אז החלטתם להיכנס לעולם של מטאליקה? מצוין! עולם רועש. עולם מהיר. עולם שלעיתים קרובות נשמע כאילו מישהו זרק כלי מטבח ממטוס נוסעים, אבל בקטע טוב, כן? כי האמת היא, ללמוד על האבולוציה של הסאונד של הלהקה הזו זה כמו לקבל שיעור בהיסטוריה של הרוק הכבד. אבל בלי המורים המשעממים ההם שמכריחים אותך לשנן תאריכים. כאן לומדים עם האוזניים. עם הצוואר (כי יהיה לכם רצון עז לניע אותו). ואולי קצת עם האצבעות אם תנסו לנגן את זה אחר כך (ספוילר: זה קשה). אז אם אתם רוצים להבין למה פעם הם נשמעו כמו פצצת אטום מוזיקלית והיום הם… ובכן, קצת אחרת, הישארו איתי. מבטיח שיהיה יותר מעניין מכל שיעור היסטוריה שאי פעם נרדמתם בו. ומי יודע? אולי בסוף המדריך הזה תוכלו לזהות שיר של מטאליקה בשלוש שניות. או לפחות להבין למה הדוד המתאלק שלכם כל כך מתרגש משירים בני עשר דקות.
מטאליקה: איך להקה של ילדים כועסים הפכה לתופעה עולמית (ולמה זה נשמע כמו שזה נשמע)
כשצעקו עלינו לראשונה: הולדת הת’ראש והמהירות המטורפת
דמיינו רגע את שנות השמונים המוקדמות. השיער היה גדול, הבגדים היו צמודים, והמוזיקה… ובכן, הרבה ממנה הייתה פופ מוקפץ או רוק שיער כבד אבל קצת פחות “כבד” במובן המאיים של המילה. ואז הגיעו ארבעה חבר’ה, בעיקר מקליפורניה (כן, כן, לא כולם נולדו עם פטיש ביד), והחליטו שנמאס להם. שנמאס להם שהמוזיקה לא מספיק זועמת. לא מספיק מהירה. לא מספיק, איך נאמר בעדינות, הורסת את הבית של השכנים.
ככה נולד הת’ראש מטאל. סגנון מוזיקלי שלקח את כל מה שהיה מהיר וכבד מההארדקור פאנק ומהגל החדש של ההבי מטאל הבריטי (NWOBHM, כי מי לא אוהב ראשי תיבות קשים לפיצוח?) וערבב אותם בשייקר עצבני. מטאליקה הייתה בחוד החנית של הבלגן הזה. והסאונד שלהם? ובכן, הוא היה… גולמי.
אלבום הבכורה שלהם, “Kill ‘Em All” (שם עדין להפליא, אה?) נשמע כמו מוסך שמישהו הניח בו מיקרופון. הגיטרות חדות כמו סכין יפנית, התופים מפמפמים כמו קטר מטורף, והשירה של ג’יימס הטפילד? זעקה קיומית היישר מהבטן. זה לא סאונד “יפה”. זה סאונד “אמיתי”. סאונד של להקה שמנסה בכוח לפרוץ דרך עם אנרגיה טהורה.
ואז הגיע “Ride the Lightning”. קצת יותר מלוטש, אבל עדיין שועט קדימה כמו רכבת משא יצאה משליטה. כאן כבר התחילו לראות ניצנים של מורכבות גדולה יותר. שירים ארוכים יותר, מבנים מסובכים יותר. וסאונד שהיה עדיין מחוספס, אבל עם קצת יותר בשר. כמו סטייק נא, אבל כזה שאתה רוצה לטרוף.
ובטח, אסור לשכוח את “Master of Puppets”. האלבום שנחשב בעיני רבים לפסגת הת’ראש. כאן כבר הכל התחבר. הסאונד ענק, הריפים איקוניים, והשירים… טוב, הם פשוט מושלמים בז’אנר שלהם. מהירות, אגרסיביות, אבל גם מלודיה וחוכמה. זה הסאונד של מטאליקה כשהם היו רעבים, צעירים, וכנראה גם קצת כועסים על העולם. וזה נשמע מ-ע-ו-ל-ה.
ריפי הגיטרה: איך לנגן מהר יותר מהצל שלכם?
הדבר הראשון ששומעים במטאליקה של שנות השמונים זה הריפים. אלו לא סתם אקורדים או מנגינות קטנות. אלו היו חומות סאונד. לרוב בנויות מטכניקת “פיק מטה” (Downpicking). תחשבו על זה כמו לנסר עץ בקצב מסחרר. ג’יימס הטפילד, הגיטריסט והסולן, פיתח את הטכניקה הזו לרמה של אמנות לחימה. זה נשמע פשוט? תנסו את זה. אני עדיין מרגיש את הכאב באמה רק מלכתוב על זה.
הריפים האלה היו בדרך כלל מהירים. מאד. כאילו הם ניסו לברוח ממשהו. או לרדוף אחרי משהו. כנראה אחרי קהל שיקפוץ וישתולל. והם הצליחו. הסאונד היה מחוספס. עם הרבה דיסטורשן (עיוות, כמו קול דרדס ששתה יותר מדי קפה) אבל כזה שהשאיר מקום לריפים להישמע ברור. יחסית. לפחות אם לא עמדתם ליד הרמקול.
מורכבות אובססיבית ובאס שאבד בחלל: עידן “And Justice For All”
ואז הגיעה שנת 1988. ואיתה, ” …And Justice for All”. האלבום הזה הוא… ובכן, מורכב. מאד. השירים ארוכים. מאד. המבנים שלהם מסובכים. כאילו הם ניסו לפתור תרגיל במתמטיקה תוך כדי ריצת מרתון. הריפים עדיין שם, עדיין מהירים, אבל עם טוויסט. יש בהם משהו יותר אפל. יותר טכני. פחות מסיבה, יותר שיעור באדריכלות מוזיקלית.
הסאונד של האלבום הזה שנוי במחלוקת. הגיטרות נשמעות כמו מסור חשמלי עצבני במיוחד. התופים של לארס אולריך מוקלטים בצורה שהטרילה על הסנר נשמעת לפעמים כמו מכונת ירייה (בקטע הטוב? תחליטו אתם). אבל הבעיה הגדולה ביותר? הבאס. או ליתר דיוק, היעדרותו הכמעט מוחלטת.
ג’ייסון ניוסטד, הבסיסט החדש שהחליף את קליף ברטון המנוח והמיתולוגי, ניגן חלקים מורכבים ומעניינים. אבל בסאונד הסופי של האלבום, הוא פשוט… כמעט לא נשמע. זה כמו להכין עוגה מדהימה אבל לשכוח לשים סוכר. עד היום, פאנדומים שלמים מנסים להבין למה. התיאוריה הרווחת היא שלאריס וג’יימס רצו שהגיטרות ישלטו בסאונד. או אולי הם פשוט לא שמעו את הבאס במיקס כי היו עסוקים בלהתווכח על משהו אחר. מי יודע? התוצאה היא אלבום שנשמע רזה יותר בחלק התחתון שלו, בניגוד מוחלט לאלבומים הקודמים. זה קצת כמו לראות סרט מדע בדיוני ענק, אבל בלי אפקטים קוליים בסצנות המאבק העיקריות.
אבל למרות הכל, הסאונד הזה, הצליל המאוד ספציפי והמאוד יבש של “Justice”, הוא חלק בלתי נפרד מהקסם (והתסכול) של האלבום. הוא מייצג את הלהקה בשיא ההיפר-אקטיביות הטכנית שלה, לפני שהם החליטו שצריך קצת להוריד הילוך (הרבה הילוך).
שאלות בוערות (או לפחות חמות כמו ריף גיטרה אחרי סולו):
ש: למה הריפים של מטאליקה נשמעים ככה?
ת: כי הם בנויים על מהירות, דיוק (במונחים של ת’ראש), ושימוש אגרסיבי בטכניקות כמו Downpicking. זה כמו להפוך את הגיטרה לכלי הקשה מתכתי.
ש: ומה עם הסאונד היבש ב”Justice”?
ת: זו אחת התעלומות הגדולות של עולם המטאל! יש הרבה תיאוריות, אבל התוצאה היא סאונד מאוד ספציפי, מנוכר יותר, שבו הבאס כמעט לא נשמע. חלק אוהבים את זה, חלק שונאים את זה. אי אפשר להישאר אדיש.
ש: האם קשה לנגן את השירים המוקדמים שלהם?
ת: קשה. מאד. דורות של גיטריסטים מתחילים (ומתקדמים) שברו את השיניים (והאצבעות) בניסיון לחקות את המהירות והדיוק. זה לא בלתי אפשרי, אבל דורש הרבה אימון, סבלנות, ומשככי כאבים.
השחור הגדול: כשהם הפכו להיות… מפורסמים רצח
ואז, בשנת 1991, קרה משהו. מטאליקה הוציאו אלבום שנקרא פשוט “Metallica”. אבל כולם מכירים אותו כ”האלבום השחור”. ולמה שחור? כי העטיפה שחורה. גאוני, נכון? אבל מה שהיה באמת גאוני זה הסאונד. או ליתר דיוק, השינוי בסאונד.
פתאום, הלהקה שהייתה ידועה במהירות מסחררת ובשירים של תשע דקות, הוציאה שירים כמו “Enter Sandman” ו-“Nothing Else Matters”. שירים… איטיים יחסית. עם ריפים קליטים. פחות “הורסים את הבית”, יותר “מפוצצים את האצטדיון”. הסאונד של האלבום השחור הוא ענק. מסיבי. מלוטש. כמעט… רדיו-פרנדלי?
זה היה שיתוף פעולה ראשון עם המפיק בוב רוק. והוא עזר להם למצוא סאונד חדש. יותר גדול. יותר “באסי” (היי ג’ייסון, הנה הבאס שלך!). התופים נשמעו כאילו הם הוקלטו באולם קונצרטים ענק. הגיטרות היו כבדות, שמנות, אבל הריפים היו פשוטים יותר, קומוניקטיביים יותר. זה לא הת’ראש המסובך של פעם. זה היה מטאל מהודק, אפקטיבי, וממכר. כמו סם קל, רק בלי תופעות לוואי (חוץ מאובססיה קלה לשירים שלהם).
האלבום השחור פתח את מטאליקה לקהל ענק. הם הפכו מ”להקת מטאל שרק פריקים אמיתיים מכירים” ל”הלהקה הכי גדולה בעולם”. וזה שינה הכל. זה הוכיח שאפשר להיות כבדים, עוצמתיים, ועדיין לגעת במיליוני אנשים. וזה שינה גם את הסאונד שלהם בהמשך.
פחות מהיר, יותר כבד? אומנות הריף הפשוט והעצמתי
הסוד של האלבום השחור, מבחינת הסאונד, היה הפשטות היחסית של הריפים. הם ויתרו על המהירות המטורפת של הת’ראש לטובת Groove. קצב. משהו שאפשר להזיז אליו את הראש בלי לפרוק חוליות. הריפים היו בנויים על תווים ארוכים יותר, עם פחות תווים בכל שניה. זה נשמע אולי קל יותר לנגן, אבל דורש דיוק וסאונד כבד ומלא כדי לעבוד. תחשבו על ריף הפתיחה של “Enter Sandman”. זה לא מסובך טכנית כמו “Battery”, אבל זה עוצר נשימה בעוצמה שלו. כמו לקבל אגרוף לבטן, אבל אגרוף שאתה מבקש לקבל שוב ושוב.
מתנסים, מחפשים ומגלים מחדש: עידן “Load” ומה שבא אחרי
אחרי הצלחת האלבום השחור, מטאליקה יכלה לעשות כמעט כל דבר. והם עשו. הם הוציאו את האלבומים “Load” ו-“Reload”. וכאן הסאונד עבר שינוי משמעותי נוסף. השירים נשמעו יותר… בלוזי? אלטרנטיביים? רוקיסטיים יותר במובן הכללי של המילה? השיער של חברי הלהקה התקצר, הבגדים השתנו, וגם המוזיקה. הריפים היו פחות חדים, יותר עגולים. פחות מתכת, יותר עור וזמש.
זה לא היה בהכרח דבר רע, אבל זה בהחלט היה שונה. חלק מהמעריצים אהבו את זה, חלק הרגישו שהם נטשו את השורשים שלהם. הסאונד היה עדיין כבד, אבל בדרך אחרת. פחות אגרסיבי, יותר גרובי. פחות “לרסק”, יותר “להתנדנד”. כמו לעבור מריצת ספרינט למסלול מכשולים עם הפסקות קפה.
באותה תקופה הם גם הוציאו את “Garage Inc.” (אלבום קאברים כפול, שהסאונד שלו שיקף קצת חזרה לשורשים מחוספסים יותר, אבל עדיין עם הפקה מודרנית) ואת “S&M” (אלבום הופעה עם תזמורת סימפונית, שהוכיח שהם מסוגלים לשלב את הסאונד הכבד שלהם עם עוצמה תזמורתית. מי היה מאמין? מטאל עם כינורות וחצוצרות!)
שאלות בוערות (כי גם כשמתנסים, נשארים חמים):
ש: האלבום השחור נשמע שונה מהקודמים. למה?
ת: בעיקר בגלל שיתוף הפעולה עם המפיק בוב רוק, שהכניס סאונד מודרני, גדול ומלוטש יותר. הם גם שינו את סגנון הכתיבה שלהם לריפים קליטים ופשוטים יותר, וקצב איטי יותר.
ש: ומה הקטע עם “Load” ו-“Reload”?
ת: הלהקה רצתה להתפתח ולחקור סגנונות אחרים. הם שילבו השפעות בלוז, רוק קלאסי ואלטרנטיבי. זה הוביל לסאונד פחות “מטאלי”, שיותר התמקד בגרוב ובשירים עם מבנה פחות מורכב מבעבר. זה היה שינוי גדול.
חוזרים הביתה (בערך): עידן “Death Magnetic” והלאה
אחרי תקופה של חיפוש עצמי, אלבום שנוי במחלוקת (“St. Anger” – נדבר עליו ברמז עדין אחר כך), ועשור שהרגיש קצת מבולבל סאונדית, מטאליקה החליטו לחזור… קצת. בשנת 2008 יצא “Death Magnetic”. הפעם, עם מפיק חדש, ריק רובין. והסאונד? ניסיון ברור לחזור לשורשי הת’ראש. השירים שוב ארוכים ומורכבים. הריפים מהירים. הסאונד כולו מרגיש אנרגטי ואגרסיבי יותר מאלבומי “Load” ו-“Reload”.
הסאונד של “Death Magnetic” אמנם ניסה לחזור אחורה, אבל הוא גם היה מודרני. מלא בווליום (עד כדי כך שהרבה מעריצים התלוננו על דחיסת סאונד קיצונית שהפכה אותו לפעמים ל”קיר של רעש”), אבל עם הד קל לאלבומים הישנים. זה היה כמו לראות חבר ותיק שלבש את החולצה הישנה שלו, אבל קנה לה נעליים חדשות ונוצצות.
האלבום האחרון שלהם נכון לכתיבת שורות אלו, “Hardwired… to Self-Destruct” (2016) ו-“72 Seasons” (2023), ממשיכים את הקו הזה של חזרה לשורשים, עם סאונד שמזכיר יותר את ימי הת’ראש המוקדמים, אבל עם ההפקה והניסיון של להקה שקיימת כבר ארבעה עשורים. הריפים עדיין כבדים ומהירים, הסאונד גדול ומודרני, והשירים ארוכים יותר מאלה של האלבום השחור, אבל לא מורכבים עד כדי טירוף כמו “Justice”. זה מרגיש כמו שילוב של כל התקופות שלהם. קצת מהירות, קצת גרוב, קצת מורכבות, והרבה ווליום.
הסאונד של מטאליקה היום הוא הסאונד של להקה ותיקה שיודעת מה היא רוצה, ועדיין מצליחה להיות רלוונטית ובועטת. הם אולי לא מתחרים בלהקות צעירות על מי מנגן הכי מהר או הכי קיצוני, אבל יש להם את העוצמה, הניסיון, והיכולת ליצור סאונד שהוא מטאליקה במיטבה – כבד, אנרגטי, ועם הרבה לב (גם אם הוא עטוף בפלדה).
סאונד בהתפתחות מתמדת: לאן הולכים מפה?
מה שמעניין במסע המוזיקלי של מטאליקה זה שהסאונד שלהם לא נשאר תקוע במקום. הוא השתנה. הוא התפתח. הוא הגיב לשינויים בלהקה, בעולם המוזיקה, וגם ברצון שלהם לחקור דברים חדשים. מלהקת ת’ראש אגרסיבית ופורצת דרך, הם הפכו ללהקת הענק שכבשה את העולם, ואז ניסו להמציא את עצמם מחדש, ולבסוף מצאו דרך לשלב את כל העבר שלהם בסאונד מודרני.
השינויים האלה הם שהפכו את מטאליקה למה שהיא – לא רק להקת מטאל, אלא תופעה מוזיקלית. להקה שהעיזה להתנסות, לפעמים בהצלחה מסחררת ולפעמים פחות (טוב, אמרתי שלא אדבר על St. Anger אבל הסאונד של הסנר שם ראוי לאזכור ברמז עדין, נכון? מי חשב שסנר יכול להישמע כמו פח אשפה שמדלג במורד מדרגות?). אבל תמיד בדרכה שלה.
שאלות בוערות (כמו הדיסטורשן במגבר מתוח):
ש: איך הסאונד של האלבומים האחרונים שלהם השתנה?
ת: הם חזרו לסאונד מהיר וכבד יותר, שמזכיר את ימי הת’ראש המוקדמים, אבל עם הפקה מודרנית וגדולה יותר. יש בו שילוב של אנרגיה ישנה וניסיון עכשווי.
ש: האם כל המעריצים אהבו את השינויים בסאונד?
ת: ממש לא. כל שינוי בסאונד שלהם עורר דיונים סוערים ואף מלחמות קודש בין מעריצים. יש מי שמעדיפים רק את הת’ראש הישן, יש מי שאוהבים את האלבום השחור, ויש מי שהמשיכו איתם לכל מקום. זה חלק מהכיף (והעצבים) של להיות מעריץ מטאליקה.
ש: מה אפשר ללמוד מהמסע הסאונדי של מטאליקה?
ת: שהתפתחות זה דבר טבעי, גם במוזיקה. שלא צריך לפחד להתנסות (גם אם לא הכל עובד). ושסאונד הוא לא רק מה מנגנים, אלא גם איך זה נשמע בסוף – ההפקה, המיקס, והתחושה הכללית שהוא מעביר.
טיפים לדרך: איך לשרוד את מסע המטאליקה שלכם
אז עכשיו אתם יודעים בגדול איך הסאונד של מטאליקה התפתח. יפה מאוד. קבלו מדליה וירטואלית. אבל מה עושים עם כל הידע הזה? קודם כל, מקשיבים. הרבה. ואז מקשיבים שוב.
אם אתם מתחילים, אל תיבהלו מהמהירות בהתחלה. תתחילו עם שירים כמו “Enter Sandman” או “Sad but True”. תתנו לאוזניים שלכם להתרגל לכובד. אחר כך תעברו לשירים קצת יותר מהירים כמו “Seek & Destroy”. ורק כשתרגישו ממש אמיצים, תנסו את “Battery” או “Dyers Eve”. אל תגידו שלא הזהרתי אתכם.
אם אתם מנסים לנגן את זה, ובכן… בהצלחה! התמקדו קודם כל בקצב. מטאליקה זה הכל עניין של קצב וגרוב (כן, גם כשהם מהירים). ה-Downpicking של ג’יימס דורש סבולת מטורפת. אל תתייאשו אם זה לא נשמע כמוהם מיד. לוקח שנים. שנים של אצבעות כואבות ופרקי כף יד שורפים. אבל זה כיף בדרך המוזרה שלו.
אם אתם סתם רוצים לדבר על מוזיקה, עכשיו אתם יכולים להצטרף לדיונים סוערים ברשת על למה הבאס לא נשמע ב”Justice”. תתכוננו לוויכוחים. זה חלק מהחוויה.
אל תשכחו שהמוזיקה אמורה להיות כיף. מטאליקה, על כל הכובד והרצינות שלה, היא גם להקה שיודעת להשתטות (ראו ערך: הופעות חיות, ראיונות, והשיר “Motorbreath” – נושם מנוע?!). אז תהנו מהרעש. תהנו מהאנרגיה. ותהנו מהמסע המטורף הזה של הסאונד שלהם.
סיכום: הכל בראש (ובסאונד)
אז סקרנו את המסע של מטאליקה מהימים שהם ניסו לרסק הכל עם ת’ראש מטורף, דרך המורכבות האובססיבית והבאס הנעלם, דרך האלבום השחור ששינה את חייהם (וגם את הסאונד), ועד לחזרה לשורשים המודרנית. למדנו שהסאונד שלהם הוא סיפור מתמשך, כמו סדרה טובה בנטפליקס, רק עם יותר דיסטורשן ופחות שחקנים יפים.
הבנו שזה לא רק עניין של ווליום, אלא של מבנה, טכניקה, הפקה, ובעיקר – של הרצון של ארבעה אנשים (עם שינויים קלים בהרכב לאורך השנים) להישמע בדיוק כמו שהם רוצים להישמע באותו רגע נתון, גם אם זה אומר לעצבן חצי מהמעריצים. וזה, חברים, אומנות.
אז בפעם הבאה שתשמעו שיר של מטאליקה, נסו להקשיב לסאונד. האם הוא גולמי כמו במוסך? מורכב כמו תרגיל פיזיקה? גדול ומלוטש כמו אצטדיון? בלוזי? מהיר? איטי? כל האפשרויות פתוחות. ועכשיו, כשאתם מומחים קטנים לסאונד של מטאליקה (או לפחות יודעים יותר ממה שידעתם לפני שעה), לכו לשמוע אותם מחדש. עם אוזניים קצת יותר פקוחות. ורצוי גם עם אטמי אוזניים בהישג יד. ליתר ביטחון. בהצלחה, ונתראה בהופעה (אני מביא את האטמים).