החלונות הגבוהים: שילוב קולות הרמוני ופופ ישראלי מוקדם – הקלאסיקה הישראלית שהגדירה תקופה

החלונות הגבוהים: איך שלושה גאונים (קצת משוגעים) המציאו מחדש את הסאונד הישראלי ונעלמו לנו מהעיניים (כמעט)

רגע לפני שאתם צוללים לעולם שבו כל צליל נראה כמו מטרה מסתורית, כדאי שתדעו: יש כמה יצירות מוזיקליות שהן לא רק שירים. הן רגעים. הן תקופות. והן, נו… הן פשוט קסם טהור.

אנחנו עומדים לצאת למסע מטורף אל ליבה של להקה אחת ויחידה.

שלושה אנשים שהחליטו שהמוזיקה הישראלית צריכה מתיחת פנים רצינית. ועשו את זה עם טונות של כישרון. וקצת חוצפה. ואולי גם קצת בלאגן, אבל מה זה משנה כשהתוצאה היא אלבום ששינה את הכל?

אם אתם חושבים שאתם מכירים את הסיפור, תחשבו שוב. כי אנחנו הולכים לפרק את המיתוס. נגלה את הסודות מאחורי ההרמוניות שגרמו לסבתא שלכם להזיז את הרגל. ונבין למה השירים שלהם עדיין רלוונטיים היום. גם אם היום זו תקופה אחרת לגמרי.

תתכוננו לצחוק. להתפעל. ואולי אפילו לגלות איזה תו נסתר. או לפחות ללמוד למה אסור לנסות לחקות אותם בשיעור קריוקי.

מוכנים? קדימה, וודאו שהשכנים לא בבית. כי זה הולך להיות רועש. ומוזיקלי. ובטח גם מצחיק. קצת.

מי אתם, החלונות הגבוהים, ולמה אתם עדיין רודפים אותנו בחלומות (וברדיו)?

בואו נדבר רגע בכנות. רובכם שמעתם את "היה לי חבר היה לי אח" ביום הזיכרון. או את "יחזקאל" באיזה סרט נוסטלגי. אבל האם באמת הבנתם את הפיצוץ התרבותי שהיה כאן? לא סתם עוד להקה. אלא הלהקה. השילוש הקדוש של הפופ הישראלי, לפני שבכלל ידעו מה זה פופ. זו לא רק מוזיקה, זו תופעה שעד היום אנחנו מנסים לפענח. וזה הרבה יותר מעניין מכל סדרה בנטפליקס.

שלושה מוסקטרים ומיקרופון: הכירו את החבורה המוזרה אך גאונית

דמיינו: סוף שנות השישים. ישראל הקטנה מתנדנדת בין חלומות גדולים למציאות צבאית. ובתוך כל הבלגן הזה, צצים שלושה אנשים שלא סופרים אף אחד. ויוצרים משהו שפשוט לא היה קיים לפני כן. כמו שהמציאו את הגלידה בטעם פיסטוק – אף אחד לא חשב על זה, אבל כשזה הגיע, כולם התמכרו.

• שמוליק קראוס: הגאון הפרוע, המלחין המבריק (והקצת בלתי צפוי)
  הוא היה היפסטר לפני שהומצא המושג. אמן בנשמתו. מלחין עם יד לזהב וקצת בלאגן בראש. קראוס היה המנוע היצירתי. המוח. האיש ששמע צלילים שאף אחד אחר לא שמע, וקיבץ אותם לשירים. כמו מדען מטורף שיוצר מפלצת יפהפייה. רק שבמקרה הזה, המפלצת היא יצירת מופת מוזיקלית. הוא ידע לשלב רגש עמוק עם קלילות. משהו שמעטים הצליחו לעשות בישראל של אז. או של היום, האמת.
• ג'וזי כץ: הקול המהפנט, המבטא המיוחד (כאילו נחתה ממאדים, אבל עם גיטרה)
  הייתם מאמינים שישראל הקשוחה של אז תקבל בזרועות פתוחות בחורה אמריקאית עם מבטא כבד וקול שלא נשמע כמו כלום ששמעו פה? ובכן, היא קיבלה. ובגדול. קולה של ג'וזי היה צלול, ייחודי, ופשוט קסום. היא לא הייתה רק "הזמרת". היא הייתה החוליה המקשרת. המתיקות שמאזנת את הדרמה של קראוס והפילוסופיה של איינשטיין. כמו שוקולד מריר שצריך קצת מתיקות כדי להיות מושלם.
• אריק איינשטיין: הפילוסוף המזמר, ה"אח הגדול" שכולנו רצינו (בריח של ישראל במיטבו)
  מה אפשר להגיד על אריק איינשטיין שלא נאמר כבר? הוא היה אגדה עוד בחייו. איש עם נוכחות אדירה וקול עמוק ומלא נשמה. הוא הביא ל"חלונות הגבוהים" את הממד הישראלי השורשי. את החיבור לאדמה. הוא היה העוגן. זה שגרם לכל הפרויקט הזה להישמע אמיתי, נגיש, ולא סתם איזו התחכמות אמנותית. כאילו הוא לקח אתכם לסיבוב בשדות, תוך כדי שהוא שר לכם על החיים.

מצרפת של סוף הסיקסטיז ועד לבועה התל אביבית: איך הכל התחבר?

אז איך שלושה כוחות טבע כל כך שונים נפגשו ויצרו משהו כל כך הרמוני (תרתי משמע)? הסיפור מתחיל בפריז, כן, עיר האורות, שם קראוס וג'וזי התגוררו והושפעו מהרוח הפרועה של שנות השישים. תחשבו על ביטלס, על פולק-רוק אמריקאי, על משהו חדש שבאוויר. כשחזרו לארץ, המפגש עם אריק איינשטיין, שכבר היה כוכב בפני עצמו, היה כמו מפץ גדול מוזיקלי. זה היה מתבקש, וזה היה… מבריק.

הם התחילו לנגן יחד, לנסות צלילים חדשים, ומהר מאוד הבינו שיש להם ביד משהו שונה לגמרי. זה לא היה עוד הרכב שירה בלהקות צבאיות. זו הייתה אמירה. סוג של מהפכה קטנה, אבל עם הד ענק. כמו שהמציאו את האינטרנט, אף אחד לא הבין כמה זה ישנה את העולם, אבל תראו אותנו היום. מחוברים עד עמקי נשמתנו.

שאלות ותשובות: הפינה שאתם אוהבים!

ש: האם החלונות הגבוהים היו סוג של סופרגרופ ישראלי?
ת: בהחלט! הם היו שלושה אמנים עם קריירות משלהם שהתאחדו ליצירה משותפת. כמו "קרים" או "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג", רק בגרסה ישראלית, עם יותר פלאפל ופחות וודסטוק. טוב, אולי אותו וודסטוק, רק בישראל.

ש: למה קראו להם "החלונות הגבוהים"? יש לזה משמעות נסתרת?
ת: ובכן, הסיפור מספר על חלונות גבוהים שהיו בדירה של קראוס בתל אביב, מהם נשקף נוף אורבני. אבל תנו לי לספר לכם סוד: באמנות, כל דבר יכול להיות סמל. אולי זה מסמל את השאיפה שלהם להגיע גבוה? או את העובדה שהם היו מעל כולם? או שאולי הם פשוט לא מצאו שם אחר. מי יודע?

קסם הפיצוץ הקולי: איך שלושה קולות הפכו לאחד (ולמה זה נשמע כמו מיליון)?

עכשיו בואו נגיע לחלק המעניין באמת: איך שלושה קולות, שונים כל כך, הצליחו להתמזג לכדי הרמוניה שהיא פשוט מושלמת? זה כמו מתכון סודי של סבתא: כולם מנסים לחקות, אף אחד לא מצליח. אבל אנחנו הולכים לנסות להבין את זה. בלי פטישים ובלי לפרק את המטבח.

שיעור זריז בהרמוניה: לא מפחיד כמו שזה נשמע (כמעט!)

הרמוניה, חברים יקרים, זו לא מילה גסה. זו לא נוסחה מתמטית מסובכת. הרמוניה היא פשוט עניין של כמה צלילים שנשמעים טוב יחד. תחשבו על זה ככה: יש לכם קו מלודי ראשי (לרוב זה אריק איינשטיין). ואז יש עוד קו (ג'וזי כץ) ועוד קו (שמוליק קראוס) שנשזרים בתוך זה. הם לא מפריעים. הם לא מתנגשים. הם פשוט משלימים זה את זה. כמו שכבה של טחינה, ואז סלט, ואז חומוס. כל אחד טעים בפני עצמו, אבל ביחד זה אלוהי.

הקסם של "החלונות הגבוהים" היה בכך שכל קול שמר על הייחודיות שלו, אבל יצר יחד משהו גדול מסך חלקיו. הם לא שרו יוניסון כל הזמן. הם יצרו תנועה. ריקוד קולי. זה מה שנתן להם את העומק, את העושר, ואת התחושה הזו של "וואו, מה זה?!" בכל פעם ששומעים אותם. זה לא שיעור בתיאוריה, זו הרגשה בבטן.

המוח מאחורי הצליל: הקסמים של קראוס ושות' באולפן

קראוס לא היה רק מלחין. הוא היה גם מעבד, מפיק, ובעיקר – איש חזון. הוא ידע בדיוק איך הוא רוצה שזה יישמע. הוא לא פחד לקחת סיכונים. לשלב גיטרות חשמליות עם כינורות, או מקצבי רוק עם טקסטים עמוקים. זה היה שיגעון, ובשנות השישים בישראל, זה היה חלוצי. רוב המוזיקה פה הייתה עדיין מאוד מזרחית או שירי ארץ ישראל העובדת והיפה. והם באו עם הפולק-רוק, הפופ, הביטים המדויקים, והצלילים המושקעים. הם נשמעו כמו להקה שצצה היישר מלונדון או מניו יורק, אבל עם נשמה ישראלית. זה כמו להגיד שאתה רוצה לאכול המבורגר גורמה אבל עם חומוס בצד. מי חשב על זה? קראוס.

טעויות למתחילים בחיקוי הרמוניות: אל תנסו את זה בבית! (אלא אם יש לכם ביטוח רפואי)

אוקיי, אז אתם רוצים לשיר בהרמוניה. נהדר! רק זיכרו, לפני שאתם מתחילים להישמע כמו חתול שנדרך עליו וכלב שמיילל בו זמנית, הנה כמה טיפים הומוריסטיים:

• הקשיבו! כן, זו נשמעת עצה בנאלית, אבל זו כל התורה על רגל אחת (ועוד כמה אצבעות). תפסיקו לשמוע את עצמכם ותתחילו לשמוע את מי ששרים אתכם. אחרת, זה פשוט יהיה בלאגן אחד גדול. כמו שכל אחד מנסה להכין ארוחת ערב בנפרד, ובסוף אף אחד לא אוכל.
• מצאו את המקום שלכם: אתם לא חייבים לצעוק הכי חזק. לפעמים, הקול השקט שמשלים את האחרים הוא זה שעושה את כל ההבדל. כמו השחקן המשנה שגונב את ההצגה.
• אל תתביישו לטעות: כולם טועים. גם החלונות הגבוהים זייפו לפעמים, בטוח. העיקר ללמוד מזה. ולצחוק על זה. זה חלק מהכיף. כמו לנסות מתכון חדש ולגלות שהוא בלתי אכיל. קורה.

שאלות ותשובות: הפינה שאתם אוהבים!

ש: האם היה להם מנהל מוזיקלי ספציפי לאלבום?
ת: למעשה, שמוליק קראוס היה הכוח המניע מאחורי העיבודים וההפקה המוזיקלית. הוא היה זה שראה את התמונה הגדולה, וכיוון את שאר חברי ההרכב. הוא היה המאסטרו, המעצב, והקפטן של הספינה המוזיקלית הזו.

ש: האם הם הקליטו רק באולפנים מקצועיים או גם בבית?
ת: ברובם המוחלט באולפנים מקצועיים, כמובן. טכנולוגיית ההקלטה של אז לא אפשרה בדיוק "הקלטות ביתיות" כמו היום. אבל הרוח הביתית והאינטימית שלהם נכנסה לאולפן. זה היה שילוב של מקצועיות מוחלטת עם וייב של סשן חברים. ככה יוצרים קסם.

הדיסקוגרפיה: אלבום אחד קטן, אבל בום עצום! (ולמה לא היה המשך?)

כאן מגיע הטוויסט בעלילה: אלבום אחד בלבד. כן, קראתם נכון. יצירת מופת אחת ששינתה את פני המוזיקה הישראלית, ואז… דיסבנד. זה כמו שביטלס היו עושים רק את "סרג'נט פפר" ואז אומרים "טוב יאללה, מיצינו". אבל זה מה שקרה. ובכל זאת, האלבום הזה, שיצא ב-1967, ממשיך להדהד כאילו יצא אתמול. זה כמו יהלום נדיר, שאין לו תחליף.

"החלונות הגבוהים" (1967): לפרק את המיתוס (כמעט) שיר-שיר

בואו נצלול פנימה ונראה מה גרם לאלבום הזה להיות כל כך מיוחד. כל שיר הוא אבן דרך קטנה בפני עצמה, וביחד – הם פאזל מושלם.

• "יחזקאל": מי היה הגנן המסתורי? (או: איך להפוך שיר על גנן להמנון)
  שיר שנשמע תמים וקליל, על גנן שעושה את עבודתו. אבל בום! הרמוניות מורכבות, לחן קליט, וטקסט שנון. מי חשב שגנן יקבל כזה כבוד? רק "החלונות הגבוהים". זה שיר שמוכיח שאפשר לקחת נושא פשוט ולהפוך אותו ליצירת אמנות. כמו שף שלוקח בצל ותפוח אדמה, ויוצר מהם מנה ששווה כוכב מישלן.
• "בובה זהבה": נוסטלגיה וקצת עצב (והרבה קסם)
  שיר יפהפה, מרגש, עם קולות עדינים ונוגעים ללב. סיפור על ילדה ובובה, אבל יש בו עומק שנוגע לילד שבכל אחד מאיתנו. זה שיר שגורם לך לחשוב על העבר, על תמימות, ועל דברים שאבדו. כמו למצוא בובה ישנה בעליית הגג ולשקוע בזיכרונות.
• "כל הכבוד": שיעור בהומור סרקסטי (שהיה מקדים את זמנו)
  שיר קליל לכאורה, אבל מלא בסרקזם משעשע. החלונות הגבוהים ידעו לצחוק על עצמם ועל העולם, והם עשו את זה עם סטייל. זה שיר שאפשר לשמוע היום ולהרגיש כאילו הוא נכתב בשבוע שעבר. האם זה אומר ששום דבר לא השתנה? תלוי את מי שואלים.
• "אינך יכול": ככה נשמע פולק-רוק ישראלי בשיאו
  אחד השירים האהובים עלי (ושל רבים אחרים). שיר עם מסר חזק, לחן מלודי ועוצמתי, וביצוע קולי מחשמל. הוא מראה את הכוח של השילוש הזה במיטבו. הוא פשוט נוגע. זה שיר שגורם לך להרגיש חזק ועם תקווה, גם אם העולם קצת מבולגן.
• "היה לי חבר היה לי אח": געגוע שרודף אחרינו
  אין מה להוסיף על השיר הזה. הוא פשוט קלאסיקה. שיר עם עוצמה רגשית אדירה, שהפך לפסקול של יום הזיכרון. הוא נוגע בכל אחד, לא רק בזכות הזיכרון הלאומי, אלא בזכות הכנות והיופי שבביצוע. זה שיר שמזכיר לנו כמה חשובים לנו החברים והאחים. וכמה לפעמים אנחנו מתגעגעים אליהם.

הצד האפל של הפופ: למה הפרויקט המושלם לא שרד?

אז אם זה היה כל כך טוב, למה זה נגמר כל כך מהר? ובכן, לסיפורי גאונות יש תמיד צדדים פחות זוהרים. שלושת האמנים היו כוחות טבע כל אחד בפני עצמו. שלושה ענקים באותו חדר. תחשבו על זה: מי יחליט מה לנגן? מי יקבל את ההחלטה האחרונה? כשמדובר באמנים עם אגו (ובצדק, כי הם היו מדהימים), זה יכול להיות מתכון לפיצוץ. וזה אכן התפוצץ.

היו שם יחסי כוחות מורכבים. חילוקי דעות אמנותיים. אולי גם קצת מתח אישי. הם היו אמנים כל כך חזקים, שקשה להכיל אותם באותה מסגרת לאורך זמן. כמו שמנסים לשים שלושה טיגריסים באותו כלוב, זה כנראה לא ייגמר בחיבוקים. ובסופו של דבר, כל אחד חזר לדרכו, והשאיר אחריו אלבום אחד. אבל איזה אלבום!

לא רק צלילים: המסר, הרוח והשפעה תרבותית שהפכה לאבן דרך

מעבר למוזיקה עצמה, "החלונות הגבוהים" היו הרבה יותר מזה. הם היו בבואה של תקופה. הם היו סמל לשינוי. הם הראו שאפשר להיות ישראלי, אבל גם קוסמופוליטי. אפשר לשלב עומק עם קלילות. ואפשר לרגש, וגם לצחוק. זה כמו לומר "אני אוהב גם פלאפל וגם סושי". זה פשוט פתח עולמות.

הפסקול של תקופה: מוזיקה כראי חברתי

האלבום יצא ב-1967, שנה גורלית בתולדות ישראל – שנת מלחמת ששת הימים. באוויר הייתה תחושה של התעלות וניצחון, אבל גם של אובדן תמימות מסוים. המוזיקה של "החלונות הגבוהים" שיקפה את התקופה הזו: מצד אחד, קלילות נעורים, פופ קליט ומשוחרר. מצד שני, טקסטים עמוקים, מלאי הומור וסרקזם, ואפילו קצת עצב. הם היו הפסקול של הבוהמה התל אביבית, של הצעירים שחיפשו משהו אחר. הם היו שם בשביל אלו שרצו גם את הביטלס וגם את ארץ ישראל הישנה והטובה. כמו הטוסטר אובן – גם אופה, גם קולה. הכל ביחד.

מורשת החלונות: מי הושפע מהם, ולמה?

ההשפעה של "החלונות הגבוהים" על המוזיקה הישראלית הייתה אדירה. הם פתחו דלתות לסגנונות חדשים. הם הראו שאפשר לשלב הרמוניות קוליות מורכבות עם פופ קליט. שהטקסטים לא חייבים להיות פטריוטיים בלבד, אלא יכולים להיות אישיים, ציניים, מצחיקים או מרגשים. דורות של אמנים ישראלים הושפעו מהם, ישירות או בעקיפין.

• הם נתנו לגיטימציה להרכבי שירה שיצרו הרמוניות מורכבות.
• הם הראו שאפשר להיות אמנותי אבל גם מסחרי. לא צריך לבחור.
• הם סללו את הדרך לפולק-רוק ישראלי איכותי.
• הם שינו את סאונד האולפנים ואת תפיסת ההפקה המוזיקלית בישראל.

שאלות ותשובות: הפינה שאתם אוהבים!

ש: האם הם הופיעו הרבה בזמן קיומם הקצר?
ת: כן, למרות קיומם הקצר, הם הופיעו די הרבה. הופעותיהם היו מבוקשות ולוו בהיסטריה מסוימת. הם היו אטרקציה של ממש, ששילבה כישרון ענק עם כריזמה בימתית שאין לה מתחרים.

ש: האם הם הקליטו שירים באנגלית?
ת: לא באלבום המדובר. הם התמקדו בשפה העברית, אם כי כאמור, ההשפעות המוזיקליות שלהם הגיעו רבות מהעולם דובר האנגלית. הקסם שלהם היה בלהביא את הסאונד העולמי לתוך השפה והתרבות המקומית.

5 סיבות למה החלונות הגבוהים עדיין חשובים (והאם כדאי ללבוש חולצות פרחוניות בזמן האזנה?)

אוקיי, אז הבנו שהם היו גאונים. אבל למה זה חשוב לנו היום? למה אנחנו עדיין צריכים לשמוע אותם? ולמה בכל פעם שהם מושמעים ברדיו, אנחנו לא מעבירים תחנה? הנה כמה סיבות, בלי להבטיח שלא תתחילו לרקוד בכיסא.

1. שיעור בהפקה ועיבוד: פחות זה יותר (לפעמים)

הם הוכיחו שאפשר ליצור סאונד עשיר ומורכב גם עם כלים פשוטים יחסית. לא צריך תזמורת פילהרמונית כדי לרגש. לפעמים, גיטרה, בס, תופים ושלושה קולות שמימיים – זה כל מה שצריך. זה שיעור לכל מפיק מתחיל: תתמקדו במה שחשוב, ותנו לו לזהור. בלי יותר מדי "רעש לבן".

2. ללמוד לכתוב טקסטים שהם גם חכמים וגם מצחיקים

הטקסטים שלהם היו שילוב מנצח של עומק, הומור, סרקזם ורגש. הם לא התביישו להיות משעשעים, ואפילו ציניים, וזה היה מרענן. הם הראו ששיר לא חייב להיות רק עצוב או רק שמח. הוא יכול להיות הכל ביחד. כמו החיים, בעצם. פעם צוחקים, פעם בוכים, ופעם אוכלים פיצה.

3. תזכורת חיה לכוחה של ההרמוניה האנושית

מעבר לצלילים, "החלונות הגבוהים" הם סמל לשיתוף פעולה. לשלושה אנשים שנתנו את המיטב שלהם, למרות (ואולי בגלל) השוני ביניהם, ויצרו משהו גדול יותר מהם. זו תזכורת לכך שכשאנשים טובים עובדים יחד, אפילו אם זה לזמן קצר, הם יכולים ליצור יצירות נצחיות. זה שיעור לחיים, לא רק למוזיקה.

4. הוכחה שאפשר לשלב פופ ואיכות אמנותית בלי להתנצל

לא "מוזיקת מעליות", אלא אמנות של ממש. הם הראו שפופ לא חייב להיות רדוד. שאפשר ליצור מוזיקה קליטה, כייפית, שגם תישאר איתך שנים ותתפתח איתך. שהיא תהיה גם "להיט" וגם "יצירה". זה שילוב נדיר וחשוב, שמוכיח שאין צורך להתפשר על איכות בשם ה"מסחריות".

5. פשוט, כי זה מרגש (וגורם לנו לחשוב על חופים וגלידה)

לפעמים, אין הסבר רציונלי. פשוט כששומעים את "החלונות הגבוהים", זה נוגע בך. זה מרגש. זה מחזיר אותך אחורה בזמן. זה גורם לך לחייך. או להזיל דמעה. או לרצות לנסוע לים ולאכול גלידה. וזו בדיוק המהות של מוזיקה טובה – היכולת שלה לגעת בנפש, בלי מילים מסובכות או הסברים ארוכים. אז כן, אם בא לכם ללבוש חולצת פרחים ולהתנדנד לקצב, לכו על זה. מותר לכם.

שאלות ותשובות: הפינה שאתם אוהבים!

ש: האם יש שירים שלהם שאני לא מכיר אבל שווה לגלות?
ת: בהחלט! נסו להאזין ל"אחכה לך", "כל השבוע לך" או "אהבה ראשונה". הם אולי פחות מוכרים משירי הלהיט, אבל הם לא פחות יפים ומיוחדים, ומציגים צדדים נוספים של גאונותם המוזיקלית.

ש: האם אי פעם הם התאחדו להופעת איחוד?
ת: באופן רשמי כ"החלונות הגבוהים" – לא. עם זאת, היו שיתופי פעולה בין החברים לאחר מכן. למשל, אריק וג'וזי הקליטו יחד אלבום ("קצת לקחת קצת לתת"), וגם שמוליק קראוס המשיך ליצור עבור שניהם בנפרד. הרוח נשארה, אבל הלהקה כלהקה לא חזרה.

טיפים להמשך הדרך: איך להמשיך לגלות, לחפור, ולא להפוך למעצבן מוזיקלי?

אז עכשיו אתם מומחים ל"חלונות הגבוהים" (ברמה מסוימת, כן? לא להגזים). מה עושים עם הידע הזה? איך ממשיכים לגלות עולמות מוזיקליים מבלי להישמע כמו פרופסור משעמם במסיבה?

מאיפה ממשיכים? רשימת השמעה שתפתח לכם את הראש (או לפחות תעביר לכם את הנסיעה בפקק)

אם אהבתם את "החלונות הגבוהים", אתם כנראה אוהבים מוזיקה איכותית, הרמוניות מורכבות וטקסטים חכמים. אז הנה כמה כיוונים:

• להקות קוליות נוספות מהתקופה: חפשו את "הטרובדורים", "שלישיית גשר הירקון" ו"הגשש החיוור" (כן, גם הם היו מבריקים מבחינה מוזיקלית, לא רק מצחיקים).
• יוצרים אחרים עם נגיעות של פולק-רוק ישראלי: אל תפספסו את אלבומי הסולו של אריק איינשטיין (ברור!), שמוליק קראוס וגם אמנים כמו שלום חנוך, מתי כספי ויוני רכטר.
• השפעות מחו"ל: תנו קפיצה אחורה בזמן לביטלס המוקדמים, לביץ' בויז (ההרמוניות!), לסיימון וגרפונקל ולבוב דילן. תראו איך הכל מתחבר.
• היום: חפשו אמנים ישראלים עכשוויים שעדיין משלבים הרמוניות קוליות יפות במוזיקה שלהם. אתם תופתעו לגלות כמה יש כאלה.

אל תפחדו לטעות: גם קראוס התחיל לזייף מתישהו (סביר להניח)

הדבר הכי חשוב במוזיקה הוא ליהנות ממנה. לא חייבים לדעת לנגן או לשיר ברמה של "כוכב נולד" כדי להעריך. הקשיבו, תתמכרו, תרקדו. וכן, אם בא לכם לנסות לזייף את "בובה זהבה" במקלחת, תעשו את זה! אף אחד לא שומע (אלא אם השכנים שלכם כבר התרגלו לרעש). כל מסע מוזיקלי מתחיל מצליל אחד, ומהרצון לחקור. אל תתייאשו אם זה לא נשמע מושלם בהתחלה. אפילו מפיק מנוסה כמו שמוליק קראוס עשה בטח טעויות. זה חלק מהכיף, ומהלמידה. אז קדימה, שימו אוזניות, הגבירו את הווליום, ותנו למוזיקה לקחת אתכם. כי זה מה שהיא נועדה לעשות.

אז הגענו לסוף המסע המטורף שלנו אל עולם "החלונות הגבוהים". ראיתם? לא נורא בכלל. קצת היסטוריה, קצת מוזיקה, קצת צחוקים ובעיקר – המון הערכה לשלושה גאונים שהשאירו לנו מתנה מוזיקלית נצחית.

הם הוכיחו שאפשר להקים להקה, להקליט אלבום אחד שהוא מיתולוגי, ולשנות את העולם המוזיקלי כולו. בלי צורך בהרבה גינונים או עשרות אלבומים. רק כישרון טהור, חזון, וקצת חוצפה ישראלית.

אז בפעם הבאה שתשמעו את "יחזקאל" או "היה לי חבר היה לי אח", זכרו את הסיפור שמאחורי הצלילים. את האנשים. את התקופה. ואת הקסם. ואולי תמצאו את עצמכם מזמזמים את ההרמוניות הנסתרות. כי ככה זה עם מוזיקה טובה – היא נשארת איתנו, הרבה אחרי שהצלילים דעכו. וכמו שאמרנו, אל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם כשתהיו להקה. אני אביא אטמי אוזניים, ליתר ביטחון, וגם כמה חולצות פרחוניות. תמיד טוב שיהיה. שיהיה לכם יום מוזיקלי!