. עוד המנוני אצטדיונים, עוד צליל “אמריקאי” רחב.

אבל U2, כדרכם, החליטו ללכת בדרך אחרת לגמרי.

הם נסעו לברלין (כן, אחרי נפילת החומה, אווירה של שינוי ובלגן). הם עבדו על האלבום הבא שלהם, “Achtung Baby”, עם המפיק דניאל לנואה והבריאן אינו הגאון (שהיה איתם גם בעבר). הם ניסו דברים חדשים. הם התנסו עם מוזיקה אלקטרונית, עם סמפלים, עם ביטים תעשייתיים.

הם רצו לשבור את התדמית ה”רצינית מדי” שהתחילה לדבוק בהם. הם אימצו הומור, אירוניה, ובאופן כללי התנהגו כמו להקת גאראז’ ניסיונית שמנסה לשבור את כל הכללים. זה היה מרענן. זה היה מסוכן. וזה היה מבריק.

“Achtung Baby” (1991) היה אפל יותר, סקסי יותר, מבלבל יותר, ומדהים יותר מהאלבומים הקודמים. שירים כמו “One”, “Mysterious Ways” ו-“The Fly” הראו צד אחר לגמרי של הלהקה. זה היה כאילו שהם עברו מהרים רחבי ידיים למועדון לילה אפלולי ומעושן בברלין. והם נראו כאילו הם נהנים מזה בכל רגע.

האלבום שאחריו, “Zooropa” (1993), המשיך את הקו הניסיוני, אפילו יותר. הוא היה עוד יותר אלקטרוני, עוד יותר מוזר, ועוד יותר… ובכן, זואורופה.

סיבוב ההופעות Zoo TV: כשהמוזיקה פגשה את ההיפר-ריאליטי של שנות ה-90.

ההתחפשות הזו לא הסתיימה רק באולפן. סיבוב ההופעות שבא בעקבות “Achtung Baby” ו-“Zooropa”, שנקרא Zoo TV, היה הדבר הכי מטורף ש-U2 עשו עד אז (ולא מעט אנשים יגידו שמאז). מסכי טלוויזיה ענקיים שהקרינו כל מיני שטויות, לווין, בונו בתחפושות שונות (הזבוב, מפיסטו), טלפונים לאו”ם בשידור חי מהבמה. זה היה כאוטי, סאטירי, ולפעמים מטריד.

זה היה כמו הקרקס של המדיה, והם היו הליצנים (החכמים והביקורתיים). זה הוכיח שהם לא רק יודעים לכתוב המנונים, אלא גם יודעים לבקר את התרבות הפופולרית שהם עצמם חלק ממנה. זה היה צעד אמיץ מאוד, כזה שחלק מהמעריצים הוותיקים לא אהבו, אבל הוא שמר עליהם רלוונטיים ומעניינים בעולם שהשתנה במהירות.

שאלות מהקהל (שוב, דמיוני):

• ש: איך הם עשו את השינוי הזה? זה נשמע קיצוני!
• ת: כן, זה היה קיצוני, וזה לקח זמן ומאמץ. חלק מהעבודה על “Achtung Baby” הייתה קשה, עם ויכוחים ומתחים בלהקה. אבל הם הבינו שהם חייבים להשתנות כדי לשרוד ולהישאר אמנים. זה כמו שאתם חייבים להחליף גרביים מדי פעם, גם אם הגרביים הישנות עדיין “בסדר”.
• ש: בונו באמת התקשר לנשיא בוש מהבמה?
• ת: כן, זה קרה ב-Zoo TV. בונו נכנס לדמות של “הזבוב”, איש תקשורת מטורף, והתקשר כל מיני שיחות משונות מהבמה, כולל לגורמים רשמיים. זה היה חלק מהסאטירה על התקשורת והמידע בעידן החדש. והיה גם די מצחיק.

האלף החדש: מניאו-קלאסיקה לרוק אצטדיונים שוב (כי למה לא?)

שנות ה-90 המאוחרות היו קצת… ובכן, נגיד שהם התנסו עם הומור אלקטרוני יותר באלבום “Pop”, שהיה קצת פחות אהוד על חלק מהמעריצים. זה היה עדיין U2, אבל עם יותר סינתיסייזרים והרבה מאוד אייקון גרפיקה.

ואז הגיע שנת 2000, והם החליטו שדי, מספיק להתחפש. הם חזרו לשורשים, או לפחות לגרסה מודרנית של השורשים שלהם.

האלבום “All That You Can’t Leave Behind” היה קאמבק מפואר לסאונד ה”קלאסי” יותר שלהם, אבל עם ליטוש של שנות ה-2000. הוא היה מלא בשירים אופטימיים, עם ריפים גיטרה גדולים ופזמונים קליטים. שירים כמו “Beautiful Day”, “Elevation” ו-“Walk On” החזירו אותם לפסגה, והפכו אותם שוב ללהקת האצטדיונים הגדולה בעולם.

זה היה מהלך חכם. הם הוכיחו שהם יכולים להמציא את עצמם מחדש, לחקור כיוונים שונים, אבל גם לחזור לצליל המזוהה איתם כשהם רוצים. זה כמו שאתם הולכים לטייל בעולם, לראות דברים חדשים, אבל בסוף תמיד כיף לחזור הביתה, למקום שאתם מרגישים בו הכי נוח. הבית של U2 היה נראה אז כמו אצטדיון מלא ב-80 אלף איש שצועקים את המילים של “Beautiful Day”.

השנים האחרונות: עדיין רלוונטיים? ובכן… כן!

מאז שנת 2000 הם ממשיכים להוציא אלבומים, לצאת לסיבובי הופעות ענקיים וטכנולוגיים (הכי גדולים שנראו, כמו 360 Tour עם הבמה הענקית שנראית כמו חללית). הם ממשיכים להיות פעילים חברתית (בונו הפך לפעיל בולט בנושאי עוני ומחלות באפריקה, לפעמים לשבחו ולפעמים… פחות לשבחו, כי יש כאלה שטוענים שהוא פטרון מדי או מתנשא. אבל אי אפשר להתווכח עם הכוונות והתוצאות החיוביות שהוא הצליח להביא). הם עדיין U2.

האם כל אלבום שלהם מהשנים האחרונות הוא יצירת מופת? ובכן, גם למומחים הגדולים בעולם (כמוני, אבל אל תגידו שכתבתי את זה) יש העדפות.

חלקם מעולים, חלקם… ובכן, פחות. אבל דבר אחד בטוח: הם אף פעם לא משעממים. הם תמיד מנסים משהו חדש, גם אם זה לא תמיד עובד מושלם.

הם עברו מלהקת פוסט-פאנק זועמת ללהקת רוק ענקית עם אצטדיונים מלאים, עברו דרך תקופה ניסיונית, וחזרו להיות להקת רוק קלאסית יותר. המסע שלהם הוא דוגמה מדהימה להתפתחות אמנותית, התמדה, ויכולת לשמור על זהות גם כשמשנים את העור שוב ושוב.

ואל תשכחו, כל זה התחיל ממודעה בלוח מודעות בבית ספר.

ואחרון חביב: שאלות על הסוף (כמעט):

• ש: הם יפסיקו להופיע מתישהו?
• ת: כנראה שכן, בסוף. אבל הם עדיין נהנים מזה, והקהל עדיין בא. בואו נהנה מהם כל עוד אפשר. כמו עוגה טובה שאתם יודעים שתגמר בסוף, אבל עד אז – תהנו מכל ביס!
• ש: איזה אלבום כדאי לשמוע אם אני לא מכיר אותם בכלל?
• ת: התחלה טובה תהיה כנראה עם “The Joshua Tree” בשביל הקלאסיקות הגדולות, ואז אולי “Achtung Baby” בשביל הצד המתוחכם והמגניב יותר שלהם. ואז פשוט תצללו! זה כמו ללמוד לשחות – פשוט קופצים למים (המוזיקליים) ורואים מה קורה.

אז מה למדנו (חוץ מזה שלאדג’ יש המון דיליי)? טיפים להמשך הדרך.

המסע של U2 הוא השראה. הוא מראה שאפשר להתחיל בקטן, עם חלום וכישרון גולמי, ולהגיע לפסגות הכי גבוהות שיש.

הוא גם מראה שזה לא קורה בין לילה. זה דורש עבודה קשה, ניסוי וטעייה, יכולת להשתנות, והכי חשוב – לא לוותר.

טיפים מהמומחה (שאסור לכם להגיד שאמרתי):

• התחילו: לא משנה אם אתם רוצים ללמוד גיטרה, לכתוב שירים, או סתם לדעת יותר על להקות. פשוט תתחילו. אפילו 15 דקות ביום. זה כמו לחסוך כסף – טיפין טיפין נהיה הרבה.
• תתנסו: אל תפחדו לנסות דברים חדשים, גם אם זה נשמע לכם מוזר בהתחלה (ראו ערך: U2 בברלין). לפעמים היצירות הכי טובות נולדות מתוך ניסויים שנראים בהתחלה כמו כישלון מפואר.
• אל תתייאשו: יהיו רגעים שתרצו לזרוק את הגיטרה מהחלון או למחוק את כל קובצי המוזיקה מהמחשב. זה קורה לכולם. אפילו ללהקות הכי גדולות. תנו לעצמכם הפסקה, ואז תחזרו לזה. זכרו את המטבח של לארי. אם הם הצליחו משם, גם אתם יכולים.
• תמצאו את הקול שלכם: U2 הצליחו כי היה להם סאונד ייחודי וזהות ברורה (גם כשהם התחפשו). אל תנסו להיות העתק מדויק של מישהו אחר. תמצאו מה מייחד אתכם, מה אתם רוצים להגיד, ואיך אתם רוצים להישמע. זה המסע הכי מרתק.
• תיהנו מזה: בסופו של דבר, מוזיקה אמורה להיות כיף. אם אתם לא נהנים מהתהליך, משהו כנראה לא עובד. מצאו את הדרך שלכם ליהנות מהלמידה, מהיצירה, ומההאזנה.

---

אז הנה לכם. סיפור על ארבעה חבר’ה מאירלנד ששינו את פני המוזיקה. סיפור על המנונים, ניסיונות, משקפי שמש, כובעים, ובס יציב כמו סלע.

המדריך הזה הוא רק קצה הקרחון (קרחון בצורת עץ ג’ושוע, כמובן). יש עוד כל כך הרבה מה ללמוד על U2, על השירים שלהם, על ההיסטוריה שלהם, ועל ההשפעה שלהם.

אבל נקודת ההתחלה היא תמיד אותה נקודה: מוזיקה. תשוקה. חלום.

אז צאו לדרך. תחקרו. תקשיבו. תנגנו. תיצרו.

ואל תשכחו… ובכן, אל תשכחו כלום. פשוט תיהנו מהמסע.

אם הצלחתם להגיע עד לכאן, סימן שיש לכם סבלנות, חוש הומור (אני מקווה!), ואולי אפילו התחלתם להבין למה U2 הם מה שהם.

בהצלחה עם המסע המוזיקלי שלכם!

עכשיו לכו לשמוע קצת U2. במלוא העוצמה. השכנים שלכם יודו לכם (או שלא).