היי חברים, וברוכים הבאים למסע פרוע וקצת מטורף אל ליבה של המוזיקה.
או לפחות, אל כמה מהגיטרות הכי מגניבות (והכי מבלבלות) על פני כדור הארץ.
אתם פה כי אתם כנראה סקרנים.
אולי אתם מגרדים לעצמכם בראש ושואלים, “למה לעזאזל יש חור בגיטרה החשמלית הזאת?”.
או אולי אתם פשוט אוהבים אסתטיקה של גיטרות שסבתא שלכם הייתה מנגנת עליהן בבית קפה של פעם.
לא משנה מה הסיבה, אתם עומדים לצאת מפה חכמים יותר.
מצחיקים יותר.
ואולי גם עם חשבון בנק קצת יותר רזה, כי בואו נודה באמת – מי לא רוצה עוד גיטרה?
אני פה כדי לקחת אתכם יד ביד (או יותר נכון, אצבע באצבע, כמו שמנגנים), דרך העולם המסתורי, המהדהד והמלא בקסם של גיטרות חלולות וחצי חלולות.
בלי שטויות, בלי ז’רגון מנופח, רק האמת, כל האמת, וקצת בדיחות על הדרך.
הבטיחו לי רק דבר אחד: שאחרי המדריך הזה, לא תפחדו יותר מ”פידבק”.
תחבקו אותו.
טוב, אולי לא תחבקו, אבל לפחות תבינו מאיפה הוא בא.
מוכנים? קדימה, יאללה בלאגן!
מבוכים ודרקונים… של גיטרות! מדריך ההישרדות לחיים עם חורים (או בלעדיהם)
אז כמו שהבטחנו, אנחנו צוללים עמוק.
לתוך קרבי הגיטרה.
לא לדאוג, לא נתלכלך יותר מדי.
רק ננסה להבין אחת ולתמיד את המסתורין שמאחורי הגיטרות עם החורים האלה.
בטח ראיתם אותן.
עומדות להן בחנות, עם חורים בצורת ‘F’ (או לפעמים סתם עגולים, כי מי קבע כללים?).
נראות קצת כמו כינור שקיבל סטרואידים, או צ’לו שעשה דיאטת כסאח.
מצד אחד, יש את הגיטרות החשמליות “הרגילות”, הסוליד-בודיז.
אלה שמרגישות כמו קרש עץ מלא וקשוח.
ואז יש את המסתוריות האלה.
אז מה הסיפור?
פעם, לפני עידן הפיקאפים החשמליים החזקים, כשמוזיקאים רצו להישמע בקול רם יותר מנגני הבנג’ו השיכורים בבר, הם היו חייבים שהגיטרה שלהם תהיה חלולה.
כי חלל, ידידיי, הוא חבר של סאונד.
הוא לוקח את הרטט של המיתרים, מגביר אותו כמו מגהפון ענק, וזורק אותו החוצה.
כמו חבורה של ילדים צעקנים שמוצאים מנהרה.
1. מה בכלל הקטע עם חורים בגיטרה? סיפורי עם ופולקלור גיטריסטי
בואו נחזור בזמן.
הרבה לפני שקיימו מופעי רוק באצטדיונים עם 50 אלף איש (שאחר כך צריך להסביר להם למה הייתם כל כך קרובים לנגן ועדיין יצאתם עם כאב ראש), הגיטרה הייתה כלי הרבה יותר אינטימי.
היא ישבה בסלון, בפינת הרחוב, או במועדון ג’אז קטן ומעושן.
כדי שתשמעו אותה בכלל, היא הייתה צריכה להיות עם “תיבת תהודה”.
אותו חלל פנימי ששמעתם עליו קודם.
כשגיטרות חשמליות התחילו להיכנס לאופנה, באמצע המאה ה-20, נגנים רבים חיפשו דרך לשלב את ה”וורסאטיליות” החשמלית עם ה”טעם” האקוסטי.
הם רצו את הווליום, אבל לא רצו לוותר על הנשמה.
כמו לנסות לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה, רק עם קצת יותר חשמל בפנים.
וזה, חברים, הסיפור של איך נולדו גיטרות הנפח והחצי נפח.
אז מה בדיוק ההבדל? הנה זה בא, בלי יותר מדי דרמות:
- גיטרת נפח מלא (Hollow-body): כשמה כן היא – חלולה לגמרי מבפנים. כמו תיבת הד ענקית מעץ. כל הרטט של המיתרים מהדהד בתוכה ויוצר צליל עשיר, חם, ו… ובכן, חלול.
- גיטרת חצי נפח (Semi-hollow): הומצאה כדי לפתור בעיה. היא כמו אחותה הגדולה החלולה, אבל עם בלוק עץ מלא שעובר במרכז הגוף, מתחת לפיקאפים. תחשבו על זה כעל גיבור-על שיש לו משהו להיאחז בו כשהוא עף בשמיים, שלא יתנדנד יותר מדי.
2. גיטרות נאפוליון: בואו נדבר על Hollow-body (או: ככה תישמעו כמו ג’אזיסט על סטרואידים)
אוקיי, הגיע הזמן לפתוח את תיבת הפנדורה, או יותר נכון, את תיבת התהודה.
גיטרות נפח מלא, הלא הן ה-Hollow-body.
אלה גיטרות שנולדו בעולם של ג’אז, בלוז, וכל מה שקשור לסווינג.
הן הכלי ששימש את גדולי הג’אז כמו ווס מונטגומרי (Wes Montgomery), שלקח את הצליל ה”וואמי” והמלא הזה ושלח אותו לגבהים חדשים.
גם בי.בי. קינג האגדי ניגן על גיטרות כאלה (אפילו קרא לאחת מהן “לוסיל”, כי ככה עושים כשאתה מלך הבלוז).
הן נראות אלגנטיות, קצת כמו רהיט עתיק אבל עם חוט חשמל שמבצבץ מאחור.
2.1. חורים, מה זה עושה לנו בחיים? פיזיקה למתקדמים (ולמי שפשוט רוצה לדעת למה זה נשמע ככה)
בבסיסה, גיטרת Hollow-body היא גיטרה אקוסטית עם פיקאפים.
הצליל נוצר בעיקר על ידי רעידת המיתרים, שמרעידה את לוח העץ העליון, שמרעיד את האוויר בתוך החלל, וכל זה יוצא החוצה דרך חורי ה-F.
הפיקאפים פשוט תופסים את כל הבלאגן הזה והופכים אותו לאות חשמלי.
התוצאה?
סאונד עמוק, חם, עשיר, עם המון תהודה ו- sustain טבעי.
זה מרגיש כאילו הגיטרה נושמת.
כמו לדבר לתוך חבית יין ריקה – הסאונד מתמלא ומקבל גוף.
אבל כמו כל דבר טוב בחיים, יש לזה מחיר.
במקרה הזה, המחיר הוא פידבק.
כשאתם מנגנים בעוצמה גבוהה, או קרובים מדי לרמקול, הצליל שיוצא מהרמקול חוזר לתוך חלל הגיטרה, רועד שוב את לוחות העץ, נתפס שוב על ידי הפיקאפים, וחוזר לרמקול, יוצר לולאה אינסופית וצווחנית.
זה כמו לשלוח מייל לעצמך, ללחוץ “השב לכולם” ופתאום אתם מקבלים אלף מיילים מאותו אחד – אתם.
מיותר, מציק, ולפעמים גם כואב באוזניים.
זו הסיבה שגיטרות אלה פחות אהובות בז’אנרים שדורשים הרבה דיסטורשן או ווליום מטורף.
אלא אם כן אתם מיילס דייויס ורוצים פידבק אמנותי.
2.2. 5 סיבות למה אתם צריכים Hollow-body (ועוד סיבה אחת למה אולי לא)
אז למי הגיטרה הזו מתאימה?
- סאונד ג’אז אמיתי: אם אתם רוצים את הסאונד ה”קלאסי” של ג’אז – חם, מלא, עם תהודה עשירה – זו הבחירה שלכם. אין מה להתלבט.
- בלוז עם נשמה: בי.בי. קינג לא טעה. הצליל הבשרני והחם מושלם לבלוז עמוק ומרגש.
- מראה וינטג’ אלגנטי: היא פשוט יפה. עם הקימורים שלה, חורי ה-F המעוצבים – היא נראית כמו כלי אמנותי. תתכוננו לקבל מחמאות.
- נגינה “לא מחוברת” נעימה: בגלל החלל הפנימי, אפשר לנגן עליה גם בלי לחבר למגבר והיא עדיין תשמע נחמד, שזה מושלם לתרגול שקט בלי להעיר את השכנים (או את החתול).
- השראה יצירתית: לפעמים, כלי חדש עם צליל אחר פשוט פותח לכם ערוצי חשיבה יצירתיים חדשים. פתאום אתם מנגנים אחרת.
ומה הסיבה ה”אחת למה אולי לא”?
- פידבק, פידבק ועוד קצת פידבק: אם אתם חובבי רוק כבד, מטאל, או כל דבר שדורש ווליום גבוה ודיסטורשן מטורף – אתם כנראה תסבלו. המגבר ישרוק, הגיטרה תיילל, וכולם יסתכלו עליכם מוזר. אפשר לנסות לפתור את זה עם ספוגים או פקקי גומי בחורים, אבל זה קצת כמו לשים פלסטר על שבר.
3. הפשרה האלגנטית: גיטרות חצי נפח (Semi-hollow) – כשהסאונד הפריך פוגש את הנוחות החשמלית
אחרי שדיברנו על ה”חלולים” לגמרי, בואו נדבר על האמצע.
הגיבורה הלא מוערכת מספיק: גיטרת חצי הנפח.
זו הגיטרה שהיא לא לגמרי אקוסטית, לא לגמרי חשמלית, אבל בול בפוני.
היא נולדה מתוך רצון למצוא פתרון לפידבק של ה-Hollow-body, אבל בלי לוותר לגמרי על הנשמה והעומק של הגיטרה החלולה.
תחשבו על זה כעל ילד אמצעי במשפחה – הוא לא מקבל את כל תשומת הלב של הגדול, ולא את הפינוק של הקטן, אבל הוא לומד להסתדר עם כולם והוא פשוט אדיר בכל מה שהוא עושה.
האייקון של הקטגוריה הזו?
ה-ES-335 של גיבסון.
כשגיבסון הוציאו אותה לשוק ב-1958, הם בעצם המציאו מחדש את הגלגל (המוזיקלי).
פתאום נגנים יכלו לקבל את החום והתהודה, אבל עם שליטה הרבה יותר טובה בפידבק.
דייב גרוהל מהפו פייטרס, לדוגמה, נוהג לנגן על דגם דומה, ה-DG-335, וזה אומר משהו על היכולת שלה לנגן רוק בווליום גבוה בלי לפרק את המוח.
גם אגדות ג’אז כמו ג’ון סקופילד (John Scofield) משתמשים בה, מה שמוכיח את הרבגוניות שלה.
3.1. איך גיטרה נהפכת לחצי-הריונית? אנטומיה של יצור כלאיים מוזיקלי
הסוד של ה-Semi-hollow טמון ב”בלוק מרכזי” (Center Block).
תחשבו על זה כעל עמוד שדרה מעץ מלא שעובר לכל אורך הגוף, ממש מתחת לפיקאפים ועד לגשר.
הבלוק הזה עושה כמה דברים קסומים:
- נלחם בפידבק: הוא ממלא חלק מהחלל הפנימי, מה שמפחית את נפח האוויר שיכול להדהד ולייצר פידבק. זה כמו לשים סכר קטן בנהר סוער.
- מגביר sustain: מכיוון שהגשר והפיקאפים יושבים על עץ מלא, הרטט של המיתרים מועבר לגוף בצורה יעילה יותר, מה שנותן לצליל להישאר איתנו זמן רב יותר. כמו לחיצה על כפתור “השהייה” בסאונד.
- מעניק פאנץ’ וביס: הבלוק המרכזי מוסיף גם קצת מהתכונות של גיטרת סוליד-בודי – יותר מיד (Midrange) ויותר “פאנץ'” או “ביס” לסאונד. פתאום יש לכם גם את המתיקות של אקוסטי, וגם את הבעיטה של חשמלי.
התוצאה היא גיטרה עם סאונד שהוא מצד אחד חם, מלא ועשיר (בגלל החללים בצדדים), ומצד שני – יש לה יותר פוקוס, יותר sustain, והיא הרבה פחות נוטה לפידבק מאשר אחותה החלולה לגמרי.
היא פשוט מגוונת יותר.
היא לוקחת את מה שטוב בשני העולמות ומשדכת אותם יחד בחתונה מוזיקלית שמחה.
3.2. הדובדבן שבקצפת? 3 יתרונות שרק סמי-הולו יכולה להביא לשולחן (ולכם)
אז למה כדאי לכם לשקול ברצינות גיטרת Semi-hollow?
- רבגוניות אולטימטיבית: אתם יכולים לנגן עליה ג’אז, בלוז, רוק, פאנק, אינדי, פופ, ואפילו קאנטרי. היא נשמעת טוב כמעט בכל ז’אנר שתזרקו עליה. היא כמו חייל שוויצרי שיודע לעשות הכל.
- סאונד עשיר ומורכב: היא מציעה עומק ותהודה שגיטרות סוליד-בודי מתקשות להגיע אליהן, אבל בלי הבעיות של פידבק מוגזם בווליום סביר. זה צליל עם אופי.
- נוחות נגינה משופרת (לפעמים): אמנם הן בדרך כלל גדולות יותר מגיטרות סוליד-בודי, אבל פעמים רבות הן קלות יותר, מה שיכול להיות נוח לנגינה ממושכת. פחות כאבי גב, יותר כיף.
4. התלבטות על הסאונד: האם אתם בצוות “חלול” או צוות “חצי”? (וכמה בדיחות על למה זה לא באמת משנה)
אוקיי, הגענו לרגע האמת.
ההתלבטות הגדולה.
למי מתאים מה?
זו כמו שאלת “מה לארוחת ערב” – אין תשובה אחת נכונה, זה תלוי בכם, במצב רוח, ובמה שיש במקרר.
רק שבמקרה הזה, המקרר מלא בגיטרות נוצצות.
4.1. הסאונד של הג’אז (ושל הסמים בשנות ה-60): מה לחפש באוזניים?
ההבדלים בסאונד הם עדינים, אבל קיימים, והם קריטיים אם אתם מחפשים אופי מסוים:
- Hollow-body:
- חום ועומק: הצליל פשוט נושם. הוא מלא, עם הרבה תהודה ואופי אקוסטי.
- טון “עצי” (Woody): אתם שומעים יותר את העץ של הגיטרה, פחות את האופי המכאני של הפיקאפים.
- פחות sustain: באופן כללי, הצליל דועך מהר יותר מאשר בגיטרות עם בלוק מרכזי, מה שמתאים מאוד לג’אז מהיר ולירי.
- התקף התחלתי חלש יותר: ה”תקוף” (Attack) של התו עדין יותר, פחות חד.
- Semi-hollow:
- שילוב מנצח: אתם מקבלים את החום והתהודה, אבל עם יותר sustain ויותר פאנץ’.
- צליל פוקוסד יותר: הבלוק המרכזי נותן לצליל יותר “כיוון”, פחות התפזרות.
- ורסטיליות ללא תחרות: יכולה להישמע כמו סוליד-בודי נחמדה עם קצת בונוס, או כמו Hollow-body ממושמעת.
- טון בהיר יותר (לפעמים): תלוי בפיקאפים ובסוג העץ, אבל לעיתים קרובות יש להם צליל בהיר יותר מאשר Hollow-body.
4.2. למי מתאים מה? (חוץ מלכל מי שרוצה להיראות מגניב)
הנה כמה קווים מנחים שיעזרו לכם לבחור, כי בואו נודה באמת, זה לא שהגיטרה בוחרת בכם (אולי היא כן, אבל בואו לא ניכנס לזה עכשיו):
- אתם מכורים לג’אז/בלוז קלאסי/רוקבילי: לכו על Hollow-body. אתם רוצים את הסאונד האותנטי, את החום, את הנשמה. ואתם לא פוחדים להתמודד עם פידבק פה ושם. אתם אוהבים אתגר.
- אתם רוצים את הטוב משני העולמות (ואתם קצת עצלנים): Semi-hollow היא בשבילכם. אתם רוצים את החום של החלולה, אבל אתם גם רוצים לנגן רוק ובלוז בווליום גבוה בלי שהגיטרה תתחיל לצעוק עליכם כמו אמא פולנייה. היא פשוט עובדת.
- אתם מנגנים בהרבה ז’אנרים: שוב, Semi-hollow. זו הגיטרה שתתאים ללהקה שלכם שמנגנת ג’אז ביום, רוק בחתונה בערב, וקאנטרי ביום ראשון בבוקר (למה לא?).
- אתם אוהבים לנגן בווליום גבוה עם דיסטורשן כבד: כנראה ששתי האופציות האלה לא אידיאליות בשבילכם. אולי תחזרו לגיטרות סוליד-בודי רגילות? הן נועדו לזה. אבל אם אתם מתעקשים – Semi-hollow תתמודד טוב יותר.
- אתם פשוט רוצים שהגיטרה תיראה אש!: שניהם נראות מדהים. כל אחת בסגנון שלה. פשוט תבחרו את זו שגורמת לכם להרגיש כמו כוכבי רוק (או ג’אז, או מה שבא לכם).
5. רגע, גיטרה חצי נפח זה משהו אחר מגיטרה חשמלית רגילה? שאלות בוערות (ותשובות שיעשו לכם סדר בראש)
יודע מה, בואו נשים פה כמה שאלות שכל העולם שואל, וגם כמה שהם לא ידעו שהם צריכים לשאול, וניתן להן תשובות מהירות ומדויקות (כמעט).
ש&א 1: מה ההבדל העיקרי בין Hollow-body ל-Semi-hollow?
תשובה: פשוט מאוד: Hollow-body חלולה לגמרי מבפנים, כמו תיבת תהודה ענקית. Semi-hollow היא חלולה רק בצדדים, ובמרכז יש לה בלוק עץ מלא. תחשבו על זה כעל הבדל בין מערה ענקית (Hollow) לבין חדר עם עמוד תומך גדול באמצע (Semi-hollow).
ש&א 2: איזו גיטרה מתאימה יותר לרוק/בלוז?
תשובה: לבלוז – שתיהן יכולות להתאים נהדר, תלוי בסאונד שאתם מחפשים. Hollow-body תיתן צליל יותר עתיק ונשמתי, ו-Semi-hollow תיתן יותר פאנץ’ וססטיין. לרוק – Semi-hollow עדיפה באופן ברור. היא תתמודד טוב יותר עם ווליום גבוה ודיסטורשן בזכות הבלוק המרכזי.
ש&א 3: האם גיטרות אלו דורשות ציוד מיוחד (מגבר/אפקטים)?
תשובה: לא בהכרח, אבל הן כן מגיבות באופן שונה. Hollow-body, במיוחד, תישמע מדהים על מגברי שפופרות חמים ונקיים. Semi-hollow היא מאוד ורסטילית ותעבוד טוב עם רוב המגברים והאפקטים, אבל עדיין עדיף ללכת על מגבר שמאפשר לטון הטבעי שלה לזהור. הימנעו מדיסטורשן מוגזם עם Hollow-body, אלא אם כן אתם רוצים צליל של “כלב נובח באפוקליפסה”.
ש&א 4: האם הן כבדות יותר/פחות מגיטרות סוליד-בודי?
תשובה: בדרך כלל, גיטרות Semi-hollow ו-Hollow-body הן קלות יותר מגיטרות סוליד-בודי (לפחות רובן). הסיבה היא פשוטה – יש בהן פחות עץ. פחות עץ = פחות משקל. הגודל הפיזי שלהן אמנם יכול להיות גדול יותר, אבל הן לאו דווקא כבדות יותר על הכתף.
ש&א 5: האם קשה יותר ללמוד לנגן על גיטרות כאלה?
תשובה: לא! הנגינה הבסיסית זהה לכל גיטרה חשמלית אחרת. ההבדל הוא בעיקר בסאונד ובאיך שהיא מגיבה בווליום גבוה. אם אתם מתחילים, אל תתנו לזה להלחיץ אתכם. למעשה, Hollow-body מאפשרת לכם לתרגל “לא מחובר” בווליום שקט ועדיין לשמוע את עצמכם, שזה יתרון למתחילים.
ש&א 6: האם הן נוטות יותר להינזק?
תשובה: הן עדינות יותר מגיטרות סוליד-בודי, זה נכון. הגוף חלול (או חצי חלול), ולכן פחות עמיד למכות חזקות. תחשבו על ההבדל בין קופסת קרטון ריקה לקופסת קרטון עם בלוק עץ בפנים. שתיהן לא לגמרי עמידות כמו לבנה, אבל אחת חזקה מהשנייה. בקיצור, שמרו עליהן כמו על תינוק יקר, ורצוי שתשבו איתן בכיסוי קשיח ולא סתם בנרתיק בד.
6. אז מה עושים עכשיו? טיפים לדרך המוזיקלית שלכם (גם אם אתם רק מתחילים לגרד)
אחרי כל המסע המרתק הזה, אתם ודאי תוהים – “טוב, הבנתי את הגיטרות, אבל מה עכשיו?”.
התשובה פשוטה: תתנסו!
הידע הוא רק הצעד הראשון.
הצעד השני, והמהנה יותר, הוא למצוא את הגיטרה שמדברת אליכם.
אז הנה כמה טיפים לדרך:
- לכו לחנות, תנגנו עליהן: שום מאמר, גם לא המבריק הזה, לא יחליף את התחושה בידיים שלכם ואת הסאונד באוזניים שלכם. בקשו לנגן גם על Hollow-body וגם על Semi-hollow. תרגישו את ההבדל, תשמעו את הניואנסים.
- אל תפחדו מפידבק (עם Hollow-body): הוא חלק מהחבילה. למדו לשלוט בו, לנצל אותו. לפעמים הוא דווקא מוסיף אופי. כמו ריח של גבינה מסריחה – בהתחלה מוזר, אחר כך מתמכרים.
- לכו על הגיטרה שגורמת לכם לרצות לנגן יותר: זה הדבר החשוב ביותר. אם היא מעוררת בכם השראה, אם אתם לא רוצים להניח אותה מהיד – זו הגיטרה שלכם. גם אם היא כחולה עם נקודות ירוקות.
- אל תפחדו לנסות ז’אנרים חדשים: גיטרת Semi-hollow יכולה להיות כרטיס הכניסה שלכם לעולם שלם של צלילים וסגנונות שלא חשבתם שתאהבו. פתחו את הראש.
- השקיעו במגבר טוב: גיטרות עם “אופי” כמו אלה, זקוקות למגבר שיאפשר להן לבטא את עצמן. מגבר טוב יבליט את הצלילים היפים שלהן. מגבר גרוע פשוט ישמע… גרוע.
- תרגלו, תתרגלו, תתרגלו: זה לא משנה איזו גיטרה בחרתם, אם אתם לא מנגנים עליה, היא סתם רהיט יפה ויקר. אז תתאמנו. גם 10 דקות ביום זה משהו.
המסע שלכם מתחיל עכשיו! לכו תעשו רעש (בקטע טוב)
אז זהו, חבר’ה.
הגענו לסוף המדריך המקיף, המשעשע והחצי-הזוי שלנו.
אני מקווה שלמדתם משהו חדש.
אני מקווה שצחקתם קצת.
ואני בעיקר מקווה שקיבלתם את הביטחון ללכת ולחקור את העולם המופלא של גיטרות הנפח והחצי נפח.
הן כלים מדהימים, עם היסטוריה עשירה וסאונד שאין דומה לו.
הן לא רק “עוד גיטרה” – הן כלי עם נשמה, עם אופי, ולפעמים גם עם פידבק משלו.
זכרו, המוזיקה היא מסע, לא יעד.
וכל גיטרה היא רק עוד כלי במארז הכלים שלכם כדי לבטא את עצמכם.
אז לכו על זה.
נגנו.
תתנסו.
תעשו טעויות ותלמדו מהן.
והכי חשוב – תיהנו מכל צליל.
ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם, כן?
אני כבר אכין את אטמי האוזניים.
(סתם, סתם, אני סומך עליכם שתשמעו נפלא!)
בהצלחה, עכשיו לכו תשברו כמה מיתרים!