ברוכים הבאים, הגיע הזמן לצלול לעולם המסתורי… והרבה יותר פשוט ממה שחשבתם… של הדוושה הימנית הזו בפסנתר.
כן כן, זו שאתם בועטים בה לפעמים בטעות עם הבוהן.
או סתם לוחצים עליה כי “זה נשמע יותר טוב, לא?”.
אם פסנתר היה מכונית, הדוושה הזו היא לא הגז.
גם לא הברקס.
היא יותר כמו… נוזל השמשות.
לא חיונית להישרדות מיידית, אבל הופכת את הנסיעה (או הנגינה) להרבה יותר נעימה, ברורה… ואפילו קצת קסומה.
או אם תרצו, היא הספייס גירלז של הפסנתר: אולי לא הסולנית הראשית, אבל בלעדיה הכל מרגיש קצת ריק.
במדריך הזה, אנחנו הולכים לנפץ את המיתוסים.
לחשוף את הסודות.
ולהפוך אתכם ממשתמשים אקראיים בדוושה הזו… לכאלה שיודעים מה הם עושים (או לפחות עושים רושם כזה).
תתכוננו לצחוק, להתרגש, ואולי אפילו ללמוד משהו על הדרך.
שנתחיל?
אז מה הפלא הזה עושה בכלל? (ולמה הוא יציל לכם את החיים… המוזיקליים)
בואו נתחיל מהבסיס.
פסנתר עובד עם פטישים קטנים שמכים במיתרים כשלחצים על קליד.
ברגע שאתם מרפים מהקליד, מנגנון מתוחכם שנקרא “מדכא” (דאמפר) נופל על המיתר ומפסיק את הרטט שלו.
כלומר, הצליל נפסק.
אלא אם כן…
נכון מאוד! לחצתם על הדוושה הימנית!
כשאתם לוחצים על הדוושה הזו (הססטיין פדאל, או בעברית צחה: דוושת ההדהוד/קיום הצליל), אתם למעשה מרימים את כל המדכאים (דאמפרים) מהמיתרים.
עכשיו, כל המיתרים חופשיים לרעוד.
הצליל שנגנתם ממשיך להדהד.
וגם מיתרים אחרים יכולים להתחיל לרעוד קצת מתוך הזדהות סימפתית (זו הפיזיקה, אל תתפסו אותי במילה).
התוצאה? הצליל נשמע מלא יותר, עשיר יותר, נשאר באוויר לאורך זמן.
זה כמו ההבדל בין לשיר באמבטיה ריקה ללשיר… ובכן, באמבטיה רגילה.
פתאום יש הד!
תהודה!
עושר!
ולמה זה יציל לכם את החיים המוזיקליים? כי זה מאפשר לחבר בין צלילים שרחוקים זה מזה על הפסנתר.
כי זה מוסיף עומק ורגש שאי אפשר להשיג בלעדיו.
כי זה גורם גם לאקורדים הכי פשוטים להישמע פתאום… וואו.
בלי הדוושה הזו, הפסנתר שלכם יישמע קצת יבש.
כמו שיחה עם פקיד בנק רגע לפני סגירה.
עם הדוושה, הוא פתאום הופך להיות… נו, משהו אחר לגמרי.
נסו לנגן את אותה מנגינה פשוטה פעם אחת בלי הדוושה, ופעם אחת בלחיצה רצופה עליה.
מרגישים את ההבדל?
מעולה.
עכשיו נלמד איך לא להפוך את כל זה לבלגן אחד גדול.
הטכניקה האולטימטיבית: לשלוט בדוושה כמו נינג’ה (או לפחות כמו מישהו עם קואורדינציה בסיסית)
הסוד הגדול בשימוש בדוושת הססטיין הוא לא ללחוץ עליה כל הזמן.
וגם לא סתם ללחוץ מתי שבא לכם.
יש טכניקה.
והיא נקראת “החלפת פדאל”.
3 שלבים פשוטים (טוב, אולי לא פשוטים בהתחלה, אבל בואו נהיה אופטימיים)
דמיינו שאתם מנגנים רצף אקורדים.
נניח דו מז’ור ואז סול מז’ור.
בלי פדאל, ברגע שתרפו מאקורד דו, הצליל שלו ימות.
כדי לחבר אותם בצורה חלקה, תצטרכו ללחוץ על אקורד סול *לפני* שתרפו מאקורד דו (מה שברוב המקרים בלתי אפשרי פיזית).
עם הפדאל, העסק שונה:
- שלב 1: מנגנים את האקורד הראשון (דו מז’ור במקרה שלנו). בשלב הזה, הפדאל עדיין למעלה. הצליל נשמע ומתחיל לדעוך כרגיל.
- שלב 2: ממש *אחרי* שלחצתם על הקלידים של האקורד הראשון, הבוהן שלכם יורדת ולחצתם על הדוושה. בדיוק כשהצליל מתחיל להדהד. עכשיו, אתם יכולים להרפות מהידיים מהקלידים של דו מז’ור, אבל הצליל ממשיך להדהד בזכות הדוושה. זה השלב הקסום שבו אתם נראים כאילו אתם עושים משהו מדהים, בזמן שבעצם אתם סתם מחכים עם הרגל על דוושה.
- שלב 3: הולכים לנגן את האקורד הבא (סול מז’ור). ברגע *ממש לפני* שאתם לוחצים על הקלידים של סול מז’ור, הבוהן שלכם מתרוממת מהדוושה לרגע קצרצר, וחוזרת לרדת מיד אחרי שלחצתם על סול מז’ור.
מה קרה פה בעצם בשלב 3?
כשהרמתם את הדוושה לרגע, כל המדכאים נפלו.
הצליל של דו מז’ור (וגם כל מיני רעשים קטנים בדרך) נעלם.
פסנתר התנקה.
ואז, מיד כשניגנתם את סול מז’ור, לחצתם שוב על הדוושה, והצליל של סול מז’ור התחיל להדהד.
והקסם? המעבר בין דו לסול היה חלק.
נקי.
מחובר (לגאטו, בשפה מקצועית שמיד שוכחים).
הטעות הכי נפוצה היא לא להרים את הפדאל מספיק מהר, או בכלל לא.
ואז מקבלים “מרק פדאל”.
זה נשמע כמו כל הצלילים בעולם שנדחסו לתוך קומקום חשמלי.
לא נעים לאוזן.
במיוחד לא לאוזן של המורה לפסנתר (או השכנים הסבלניים שלכם).
הזמן של הדוושה: מתי ללחוץ ומתי לא (כי לפעמים, שקט זה זהב)
לא כל שיר ולא כל קטע דורש פדאל.
במוזיקה בארוקית למשל (באך, הנדל, סקרלטי), משתמשים בפדאל מעט מאוד, אם בכלל.
המטרה שם היא צלילות, הפרדה בין הצלילים.
לחיצה רציפה על הפדאל בבאך זה כמו לשים רוטב אלף האיים על סטייק פילה.
פשע קולינרי (ומוזיקלי).
מתי כן? במוזיקה רומנטית (שופן, ליסט), שם הפדאל הוא חלק מהנשמה של היצירה.
במוזיקה מודרנית, ג’אז, פופ – לעיתים קרובות הפדאל משמש להוספת צבע, אווירה, חיבור אקורדים, או סתם כי “זה נשמע יותר מגניב”.
איך יודעים? מקשיבים.
ומנסים.
ומקשיבים שוב.
אם זה נשמע בוצי, כנראה הגזמתם.
אם זה נשמע יבש מדי, כנראה התקמצנתם.
ואם אתם מנגנים מתווים, לרוב יש סימון לפדאל (נראה כמו “Ped.” ו”*” או פשוט קו גלי). אבל תמיד תמיד תמיד – האוזן שלכם היא המדריך הכי טוב.
פדאל למתקדמים (למי שמרגיש אמיץ מספיק אחרי שלמד לא לעשות מרק)
אוקיי, נניח שהצלחתם להחליף פדאל בלי להרוג אף אחד מוזיקלית.
מה הלאה?
יש עוד כמה טריקים בשרוול (או ליתר דיוק, ברגל):
פדאל חצי (Half Pedaling): האמצע המוזהב
במקום ללחוץ את הפדאל עד הסוף, או להרים אותו לגמרי, אתם מרימים או מורידים אותו רק חלקית.
מה זה נותן?
זה מוריד חלק מהמדכאים, אבל לא את כולם.
או מרים אותם רק קצת.
הצליל עדיין מהדהד, אבל פחות מבלי ללחוץ עד הסוף.
זה יוצר אפקט עדין יותר.
פחות “הכל מהדהד!” ויותר “יש פה הדהוד קליל… מרגישים את זה?”.
זה שימושי במיוחד במעברים מהירים שדורשים קצת חיבור אבל גם בהירות.
או כדי ליצור אווירה מסתורית כזו.
לשלוט בזה דורש הרבה ניסוי וטעייה.
הרבה הקשבה דקדקנית.
ולדעתי, גם קצת מזל.
אבל כשזה עובד, זה מדהים.
פדאל מרפרף (Flutter Pedaling): כי למה להיות רגוע כשאפשר להיות היסטרי קצת?
טכניקה נוספת היא להרים ולהוריד את הפדאל במהירות גבוהה, ממש לרפרף איתו.
זה לא משאיר את הצלילים להדהד ברציפות.
אבל זה גם לא מנתק אותם לגמרי.
זה כמו… נו, כמו לרפרף.
זה יוצר אפקט של ברק, אווריריות, קצת מסתורין, קצת צבע.
משתמשים בזה לפעמים בקטעים מהירים שצריכים להישמע “צבעוניים” אבל לא בוציים.
או ביצירות אימפרסיוניסטיות שבהן המטרה היא יותר ליצור “תחושה” מאשר צלילות מתמטית.
לשלוט בזה מרגיש לפעמים כמו לנסות לתפוס יתוש ביד אחת.
צריך דיוק.
ומהירות.
והאמת? בעיקר הרבה הרבה תרגול.
טעויות נפוצות (כי כולנו היינו שם… וצחקנו על עצמנו אחר כך)
אל תדאגו.
כולם עושים טעויות עם הפדאל.
כולם.
אפילו הפסנתרנים הכי גדולים בעולם כנראה עשו “מרק פדאל” לפחות פעם אחת כשהם חשבו שאף אחד לא מקשיב.
הרשימה המלאה (טוב, לא מלאה לגמרי, אבל די קרובה):
- מרק פדאל קלאסי: לחיצה רצופה מדי. הכל נשמע כמו… טוב, כבר אמרנו, מרק. של צלילים מעורבבים. עם גושים.
- שכחתם את הפדאל בבית: לנגן קטע שאמור להשתמש בפדאל בלעדיו. זה נשמע יבש. מנותק. כמו רובוט שמנגן.
- הקואורדינציה פישלה: הרגל והידיים לא מסונכרנות. לחצתם על הפדאל לפני האקורד. הרמתם אותו מאוחר מדי. זה קורה. הרבה.
- פדאל רועש: הדוושה שלכם חורקת, מצפצפת, מייבבת. זה יכול להיות ממש מביך בהופעה. (טיפ: אולי קצת שמן יכול לעזור? או לשכנע את הקהל שזו אמנות מודרנית).
- השתמשתם בדוושה הלא נכונה: יש עוד דוושות, זוכרים? ברוב הפסנתרים יש שלוש. הימנית היא הססטיין. האמצעית (בפסנתר כנף) היא הסוסטנוטו (משאירה רק צלילים *מסוימים* מהדהדים, מטורף לגמרי). השמאלית היא הסופט (מחלישה את הצליל). התבלבלתם? קורה. פשוט תמשיכו הלאה כאילו כלום לא קרה.
- הפדאל נתפס בגרב/שרוך הנעל: נשמע מטופש? קורה! במיוחד כשמתלהבים.
הדרך היחידה להתגבר על הטעויות האלה היא… לעשות אותן!
ואז לתרגל.
ואז לעשות אותן שוב.
ואז לתרגל עוד.
ולהקשיב.
הרבה.
תקליטו את עצמכם מנגנים קטע עם ובלי פדאל. ותשמעו את ההבדלים. זה הכי מלמד.
איך להמשיך מכאן? (טיפים לחיים מוזיקליים טובים יותר)
למדתם את הבסיס.
אתם כבר לא בטוח תעשו מרק פדאל בכל פעם.
מה עכשיו?
אל תתייאשו! (גם אם נשמע שחתול דרך על המיתרים)
ללמוד לשלוט בפדאל זה כמו ללמוד ללכת עם עקבים.
בהתחלה זה מוזר.
קצת כואב.
אולי תיפלו פעם או פעמיים.
אבל בסוף זה הופך להיות טבעי.
ויכול להיראות ממש אלגנטי (או להישמע אלגנטי, במקרה של הפדאל).
תרגלו בקטעים קצרים ופשוטים.
התמקדו רק ברגל.
תעשו רק את התנועה של ההחלפה בלי לנגן אפילו.
רק כשהרגל יודעת מה לעשות, חברו את הידיים.
קחו הפסקות.
תנו לעצמכם קרדיט על כל שיפור קטן.
ואל תשכחו ליהנות!
מקורות נוספים (כי אני לא יכול להיות המורה שלכם לנצח… אלא אם תשלמו טוב)
- יוטיוב: יש מיליון סרטונים על פדאל פסנתר. חפשו “piano sustain pedal lesson” או ” איך להשתמש בדוושת הפסנתר”. חלקם יהיו סופר רציניים, חלקם… פחות. חפשו מורים שאתם מתחברים אליהם.
- מורה לפסנתר: אם יש לכם אפשרות, שעה אחת עם מורה טוב יכולה לעשות פלאים. הם יתקנו אתכם בזמן אמת וימנעו מכם לפתח הרגלים רעים (כמו למשל, להשתמש בפדאל כדי להסתיר טעויות נגינה… אף פעם אל תעשו את זה. בטח שלא כשאני מקשיב).
- אפליקציות פסנתר: חלקן מאפשרות לראות על המסך מתי לוחצים על הפדאל. זה יכול לעזור לוויזואליזציה.
- פשוט להקשיב: הקשיבו לפסנתרנים שאתם אוהבים. שימו לב איפה הם משתמשים בפדאל (אם אפשר לראות את הרגליים שלהם בסרטון, בכלל מדהים!). נסו לחקות אותם.
מה עושים עם הידע החדש? (חוץ מלשגע את כולם בבית)
עכשיו שאתם שולטים בפלא הזה:
- תנגנו שירי אהבה: פדאל מוסיף רגש. הרבה רגש. מושלם לשירים דרמטיים או רומנטיים.
- תכתבו מוזיקה משלכם: ניסויים עם הפדאל יכולים להוביל לרעיונות חדשים ומעניינים.
- תרשימו את החברים במדורה: גם האקורדים הכי פשוטים ב”מעבר ליער” נשמעים מיליון דולר עם פדאל טוב.
- תקימו להקה: עכשיו כשאתם יודעים לשלוט בצליל, אתם נכס לכל הרכב.
- פשוט תיהנו: תחקרו את הצלילים. תראו איך הפדאל משנה את האווירה של קטע. תשחקו!
שאלות ותשובות (שאלות ששואלים אותי המון… או שסתם המצאתי כדי שזה ייראה מקיף)
שאלה 1: אני מנגן על פסנתר חשמלי/אורגן. יש לי דוושה כזו. האם זה אותו דבר?
תשובה: ברוב המקרים, כן! דוושת הססטיין בפסנתרים חשמליים ובמקלדות מנסה לחקות את האפקט של הפסנתר האקוסטי. כמובן שהצליל עצמו נוצר בצורה שונה, אבל התפקיד של הדוושה (להאריך את הצליל) נשאר זהה. חלק מהמקלדות הפשוטות באות עם דוושה פשוטה שהיא רק On/Off, בעוד דוושות איכותיות יותר מאפשרות שליטה עדינה (Half Pedaling).
שאלה 2: כמה זמן לוקח לשלוט בדוושה?
תשובה: לשלוט? בערך… נו… בוא נגיד שזה תהליך שלוקח כל החיים. אבל לדעת להשתמש בה בצורה בסיסית ונכונה כדי שהמוזיקה לא תישמע כמו אסון רכבת? עם קצת תרגול ממוקד, כמה שבועות או חודשים כבר תרגישו שיפור משמעותי. זה עניין של קואורדינציה ואוזן – שניהם מתפתחים עם הזמן.
שאלה 3: האם אפשר לנגן טוב בלי להשתמש בפדאל בכלל?
תשובה: תלוי מה מנגנים. מוזיקה בארוקית או מסוימים סגנונות ג’אז/פופ יכולים להישמע מעולה בלי פדאל, או עם שימוש מינימלי. אבל רוב הרפרטואר לפסנתר, במיוחד מהתקופה הרומנטית והלאה, פשוט לא נשמע נכון או מלא בלעדיו. הוא חלק אינטגרלי מהצליל של הפסנתר המודרני. זה כמו לנהוג במכונית ספורט רק בהילוך ראשון.
שאלה 4: מה עושות שתי הדוושות האחרות?
תשובה: אחלה שאלה! הדוושה השמאלית (Soft Pedal או Una Corda) מחלישה את הצליל ומשנה את הגוון שלו. היא מזיזה את הפטישים כך שהם מקישים על פחות מיתרים (או מכה מוחלשת). הדוושה האמצעית (Sostenuto) היא הכי מסתורית ולרוב קיימת רק בפסנתרי כנף (ובמקצת פסנתרים עומדים איכותיים). היא מאפשרת להשאיר צלילים מסוימים שהיו לחוצים בזמן לחיצה עליה להדהד, בעוד שצלילים שתנגנו *אחרי* הלחיצה לא יושפעו מהפדאל. מסובך? כן. שימושי? לפעמים, ביצירות מורכבות מאוד. ברוב הפסנתרים העומדים, הדוושה האמצעית מפעילה מנגנון שקט שמוריד מסך בד בין הפטישים למיתרים, מה שמאפשר לתרגל בלי להרוג את השכנים (טוב, רק להציק להם קצת).
שאלה 5: הפדאל שלי חורק נורא. מה לעשות?
תשובה: בדרך כלל מדובר במפרק שזקוק לשימון. אם אתם מבינים קצת במנגנונים, אפשר לנסות לשים מעט שמן סיכה (כמו WD-40, בזהירות!) על הצירים והמפרקים של מנגנון הדוושה מתחת לפסנתר. אם אתם לא בטוחים, עדיף לקרוא למכוון פסנתרים. הוא יוכל לתקן את זה בקלות יחסית (ובדרך אולי גם לכוון לכם את הפסנתר, כי בואו נודה על האמת, הוא בטח צריך את זה).
שאלה 6: מתי כדאי לי להתחיל להשתמש בפדאל כשאני לומד לנגן?
תשובה: דעות חלוקות. יש מורים שיגידו רק אחרי שאתם שולטים טוב בקלידים ובקריאת תווים. יש שיגידו מההתחלה בקטעים פשוטים מאוד כדי לפתח את ההרגל הנכון. לדעתי, ברגע שאתם מנגנים מנגינות ואקורדים פשוטים בצורה סבירה, כדאי להתחיל לשלב את הדוושה בקטעים ספציפיים שמיועדים לזה, או בהנחיית מורה, כדי לא לפתח הרגלים רעים. הכי חשוב זה ללמוד להקשיב איך השימוש בפדאל משפיע על הצליל.
סיכום: הדוושה והחיים (פחות או יותר)
הנה זהו.
עברנו דרך עולם הדוושה הימנית.
הבנתם שהיא לא רק בשביל לעשות רעש.
למדתם שהחלפת פדאל זה לא שם של ריקוד חדש.
ואולי אפילו התחלתם להבין למה מרק פדאל זה לא דבר טוב.
הדוושה הזו היא כלי ביטוי אדיר.
היא יכולה להפוך נגינה סבירה לנגינה שנוגעת בלב (או לפחות באוזן).
היא דורשת תרגול, הקשבה, וסבלנות.
אבל היא שווה את זה.
עכשיו לכו לנסות.
תשחקו.
תטעו.
תצחקו.
ותנגנו!
ואל תשכחו את ההבטחה: כשתהפכו לפסנתרני פדאל אגדיים, עם רגל מדויקת כמו של צלף…
תזמינו אותי להופעה הראשונה.
אני אביא פופקורן.
וגם אטמי אוזניים.
למקרה שהמרק פדאל יחזור לבקר.
בהצלחה!
ועד הפעם הבאה, תנו לצלילים להדהד בכיף (אבל בחוכמה!).
שלכם,
המומחה הכי מצחיק לפדאלים (או לפחות זה שחושב שהוא כזה).