האקטיביזם החברתי והפוליטי של U2 והשפעתו על העולם

חשבתם ש-U2 זו רק הלהקה של בּוֹנוֹ עם משקפי השמש האינסופיים והכובע המוזר של האדג’?
ובכן, חברים, תחשבו שוב.
הם לא רק הרעישו את העולם עם ריפים אדירים ובלדות שהפכו לפס קול של החיים של מיליונים.
הם החליטו, מאיזושהי סיבה תמוהה, לנסות גם… ובכן, להציל את העולם.
כן, כמו גיבורי על, רק עם גיטרות במקום גלימות וכוח-על של שכנוע במקום לייזר מהעיניים.
אם אי פעם תהיתם למה הם מקדישים כל כך הרבה זמן ואנרגיה לנושאים חברתיים ופוליטיים במקום פשוט לשיר על אהבה נכזבת כמו כולם, הגעתם למקום הנכון.
בואו נצלול לעולם המורכב (אבל אנחנו נהפוך אותו לפשוט ומצחיק, מבטיח!) של אקטיביזם רוקנרול מבית היוצר של U2.
הבטחה: יהיה מרתק, יהיה משעשע, ומי יודע?
אולי בסוף המדריך הזה תרצו גם אתם לשנות משהו בעולם.
או לפחות ללבוש משקפי שמש בחושך.

איך ארבעה בחורים מאירלנד החליטו שהם יכולים לתקן את העולם?

בואו נודה בזה.
לרוב הלהקות יש שאיפה אחת עיקרית: להיות סופר מפורסמות, למכור מיליון אלבומים, לחיות חיי זוהר (או לפחות לאכול משהו חוץ מאטריות אינסטנט) ולהיזכר כאגדות.
U2 עשו את כל זה, ואיכשהו, בדרך, החליטו שזה לא מספיק.
כנראה שהם חשבו: “טוב, כבשנו את מצעדי הפזמונים, מה עכשיו? לכבוש את העוני?”
וזה, בערך, מה שקרה.

שורשי האקטיביזם של U2 נעוצים עמוק באדמה האירית.
הם גדלו בתקופה הסוערת של ה”צרות” (The Troubles) – קונפליקט ארוך וכואב בין לאומנים (בעיקר קתולים) ליוניוניסטים (בעיקר פרוטסטנטים) בצפון אירלנד.
לראות אלימות ואי-צדק מול העיניים בגיל צעיר עיצב אותם.
זה לימד אותם שמוזיקה יכולה להיות יותר מסתם בידור.
היא יכולה להיות קול.
היא יכולה לשאול שאלות.
היא יכולה לגרום לאנשים לחשוב.
או לפחות, במקרה של קונצרטים, לגרום להם לצרוח כל כך חזק שהם לא יכולים שלא לחשוב על זה אחר כך.

עוד השפעה מרכזית הייתה האמונה.
רוב חברי הלהקה היו (וחלקם עדיין) קשורים לתנועה נוצרית.
האמונה הזו הביאה איתה לא רק חיפוש אחר משמעות רוחנית, אלא גם תחושת אחריות חברתית עמוקה.
כאילו מישהו שם למעלה אמר להם: “טוב, נתתי לכם כישרון לכתוב שירים שמוכרים מיליונים, עכשיו תשתמשו בזה לדבר טוב, לפני שאני לוקח בחזרה את הגיטרה של האדג’.”

מ”יום ראשון העקוב מדם” ועד פוליטיקה בינלאומית: השינוי מלהקה למעצמה הומניטרית

השלבים הראשונים היו טבעיים יחסית ללהקה אירית שגדלה בשנות ה-70 וה-80.
שירים כמו “Sunday Bloody Sunday” (על הטבח במצעד זכויות אדם בדרי ב-1972) ו-“Pride (In the Name of Love)” (על מרטין לותר קינג ג’וניור) הראו את הניצוץ הפוליטי שלהם כבר בהתחלה.
אבל אז, איפשהו בשנות ה-90, זה התחיל לצאת משליטה… בקטע טוב!

במקום להישאר תקועים בקונפליקט המקומי, העיניים שלהם התחילו לנדוד.
כמו תיירים אמריקאים שפתאום מגלים שיש עולם מחוץ למחוז שלהם.
רק שבמקרה הזה, הגילוי היה קצת יותר רציני מזה שיש קפה טוב יותר מסטארבקס.
הם גילו את העוני קיצוני, את מגפת האיידס, ואת הבעיות העצומות של המדינות המתפתחות, במיוחד באפריקה.

ומכאן הדרך הייתה קצרה (או ארוכה ומרובת טיסות פרטיות, תלוי איך מסתכלים על זה) ממוזיקה לאקטיביזם בקנה מידה עולמי.
בּוֹנוֹ הפך, כמעט בן לילה (או לפחות תוך כמה אלבומים מצליחים), מדיפלומט מזדמן של רוקנרול.
הוא פגש נשיאים, ראשי ממשלות, ואפילו את האפיפיור.
דמיינו את זה: אתם יושבים בפגישה עם מנהיגי העולם, והבחור שמולכם לובש משקפי שמש בתוך הבית ומדבר במבטא אירי כבד על חובות של מדינות. הזוי, נכון?

הקמפיינים הגדולים: כשרוקנרול פגש כלכלה עולמית (ואף אחד לא ברח בצרחות)

U2 לא הסתפקו רק בלכתוב שירים על אי-צדק.
הם החליטו שצריך לעשות משהו ממש, בשטח.
או יותר נכון, בחדרי הישיבות של הממשלות הגדולות בעולם.

הקמפיין למען ביטול חובות (Jubilee 2000 / Drop The Debt): להוריד את העול מהכתפיים של העניים

תארו לעצמכם שאתם מנסים לבנות לעצמכם חיים, אבל כל הזמן תלוי מעליכם חוב ענק מהעבר שפשוט לא נותן לכם לנשום.
זה בערך המצב שהרבה מדינות עניות מצאו את עצמן בו.
הן היו שקועות בחובות ענק למדינות עשירות ומוסדות פיננסיים בינלאומיים.
הריביות לבד היו מטורפות, והן לא יכלו להשקיע בבריאות, חינוך או תשתית.
U2, ובעיקר בּוֹנוֹ, הפכו לחלק מרכזי בקמפיין הבינלאומי שקרא למחוק או להפחית משמעותית את החובות הללו.

  • איך זה עבד? הם השתמשו בתהילה שלהם כדי להביא תשומת לב תקשורתית. בּוֹנוֹ נפגש עם פוליטיקאים, נאמו בכנסים, והסבירו שזה לא רק נושא כלכלי יבש, זה עניין של חיים ומוות. הם בעצם היו השופר הכי רועש והכי מגניב בעולם עבור הנושא הזה.
  • רגע מצחיק: קשה לדמיין שיחות על חובות לאומיים כדבר מצחיק, אבל תחשבו על הפער בין עולם הרוקנרול הפרוע לעולם הדיפלומטיה הנוקשה. זה כמו שמלך הליצנים יקבל פתאום תפקיד של יועץ לבנק המרכזי. ההתנגשות הזו לבד יצרה רגעים סוריאליסטיים שאין כדוגמתם.

הקמפיין הזה היה הצלחה משמעותית.
הוא לא פתר את כל הבעיות בעולם (נו, הם לא קוסמים, רק מוזיקאים), אבל הוא הוביל להפחתה משמעותית בחובות של עשרות מדינות, ושחרר כספים שאפשרו השקעה בפיתוח.

הקמפיין למען אפריקה (ONE Campaign / DATA): לא סתם לדבר, לעשות!

אחרי הצלחת קמפיין החובות, בּוֹנוֹ לא נח.
כנראה שיש לו קוצים בישבן או אדרנלין מוגזם.
הוא החליט שהגיע הזמן להתמקד באפריקה, יבשת שהלהקה פיתחה קשר מיוחד אליה.
הוא היה בין המייסדים של DATA (Debt, AIDS, Trade in Africa), ארגון שנועד להעלות מודעות ולפעול לשינוי מדיניות בנוגע לעוני קיצוני ומגפת האיידס באפריקה.
DATA התמזג בסופו של דבר לתוך ONE Campaign, ארגון גלובלי גדול יותר למאבק בעוני הקיצוני ומחלות הניתנות למניעה.

  • מה הם עשו? בדיוק כמו קודם, הם השתמשו בתהילה. המון טיסות לאפריקה, מפגשים עם תושבים, שמיעת הסיפורים מהשטח. ואז לחזור ולספר את הסיפורים האלה בקול רם למיליוני אנשים (וגם לפוליטיקאים בחדרים סגורים). הם הפכו את המסע לגורמי העוני והאיידס לנושא שאפשר לדבר עליו בארוחת ערב (טוב, אולי לא הדבר הכי מעורר תיאבון, אבל חשוב!).
  • למה זה היה חשוב? הם עזרו לשנות את הדיון הציבורי על אפריקה. במקום רק לחשוב על “יבשת מסכנה שצריכה נדבות”, הם הדגישו את הצורך בשינוי מדיניות אמיתי: סחר הוגן, יותר סיוע (שמגיע למקום הנכון), ובמיוחד גישה לתרופות מצילות חיים כמו אלו נגד איידס.
  • טיפ מצחיק: אם אתם רוצים להיות אקטיביסטים כמו U2, תתחילו בלשיר בקולי קולות על נושא שחשוב לכם באמצע הסופר. זה בטח ישיג תשומת לב. לא בטוח איזו, אבל תשומת לב. ואז תשקלו לפתוח ארגון בינלאומי. בקטנה.

קונצרטים זה לא רק מוזיקה: הפיכת במות ענק לפלטפורמות פוליטיות

U2 הבינו משהו חשוב: כשיש לך עשרות אלפי (או מאות אלפי) אנשים שבאו לראות אותך מנגן, אתה יכול לעשות איתם הרבה יותר מזה.
אתה יכול לדבר איתם.
אתה יכול לגרום להם להרגיש חלק ממשהו גדול יותר.
אתה יכול לגרום להם… לחשוב על נושאים כבדים באמצע הופעה, כן!

אירועים כמו לייב אייד ולייב 8: כשהמוזיקה נלחמת ברעב

ההשתתפות שלהם באירועי ענק כמו לייב אייד ב-1985 (הופעה אגדית ששודרה למיליונים וגייסה כספים למען הרעב באתיופיה) ולייב 8 ב-2005 (סדרה של קונצרטים עולמיים שנועדו ללחוץ על מנהיגי ה-G8 להגדיל את הסיוע לאפריקה ולמחוק חובות נוספים) המחישה את הכוח הזה.

  • מה קרה על הבמה? בּוֹנוֹ נאם. הוא דיבר על עוני. הוא קרא לפעולה. הוא עשה את זה בין שירים שמסעירים את הקהל. זה היה שילוב מוזר של התעלות מוזיקלית עם הטפה חברתית. כמו לראות דרשת חג מולד באמצע מסיבת טכנו. מוזר, אבל עבד.
  • האפקט: האירועים האלה העלו באופן דרמטי את המודעות לנושאים האלה. הם גם גייסו כספים, כמובן, אבל בעיקר הם יצרו לחץ ציבורי אדיר על פוליטיקאים. זה היה כמו להגיד להם: “תראו, יש פה מיליוני אנשים שאכפת להם! אתם לא יכולים להתעלם!”

שילוב מסרים בהופעות הרגילות: לא רק באונסייד של הבמה

אבל זה לא הסתכם רק באירועים מיוחדים.
במסיבות העיתונאים, בראיונות, וכן, גם בהופעות הרגילות שלהם, הם שילבו מסרים.
מסרים פוליטיים, חברתיים, הומניטריים.
לפעמים זה היה עדין, לפעמים זה היה בוטה.
בּוֹנוֹ לא מתבייש להשתמש בבמה שלו כדי להגיד מה שהוא חושב.
זה הופך את ההופעות שלהם לחוויה קצת אחרת.
אתה לא רק בא לשמוע מוזיקה, אתה גם מקבל שיעור אזרחות מהיר (וגם מוזיקה ממש טובה).

בּוֹנוֹ, הדיפלומט הלא רשמי: פוגש מנהיגים, משנה מדיניות?

אחד ההיבטים הכי מוזרים ומסקרנים באקטיביזם של U2 הוא התפקיד שבּוֹנוֹ לקח על עצמו כדיפלומט מזדמן.
הוא יצר קשרים עם אנשים כמו ג’ורג’ וו. בוש, ביל קלינטון, טוני בלייר, נלסון מנדלה, וכאמור, אפילו האפיפיור.

איך זה לעבוד עם פוליטיקאים?: זה לא תמיד סקסי כמו הופעת רוק

עבודה עם פוליטיקאים זה עסק מורכב.
זה אומר פגישות בחדרים סגורים, דיונים על תקציבים וסעיפי חוק, לוביינג.
זה ממש לא נשמע כמו הדבר הכי כיף בעולם למוזיקאי רוקנרול.
זה כמו לבקש מסולן של להקת מטאל למלא טפסי מס הכנסה.
מבאס.

אבל בּוֹנוֹ עשה את זה.
הוא השתמש בתהילה שלו כדי לפתוח דלתות.
הוא דיבר בשפה שהפוליטיקאים מבינים (טוב, לפעמים עם מבטא אירי כבד וגלישה מדי פעם לסלנג של רוקסטארים, אבל הם הבינו את העיקר).
הוא הציג את הנושאים הללו לא רק כבעיות הומניטריות, אלא גם במונחים אסטרטגיים וכלכליים.
הוא היה יצירתי.

שאלות בוערות (ומצחיקות קצת) מהקהל:

  • ש: האם לבּוֹנוֹ באמת יש כוח להשפיע על מדינות? זה לא קצת מוגזם?
    ת: כוח קסם של ממש לא. אבל הוא יכול לפתוח דלתות, להעלות נושאים לסדר היום, ולגייס תמיכה ציבורית ענקית. זה כמו טרמפולינה ענקית שמקפיצה את הנושא לגובה שאי אפשר להתעלם ממנו. לא רע בשביל מישהו שלבש טייץ זוהר בשנות ה-80.
  • ש: הוא לא פשוט עושה את זה בשביל יחסי ציבור?
    ת: ובכן, גם אם יש אלמנט כזה (הוא בכל זאת אדם ציבורי), האם זה משנה אם התוצאה הסופית היא מיליוני אנשים שמקבלים תרופות מצילות חיים או שחובות של מדינות נמחקות? לפעמים, היח”צ משרת מטרה טובה יותר מאשר סתם למכור עוד חולצה.
  • ש: האם שאר חברי הלהקה גם מעורבים באותה מידה?
    ת: בּוֹנוֹ הוא הפנים והקול הראשי של האקטיביזם, אין ספק. אבל האדג’, אדם ו-לארי תמיד תמכו ותורמים מאחורי הקלעים. הם כנראה מעדיפים לתת לבּוֹנוֹ את אור הזרקורים הפוליטי בזמן שהם מתמקדים במוזיקה. מישהו צריך הרי לוודא שהשירים עדיין נשמעים טוב בהופעה אחרי שעה של נאומים על כלכלת אפריקה.
  • ש: האם יש דוגמאות ספציפיות שבהן U2 או בּוֹנוֹ ממש שינו משהו?
    ת: כן! קמפיין החובות הוביל להפחתה משמעותית בחובות. ה-ONE Campaign תרם משמעותית ללחץ שהוביל להגדלת הסיוע למאבק באיידס, שחפת ומלריה דרך קרנות עולמיות. הם היו גורם מפתח בשכנוע מנהיגים להשקיע בנושאים האלה. לא תמיד קל למדוד את האפקט המדויק של לוביינג, אבל העיתוי והקשרים היו קריטיים.
  • ש: האם האקטיביזם שלהם משפיע על המוזיקה שלהם?
    ת: בהחלט! הנושאים החברתיים והפוליטיים חודרים לטקסטים, לאווירה, ולפעמים גם לסאונד. הם לא תמיד שירים “מחאה” מובהקים, אבל יש בהם עומק ותחושת דחיפות שנובעת מהמעורבות שלהם בעולם. וגם, לפעמים, הם פשוט כותבים שיר על זה, כמו “Walk On” שמדבר על אונג סן סו צ’י.

קולות אחרים: ביקורת וציניות (כי תמיד יש כאלה)

כמו כל דבר טוב בעולם, גם האקטיביזם של U2 לא חף מביקורת.
הם ענקיים, הם מפורסמים, הם מתערבים בעניינים גדולים – ברור שיש מי שירים גבה (או שתיים, או שלוש).

“עשירים שמטיפים לעניים”? ונושא המסים…

אחת הביקורות הנפוצות היא שקצת מוזר לשמוע מיליונרים (או במקרה שלהם, מולטי-מיליונרים, אולי אפילו מיליארדרים?) מטיפים על עוני וצדק חברתי.
זה קצת כמו שהשכן העשיר שלכם יטיף לכם על איך לחסוך כסף כשאתם בקושי גומרים את החודש.
יש בזה משהו שמרגיש… מוזר.

ועוד ביקורת לא נעימה, במיוחד בשנות ה-2000, נגעה לענייני מסים.
הלהקה העבירה חלק מהעסקים שלה להולנד, מדינה עם חוקי מס נוחים יותר למוזיקאים.
המבקרים טענו שזה צבוע מלהקה שקוראת למדינות עשירות לתרום יותר, בזמן שהיא עצמה מנסה לשלם פחות מס.

  • איך להתמודד עם הביקורת? עם חוש הומור עצמי, כנראה. וגם עם הפוקוס על התוצאות. האם הם מושלמים? לא. האם הם עשו טעויות או התנהלו בצורה שנויה במחלוקת לפעמים? כנראה שכן, כמו כל מי שפועל בקנה מידה גדול כזה. אבל האם הם גם גייסו מיליארדי דולרים לנושאים חשובים והצילו חיים? כן. אז אולי צריך להסתכל על התמונה הגדולה. וגם לצחוק קצת על הצביעות האפשרית. זה בריא.

מה הלאה? לאן הולכים מהמדריך הזה?

אז למדתם על U2 והאקטיביזם שלהם.
עכשיו מה?
האם עכשיו אתם חייבים לצאת לרחובות, לשאת נאומים חוצבי להבות, ולנסות לשכנע מנהיגי עולם בצדקת דרככם?
לא בהכרח!

טיפים מעשיים לאדם הממוצע (שלא פוגש את נשיא ארה”ב כל בוקר)

  • קודם כל, המשיכו להקשיב: האזינו לשירים של U2. נסו לשמוע לא רק את המלודיה והמקצב, אלא גם את המילים, את המסר. פתאום “Where The Streets Have No Name” יכול לקבל משמעות נוספת.
  • תתעניינו: קראו על הנושאים שבּוֹנוֹ וחבריו מדברים עליהם – עוני קיצוני, איידס, צדק גלובלי. לא חייבים להפוך למומחים, רק לקבל קצת יותר הבנה.
  • תחשבו מקומי: לא חייבים לשנות את העולם כולו. אפשר להתחיל בלשנות משהו קטן בקהילה שלכם, בעיר שלכם. גם אם זה רק לאסוף זבל ברחוב או להתנדב בעמותה מקומית. זה גם אקטיביזם!
  • תדברו על זה: ספרו לחברים ולמשפחה מה למדתם. שתפו שירים, מאמרים, סרטונים. להעלות נושאים לסדר היום של האנשים הקרובים אליכם זה כבר משהו.
  • אל תפחדו מהמורכבות: העולם מסובך, והאקטיביזם של U2 הוא חלק ממנו. זה בסדר לא להסכים עם כל דבר שהם עושים, או לראות את הצדדים הפחות מושלמים. הפואנטה היא הדיון, העניין, התנועה.

זכרו: גם אם אתם לא יכולים לשנות את כל העולם לבד, אתם יכולים לשנות פינה קטנה בו.
ואם U2 הצליחו לשכנע פוליטיקאים מסוימים לעשות את הדבר הנכון (לפחות לפעמים), אז אולי גם אתם יכולים לשכנע את השכן שלכם סוף סוף להוריד את המוזיקה בשעות הלילה המאוחרות?
השפעה, בכל קנה מידה, זה כוח!

סיכום: אז מה היה לנו כאן, לעזאזל?

הגענו לסוף המדריך המקיף (והנקווה שמצחיק מספיק) על האקטיביזם החברתי והפוליטי של U2.
ראינו איך ארבעה בחורים מאירלנד הפכו למוזיקאים מצליחים להחריד, ואיך הם ניצלו את ההצלחה הזו כדי לנסות ולעשות קצת טוב בעולם.
ראינו שהם התמודדו עם נושאים ענקיים כמו עוני, איידס וחובות של מדינות, והצליחו להשפיע.
ראינו שהם השתמשו בבמות ענק ובקשרים עם מנהיגים כדי להעלות נושאים לסדר היום.
וראינו שגם כשיש ביקורת (וכשאין על מישהו ביקורת, הוא כנראה לא עושה שום דבר משמעותי), הם המשיכו לדחוף קדימה.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים שיר של U2, או רואים תמונה של בּוֹנוֹ לוחץ יד לפוליטיקאי כלשהו, זכרו שיש מאחורי זה הרבה יותר מנוצץ ותהילה.
יש שם רצון אמיתי לשנות, לעשות טוב, ולגרום לעולם להיות מקום קצת יותר טוב.
או לפחות מקום עם פחות חובות לישון עליהם בלילה.

תודה שקראתם!
מקווה שנהניתם, למדתם משהו, וצחקתם קצת.
עכשיו לכו להקשיב למוזיקה של U2 בעיניים פקוחות (או עם משקפי שמש בחושך, אנחנו לא שופטים) ובתקווה, עם קצת יותר הבנה על הלהקה המטורפת הזו שניסתה לשנות את העולם.


בהצלחה במסע המוזיקלי-אקטיביסטי שלכם!
ואל תשכחו, אם אתם מקים להקה או ארגון חברתי משלכם, תזמינו אותי לאירוע ההשקה.
אני אביא את המסטיק ואת הציניות הקלה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

עוד מדריכים באתר...
Skip to content