אוקיי, תקשיבו רגע. לפני שאתם צוללים לעולם המופלא של גיטרות, תווים, ואצבעות שמדממות (בקרוב, אל תדאגו!), יש משהו קטן, קטנטן, כזה שממש קל לאבד. משהו שיכול לשנות לחלוטין את הסאונד שלכם. משהו שרוב האנשים פשוט חוטפים מהקופה בחנות כלי נגינה מבלי לחשוב פעמיים.
כן. אני מדבר על הדבר המעצבן הזה שנקרא מפרט, או בקיצור פיק. נכון, זה נראה כמו חתיכת פלסטיק חסרת חשיבות. קטנה. אולי טיפה יקרה מדי בשביל מה שהיא. אבל וואו, כמה שהיא חשובה! זה ההבדל בין סאונד שמזכיר חתול דרוס לבין סאונד שמזכיר… ובכן, מוזיקה. ובינינו? ללמוד על מפרטים זה הרבה פחות כואב מללמוד לנגן סולו מהיר. אז בואו נצלול פנימה. אל תפחדו. זה יהיה כיף. או לפחות… פחות משעמם ממה שזה נשמע. מבטיח.
מפרטים: הקוסמים הקטנים של הגיטרה (ומדוע לעזאזל אכפת לכם?)
אז ככה. נניח שיש לכם גיטרה. נניח שיש לכם קצת זמן פנוי (אפילו אם זה רק במקלחת). נניח שיש לכם חלום קטן לנגן כמו… טוב, כמו מישהו שיודע לנגן. הדבר הראשון שרוב האנשים עושים (אחרי שהם מנסים לנגן עם האצבעות ומבינים שזה כואב נורא), זה לקחת פיק.
הפיק הזה הוא הלינק הישיר שלכם למיתרים. הוא המתווך. הוא המעביר הרשמי של האנרגיה שלכם אל כלי הנגינה. ואם המתווך הזה לא מתאים לכם? הלך הכל. הסאונד יהיה רע. האחיזה תהיה מבאסת. תתבאסו. תפסיקו לנגן. החלום יתנפץ. הגיטרה תעלה אבק בפינה. וכל זה בגלל חתיכת פלסטיק קטנה. דרמטי? קצת. אבל במוזיקה, גם הפרטים הקטנים עושים את כל ההבדל.
אז כן. אכפת לכם מהפיק. אכפת לכם מאוד. כי הוא ישפיע על הנוחות שלכם, על הסאונד שלכם, ועל הסיכוי שתמשיכו לנגן ולא תזרקו את הגיטרה מהחלון.
עובי זה לא הכל בחיים… או שכן? המסע המרגש בעולם המיקרונים (הזעירים!)
הדבר הראשון שרוב האנשים שמים לב אליו במפרטים זה העובי שלהם. וזה נכון, זה אחד הפרמטרים הכי חשובים. זה משפיע על הגמישות, על הסאונד, ועל התחושה ביד. בואו נראה מה קורה כשהעובי משתנה, מהדק לעבה. ותתכוננו להשוואות קצת מוזרות.
דקים (Thin): למי הן מתאימות ולמה הן נשמעות כמו ציפורים מצייצות (בקטע טוב, רוב הזמן)?
מפרטים דקים זה בדרך כלל משהו באזור ה-0.40 עד 0.60 מילימטר. הם גמישים בטירוף. כשתפרטו איתם, הם יתכופפו כאילו אין מחר.
למי זה טוב? בעיקר לגיטרות אקוסטיות. ולפריטה רחבה (Strumming). הם נותנים סאונד כזה “מצלצל”, “ג’נגלי”, כאילו יש לכם להקת ציפורים שמנגנת בגיטרה שלכם (שוב, בקטע טוב). מושלם למוזיקת פולק, קאנטרי, וכל דבר שבו אתם רוצים שהאקורדים יישמעו מלאים ואווריריים.
היתרונות הברורים: קלילים, גמישים, מייצרים פריטה רחבה וקופצנית. נותנים נפח יפה בפריטה על כל המיתרים.
החסרונות (והצד המצחיק שלהם): נשברים בקלות כאילו עשויים מקורנפלקס. חסרי אונים לחלוטין כשמנסים לנגן איתם תו בודד או סולו (זה מרגיש כאילו אתם מנסים לפרוט עם סרט גומי). השליטה בהם מינימלית. ולפעמים הסאונד יכול להיות דק מדי, “פלפי”. כמו לנגן עם עלה שן ארי שהתייבש. לא אידיאלי.
בינוניים (Medium): הפשרה הישראלית המושלמת או סתם משהו באמצע?
אלה המפרטים הכי פופולריים בעולם. בדרך כלל בין 0.60 ל-0.80 מילימטר. הם קצת יותר קשיחים מהדקים, אבל עדיין יש בהם גמישות מסוימת. הם כאילו אומרים: “אני יכול לעשות הכל! קצת. לא מושלם, אבל מספיק טוב!”.
למי זה טוב? לרוב המתחילים. ולרוב הגיטריסטים שמנגנים קצת מכל דבר. רוק, פופ, בלוז, ועוד. הם נותנים איזון טוב בין פריטה רחבה לנגינת תווים בודדים. הם ה”ג’ק של כל הטריידים, מאסטר של אף אחד” של עולם המפרטים.
היתרונות הברורים: ורסטיליות! אפשר לפרוט איתם אקורדים וגם לנגן סולואים בסיסיים. תחושה נוחה והרבה גיטריסטים פשוט מתרגלים אליהם.
החסרונות (שמצחיקים פחות, כי הם פשוט… בינוניים): הם לא מצטיינים במשהו ספציפי. אם אתם רוצים פריטה אקוסטית הכי אוורירית או סולואים הכי מדויקים – אולי כדאי לחפש משהו אחר. הם כמו החיים עצמם: לא רעים, לא מדהימים. סתם… באמצע.
עבים (Heavy/Extra Heavy): הכבדים של השכונה (והסולואים המהירים שגורמים לכם להיראות טוב)
עוביים מ-0.80 מילימטר ומעלה, ויכולים להגיע גם ל-1.5 מילימטר ואפילו יותר (כן, יש כאלה שמנגנים עם חתיכת אבן. כמעט). הם קשיחים. מאוד קשיחים. בקושי מתכופפים.
למי זה טוב? נגני גיטרה מובילה (Lead Guitar). ג’אזיסטים. שרדרים (אלה שמנגנים ממש מהר). וגם נגני בס, שלרוב משתמשים במפרטים עבים במיוחד כי המיתרים עבים יותר וצריכים “פוש” רציני יותר.
היתרונות הברורים: שליטה אבסולוטית על המיתר. סאונד עשיר, מלא, עם הרבה Attack (זה הצליל הראשוני, ה”מכה”). ססטיין (משך הצליל) ארוך יותר. מושלם לנגינת תווים בודדים, ארפג’ים מדויקים, וסולואים מהירים שנשמעים ברורים.
החסרונות (והצד הכואב שלהם, לפעמים): לפרוט איתם אקורדים רחבים יכול להישמע… קשוח. או כאילו אתם מנסים לשפשף גבינה עם פלסטיק קשיח. דורשים יותר דיוק באחיזה ובפריטה. אם אתם לא רגילים, היד שלכם תתעייף מהר. וזה מרגיש קצת כמו לנגן עם כרטיס אשראי עבה. נוח? לא תמיד. יעיל? מאוד, לסגנון הנכון.
החומר ממנו עשויים חלומות (או לפחות הפיק שלכם): מסע במפעל הפלסטיק (והעצם? והשריון? הכל חוקי, אל תדאגו!)
אוקיי, אז העובי זה דבר אחד. אבל החומר! החומר ממנו עשוי המפרט משפיע על התחושה, על העמידות, וגם, קצת, על הסאונד. יש מגוון ענק של חומרים, ואנחנו לא נכנס לכל אחד ואחד, אבל הנה כמה מהנפוצים (והמוזרים) ביותר.
צלולויד (Celluloid): הסבא הקלאסי שמתלקח בקלות (לא באמת, אל תנסו בבית, ברור שזה מסוכן!)
זה היה החומר הסטנדרטי במשך עשרות שנים. הוא מדמה את השריון של צב ים (שבעבר השתמשו בו באמת, אבל עכשיו זה לא חוקי וממש לא אקולוגי, ולכן המציאו את הדבר הפלסטי הזה). יש לו מראה יפה, לפעמים דמוי פנינה או שיש.
מאפיינים: יש לו סאונד יחסית חם ועגול. תחושה חלקה. אבל… הוא לא הכי עמיד. וכן, הוא דליק (פעם היו אומרים שבגלל זה אסור להשאיר גיטרה באוטו בחום, אבל אל תבנו על זה כתירוץ לאימון שלא התקיים).
בשורה התחתונה: קלאסי, יפה, סאונד נחמד. לא עמיד במיוחד. אל תשחקו איתו ליד אש.
דלרין/אצטיל (Delrin/Acetal): סוס העבודה המשעמם והיעיל (הרוב של הפיקים האלה)
זה החומר של רוב המפרטים שתראו בחנויות היום. לדוגמה, מפרטי ג’ים דאנלופ בצבעים שונים (הירוקים, האדומים, הכחולים, וכו’) עשויים מחומר שנקרא Delrin או Acetel, לפעמים עם שם מותג כמו Tortex (שזה שם קצת מטעה, כי זה לא שריון צב אמיתי, כמובן).
מאפיינים: עמידים, תחושה מט יחסית (פחות חלק מניילון או צלולויד), מה שנותן אחיזה טובה. הסאונד שלהם מאוזן, לא חם מדי ולא בהיר מדי. אמין. כמו המכונית ההיא שנוסעת שנים בלי תקלות אבל אף אחד לא מסתובב ברחוב להסתכל עליה.
בשורה התחתונה: בחירה בטוחה. עמיד, אחיזה טובה, סאונד סטנדרטי. הפיק שפשוט עובד בלי לעשות דרמות.
ניילון (Nylon): החלקלק שמחליק לכם מהיד ברגע האמת (או כשהיד מזיעה)
מפרטי ניילון בדרך כלל דקים וגמישים במיוחד (למרות שיש גם עבים יותר). הם חלקים מאוד.
מאפיינים: סאונד בהיר יחסית, אבל כאמור – החלקות שלהם יכולה להיות בעיה. אם הידיים שלכם מזיעות קצת (ושל מי לא, כשמנסים לנגן משהו קשה?), הפיק הזה פשוט יתאדה לכם מהיד. יכול להיות מתסכל ברמות.
בשורה התחתונה: גמיש, סאונד בהיר, אבל דורש אחיזה יבשה ויציבה. לא לחלושלושים או מזיעים כרוניים.
אולטם (Ultem/PEI): החומר הצהוב והקשוח שמדמה צב (בקטע טוב, בלי לפגוע בחיות)
חומר נוסף פופולרי, כמו מפרטי ג’ים דאנלופ האולטם (בצבע צהוב שקוף, לפעמים עם הדפס של צב קטן). הוא קשיח ועמיד.
מאפיינים: סאונד בהיר וחד, עם הרבה Attack. תחושה יבשה וקשיחה. עמיד מאוד. מעולה למי שמחפש סאונד ברור ופריך.
בשורה התחתונה: בהיר, חד, עמיד. טוב לסגנונות שדורשים דיוק ובהירות. אם אתם אוהבים את הסאונד של מפרט קשה שפוגש מיתר – זה בשבילכם.
חומרים אקזוטיים (עץ, מתכת, עצם, קרן, אבן): האם זה ישפר את הסאונד או סתם ישפר את חשבון הבנק שלכם?
יש אינסוף חומרים שמכינים מהם מפרטים. עץ (כל מיני סוגים), מתכת (פליז, נחושת, פלדה), עצם, קרן, ואפילו זכוכית או אבן.
מאפיינים: כל אחד נותן סאונד ותחושה שונה לחלוטין. מפרטי מתכת יכולים לתת סאונד מטאלי ומחוספס. מפרטי עץ יכולים להיות חמים ועגולים. מפרטי עצם יכולים להיות בהירים ועשירים.
בשורה התחתונה: הם בדרך כלל יקרים יותר, לפעמים שוחקים את המיתרים מהר יותר (בעיקר מתכת), ולפעמים הם יותר גימיק מסאונד קסום. אבל אם אתם הרפתקנים או סתם רוצים פיק שנראה מגניב או מרגיש אחרת לגמרי – שווה לנסות. רק אל תצפו שפיק מיוחד יהפוך אתכם לג’ימי הנדריקס בן לילה. זה לא יעבוד. ניסיתי.
הצורה משנה? מדריך למתלבט (והאם זה קשור לגודל? לא, זה רק פיק…)
אחרי עובי וחומר, מגיעה הצורה. ולמרות שזה אולי נראה פחות קריטי, גם לצורה יש השפעה על האחיזה, על התחושה וקצת על הסאונד.
הסטנדרטי (Standard/351 shape): הקלאסיקה שלא מתלכלכת (ולא באמת מתלכלכת, פשוט צורה נפוצה)
זו הצורה שרוב האנשים מדמיינים כשהם חושבים על מפרט. מעין “טיפה” מעוגלת עם קצה אחד מחודד יותר (או פחות, תלוי ביצרן). מספר הדגם 351 הפך לשם גנרי לצורה הזו, כי ככה קראה לה פנדר בשנות ה-50.
מאפיינים: נוח לאחיזה עבור רוב האנשים. שלושה “קצוות” לנגינה (אם כי לרוב משתמשים רק באחד, ואז מסובבים כשהוא נשחק). ורסטילי לרוב סגנונות הנגינה.
בשורה התחתונה: זו הצורה הכי נפוצה והכי בטוחה להתחיל איתה. אם אין לכם העדפה מיוחדת, כנראה שזה הפיק בשבילכם.
טיפה (Teardrop/Jazz shape): לקטנים והמהירים (הידיים, לא המוח… אולי גם המוח, אם מנגנים ג’אז)
מפרטים בצורת טיפה הם פשוט קטנים יותר מהסטנדרטיים, ולרוב עם קצה מחודד יותר. מפרטי “ג’אז” של ג’ים דאנלופ (Jazz III, Jazz II וכו’) הם דוגמה מצוינת.
מאפיינים: בגלל גודלם הקטן וקצהם המחודד, הם מעולים לדיוק, לנגינת תווים בודדים, ולסולואים מהירים שבהם צריך “לדלג” בין מיתרים בדיוק שיא. התחושה שלהם “קומפקטית” ביד.
בשורה התחתונה: מעולים לג’אז, שרדינג, וכל סגנון שדורש דיוק ומהירות. פחות נוחים לפריטה רחבה. אנשים עם ידיים גדולות במיוחד יכולים למצוא אותם קצת… מיניאטוריים מדי.
משולש (Triangle/346 shape): לגדולים ולמגושמים (בקטע טוב, מבטיח! קשה לאבד אותם!)
מפרטים משולשים, כפי שמובן משמם, הם בצורת משולש (עם קצוות מעוגלים, בדרך כלל). הם גדולים יחסית.
מאפיינים: קלים מאוד לאחיזה, במיוחד למי שמתקשה להחזיק מפרטים קטנים. יש להם שלושה קצוות זהים, כך שאפשר לשחוק את כולם בתורנות. מעולים לנגני בס בגלל גודלם והעובדה שיש שלושה קצוות לשימוש.
בשורה התחתונה: בחירה מצוינת לנגני בס או למי שפשוט מרגיש שהמפרטים הסטנדרטיים קטנים לו מדי. וגם… קשה לאבד אותם. יתרון עצום!
מיוחדים ומוזרים (Sharkfin, Grip picks, etc.): לפריקים האמיתיים (והיצירתיים)
יש אינספור צורות מוזרות ויצירתיות של מפרטים. מפרטי “שארקפין” עם קצוות משוננים לפריטה שונה, מפרטים עם חורים או בליטות לאחיזה משופרת, מפרטים בצורות גאומטריות שונות, ועוד. ועוד. ועוד.
מאפיינים: כל צורה מנסה לתת פתרון לבעיה אחרת (אחיזה, סאונד ספציפי, ורסטיליות), או פשוט לבלוט. לפעמים זה עובד, לפעמים פחות.
בשורה התחתונה: אם אתם מרגישים הרפתקנים או שיש לכם בעיה ספציפית שצורות רגילות לא פותרות (למשל, הפיק תמיד מסתובב לכם ביד), שווה לנסות. רוב הזמן, זה פשוט כיף להתנסות במשהו שונה. אל תצפו לנסים.
מדע האחיזה: איך לא לגרום לפיק לברוח לכם בדיוק כשהסולו המטורף מתחיל?
מצאתם את העובי, החומר והצורה המושלמים. יופי. עכשיו צריך ללמוד איך להחזיק את הדבר הזה בלי שהוא יעוף לקהל (או סתם ייפול לכם על הרגל ברגע הכי פחות מתאים).
האחיזה הנכונה היא סופר חשובה. רוב האנשים מחזיקים את המפרט בין האגודל והאצבע המורה. אבל האם זה קשיח מדי? רך מדי? איפה בדיוק למקם אותו?
הטיפ הכי חשוב: אל תחזיקו חזק מדי! כשאוחזים חזק מדי, השרירים מתכווצים, האחיזה נהיית נוקשה, והפיק נהיה פחות “סלחני” למיתר. זה גם גורם לו להסתובב או לברוח יותר בקלות כי אין לו “נתיב מילוט” מבוקר.
הטיפ השני הכי חשוב: אל תחזיקו רפוי מדי! ברור למה, נכון? הוא פשוט יעוף.
איך מוצאים את האמצע? אחיזה נינוחה, כזו שמאפשרת לפיק קצת להתנדנד כשהוא פוגש את המיתר. רק קצת. כזו שתרגישו שיש לכם שליטה, אבל לא כאילו אתם מוחצים את המפרט לאבק יהלומים (או פלסטיק, במקרה הזה).
טעויות נפוצות:
- החזקה רק עם קצה האצבע והאגודל – נותן פחות שליטה ויותר סיכוי להחלקה.
- החזקה עם כל האצבע המורה – נוקשה מדי.
- החזקה עם הרבה מפרט בחוץ (רק קצה קטן בולט) – ייתן סאונד רך יותר אבל פחות Attack ושליטה.
- החזקה עם מעט מאוד מפרט בחוץ – ייתן הרבה Attack אבל פחות סלחנות וסאונד שעלול להיות “שפיצי” מדי.
הפתרון? נסו. נסו להחזיק בצורות שונות. נסו למקם את המפרט בזוויות שונות ביחס למיתרים. תרגישו מה עובד בשבילכם. וכן, לפעמים המפרט עדיין יברח. זה קורה לכולם. אפילו לגדולים ביותר. תמיד כדאי להחזיק כמה מפרטים רזרביים בכיס. או בשיער. או איפה שנוח לכם לשים אותם כשאתם על במה (או בסלון של ההורים).
5 טעויות קריטיות שאתם בטח עושים עם מפרטים (ואיך להפסיק לצחוק על עצמכם ולתקן)
אף אחד לא מושלם. במיוחד לא בהתחלה. הנה כמה דברים שגיטריסטים עושים לפעמים עם מפרטים, ואפשר לצחוק עליהם קצת לפני שמתקנים:
1. “פיק זה פיק, מה זה משנה?”: אה, הטעות הקלאסית. כאילו כל הדיון הזה היה לשווא. ממש לא! ראינו כמה עובי, חומר וצורה משפיעים. זה כמו להגיד שכל הנעליים זה אותו דבר. נסו לרוץ מרתון עם כפכפים ותבינו את ההבדל.
איך לתקן: פשוט תתחילו להתנסות. קנו חבילה מעורבת של מפרטים שונים. נסו אותם. הרגישו את ההבדל. תתפלאו כמה זה משפיע.
2. להשתמש באותו פיק לכל דבר: גיטרה אקוסטית ופריטה רחבה? אותו פיק כמו לגיטרה חשמלית וסולו מטאל מהיר? זה פשוט לא יעבוד כמו שצריך. זה כמו להשתמש במזלג בשביל לשתות מרק. אפשרי? תיאורטית. יעיל? ממש לא.
איך לתקן: הגדירו לעצמכם איזה פיק אתם מעדיפים לכל סגנון או סוג גיטרה. שמרו אותם מסודרים (כן, אני יודע שזה נשמע מוגזם, אבל זה עוזר!).
3. לא להחליף פיקים שחוקים: פיקים נשחקים! במיוחד הקצה שממנו פורטים. כשהקצה נהיה מעוגל מדי או משונן מרוב שימוש, הסאונד נפגע. הוא נהיה פחות חד, פחות ברור. זה כמו לנסר עץ עם מסור עבה וקהה.
איך לתקן: בדקו את הפיק שלכם מדי פעם. אם הקצה כבר לא חד וישר כמו שהיה כשהוא נולד, זה זמן להחליף. פיקים זולים. סאונד טוב שווה את זה.
4. להחזיק חזק מדי (ולא להבין למה היד כואבת): דיברנו על זה. מתח באחיזה לא רק מפריע לנגינה, הוא גם יכול לגרום לכאב ולהגביל את המהירות והשליטה שלכם. זה כמו לנהוג ברכב כשההנדברקס מורם חלקית. אפשר, אבל קשה, לא יעיל, ויהרוס לכם את הברקסים (או במקרה הזה, את היד).
איך לתקן: תרגלו אחיזה רפויה ונינוחה. שימו לב למתח ביד. אם אתם מרגישים שהאצבעות לבנות מרוב לחיצה, אתם לוחצים חזק מדי. נשמו עמוק, שחררו. נסו שוב.
5. להאשים את הפיק בנגינה גרועה: “אוף, הפיק הזה נורא, בגללו אני לא מצליח לנגן את הסולו הזה!”. לא. כנראה שלא. הפיק יכול *להשפיע* על הסאונד והתחושה, אבל הוא לא קסם שיודע לנגן במקומכם. אם אתם מפספסים תווים, זה כנראה כי אתם צריכים עוד להתאמן על מעברים מהירים, דיוק ביד שמאל/ימין, או סינכרון.
איך לתקן: קחו אחריות (אבל בכיף, כן?). הפיק הוא כלי עזר. הוא לא תחליף לאימון. השתמשו בו נכון, אבל אל תטילו עליו את כל האשמה. עבדו על הטכניקה שלכם. ואז הפיק הנכון באמת יעזור לכם לזרוח.
אז איזה פיק לבחור בסוף? הסוד שלא יספרו לכם (כי אין סוד, פשוט תנסו הכל, ברצינות!)
האמת? אין תשובה אחת. המפרט “הכי טוב” הוא עניין של העדפה אישית. ושל סגנון נגינה. ושל הגיטרה הספציפית. ושל המצב רוח שלכם באותו יום. אולי קצת הגזמתי עם האחרון, אבל אתם מבינים את הרעיון.
ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם: לכו לחנות כלי נגינה ותקנו מגוון רחב של מפרטים. עוביים שונים, חומרים שונים, צורות שונות. זה לא יקר. זה כיף. קחו אותם הביתה, שבו עם הגיטרה, ופשוט נסו כל אחד ואחד. פריטה רחבה, תווים בודדים, סולמות, ארפג’ים. הרגישו מה נוח לכם. שימו לב לסאונד. אל תמהרו. תנו לכל פיק צ’אנס.
אולי תגלו שאתם אוהבים פיק דק לגיטרה אקוסטית ופיק עבה וקטן לגיטרה חשמלית. אולי תגלו שאתם פשוט שונאים פיקים מניילון כי הם תמיד בורחים לכם. אולי תתאהבו בפיק עץ אקזוטי שעלול להרוס לכם את המיתרים מהר יותר אבל נשמע לכם כמו מיליון דולר (או שקל, זה כבר משהו!).
הניסוי הזה הוא חלק מהמסע המוזיקלי שלכם. הוא חשוב בדיוק כמו למצוא את הגיטרה שנוחה לכם או את המגבר שהסאונד שלו עושה לכם טוב בנשמה. אז תהנו מהתהליך. תצחקו על הפיקים המוזרים. ותמצאו את אלה שמתאימים לכם.
שאלות שאתם מתביישים לשאול על מפרטים (וגם כאלה שאף אחד לא שאל אבל חשוב לדעת!)
האם אפשר לנגן עם מטבע במקום מפרט?
טכנית? כן. מוזיקלית? לא מומלץ בכלל. מטבעות שוחקים את המיתרים ברמות, נשמעים נורא (מטאלי וצועק), ולא נוחים לאחיזה. עדיף לקנות פיק בפחות משקל של מטבע, ברצינות.
כל כמה זמן צריך להחליף מפרט?
אין חוק קבוע. ברגע שהקצה שממנו אתם פורטים מתחיל להישחק, להתעגל או להישבר קצת – זה הזמן להחליף. יכול להיות אחרי שבוע של אימון אינטנסיבי, ויכול להיות אחרי חודש או יותר אם אתם מנגנים פחות או משתמשים בפיק עמיד מאוד. פשוט תסתכלו עליו מדי פעם.
למה אני כל הזמן מאבד פיקים?
שאלה של מיליון דולר! זו תופעה פיזית שעדיין לא הוסברה מדעית לחלוטין. יש תיאוריות שונות: הם עוברים לממד מקביל של גרביים בודדות ומכסים של עטים, הם מתמגנטים לרהיטים, או שהיקום פשוט צוחק עלינו. אין פתרון קסם, רק לקנות הרבה מפרטים ולחפש מתחת לספה באופן קבוע. או להשתמש בפיקים משולשים גדולים, הם קצת יותר קשים לאיבוד.
האם צבע הפיק משנה את הסאונד?
לא. בשום אופן לא. צבע זה רק צבע (אלא אם כן הצבע מעיד על חומר או עובי ספציפיים בסדרה של יצרן מסוים). פיק אדום לא נשמע יותר “חם” מפיק כחול. אולי הוא יגרום לכם להרגיש יותר כמו אדי ואן הלן, אבל זה בראש שלכם.
האם יש מפרטים מיוחדים לגיטרה בס?
כן. לרוב נגני בס משתמשים במפרטים עבים יותר (לפעמים מעל 1 מ”מ) ובצורות גדולות יותר (כמו המשולשים) כדי לקבל יותר שליטה ועוצמה על המיתרים העבים יותר. אבל גם כאן, זה אישי. יש נגני בס שמנגנים עם מפרטים דקים יחסית.
האם כדאי לקנות פיק יקר מאוד מחומר מיוחד?
רק אם ניסיתם אותו ואתם באמת שומעים ומרגישים את ההבדל, ושזה מצדיק את המחיר עבורכם. לרוב האנשים, ההבדל יהיה מינימלי לעומת פיק פלסטיק איכותי רגיל. שוב, נסו לפני שאתם שולפים את הארנק.
אני מרגיש שהפיק מסתובב לי ביד תוך כדי נגינה. מה עושים?
כנראה שאתם מחזיקים אותו בצורה שמאפשרת לו להסתובב, או שהחומר חלק מדי עבורכם, או שאתם לוחצים חזק מדי (שגורם לו להסתובב כשאתם פוגשים את המיתר). נסו לשנות מעט את האחיזה. נסו מפרטים עם מרקם מחוספס יותר או עם בליטות מיוחדות לאחיזה טובה יותר. תרגלו לנגן עם אחיזה רגועה יותר.
סיכום הטירוף: עכשיו אתם מומחי מפרטים (או לפחות יודעים לצחוק על זה, וזה התחלה מעולה!)
אז הנה לכם. צללנו לעומק עולם המפרטים הקטנטנים. למדתם על עוביים, חומרים, צורות, אחיזה, וטעויות מטופשות שכולנו עושים (או עשינו). אתם כבר לא תסתכלו על חבילת פיקים בחנות באותה אדישות. אתם יודעים שיש שם עולם שלם של אפשרויות שרק מחכה שתגלו אותו.
זכרו, המפרט הוא רק כלי. הוא לא הופך נגן גרוע לטוב, אבל הוא יכול לעזור לנגן טוב להישמע עוד יותר טוב. והכי חשוב? תהנו מהתהליך. תתנסו. תצחקו על עצמכם כשאתם מפילים פיק בפעם המי-יודע-כמה. המוזיקה היא כיף, וגם החלקים הקטנים והמעצבנים לכאורה אמורים להיות כאלה.
אז לכו, קנו לעצמכם כמה מפרטים שונים. שחקו איתם. נגנו. ותתחילו להשמיע סאונדים שבאמת נשמעים כמו מוזיקה. בהצלחה, ושתהיה לכם פריטה נעימה (ולא כואבת מדי). ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם! אני אביא אטמי אוזניים… וגיטרה… ואולי כמה פיקים… ליתר ביטחון, כן?