אתם כאן כי נמאס לכם שהגיטריסט חושב שהוא מרכז העולם? כי הבנתם שיש יותר מריפים של שלוש אקורדים? או אולי סתם לחצתם בטעות? לא משנה למה הגעתם לעמוד הזה. מה שחשוב זה שאתם עומדים להיכנס לעולם המסתורי והעוצמתי של צלילי הבס. כן כן, זה הכלי הזה שנמצא שם מאחור. זה שמרעיד לכם את המכנסיים בהופעה. זה ששום שיר לא באמת שלם בלעדיו. נכון, לא תמיד שמים לב אליו מיד. אבל תאמינו לי, אם הוא לא שם, תרגישו בחסרונו יותר מהר ממה שתגידו "איפה המפתח של האוטו?". ברוכים הבאים למדריך שיעשה לכם סדר בבלאגן הנמוך הזה. בואו נצלול עמוק. אבל לא עמוק מדי. שלא נצטרך ציוד צלילה.
למה לעזאזל בס? הסיפור האמיתי (והפחות זוהר)
בואו נדבר בכנות. רוב הילדים שרוצים לנגן לא חולמים להיות בסיסטים. הם חולמים להיות גיטריסטים סולנים. לזרוק שיער על הבמה, לקבל את כל תשומת הלב, להיות הסולו ההיסטרי בסוף השיר. אנחנו? אנחנו שמחים אם שמים לב ששכחנו לכוון את הכלי. אבל רגע! יש סיבה למה הבס הוא הגיבור הלא מוכר. הוא הדבק. הוא היסוד. הוא האיש שמאחורי הקלעים שגורם להכל להישמע טוב. בלעדיו, הלהקה נשמעת כמו שלד של שיר. עצמות בלי בשר. מרק בלי מלח. בקיצור, חסר משהו קריטי. אז למה ללמוד בס? כי אתם רוצים להיות העוגן. כי אתם רוצים לשלוט בקצב. כי אתם רוצים לתת עומק והרמוניה שרק התדרים הנמוכים יכולים לספק. וכן, גם כי הבסיסטים בדרך כלל האנשים הכי נחמדים בלהקה. שווה בדיקה.
אז מה ייצא לכם מזה? ובכן, אצבעות שקצת יתאמצו בהתחלה (אבל יהפכו לפלדה, מבטיח). חיוך של סיפוק כשהלהקה מתחברת בזכותכם. היכולת להרעיד רצפות (חוקי ברוב המדינות). ובעיקר, הבנה עמוקה יותר של איך מוזיקה באמת עובדת. זה כמו ללמוד את המתכון הסודי של הקולה. פתאום הכל הגיוני יותר. או פחות. תלוי כמה שעות ישנתם בלילה.
פרק 1: הבס והתופים – נישואים משמיים (רוב הזמן)
תחשבו על להקה כמו על קבוצת כדורגל. הגיטריסט הסולן הוא החלוץ הנוצץ. הסולן הוא הקפטן שמדבר לעיתונות. המתופף הוא השוער? לא, המתופף הוא יותר כמו קשר אחורי קשוח שלא רואים בטלוויזיה, אבל בלעדיו חוטפים גולים כל הזמן. והבסיסט? ובכן, הבסיסט הוא שוער. לא, הוא בלם? לא, הוא המאמן כושר. הוא זה שדואג שכולם ירוצו באותו קצב ויחזיקו מעמד עד הסוף. הבס והתופים זה כמו צמד בלשים בסרט אקשן. האחד מכה חזק (התופים), השני מספק את הקצב היציב והקרקע (הבס). הם חייבים לעבוד יחד. חייבים!
אז איך ננעלים על המתופף כמו שצריך?
זוכרים את הפעמים ששיר נשמע קצת… עקום? לא מסונכרן? כאילו מישהו דוחף ומישהו אחר מעכב? רוב הסיכויים שהבס והתופים לא דברו באותה שפה. התפקיד הראשון והחשוב ביותר של הבסיסט הוא לשבת על הביט. לא לדחוף, לא למשוך. להיות בדיוק שם. כמו צל. צל קצבי. ועם תדרים נמוכים.
- הקשיבו לבס תוף (Kick Drum): זה החבר הכי טוב החדש שלכם. בסיס הפעולה שלכם ברוב הסגנונות הוא לנגן יחד עם הפעמות החזקות של הבס תוף. זה נותן פאנץ' לביט. זה גורם לאנשים לזוז. או לפחות להרגיש רצפה רועדת.
- הקשיבו למצילת הסגירה (Hi-Hat): המצילה הזו שמצלצלת "טסס טסס" או "שיק שיק" נותנת לכם תחושה של הפעימות הקטנות יותר בתוך הביט. זה עוזר לכם להבין את החלוקה הפנימית של הקצב. דמיינו שאתם רוקדים עם המתופף ריקוד סלוני קצבי. אתם המנהיגים התדריים הנמוכים.
- פשטות היא המפתח (בהתחלה): אל תנסו לנגן 1000 תווים בשנייה בביט הראשון. אף אחד לא צריך את זה. תתחילו מנגינה פשוטה של תו אחד או שניים לכל תיבה (Bar). תתמקדו בלנגן אותם בזמן מושלם. עדיף תו אחד בזמן מושלם ממאה תווים בבלאגן. תאמינו לי, ההבדל מורגש.
טעויות נפוצות שיגרמו למתופף שלכם לבכות בשקט:
"אני מנגן בפאסט-פורוורד!": אתם דוחפים את הקצב. הלהקה מרגישה בלחץ. השיר מאיץ כמו מכונית בלי ברקסים. סוף הדרך – קיר. איך מתקנים? תירגעו. תנשמו. תקשיבו למתופף. הוא לא האויב. הוא המצפן הקצבי שלכם.
"אני מנגן בסלוו-מושן!": אתם נגררים מאחור. הלהקה מרגישה שהיא תקועה בפקק תנועה אינסופי. השיר גווע לאיטו. איך מתקנים? קצת יותר אנרגיה! תחשבו על ג'וגינג קליל, לא על זחילת תינוק. ושוב, תקשיבו למתופף!
"אני מנגן משהו אחר לגמרי!": המתופף בונה ביט מטורף, ואתם? אתם בכלל בעולם אחר. זה כמו שף שמכין עוגת שוקולד והעוזר שלו זורק פנימה מלפפונים חמוצים. לא עובד. איך מתקנים? תקשורת! דברו עם המתופף. סכמו מי מנגן מה ובאיזה חלק של השיר. או סתם תנסו לחקות את מה שהוא עושה. פעם זה היה קל יותר.
פרק 2: הבס והאקורדים – לא רק רעש נמוך, גם בסיס הרמוני!
אוקיי, אז הבנו שהבס אחראי על הקצב יחד עם התופים. אבל יש לו עוד כובע: הוא גם מחזיק את ההרמוניה. מה זה הרמוניה? תחשבו על זה כעל הצבע של השיר. הצלילים שמתנגנים יחד ויוצרים אווירה שמחה, עצובה, מותחת, או סתם… מוזרה. הבס עושה את זה בעיקר על ידי נגינת תו השורש של האקורד.
שורש מה? ולמה זה חשוב לי?
כל אקורד (נגיד, דו מז'ור) מורכב מכמה תווים. התו הכי חשוב, "הבוס" של האקורד, זה השורש. בדו מז'ור, השורש הוא התו דו. כשהבסיסט מנגן דו בזמן שהגיטריסטים והקלידן מנגנים דו מז'ור, זה מבסס את האקורד, נותן לו קרקע יציבה, וגורם לו להישמע… ובכן, כמו דו מז'ור! אם תנגנו תו אחר לגמרי (למשל פה), האקורד ישמע שונה. לפעמים זה מגניב, לפעמים זה פשוט נשמע כמו טעות מביכה. בהתחלה, כוונו לשורש. הוא החבר הכי טוב השני שלכם (אחרי הבס תוף, זוכרים?).
- זהו את תו השורש: לומדים לזהות את האקורדים שמנגנים ואיפה נמצא תו השורש שלהם על צוואר הבס. יש טבלאות, יש אפליקציות, יש מורים (ממליץ בחום, הם יודעים דברים).
- לא רק שורש: כשתהיו יותר מתקדמים, תלמדו לנגן גם תווים אחרים מהאקורד (כמו דרגה 5 או 3) או אפילו תווים מחוץ לאקורד (מעברים, קישוטים) שיוסיפו עניין. אבל אל תקפצו מעל הפופיק ביום הראשון. יש מספיק פופקים בעולם גם בלי שתקפצו מעליהם.
- מהלך בס: הדרך שבה תווי הבס זזים משורש אחד לשורש הבא (או לתו אחר בדרך) נקראת "מהלך בס". מהלך בס טוב יכול להפוך שיר פשוט למשהו מרתק. תחשבו על שירים שאתם אוהבים – הרבה פעמים קו הבס הוא בלתי נשכח לא פחות מהמנגינה או המילים.
5 אקורדים בסיסיים שיצילו לכם את המדורה (וגם הופעה קטנה):
אם אתם רוצים לנגן עם חברים או סתם להרשים את המשפחה בשישי בערב, הנה 5 אקורדים שכיחים ששווה לדעת איך למצוא את השורש שלהם על הבס (לרוב במקום הכי נמוך ונגיש):
- דו מז'ור (C): חבר ותיק ונאמן. קל למצוא אותו. הרבה שירים מתחילים או נגמרים בו.
- סול מז'ור (G): גם הוא קלאסי. אוהב להיות ליד דו ורה. סוג של משפחה מוזיקלית.
- רה מז'ור (D): עוד אחד פופולרי. תחשבו על שירי רוק קלאסיים. כמעט בטוח שד'ה נוכח איפשהו.
- לה מינור (Am): קצת יותר דרמטי, קצת יותר עצוב או מלנכולי. מוסיף צבע שונה לגמרי מהמז'ור.
- מי מינור (Em): גם הוא מינורי וקצת אפלולי, אבל מאוד שכיח וחזק. קל למצוא אותו (לרוב המיתר הכי עבה כשלא לוחצים כלום זה מי). ניצחתם!
עם התווים של האקורדים האלה (ולא רק השורש, גם האקורדים עצמם), אפשר לנגן אלפי שירים. באמת. תחפשו בגוגל "שירים עם 4 אקורדים" (C G Am Em זה קומבינציה קלאסית) ותבינו כמה כוח יש לידע הבסיסי הזה. אתם לא צריכים להיות וירטואוזים. אתם צריכים להיות שימושיים.
פרק 3: לנגן בס – מה עושים עם הידיים והאצבעות המוזרות האלה?
אז יש לכם בס. יופי. עכשיו איך מפיקים ממנו צליל שהוא לא סתם "בונג" חלול? יש כמה שיטות עיקריות. לכל אחת סאונד ותחושה משלה. וכן, בהתחלה זה ירגיש מוזר. וכן, אצבעות יכאבו. וכן, לפעמים תחשבו שאתם לא מוצלחים. זה עובר. מבטיח. זה כמו ללמוד ללכת מחדש. רק עם יותר באסים.
פריטה באצבעות (Fingerstyle): הפריטה הקלאסית
זו השיטה הכי נפוצה ורסטילית. משתמשים באצבעות יד ימין (אם אתם ימניים) כדי למשוך את המיתרים. בדרך כלל האצבע המורה והאמה. לפעמים גם הקמיצה. האגודל בדרך כלל נח על פיקאפ (זה החלק השחור הזה עם המגנטים שמפיק את הצליל) או על מיתר אחר כדי לייצב את היד.
- איך עושים את זה? מניחים את יד ימין על המיתרים או הפיקאפ. משתמשים בכריות האצבעות (לא בקצות הציפורניים, אלא אם כן אתם רוצים סאונד ספציפי או סתם לגרום לאצבעות לדמם מהר יותר) כדי "למשוך" קלות את המיתר ולשחרר אותו. המטרה היא להפיק צליל נקי, אחיד ועם עוצמה שווה.
- יתרונות: סאונד עגול וחם, שליטה מצוינת בדינמיקה (עוצמת הנגינה), אפשר לנגן מהר למדי כשמתאמנים.
- חסרונות (בהתחלה): יכול לגרום לאצבעות לכאוב ולהתעייף, דורש דיוק וסבלנות.
- טיפ הישרדות: התחילו לאט. נגנו רק תו אחד שוב ושוב. תתמקדו שהצליל יהיה אחיד. תעלו את המהירות רק כשתרגישו שזה מושלם. אל תמהרו לשום מקום. המוזיקה תחכה לכם. הבס בטח יחכה לכם. הוא לא זז מהר במילא.
פריטה במפרט (Pick/Plectrum): הבס שמכסח
כמו גיטריסטים, גם בסיסטים יכולים להשתמש במפרט. זה נותן סאונד יותר מבריק, חד, ו"אגרסיבי" יותר. מצוין לסגנונות רוק, פאנק (PunK, לא FuNk), מטאל, או כל דבר שדורש קצת יותר "פאץ'".
- איך עושים את זה? מחזיקים מפרט בין האגודל לאצבע המורה ופורטים על המיתרים למעלה ולמטה. כמו בגיטרה, אבל על מיתרים עבים יותר.
- יתרונות: סאונד ברור ומודגש, קל להשיג עוצמה גבוהה, קל יותר לנגן ריפים מהירים עם הרבה תווים חוזרים (Alternate Picking).
- חסרונות: פחות שליטה בדינמיקה עדינה, הסאונד פחות עגול וחם מפריטה באצבעות.
- טיפ הישרדות: מצאו מפרט נוח בגודל ובעובי המתאימים לכם (בסיסטים בדרך כלל משתמשים במפרטים קצת יותר עבים מגיטריסטים). התחילו עם תנועות פריטה איטיות ואחידות. הקשיבו לצליל. ונסו לא לאבד את המפרט. הם נעלמים בקצב מסחרר כמו גרביים במכונה כביסה.
טכניקות מיוחדות (Slap & Pop, Tapping, etc.): כשאתם מרגישים הרפתקנים (או ראיתם יותר מדי סרטוני יוטיוב)
יש עוד טכניקות שהופכות את הבס לכלי סולו כמעט. סלאפ (Slap) ופופ (Pop) הן הכי מפורסמות – מכות על המיתרים עם האגודל ("סלאפ") ומשיכתם ושחרורם במהירות עם האצבעות ("פופ"). זה יוצר סאונד קצבני, מכה, ו"פאנקי" מאוד. יש גם טאפינג (Tapping) – הקשה על המיתרים עם אצבעות יד ימין ושמאל, כמו על פסנתר. הטכניקות האלה מגניבות בטירוף ודורשות המון אימון. אל תנסו אותן ביום הראשון. תחשבו על זה כמו לנסות לטפס על האוורסט לפני שהלכתם בכלל על הליכון.
המלצה ידידותית: התחילו מפריטה באצבעות או במפרט. תבחרו מה שהכי נוח לכם ומה שהכי מתאים לסגנון המוזיקה שאתם רוצים לנגן. אחרי שתהיו בטוחים בזה, אז תתחילו להתנסות בטכניקות האקסטרים. אל תבנו את הבית מהגג.
פרק 4: צוואר הבס – המפה הסודית של הצלילים
צוואר הבס הוא הלוח הראשי שלכם. עליו נמצאים הסריגים (הפסי מתכת האלה). כל סריג שווה חצי טון מוזיקלי. ככל שעולים בצוואר (מתרחקים מהראש עם המפתחות כיוון), הצליל נהיה גבוה יותר. ככל שיורדים (מתקרבים לראש), הצליל נהיה נמוך יותר. פשוט, נכון? כמעט.
איך לא ללכת לאיבוד על הצוואר?
בהתחלה, הצוואר יכול להיראות כמו מדבר אינסופי בלי שום סימן דרך. הנה כמה טיפים למתחילים:
- נקודות עזר: שימו לב לנקודות (או ריבועים) על הצוואר, בדרך כלל על הסריג השלישי, החמישי, השביעי, התשיעי, השנים עשר (שם יש בדרך כלל שתי נקודות), החמש עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה. הן לא תווים ספציפיים! הן פשוט נקודות עזר ויזואליות לעזור לכם להתמצא. הסריג ה-12 הוא בדרך כלל נקודת ציון חשובה – שם האוקטבה מתחלפת (התו חוזר על עצמו, רק גבוה יותר).
- למדו את התווים על המיתר הכי עבה (מיתר E): אם הבס שלכם מכוון רגיל (E A D G), המיתר הכי עבה הוא E. אם תלמדו איפה נמצא כל תו על המיתר הזה, זה ייתן לכם נקודת התייחסות מצוינת. נגנו את הסולם הכרומטי על המיתר הזה (E, F, F#, G, G#, A, A#, B, C, C#, D, D#, E) וחזרו. עשו את זה שוב ושוב. זה הבסיס.
- למדו סולמות פנטטוניים: סולם פנטטוני (סולם עם 5 תווים) הוא כמו מפה מצומצמת של אזור מסוים על הצוואר שקל לזכור ולנווט בו. הוא נשמע טוב על רוב האקורדים בסגנונות רבים (בלוז, רוק, פופ). זה כלי מצוין לאלתור ראשוני או פשוט לנגינה "בטוחה".
- תנועה כלכלית: ככל שתתקדמו, תרצו ללמוד למצוא את אותם תווים במקומות שונים על הצוואר כדי לבחור את המיקום הכי נוח ויעיל למה שאתם מנגנים. קוראים לזה "תנועה כלכלית". המטרה: פחות קפיצות מיותרות על הצוואר, יותר זרימה בנגינה.
קריאת תווים… או שלא?
האם אתם חייבים לדעת לקרוא תווים בשביל לנגן בס? התשובה המצחיקה היא: תלוי את מי שואלים. התשובה הכנה היא: לא חייבים, לפחות לא בשביל להתחיל ולנגן המון מוזיקה. הרבה בסיסטים מעולים לומדים שירים משמיעה או מטאבלטורות (שזה כמו מפה של הצוואר עם מספרים על איזה סריג ללחוץ). מצד שני, לדעת לקרוא תווים פותח לכם עולם שלם של מוזיקה, עוזר לתקשר עם מוזיקאים אחרים בקלות, ולגשת לחומר לימודי מקיף. אז לא חייבים, אבל זה מומלץ בחום אם אתם רציניים לגבי זה.
אם קריאת תווים נשמעת לכם כמו סינית עתיקה, אל דאגה. יש דרכים קלילות ללמוד את זה. תחשבו על זה כמו על שפה חדשה. בהתחלה מגמגמים, אחר כך מדברים שוטף. ובסוף אתם יכולים לכתוב שירים בעצמכם. או לפחות לקרוא את מה שמישהו אחר כתב בלי להתקשר אליו ב-3 לפנות בוקר ולשאול "רגע, זה דו או רה?".
פרק 5: כיוון הבס – איך לגרום לו לא להישמע כמו יגון של גמל?
דבר אחד בטוח: בס לא מכוון נשמע נורא. הוא יכול להרוס כל שיר, כל הופעה, וכל חברות בלהקה. כיוון הבס זה הדבר הראשון שעושים כל פעם לפני שמתחילים לנגן. בלי ויכוחים, בלי תירוצים. "אה, הוא בערך מכוון" זה לא מספיק טוב. הוא חייב להיות מדויק. מדויק כמו שעון שוויצרי. רק עם 4 מיתרים עבים.
איך מכוונים את המפלצת הזו?
הדרך הכי פשוטה והכי מומלצת למתחילים היא להשתמש בטיונר אלקטרוני. יש טיונרים קליפס שנתפסים על ראש הבס, יש אפליקציות לסמארטפון (חלקן מעולות, חלקן פחות), ויש טיונרים פדאל (אם אתם מתכננים להשתמש באפקטים). כולם עושים את אותו דבר: מזהים את הצליל שאתם מנגנים ואומרים לכם אם הוא גבוה מדי, נמוך מדי, או בול במטרה.
- כיוון סטנדרטי: רוב הבסים מכוונים ל-E A D G (מהמיתר הכי עבה להכי דק). זה הכיוון שתפגשו ב-99% מהשירים הפופולריים.
- השתמשו בטיונר: נגנו כל מיתר בנפרד, ותראו מה הטיונר אומר. אם הוא אומר שהתו נמוך מדי, סובבו את המפתח כיוון לכיוון ההפוך מכם (לרוב). אם הוא גבוה מדי, סובבו לכיוונכם. עשו את זה לאט ובעדינות. שינויים קטנים עושים הבדל גדול.
- כבדו את האוזן שלכם (בהמשך): עם הזמן, האוזן שלכם תתחיל "לשמוע" מתי בס מכוון ומתי לא. זו מיומנות חשובה לפתח. אפשר גם לכוון מיתרים אחד ביחס לשני (למשל, לכוון את מיתר A כך שתו E בסריג החמישי עליו ישמע זהה למיתר E הפתוח). אבל בשביל זה צריך שהמיתר הראשון יהיה מכוון כבר. אז תתחילו עם טיונר.
אנקדוטה קטנה: פעם הייתי בהופעה של להקה ממש טובה. פתאום הבס התחיל להישמע נורא. ממש נורא. התברר שהבסיסט שכח לכוון אחרי חצי שעה של נגינה והקפיצות על הבמה. זה נשמע כאילו מישהו מנסה לשרוף אשפה רטובה בתוך גיגית חלודה. אל תהיו הבסיסט הזה. תכוונו. תמיד. עדיף לכוון 5 דקות ולהישמע טוב שעה, מאשר לנגן שעה ולהישמע נורא 5 דקות. הבנתם את הרעיון.
שאלות ותשובות קצרות ומשעשעות (או שלא)
הנה כמה שאלות שאתם אולי שואלים את עצמכם (או שואלים את גוגל בשקט באמצע הלילה):
שאלה: הבס כבד לי מדי! מה עושים?
תשובה: זו לא שאלה, זו הצהרה. ובכן, ברוכים הבאים לעולם הבס. הוא כבד. קונים רצועה טובה, מתאמנים על עמידה זקופה (זה גם בריא!), ובונים שרירים. או שיושבים. ישיבה זה מצוין.
שאלה: האם אני חייב לקנות בס חדש לגמרי כדי להתחיל?
תשובה: ממש לא! אפשר למצוא אחלה באסים יד שנייה במחירים סבירים. רק תוודאו שהצוואר ישר, שהאלקטרוניקה עובדת, ושהוא לא נראה כאילו עבר תחת טרקטור. או שתיקחו חבר שמבין.
שאלה: כמה זמן לוקח ללמוד לנגן טוב?
תשובה: כמה זמן לוקח ללמוד לבשל טוב? תלוי מה אתם רוצים לבשל ועם מי. ללמוד לנגן כמה שירים פשוטים? כמה שבועות של אימון סדיר. להפוך לוירטואוז? שנים. העיקר להתחיל, להתמיד, ולהנות מהדרך.
שאלה: השכנים מתלוננים שאני מנגן. מה לעשות?
תשובה: אה, קלאסי. אפשר לנגן בווליום נמוך. להשתמש באוזניות (צריכים מגבר או כרטיס קול עם יציאת אוזניות). או להציע להם שיעורי בס חינם. לרוב הם יעדיפו את השקט.
שאלה: האם אפשר לנגן בס בלי מגבר?
תשובה: אפשר, אבל זה ישמע ממש שקט. כמו לחישות של עכביש. אם אתם רוצים לשמוע את עצמכם ולהשמיע לאחרים, אתם צריכים מגבר. אפילו קטן. או לפחות משהו שמגביר.
שאלה: האם בנות מודעות כמה בסיסטים מגניבים?
תשובה: עובדים על זה. זה לוקח זמן. אנחנו עושים את שלנו מאחורי הקלעים. זה חלק מהקסם האפל שלנו.
שאלה: מה ההבדל בין בס עם 4 מיתרים לבס עם 5 או 6 מיתרים?
תשובה: עוד מיתרים! בס עם 5 מיתרים בדרך כלל מוסיף מיתר נמוך יותר (B נמוך) ובס עם 6 מוסיף גם מיתר גבוה יותר (C גבוה). זה מרחיב את טווח הצלילים שלכם, אבל גם קצת מסבך את העניינים. למתחילים, 4 מיתרים זה הכי טוב.
פרק 6: להמשיך במסע הבס – לא להתייאש כשזה נשמע כמו חתול על מסור חשמלי
יהיו רגעים שזה יהיה קשה. תנסו לנגן משהו וזה ישמע נורא. האצבעות יכאבו. תרגישו שאתם לא מתקדמים. זה נורמלי. כולם עוברים את זה. גם הבסיסטים הכי גדולים בעולם התחילו מכלום וניגנו נורא בהתחלה. המפתח הוא התמדה.
- אימון קצר ויומיומי עדיף על אימון ארוך מדי פעם: עדיף להתאמן 15-20 דקות כל יום מאשר שעה וחצי פעם בשבוע. זה עוזר לאצבעות ולמוח לזכור את מה שלמדתם.
- הגדירו מטרות קטנות: אל תגידו "אני רוצה לדעת לנגן כמו פאסטווריוס בשבוע". תגידו "השבוע אני רוצה ללמוד לנגן את התו E על כל המיתרים" או "השבוע אני רוצה להתאמן על מעבר בין אקורד דו לסול בקצב אחיד". מטרות קטנות קלות יותר להשיג, ונותנות תחושת הצלחה.
- למדו שירים שאתם אוהבים: זה הכי חשוב. למדו לנגן את שירי הבס שאתם הכי אוהבים לשמוע. זה כיף, זה נותן מוטיבציה, וזה הדרך הכי טובה ללמוד איך בס "אמור" להישמע בסגנונות שונים.
- מצאו מורה או חבר שמנגן: מישהו שיכול להראות לכם, להסביר לכם, ולתקן אתכם עושה הבדל עצום. ואם זה חבר, אפשר גם לנגן יחד.
- תצחקו על הטעויות שלכם: נשמע נורא? צחקתם. ניסתם שוב. מוזיקה אמורה להיות כיף. אל תהפכו את זה לעינוי.
לאן ממשיכים מכאן?
יש אינסוף אפשרויות! תוכלו:
- ללמוד עוד סולמות, אקורדים, ותיאוריה מוזיקלית.
- להתנסות בסגנונות מוזיקה שונים (פאנק, ג'אז, מטאל, לטיני, וכו'). לכל סגנון יש את ה"שפה" הבסית שלו.
- למצוא חברים לנגן איתם! אין כמו לנגן בלהקה. אפילו אם זה רק בגראז' (או במקלט, אם אתם בישראל).
- לכתוב בעצמכם קווי בס או שירים שלמים.
- להתנסות באפקטים וציוד אחר (מגברים שונים, פדאלים מגניבים).
- לצלול עמוק יותר בטכניקות מתקדמות כמו סלאפ או טאפינג.
השמיים הם הגבול. או במקרה של בס, כנראה הרצפה היא הגבול. אבל אתם מבינים את הרעיון.
סיכום (תכלס, זה היה כיף, לא?)
אז הגענו לסוף המדריך (המומצא חלקית) הזה. אם הצלחתם לקרוא עד כאן בלי להירדם או לזרוק את המחשב מהחלון, אתם כנראה מוכנים להתמודד עם בס אמיתי. למדתם שהבס הוא לא רק רעש נמוך. הוא הלב הפועם של המוזיקה. הוא זה שמחבר את הקצב עם ההרמוניה. הוא זה שגורם לאנשים לרצות לזוז.
ללמוד לנגן בס זה מסע. מסע עם עליות וירידות (במובן המוזיקלי והרגשי). יהיו רגעים של תסכול, אבל יהיו גם רגעים של סיפוק אדיר. הרגע הזה שבו אתם מנגנים בסלייד מושלם על הצוואר, או שאתם נועלים את הביט עם המתופף בצורה כזאת שהרצפה רועדת והעולם שקט. זה שווה הכל.
אז קדימה! קחו בס (אפילו אם הוא לא שלכם), תכוונו אותו (עם טיונר, זוכרים?), ותתחילו לנגן. תתחילו בפשוט. תהיו סבלניים. תהיו מצחיקים (אפילו כשאתם נשמעים כמו חתול). והכי חשוב – תהנו. המוזיקה מחכה שתספקו לה את הבסיס האיתן שהיא כל כך צריכה.
בהצלחה! ואל תשכחו אותי כשתהיו כוכבים. אני אביא פלייליסט של שירים עם באס מטורף (וכן, עדיין אטמי אוזניים ליתר ביטחון. אני כבר לא צעיר).