גיוון במכות על הרייד סימבל: איך לשפר את התיפוף

נתקלתם פעם במתופף שפתאום, באמצע השיר הכי רגוע בעולם, דפק מכה על מצילה ענקית כאילו ניסה להפיל עץ?
ברוכים הבאים לעולם המדהים (וכן, המעט רועש) של הרייד סימבל!
המצילה הענקית הזו, שנראית לפעמים כמו צלחת לווין שנחתה בטעות על סט תופים, היא הרבה יותר מסתם חתיכת מתכת שמשמיעה ‘טינג’.
היא הנשמה של הגרוב, המקום שאליו המאזין נשען כדי להרגיש את הדופק של השיר.
אבל בואו נודה באמת: בשביל רובנו, הרייד סימבל בהתחלה זה בעיקר ‘טינג, טינג, טינג’ אינסופי.
כמו צפצוף של טלפון ישן שנתקע בלופ.
משעמם.
צפוי.
ולגמרי מפספס את הפוטנציאל העצום של הדבר המבריק הזה.
אם גם לכם נמאס שהרייד שלכם נשמע כמו מכשיר עינויים מונוטוני, או שאתם בכלל חדשים בעולם התיפוף ורוצים להתחיל ברגל ימין (או ביד ימין, במקרה הזה), אתם במקום הנכון.
אני הולך לקחת אתכם למסע קצר ומצחיק לתוך נבכי הרייד סימבל.
נגלה יחד איך להפוך את ה’טינג’ הזה לפלטת צבעים מוזיקלית שלמה.
איך להוסיף עניין, טקסטורה, ובעיקר – גרוּב שאי אפשר לעמוד בפניו.
וכל זה בלי תיאוריה יבשה, בלי מילים מסובכות (אלא אם כן אני ממציא אותן בשביל ההומור), ועם הרבה צחוקים על הדרך (בעיקר על עצמנו).
מוכנים ללמוד לגוון את מכות הרייד שלכם ולהפוך את התיפוף למעניין באמת?
יאללה, בואו נצלול פנימה.

1. אז מה לעזאזל זה הרייד סימבל הזה, ואיך לא לשבור אותו מיד?

בסדר, בואו נתחיל מהבסיס.
הרייד סימבל הוא לרוב המצילה הכי גדולה בסט שלכם.
היא יושבת בדרך כלל מימין למתופף (אם הוא ימני, כמובן. אם הוא שמאלי, אז בשמאל. אנחנו לא שוברים פה מוסכמות, רק מצילות).
מטרתה העיקרית היא לספק את ה”זמן” או את ה”פעימה” הקבועה בשיר.
ה”טינג” הידוע לשמצה.
אבל כמו שאמרנו, יש בה הרבה יותר מזה.
הרייד מחולקת בעצם לשלושה אזורים עיקריים, שלכל אחד מהם צליל משלו.
תחשבו על זה כמו על פיצה משולבת:

האיזור הכי פופולרי: ה”בּוֹאוּ” (Bow) או הקשת

זה כל השטח הרחב והשטוח יחסית של המצילה.
כאן אתם מנגנים את רוב ה”טינגים” הרגילים שלכם.
כאן גם הכי קל להתחיל לגוון.
למה?
כי אפשר לשנות את הצליל פשוט על ידי שינוי זווית המקל, עוצמת המכה, והמקום המדויק על הקשת שבו המקל פוגש את המצילה.
זה קצת כמו ללטף חתול – יש מקומות שהוא אוהב יותר ויש מקומות שיגרמו לו לשרוט אתכם.
במקרה של המצילה, “לשרוט אתכם” זה אומר להישמע נורא.

האיזור הרועש: ה”בֵּל” (Bell) או הפעמון

זהו החלק המוגבה במרכז המצילה.
הוא נראה כמו פעמון קטן שצמח מתוך המצילה.
והוא גם נשמע כמו פעמון, אבל כזה שיכול בקלות להעיר שכונה שלמה.
צליל הבל חזק, מטאלי, ועם הרבה “פינג” או “קלאנג”.
הוא מושלם לאקסנטים (הדגשים) או לחלקים בשיר שדורשים יותר עוצמה ודרמה, כמו הפזמון.
אבל אל תשתמשו בו כל הזמן, אלא אם כן אתם מנגנים בלהקת פאנק שמטרתה העיקרית היא לגרום לאנשים לפתח צלצולים באוזניים.
להכות בבל זה קצת כמו לצרוח באמצע שיחה רגועה – אפקטיבי לרגע, מעצבן בטירוף אם זה נמשך.

האיזור המסוכן: ה”אדג'” (Edge) או הקצה

כשמו כן הוא – הקצה של המצילה.
זה המקום שבו אתם לרוב מנגנים את ה”קראש סימבל” (מצילת הסאונד הגדול והמתפזר, שמשמשת בעיקר לסוף משפטים מוזיקליים או לאקסנטים ענקיים).
אבל גם ברייד אפשר להשתמש בקצה.
מכה על הקצה של הרייד תיצור צליל שהוא איפשהו בין ה”טינג” של הקשת ל”קראש” של מצילת קראש ייעודית.
זה יכול להיות שימושי למעברים עדינים יותר או לאקסנטים שרוצים להיות מורגשים אבל לא להשתלט לגמרי.
שימוש בקצה דורש קצת דיוק כדי לא להפוך את הרייד לקראש סימבל באופן קבוע.
זה כמו ללכת על חבל דק – מצד אחד ה”טינג”, מצד שני הרעש הלבן.

טיפ הישרדות: תמיד תקפידו שהמצילה תהיה תלויה בצורה חופשית על הסטנד שלה.
אל תהדקו את ה”פליז” (האום שמחזיק אותה) חזק מדי.
מצילה חייבת לרעוד ולרטוט בחופשיות כדי להישמע טוב (ולא להישבר!).
הידוק חזק מדי זה כמו לשים סטופר ללב של המצילה.
חבל.

2. 5 דרכים מגניבות לגרום ל”טינג” להישמע הרבה פחות טיפשי

אוקיי, הבנו את החלקים.
עכשיו בואו נתלכלך (קצת) ונגרום לדבר הזה להישמע מעניין.
הקסם בשיפור מכות הרייד הוא לא רק לדעת *איפה* להכות, אלא *איך* להכות.

א. לשחק עם העוצמה: מלוחשת ועד צורחת

זה הכי פשוט, ולרוב הכי מוזנח.
רוב המתופפים המתחילים מנגנים את כל ה”טינגים” שלהם באותה עוצמה.
כמו רובוט.
משעמם.
תנסו לנגן חלק מהפעימות ממש חלש (פיאנו), חלק בינוני (מצו פורטה), וחלק ממש חזק (פורטה).
זה יצור דינמיקה (שינויי עוצמה).
הדינמיקה היא הלחם והחמאה של מוזיקליות.
תחשבו על זה כמו שיחה – אתם לא צועקים כל הזמן, נכון?
אתם לוחשים כשצריך, מדברים רגיל בדרך כלל, וקצת מעלים את הקול כשאתם נלהבים.
אותו דבר עם הרייד.
נסו לנגן את הפעימות הראשיות (1 ו-3 או 2 ו-4, תלוי בסגנון) קצת יותר חזק, ואת הפעימות שביניהן קצת יותר חלש.
בום!
פתאום ה”טינג” שלכם קיבל אופי.

ב. לשנות את זווית המקל: מהראש לכתף (של המקל, לא שלכם)

אתם לא חייבים להכות את המצילה רק עם ראש המקל (ה”טיפ”).
אפשר גם להשתמש ב”כתף” של המקל – החלק העבה יותר, קרוב יותר ליד שלכם.
מכה עם הכתף על הקשת תפיק צליל פחות ממוקד ויותר “מרוח” או “שטוח” מהמכה עם הראש.
זה יכול להוסיף גוון טקסטורלי אחר לגמרי לגרוב שלכם.
נסו לשלב מכות ראש ומכות כתף באותו גרוב.
למשל: טינג (ראש), טינג (כתף), טינג (ראש), טינג (כתף)…
שמעתם את ההבדל?
מדהים, נכון?
זה כמו ללבוש ג’ינס במקום מכנסיים מחויטים – שניהם מכנסיים, אבל הווייב שונה לגמרי.

ג. מיקום על הקשת: קרוב לבל או קרוב לקצה?

גם המיקום על הקשת משנה את הצליל.
אם תכו קרוב יותר לבל, הצליל יהיה קצר יותר, פחות מתפזר, עם יותר “פינג” ופחות “שיש”.
אם תכו רחוק יותר מהבל, כלומר קרוב לקצה הקשת, הצליל יהיה מתפזר יותר, ארוך יותר, עם יותר “שיש” ופחות “פינג”.
תנסו לנגן גרוב במיקום אחד, ואז להזיז את היד כמה סנטימטרים ולנגן אותו גרוב בדיוק באותה עוצמה וזווית.
הצליל ישתנה דרמטית!
זה כמו לבשל – אותם מרכיבים, אבל אם תבשלו על אש גבוהה או נמוכה, התוצאה שונה.

ד. שילוב של כל הנ”ל: ערבוב קטלני של טקסטורות

עכשיו החלק הכיפי.
תתחילו לערבב.
תנגנו גרוב שבו הפעימה הראשונה חזקה, קרוב לבל, עם ראש המקל.
הפעימה השנייה חלשה, רחוק מהבל, עם כתף המקל.
הפעימה השלישית בינונית, באמצע הקשת, עם ראש המקל.
והפעימה הרביעית חזקה, קרוב לבל, עם כתף המקל (זה יישמע קצת כמו קלאנג חזק).
תתנסו.
אין חוקים.
השמיים (והאוזניים של השכנים) הם הגבול.
המטרה היא ליצור עניין, גרוב עשיר ומגוון, ולא רק פקפוק קבוע.
תחשבו על זה כמו צייר שיש לו פתאום לוח צבעים במקום רק עיפרון שחור.

ה. שימוש בשטיפה (Wash) של הרייד: הצד השני של המטבע

לפעמים, במקום צליל “טינג” ממוקד, אתם רוצים שהרייד תישמע יותר כמו ה”קראש” סימבל שלכם, אבל באופן עדין ומתמשך.
זה נקרא “וואש” (Wash) או שטיפה.
איך עושים את זה?
במקום להכות את הרייד במקל בנקודה אחת, מחליקים את המקל (לרוב עם הכתף) על פני השטח של הקשת, בצורה קצת יותר אופקית.
זה יוצר צליל מתמשך, רחב, “מרוח”, שאין לו התקפה חדה של ה”טינג”.
הוואש משמש בדרך כלל בחלקים פחות קצביים ויותר מלודיים של השיר, או כדי לבנות מתח לפני פזמון.
זה קצת כמו רעש של גלים שמתנפצים בעדינות על החוף, במקום מכה חדה של פטיש.

3. פעמון הדרמה: מתי מותר (וצריך) להרעיש?

טוב, עכשיו הגענו לפעמון.
החלק הקטן והקוקסינלי הזה שיכול להרוס את הגרוב הכי מושלם בשנייה אחת אם לא משתמשים בו נכון.
אבל כשמשתמשים בו נכון… אוי אלוהים.
הוא יכול להיות הדבר הכי טוב שקרה לשיר מאז המצאת הסולו גיטרה.

א. אקסנטים ודגשים: הנקודות שהשיר לא יכול לחיות בלעדיהן

השימוש הקלאסי בבל הוא לאקסנטים.
נקודות שיא בשיר שבהן אתם רוצים להגיד “שימו לב לפה!”.
לרוב זה יהיה בפעימה 1 של הפזמון, או בפעימה האחרונה של המעבר שלפני הפזמון.
זה יכול להיות גם באמצע גרוב כדי להדגיש שינוי הרמוני קטן או ריף מעניין.
המטרה היא להשתמש בעוצמה ובחריפות של הבל כדי למשוך תשומת לב.
זה כמו סימן קריאה בסוף משפט חשוב.

ב. גרוּבים כבדים ומטאליים: כשה”טינג” פשוט לא מספיק

יש סגנונות מוזיקליים שבהם הפעמון הוא החלק המרכזי של הרייד סימבל.
רוק כבד, מטאל, לפעמים גם פאנק רוק אגרסיבי.
בסגנונות האלה, המתופף יכול לנגן גרוב שלם על הבל של הרייד, במקום על הקשת.
התוצאה היא צליל מחוספס יותר, מטאלי יותר, שנותן “דרייב” אחר לגמרי לשיר.
אם אתם מנגנים שיר קשוח, נסו להחליף את ה”טינגים” שלכם ב”קלאנגים” של הבל למשך כמה תיבות.
השיר פתאום ישמע הרבה יותר אפל וקשוח.
רק שימו לב לא להרוג את המצילה (או את האוזניים של הגיטריסט שעומד קרוב מדי).

ג. איך להכות בבל כמו מקצוען (ולא כמו פיל בחנות חרסינה)

בשביל להוציא צליל טוב מהבל, חשוב להכות אותו עם ראש המקל.
המכה צריכה להיות יחסית אנכית וישרה על החלק העליון של הבל.
אם תכו בזווית גדולה מדי, זה ישמע חלש, או גרוע מזה, תפספסו ותפגעו בקשת ותעשו מין צליל מעפן כזה שהוא לא טינג ולא בל.
תרגלו דיוק.
תחשבו על זה כמו הטלת חיצים – אתם רוצים לפגוע במרכז המטרה הקטנה.
הבל הוא המטרה שלכם כרגע.

4. הקצה המסתורי: האם הרייד שלכם יכולה להיות גם קראש?

הקצה של הרייד סימבל הוא איזור של אי-ודאות עבור מתופפים רבים.
הוא נראה מזמין, אבל מכה לא נכונה שם יכולה לגרום למצילה להישמע כמו פח אשפה שנפל מהגג.
אבל שימוש נכון בקצה יכול להוסיף גוונים עדינים ומעברים חלקים.

א. הרייד-קראש: הפשרה האלגנטית

לפעמים אתם רוצים סאונד שהוא איפשהו בין ה”טינג” המתמשך של הרייד ל”בום” החד פעמי של הקראש סימבל.
בשביל זה יש את ה”רייד-קראש”.
איך עושים את זה?
במקום להכות במרכז הקשת, מכה חזקה על הקצה של הרייד.
הצליל שיתקבל יהיה עשיר ומלא כמו קראש, אבל לרוב עם יותר ססטיין (התמשכות) וצליל בסיסי של רייד מתחת.
זה נהדר למעברים עדינים בין חלקי השיר, או לאקסנטים שלא דורשים את כל הדרמה של קראש סימבל גדול.
זה כמו לשתות קפה עם מעט חלב – לא שחור לגמרי, לא הפוך לגמרי. בדיוק באמצע.

ב. סוולס (Swells): לגרום למצילה להתנפח כמו בלון

סוולס זה כשהמצילה מתחילה חלש ונהיית חזקה יותר ויותר.
זה בדרך כלל לא נעשה על הרייד, אלא על מצילות קראש או סספנדד סימבל (מצילה גדולה שתלויה בחופשיות), לרוב עם מאלטים.
אבל אפשר לעשות משהו דומה גם על הרייד.
איך?
בעדינות, עם מאלט או אפילו עם מקל, מחליקים את המקל על הקשת או הקצה, מתחילים בעדינות ומוסיפים יותר לחץ או מהירות.
זה ייצור צליל מתמשך שמתגבר בהדרגה.
זה פחות נפוץ על הרייד, אבל זו עוד טקסטורה שאפשר להוסיף לארסנל שלכם.
תחשבו על זה כמו לבנות גל – מתחיל קטן ונהיה גדול יותר.

5. שאלות בוערות על הרייד (כי בטח יש לכם)

אחרי כל הדיבורים האלה על טינגים, בלים, וקצוות, בטוח יש לכם כמה דברים שמגרדים לכם במוח. הנה כמה מהשאלות הנפוצות ביותר (והתשובות המבריקות שלנו):

ש: הרייד שלי פשוט לא נשמעת טוב, לא משנה מה אני עושה. מה הבעיה?

ת: אוקיי, יש כמה אפשרויות. אולי המצילה עצמה לא איכותית (סליחה, אבל זה קורה). אולי היא לא תלויה נכון (זוכרים את ה”פליז”?). אולי המקלות שלכם לא מתאימים לצליל שאתם מחפשים. או שאולי… רק אולי… אתם פשוט צריכים עוד קצת תרגול. כמו עם הכל בחיים, תרגול עושה פלאים (או לפחות מונע צלילים מזעזעים). תנסו לשחק עם מקלות שונים ולוודא שהיא תלויה חופשי.

ש: מתי אני אמור להשתמש ברייד ומתי בקראש סימבל?

ת: בדרך כלל, הרייד נותנת את הפעימה הקבועה לאורך רוב השיר (בבתים, בפזמונים פחות אגרסיביים וכו’). הקראש משמש לאקסנטים, לסוף משפטים מוזיקליים, או לתחילת חלקים חדשים בשיר (כמו כניסה לפזמון). הרייד היא כמו המספר שמספר את הסיפור, הקראש היא סימן הקריאה שמסיים משפט חשוב.

ש: האם גודל הרייד משנה?

ת: בהחלט! מצילות רייד גדולות יותר (20 אינץ’ ומעלה) יהיו לרוב עם ססטיין ארוך יותר, צליל נמוך יותר, ו”וואש” גדול יותר. מצילות קטנות יותר יהיו עם ססטיין קצר יותר, צליל גבוה יותר, ו”טינג” ממוקד יותר. זה עניין של טעם וסגנון מוזיקלי. כמו לבחור בין גיטרה קלאסית לאקוסטית – שניהן גיטרות, אבל נשמעות אחרת.

ש: אפשר להשתמש במאלטים או הוט רודס על הרייד?

ת: בוודאי! שימוש במאלטים על הרייד יוצר צליל “וואש” רחב ומתמשך, מושלם לבלדות או קטעים רגועים. הוט רודס (מקלות שבנויים מצרור מקלות דקים) ייתנו צליל “טינג” פחות עוצמתי ועם פחות ססטיין, טוב לווליום נמוך יותר או לגרובים עדינים. אל תפחדו להתנסות בכלי נגינה שונים!

ש: איך אני יודע אם הרייד שלי נשמעת “נכון” לסגנון המוזיקלי שאני מנגן?

ת: תקשיבו! תקשיבו למתופפים בסגנון שאתם אוהבים. איך הרייד שלהם נשמעת? חפשו סרטוני השוואות של מצילות שונות. בסוף, “נכון” זה מה שנשמע טוב לכם ומתאים למוזיקה. אין פה משטרה של מצילות, רק אוזניים (שלכם, של הקהל, ובעיקר של המיקסר שיצטרך אחר כך לסדר את הכל).

ש: האם צריך לנקות את הרייד סימבל?

ת: אפשר. זה עוזר לשמור על הברק וגם משפיע קצת על הצליל (מצילה מלוכלכת תישמע קצת פחות פתוח ועם פחות ססטיין). אבל חשוב להשתמש בחומרי ניקוי ייעודיים למצילות ולא בכל דבר שיש לכם מתחת לכיור. ואם אתם טיפוסים עצלנים כמוני, אל תדאגו יותר מדי, קצת אבק לא הרג אף מצילה (הכותב לוקח אחריות רק על המצילות שלו, לא על שלכם).

6. המצילה היא רק ההתחלה: איך להמשיך את המסע לגרוּב מושלם (ולא לשבור כלום)?

אז עכשיו אתם יודעים שהרייד סימבל זה לא רק כלי הדבקת בולים קבוע.
זה כלי עם פוטנציאל אדיר ליצירת גוונים, טקסטורות, ודרמה.
אבל לדעת זה לא מספיק.
צריך לתרגל.
הרבה.

א. תרגול מכוון: לא רק להכות כמו מטורפים

תקדישו זמן ספציפי לתרגול טכניקות רייד.
תנגנו את אותה מקצב פשוט (למשל, רבעים או שמיניות) ותשנו רק דבר אחד בכל פעם:
פעם אחת – רק את העוצמה (חזק, חלש, בינוני).
פעם שנייה – רק את הזווית של המקל (ראש, כתף).
פעם שלישית – רק את המיקום על הקשת (קרוב לבל, רחוק מהבל).
ואז תתחילו לשלב.
טינג חזק קרוב לבל, טינג חלש רחוק מהבל.
בל חזק, ואז סדרה של טינגים חלשים.
התמקדו בשמיעה של ההבדלים.
האוזן שלכם היא המורה הכי טובה שלכם.

ב. להקשיב, להקשיב, להקשיב: לאמן את האוזן

תקשיבו למוזיקה.
אבל תקשיבו באמת.
תנסו לבודד את תפקיד התופים.
ובתוך תפקיד התופים – תנסו לבודד את הרייד סימבל.
איך המתופף משתמש בו?
האם הוא מנגן רק “טינגים” קבועים?
האם הוא משנה עוצמות?
האם הוא משתמש בבל בפזמונים?
האם הוא עושה “וואש” בקטעים רגועים?
האם הוא מחליף בין רייד לקראש?
חיקוי הוא צורה של למידה (בשלב הראשון, אל תדאגו להיות מקוריים מיד).
תבחרו מתופפים שאתם מעריצים ותנסו לנתח מה הם עושים עם הרייד.

ג. לא לפחד להתנסות: זה רק חתיכת מתכת (חבל עליה, אבל עדיין)

אל תפחדו לנסות דברים חדשים.
להכות בבל עם הכתף? יכול להיות מעניין.
לנסות לעשות “וואש” עם ראש המקל? לכו על זה.
להשתמש במקל של סנר על הרייד? נו טוב, זה כבר יכול להיות פחות מוצלח, אבל ההתנסות היא חלק מהכיף.
כל עוד אתם לא מנסים לחורר את המצילה עם מקדחה או להעלות אותה באש, אין באמת טעויות שיכולות להרוס משהו בצורה בלתי הפיכה (חוץ אולי מלהכות אותה חזק מדי כל הזמן באותו מקום בדיוק, זה יכול ליצור סדק, אז היזהרו. אנחנו רוצים לגוון, לא להרוס).

ד. המלצות חמות (ולא רק בגלל שהמצילה התחממה מרוב מכות):

יוטיוב: מלא סרטוני הדרכה מעולים. חפשו Drum Lesson Ride Cymbal או Groove Ideas Ride. יש מתופפים שמסבירים בצורה מעולה (חלקם גם ממש מצחיקים!).
האזינו לג’אז: מתופפי ג’אז הם המאסטרים הבלתי מעורערים של הרייד סימבל. הם משתמשים בה ככלי מלודי כמעט. הקשיבו לג’אז קלאסי ותשמעו רמות גיוון ברייד שלא הכרתם.
פגשו מתופפים אחרים: דברו איתם, שאלו שאלות, תראו איך הם מנגנים. הקהילה המוזיקלית ברובה אוהבת לחלוק ידע.

7. הסיכום: אתם כבר לא “איש הטינג האחד” (אלא אם כן אתם רוצים להיות)

הגענו לסוף המסע הקצר שלנו לתוך עולם הרייד סימבל.
ראינו שהיא לא סתם צלחת דהויה שתלויה שם בשביל הנוף.
היא כלי רב עוצמה, מלא בניואנסים וגוונים שרק מחכים שתגלו אותם.
למדתם על הקשת, הבל, והקצה.
על איך לשחק עם עוצמות, זוויות, ומיקומים.
על איך להוסיף דרמה עם הבל, וגוון עדין עם הקצה.
והכי חשוב, למדתם שזה דורש תרגול, סבלנות, והרבה הקשבה.
אל תצפו להישמע כמו ג’ף פורקארו או סטיב גאד אחרי קריאת המדריך הזה (אם אתם יודעים מי אלה, אתם כבר בכיוון טוב. אם לא, גוגל איט ותקשיבו לרייד שלהם).
אבל אתם בהחלט יכולים לגרום לרייד שלכם להישמע מעניין יותר, מוזיקלי יותר, ובעיקר – להפסיק להישמע כמו טלפון ישן שנתקע בלופ.

צאו לדרך, תתנסו, תשחקו עם הצלילים.
אל תפחדו “לטעות” – לפעמים “טעויות” מובילות לגילויים מעניינים.
ותזכרו, הדבר הכי חשוב במוזיקה זה ליהנות מהדרך (ולא לשבור את הרייד היקרה שלכם).
אם הצלחתי להסביר לכם את כל זה בלי שתירדמו או תברחו בצרחות, אתם בטוח תצליחו לשלוט ברייד סימבל.
בהצלחה!
ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
אני אביא אטמי אוזניים, ליתר ביטחון.