המדריך המלא לאקורדי בארה (Barre Chords): צליל עשיר ונגינה קלה יותר

אז ככה, בואו נדבר רגע.
בטח התחלתם ללמוד גיטרה, או שאולי אתם סתם סקרנים לגבי המכשיר העשוי עץ וחוטים הזה שגורם לאנשים להתלהב בהופעות.
עברתם את השלב שבו אתם יודעים להחזיק את הגיטרה בלי שהיא תיפול לכם על הרגל (הישג בפני עצמו!).
אולי אפילו ניגנתם כמה אקורדים פתוחים – C, G, Am, E – כאלה שמרגישים בטוח ונעים בכף היד.
אבל אז… אז הגעתם לשלב הזה.
השלב שבו מישהו זורק לחלל האוויר מילה אחת קטנה, תמימה לכאורה, שיכולה לשלוח גלים של פחד קמאי בעמוד השדרה של כל גיטריסט מתחיל:
“בארה”.
בום.
פתאום האצבע המורה שלכם מתחילה להרגיש קטנה, חלשה, ומאוימת במיוחד.
אל דאגה, זה נורמלי לגמרי.
בארה זה קצת כמו לגלות שטיפוס על עץ זה כיף, אבל אז אומרים לך שאתה צריך לטפס על עמוד חשמל חלקלק רק עם הידיים.
מפחיד? קצת.
בלתי אפשרי? ממש לא.
מעצבן? בהחלט.
אבל זה גם המפתח לעולם חדש שלם של צלילים ואפשרויות שלא חלמתם עליהן.
מדריך זה נועד בדיוק בשבילכם.
נכון, האצבעות שלכם כנראה יכאבו.
כן, אתם כנראה תתבאסו לפעמים.
אבל אנחנו פה בשביל לעבור את זה יחד.
עם קצת הומור, המון סבלנות (שלנו, שלכם, ושל השכנים), והבנה שכולם, אבל כולם, עברו את השלב הזה.
אז קחו נשימה עמוקה.
תשכחו מכל מה ששמעתם על אקורדי בארה (חוץ מזה שזה כואב קצת).
ובואו נצלול פנימה.
המסע שלכם לצליל עשיר יותר, לנגינה חלקה יותר (אחרי המון אימון), ולגרום לחברים שלכם לחשוב שאתם גאונים (או לפחות פחות גרועים ממה שהם חשבו) מתחיל עכשיו.

אז מה לעזאזל זה “אקורד בארה” ולמה הוא רודף אותי בחלומות?

בואו נשים את הדברים על השולחן. אקורד בארה (Barre Chord) זה לא סתם עוד אקורד.
זה אקורד שמצריך את האצבע המורה (לפעמים גם אחרות, אבל בדרך כלל היא הגיבורה/קרבן העיקרית) שלכם ללחוץ על כל או כמעט כל המיתרים על אותו שריג (Fret) בו זמנית.
דמיינו שאתם שמים קאפו (Capo) – הכלי הקטן והמגניב הזה ששמים על צוואר הגיטרה כדי לשנות את הסולם – אבל במקום קאפו ממתכת, אתם משתמשים באצבע הבשרנית שלכם.
בדיוק ככה.
המטרה? ליצור קו מיתרים “פתוחים” חדש בשריג מסוים.
למה זה טוב? כי זה הופך את הצורות של האקורדים הפתוחים שאתם כבר מכירים (נגיד, צורת E מז’ור או A מז’ור) לצורות שאתם יכולים להזיז לכל מקום על הצוואר.
פתאום, במקום רק E, A, C, G, D הפתוחים, אתם יכולים לנגן F, B, Cm, G#m, ואת כל האקורדים שיש אי שם בין שריג לאקורד פתוח.
עולם שלם נפתח!
כן, עולם שבהתחלה מרגיש כמו מסע מפרך במדבר עם גיטרה כבדה וכפות ידיים יבשות.
אבל שווה כל טיפת זיעה (וכאב קל).
חשוב להבין שהבארה עצמה היא רק חלק אחד באקורד. החלק השני הוא האצבעות האחרות שלכם (האמה, הקמיצה, הזרת) שלוחצות על מיתרים ספציפיים בשריגים מתקדמים יותר, ויוצרות את הצורה הספציפית של האקורד (מז’ור, מינור, שביעית וכו’).
בעצם, אקורד בארה הוא שילוב קטלני (במובן הטוב, אחרי אימון) של האצבע המורה כ”קאפו אנושי” + שאר האצבעות שיוצרות את הצורה הרצויה.

1.1 למה לטרוח בכלל? 3 סיבות (חוץ מכאב)

• עולם שלם של שירים: המון שירים משתמשים באקורדי בארה. אם אתם רוצים לנגן אותם כמו שצריך, אין מנוס. נכון, אפשר למצוא לפעמים גרסאות פשוטות יותר עם קאפו, אבל היכולת לנגן בארה נותנת לכם חופש עצום. זה כמו לגלות שפתאום אתם יכולים לנסוע לכל עיר בארץ, במקום רק לנסוע לשתי הערים שאתם גרים בהן והשכנה.
• צליל עשיר ומלא יותר: אקורדי בארה בדרך כלל מצלצלים עשיר ומלא יותר מאקורדים פתוחים דומים או חלופות עם קאפו. הם נותנים סאונד “מקצועי” יותר, במיוחד בנגינה בסגנונות מסוימים.
• הגברת הכוח באצבעות וזריזות: האימון על בארה בונה שרירים באצבעות ומשפר קואורדינציה. גם אם בסוף תחליטו שאתם שונאים בארה וחוזרים לקאפו, הכוח והזריזות שצברתם ישמשו אתכם גם באקורדים אחרים וסולואים. זה כמו לעשות סקוואטים – כואב, אבל בונה רגליים (ובמקרה שלנו, ידיים) חזקות.

אקורד F מז’ור: הבוס הראשון (והכואב ביותר)

אם יש אקורד אחד שהפך למילה נרדפת לסבל של גיטריסטים מתחילים, זה הוא. ה-F מז’ור.
הוא יושב שם, זחוח על השריג הראשון, דורש שהאצבע המורה שלכם תלחץ על כל ששת המיתרים, בעוד ששאר האצבעות (האמה, הקמיצה, הזרת) מסתדרות בצפיפות בשריגים השני והשלישי.
זה מרגיש בלתי אפשרי, אנחנו יודעים.
המיתרים נמעכים, האצבע המורה רועדת, וכל מה ששומעים זה זמזום מעצבן או שקט מביך במקום צליל צלול.
ברוכים הבאים למועדון!

2.1 איך לגשת ל-F (בלי לברוח בצרחות)

בואו נפרק את המפלצת הזאת לחלקים קטנים ופחות מאיימים:

1. האצבע המורה: זאת גיבורת הסיפור (או הקורבן, תלוי ביום שלכם). הניחו אותה על השריג הראשון, כך שהיא לוחצת על כל ששת המיתרים. אל תניחו אותה בדיוק על הסימון של השריג (הברזל), אלא ממש לידו, לכיוון התיבה (Soundhole). זה דורש פחות כוח ונותן צליל צלול יותר. נסו לגלגל את האצבע מעט על הצד, כך שהחלק העצםי יותר לוחץ על המיתרים. זה עוזר למנוע מהמיתרים “להיבלע” ברקמת האצבע הרכה.
2. האצבע האמה: היא הולכת לשריג השני, על מיתר G (השלישי מלמטה).
3. האצבע הקמיצה: היא קופצת לשריג השלישי, על מיתר A (החמישי מלמטה).
4. האצבע הזרת: גם היא בשריג השלישי, על מיתר D (הרביעי מלמטה).
5. שאר היד: האגודל צריך לתמוך בצוואר מאחור, בערך מול האצבע המורה. המרפק צריך להיות מופנה מעט החוצה, ולא צמוד לגוף, כדי לאפשר ליד תנועה חופשית יותר ולחץ יעיל.

2.2 טעויות נפוצות ב-F (וטיפים איך לצחוק עליהן ואז לתקן)

• האצבע המורה לא לוחצת מספיק חזק/לא ישרה: צלילים מזמזמים או לא נשמעים בכלל. הצחוק: נשמע כמו צרצר מנסה לנגן בנג’ו. התיקון: לחצו חזק יותר! גלגלו את האצבע לצד. ודאו שהיא ישרה ולחוצה אחיד לכל האורך.
• האצבע המורה רחוקה מדי מהשריג: צלילים לא צלולים, דורש יותר מדי כוח. הצחוק: כאילו האצבע המורה החליטה שהיא בשביתה ונשארת קצת מרחוק. התיקון: הזיזו את האצבע קרוב-קרוב לשריג הראשון (אבל לא עליו).
• האצבעות האחרות נוגעות במיתרים סמוכים: צלילים חנוקים. הצחוק: נשמע כאילו האקורד מצונן. התיקון: ודאו שהאצבעות האמה, קמיצה וזרת מקושתות היטב ונוגעות רק במיתר שהן אמורות ללחוץ עליו. גזרו ציפורניים!
• היד כולה מתוחה ומכווצת: כואב מהר, נשמע רע, מתיש. הצחוק: היד נראית כמו טופר של נשר עצבני. התיקון: הרפו את היד! נשמו. נסו לנענע קלות את כף היד כדי לשחרר מתח. תזכרו שגם אצבע מורה ישרה ומתוחה יכולה להיות רפויה בשאר המקומות.

האנטומיה של הבארה: איך לגרום לאצבע שלכם לשתף פעולה?

עכשיו כשעברנו את טבילת האש עם F, בואו נדבר על הבארה עצמה לעומק.
האצבע המורה היא כלי נשק סודי (ולפעמים כואב) שצריך לדעת להשתמש בו נכון.

3.1 האצבע המורה: הקאפו האנושי שלכם

כדי שהאצבע המורה תלחץ כמו שצריך על כל המיתרים, צריך לשלב כמה דברים:

• מיקום: קרוב לשריג, אבל לא עליו. זה המקום הכי יעיל מבחינת לחץ וצלילות.
• צד האצבע: נסו לגלגל את האצבע טיפה על הצד לכיוון האגודל. זה מאפשר לכם ללחוץ עם החלק הקשה יותר של האצבע (ליד העצם) במקום עם החלק הבשרני הרך שבו המיתרים יכולים לשקוע.
• לחץ אחיד: ודאו שאתם לוחצים חזק ואחיד על כל המיתרים. לפעמים יש נטייה ללחוץ חזק יותר עם קצה האצבע מאשר עם החלק שקרוב לכף היד. תרגלו ללחוץ אחיד לכל האורך.
• ישרה אך לא מתוחה: האצבע עצמה צריכה להיות ישרה יחסית כדי לכסות את כל המיתרים, אבל שאר היד והזרוע צריכים להיות רפויים ככל האפשר.

3.2 שאר האצבעות: החבר’ה שעושים את העבודה העדינה

בעוד שהאצבע המורה עושה את העבודה הקשה של הלחץ על כל המיתרים, שאר האצבעות הן אלה שקובעות איזה אקורד אתם מנגנים (מז’ור, מינור, 7 וכו’).

• קשת: ודאו שהאצבעות האחרות (אמה, קמיצה, זרת) מקושתות היטב ונוגעות רק במיתר שהן אמורות ללחוץ עליו. אצבעות שטוחות יחנוקו מיתרים סמוכים ויגרמו לסאונד בוצי.
• חוזק עצמאי: כל אחת מהאצבעות האחרות צריכה להיות מסוגלת ללחוץ על המיתר שלה בחוזקה, בלי להסתמך על התמיכה של האצבע המורה.
• מיקום מדויק: גם האצבעות האחרות צריכות ללחוץ קרוב לשריג (אבל לא עליו). זה עוזר לצלילות ודורש פחות כוח.

3.3 התמיכה של היד כולה: האגודל והיד האחורית

אל תשכחו שהיד כולה עובדת יחד.

• האגודל: האגודל ממוקם מאחורי הצוואר, בערך מול האצבע המורה. הוא משמש כנקודת תמיכה ונגד לחץ לאצבע המורה. מיקום האגודל יכול להשתנות מעט בהתאם לנוחות ולגודל היד והגיטרה, אבל הרעיון הכללי הוא לתמוך בלחץ של הבארה.
• המרפק: ודאו שהמרפק שלכם לא צמוד לגוף. הפנייה קלה של המרפק החוצה משחררת את שורש כף היד ומאפשרת זווית טובה יותר ללחיצה על המיתרים.
• שורש כף היד: הימנעו מלכופף את שורש כף היד בזווית לא טבעית. שורש כף היד צריך להיות ישר יחסית, זה עוזר לשמור על מתח מינימלי ולאורך זמן.

מעבר ל-F: לטייל על הצוואר עם שתי צורות קסם

היופי באקורדי בארה הוא שהם ניידים (Movable).
ברגע שאתם שולטים בצורה מסוימת של בארה, אתם יכולים להזיז אותה למעלה ולמטה על הצוואר ולקבל אקורדים שונים.
יש שתי צורות בארה בסיסיות שאתם פשוט חייבים להכיר. הן מבוססות על האקורדים הפתוחים E מז’ור ו-A מז’ור.

4.1 צורת E (ה”אבא” של אקורד F)

צורת E בארה היא בעצם צורת האקורד E מז’ור הפתוח, כשהאצבע המורה משמשת כ”קאפו” בשריג מסוים, ושאר האצבעות יוצרות את צורת E הפתוח ביחס לשריג הזה.
אקורד F מז’ור שדיברנו עליו קודם? זה בעצם אקורד E מז’ור שמוזז שריג אחד למעלה (עם האצבע המורה כבארה בשריג הראשון).
איך מזהים איזה אקורד זה? האצבע המורה שלכם לוחצת על מיתר E הנמוך (העבה ביותר). התו על מיתר E הנמוך בשריג שבו ממוקמת האצבע המורה הוא שם האקורד.
לדוגמה:

• אצבע מורה על שריג 1 במיתר E נמוך = F מז’ור (כמו שכבר למדנו לסבול)
• אצבע מורה על שריג 2 במיתר E נמוך = F# (פיס דיאז) מז’ור
• אצבע מורה על שריג 3 במיתר E נמוך = G מז’ור (היי! אקורד פתוח נוח! אבל גם בארה עובד!)
• אצבע מורה על שריג 5 במיתר E נמוך = A מז’ור

וכן הלאה. אתם פשוט מזיזים את כל הצורה למעלה או למטה על הצוואר. הצורה של שלוש האצבעות האחרות נשארת זהה ביחס לאצבע המורה.
אותו הדבר עובד עבור E מינור. אקורד F מינור למשל, הוא צורת E מינור עם בארה בשריג הראשון. צורת E מינור היא פשוט האצבע המורה בבארה, והאצבעות האמה, קמיצה וזרת יוצרות צורת E מינור (שתי האצבעות האמצעיות בלבד, במקרה הפתוח E מינור).

4.2 צורת A (ה”אבא” של אקורד B)

צורת A בארה מבוססת על צורת האקורד A מז’ור הפתוח. כאן, האצבע המורה לוחצת על מיתרים 1 עד 5 (E הדק עד A), ושאר האצבעות יוצרות את צורת A מז’ור ביחס לשריג הבארה.
איך מזהים את האקורד? האצבע המורה שלכם לוחצת על מיתר A (החמישי מלמטה). התו על מיתר A בשריג שבו ממוקמת האצבע המורה הוא שם האקורד.
לדוגמה:

• אצבע מורה על שריג 2 במיתר A = B מז’ור (עוד אקורד שצריך בארה!)
• אצבע מורה על שריג 3 במיתר A = C מז’ור (היי! עוד אקורד פתוח!)
• אצבע מורה על שריג 5 במיתר A = D מז’ור

האתגר בצורת A בארה הוא שלוש האצבעות שמגיעות אחרי הבארה (אמה, קמיצה, זרת). בצורת A מז’ור הפתוח, הן כולן על אותו שריג. באקורד בארה בצורת A, הן גם על אותו שריג, אבל ביחס לשריג הבארה. זה יכול להיות צפוף.
יש שתי דרכים נפוצות לנגן את החלק הזה:

• שיטה 1 (המסורתית): להשתמש בשלוש אצבעות נפרדות (אמה, קמיצה, זרת) שיוצרות את צורת A.
• שיטה 2 (ה”קלאמפ”): להשתמש באצבע אחת בלבד (לרוב הקמיצה) כדי ללחוץ על שלושת המיתרים במקום (D, G, B). דורש דיוק בלחץ, אבל יכול להיות נוח יותר לנגינה מהירה.

נסו את שתי השיטות וראו מה עובד לכם יותר טוב.
אותו העיקרון עובד כמובן עבור A מינור בארה, A7 בארה וכו’.

תרגול הופך את החתול המקרטע לדואט נסבל (או לפחות כמעט)

הסוד (שהוא בעצם לא סוד בכלל) ללמוד אקורדי בארה הוא… ניחשתם נכון. תרגול.
המון תרגול.
אבל לא סתם לטחון שעות בלי מחשבה. תרגול חכם ויעיל.

5.1 איך להתאמן על בארה בלי לשבור את הגיטרה (או את האצבעות)

• התחילו לאט: אל תנסו לנגן שירים שלמים שקופצים בין F ל-Bm. התחילו רק מלנגן את האקורד עצמו. לחצו את הצורה, פרטו מיתר-מיתר לאט, וודאו שכל הצלילים צלולים. אם לא, תקנו את המיקום או הלחץ של האצבע הרלוונטית. זה יכול לקחת דקות ארוכות רק כדי לקבל F צלול אחד. וזה בסדר גמור!
• בנו בהדרגה: התחילו רק עם הבארה עצמה. לחצו על מיתרים 1-6 בשריג הראשון רק עם האצבע המורה. נגנו כל מיתר וודאו שהוא מצלצל צלול. רק כשהבארה הזאת יציבה יחסית, הוסיפו את שאר האצבעות של אקורד F.
• מעברים: אחרי שאתם שולטים באקורד בודד, תרגלו מעברים איטיים בין אקורד בארה לאקורד פתוח (למשל, מ-C ל-F, או מ-Am ל-Bm). ואז תרגלו מעברים בין שני אקורדי בארה (למשל, מ-F ל-G בצורת E בארה). המפתח הוא לעשות את זה לאט ועם תשומת לב לכל אצבע.
• זמנים קצרים אך תכופים: עדיף להתאמן 10-15 דקות כמה פעמים ביום מאשר שעה וחצי ברצף שבה הידיים נתפסות והתסכול גובר.
• חימום ומתיחות: כן, כן, כמו ספורטאים. חממו את הידיים והאצבעות לפני שאתם מתחילים, ועשו מתיחות קלות בסוף. זה עוזר למנוע פציעות וכאבים מיותרים.
• הקשיבו טוב: האוזניים שלכם הן המדריך הטוב ביותר. אם משהו נשמע מזמזם או חנוק, הקשיבו לאיזה מיתר זה ונסו לתקן את הלחץ או המיקום של האצבעות הרלוונטיות.

5.2 כאב באצבעות? 3 דרכים לשרוד (ו2 דרכים לצחוק על זה)

• כאב נורמלי מול כאב מדאיג: קצת כאב או אי נוחות באצבעות, בעיקר באצבע המורה ובקצה האגודל, זה נורמלי לגמרי בהתחלה. זה כמו שרירים תפוסים אחרי אימון ראשון בחדר כושר. כאב חד, דקירות, או כאב ממושך שמחמיר – זה סימן שצריך להפסיק, לנוח, ואולי לבדוק אם אתם לוחצים חזק מדי או בטכניקה לא נכונה. הצחוק 1: האצבעות שלכם מרגישות כאילו הן רקדו סטפס על קוצים. הצחוק 2: אפשר לנצל את הכאב כדי להתחמק משטיפת כלים – “מצטער/ת, אני באמצע אימון בארה אינטנסיבי, הידיים שלי בתהליך החלמה קריטי”.
• הפסקה היא חלק מהאימון: אם כואב, תפסיקו! פשוט ככה. קחו הפסקה של כמה דקות, עשו מתיחות קלות, תנו לידיים לנוח.
• אל תתייאשו מזה שכואב: לכולם כאב. גם לגיטריסטים הכי טובים בעולם זה כאב בהתחלה. זה שלב שעוברים. אחרי שבועות של תרגול עקבי, האצבעות מתרגלות, העור מתעבה (קצת, אל תצפו ליבלות ענק מיד), והשרירים מתחזקים. פתאום תגלו שמה שהיה פעם משימה בלתי אפשרית, הופך להיות… ובכן, עדיין מאתגר, אבל אפשרי!

אקורדי בארה נפוצים שיגרמו לכם להרגיש כמו אגדות רוק (או לפחות להפסיק לפספס שירים)

עכשיו כשיש לכם מושג איך זה עובד (בתיאוריה, לפחות), בואו נדבר על כמה אקורדים ספציפיים שתרצו להכיר. אלו הם אבני הבניין של המון שירים.

6.1 ממשפחת צורת E בארה

• F מז’ור: (שריג 1) – הבוס שהכרתם.
• G מז’ור: (שריג 3) – גרסה של G פתוח.
• A מז’ור: (שריג 5) – גרסה של A פתוח.
• Bm (סי מינור): (שריג 2, צורת E מינור) – קריטי להמון בלדות ושירי רוק קלים. אחת הסיבות המרכזיות שאנשים לומדים בארה.
• C#m / Dbm (דו דיאז/רמול מינור): (שריג 4, צורת E מינור) – תכירו אותו טוב אם אתם מנגנים פופ משנות ה-80 וה-90.
• F#m / Gbm (פה דיאז/סול במול מינור): (שריג 2, צורת E מינור) – נפוץ מאוד בבלוז, רוק, קאנטרי.

6.2 ממשפחת צורת A בארה

• B מז’ור: (שריג 2) – עוד אקורד שצריך בארה, ונפוץ במיוחד בבלוז, רוק ופופ.
• C מז’ור: (שריג 3) – גרסה של C פתוח.
• D מז’ור: (שריג 5) – גרסה של D פתוח.
• Fm (פה מינור): (שריג 8, צורת A מינור) – הרבה יותר נפוץ ממה שחושבים! נפוץ בפופ ומוזיקה לטינית.
• Gm (סול מינור): (שריג 10, צורת A מינור) – תצטרכו אותו להרבה שירים.

אל תנסו ללמוד את כולם ביום אחד! התחילו עם אלה שמופיעים בשירים שאתם רוצים לנגן. בדרך כלל F, Bm, B מז’ור הם ה”מתחילים” שמאתגרים בהתחלה.

שאלות שמוזיקאים מתחילים שואלים על בארה (והתשובות שלנו עם קריצה)

הנה כמה מהשאלות הבוערות ביותר שעולות כשנכנסים לעולם הבארה:

• ש: כמה זמן ייקח לי עד שאני באמת אצליח לנגן אקורדי בארה צלולים?
  ת: התשובה הכי כנה? תלוי. תלוי כמה מתאמנים, כמה עקביים, כמה כואב לכם (וקשוחים אתם), וגם קצת בגנטיקה של האצבעות. יש אנשים שזה לוקח להם שבועות בודדים, ויש כאלה שחודשים. המפתח הוא לא להפסיק. אל תצפו לקסם בן לילה, אבל בהחלט תראו שיפור משבוע לשבוע אם תתמידו.
• ש: האם זה אמור לכאוב ככה?
  ת: קצת? כן. כאב בלתי נסבל? לא. אי נוחות, תחושת “שריפה” קלה או עייפות בשרירים – זה נורמלי. כאב חד, דקירות, תחושת עקצוץ או נימול – זה סימן להפסיק מיד. יכול להיות שאתם לוחצים חזק מדי, בטכניקה לא נכונה, או פשוט צריכים הפסקה ארוכה יותר.
• ש: האצבע המורה שלי לא לוחצת אחיד. מיתרים מסוימים מזמזמים או לא נשמעים. מה לעשות?
  ת: ברוכים הבאים לבעיה מספר 1 של 99% מהמתחילים בבארה! נסו לגלגל את האצבע יותר על הצד, לכיוון העצם. ודאו שאתם לוחצים הכי קרוב שאפשר לשריג. נסו ללחוץ טיפה יותר חזק באזור המיתרים המזמזמים. תרגלו רק את הבארה עצמה בלי שאר האצבעות, וודאו שכל מיתר מצלצל צלול לפני שמוסיפים את השאר.
• ש: אני לא מצליח להכניס את שאר האצבעות לאקורד A בארה, זה צפוף מדי!
  ת: צודק/ת! בצורת A בארה, שלוש האצבעות (אמה, קמיצה, זרת) נכנסות לשריג אחד אחרי הבארה. זה באמת צפוף. נסו את שיטת ה”קלאמפ” שתיארנו – ללחוץ על שלושת המיתרים עם אצבע אחת (לרוב הקמיצה) במקום שלוש אצבעות נפרדות. זה דורש פחות מקום. אל תתייאשו, היד מתרגלת לזה עם הזמן.
• ש: האם אני יכול להשתמש בקאפו במקום בארה?
  ת: טכנית? כן, בהחלט! הקאפו נועד בדיוק בשביל זה – לשנות את הסולם של השיר ולאפשר לנגן עם אקורדים פתוחים נוחים. אבל… אם אתם רוצים להתקדם ולנגן כל שיר, ובסולמות שונים, ובלי להיות תלויים בקאפו, ולפתח את הכוח באצבעות, בארה היא מיומנות חיונית. הקאפו הוא פתרון קסם מעולה לשימוש זמני, אבל לא תחליף ללמוד בארה.
• ש: כל היד שלי כואבת, לא רק האצבעות. מה לא בסדר?
  ת: כנראה שאתם לוחצים חזק מדי עם כל היד ולא רק עם האצבעות הרלוונטיות. ודאו ששורש כף היד יחסית ישר, שהמרפק לא צמוד לגוף, ושהכתפיים והזרוע רפויות. הלחץ אמור להגיע מהיד עצמה שנסגרת על הצוואר, אבל לא בכוח מופרז. נסו להרפות את היד כולה.

טיפים להמשך הדרך: לשרוד את שלב הבארה ולהמשיך לנגן (בהנאה, אולי?)

עברתם את השלב הראשון והמפחיד ביותר – אתם יודעים מה זה בארה ואיך לנסות לנגן אותה. עכשיו מגיע השלב הארוך יותר: התמדה.

7.1 איך לא להתייאש כשהאצבעות שורפות והסאונד נורא

• הציבו מטרות קטנות: אל תגידו “אני אתרגל בארה שעה כל יום עד שאני אצליח”. זה מתכון בטוח לתסכול. אמרו “היום אני אתרגל מעבר בין C ל-F למשך 10 דקות” או “אני אתרגל אקורד Bm עד שאני אצליח לנגן אותו צלול פעם אחת”. הצלחות קטנות בונות ביטחון.
• נגנו שירים שאתם אוהבים: מצאו שירים שמשתמשים באקורדי בארה שאתם לומדים. זה הופך את התרגול למשמעותי יותר וכיף יותר. גם אם זה נשמע לא מדהים בהתחלה, עצם הנגינה בתוך קונטקסט של שיר מדרבנת.
• השתמשו במטרונום (אבל בזהירות): תרגלו מעברים בין אקורדים עם מטרונום, במהירות נמוכה מאוד. התחילו ממש לאט, רק כדי לוודא שהאצבעות מגיעות למקום הנכון בזמן. אל תדאגו למהירות בהתחלה, דאגו לדיוק.
• הקליטו את עצמכם: לפעמים כשמקליטים, שומעים טעויות שלא שמים לב אליהן כשמנגנים. זה יכול להיות מתסכל, אבל גם מאוד מועיל לשיפור.
• מצאו שותפים לנגינה: לנגן עם אחרים זה כיף ומדרבן. גם אם אתם רק מתחילים, אפשר לנגן יחד אקורדים פשוטים.
• צפו בשיעורים נוספים: יש המון מורים מעולים ביוטיוב ובאתרים אחרים שמסבירים על אקורדי בארה מזוויות שונות. אולי הסבר אחד יעזור לכם יותר מהאחרים. חפשו גם מורים שמלמדים עם הומור, זה תמיד עוזר.

7.2 מה לעשות עם הידע החדש (חוץ מלשבת בבית ולנגן F צלול לעצמכם)

• נגנו שירים חדשים: העולם נפתח בפניכם! חפשו שירים שתמיד רציתם לנגן והיו בהם אקורדי בארה מאיימים.
• כתבו שירים משלכם: היכולת לנגן אקורדים בסולמות שונים פותחת אפשרויות קומפוזיציה חדשות לגמרי.
• הקימו להקה: תמיד רציתם להקים להקת קאברים לשירים של שנות ה-90? עכשיו אתם יכולים לנגן את רוב האקורדים הדרושים! (רק תזהירו מראש את חברי הלהקה לגבי שלב ה”חתול מקרטע” הראשוני).
• הרשימו את החברים: אקורד B מז’ור בצליל צלול מרשים הרבה יותר מאקורד C שכולם מכירים. תיהנו מההתלהבות (הזמנית, הם יתרגלו).

סיכום (שלא יכאב)

אז הנה זה. המדריך המקיף (וההומוריסטי, נקווה שהצלחנו) לאקורדי בארה.
השלב הזה הוא כמו ללמוד לרכב על אופניים בלי גלגלי עזר. זה נופל, זה כואב, זה מתסכל, אבל כשזה מצליח? תחושת החופש וההישג אדירה.
אל תצפו להיות ג’ימי הנדריקס מחר בבוקר.
תצפו לכאבים קלים באצבעות.
תצפו לתסכול.
תצפו לשמוע זמזומים.
אבל תצפו גם לראות שיפור.
תצפו לגלות שירים חדשים.
תצפו שהאצבעות שלכם יתחזקו.
ותצפו שיום אחד, לא רחוק מדי, אקורד F כבר לא יראה לכם כמו מפלצת, אלא סתם… עוד אקורד.
זה מסע. הוא לא תמיד קל, אבל הוא שווה את זה.
המוזיקה מחכה לכם.
עכשיו לכו ותתרגלו.
ואל תשכחו אותנו כשתמלאו אצטדיונים (אנחנו נביא את האטמי אוזניים, ליתר ביטחון בשלבים הראשונים).