חשבתם שמוזיקה זה פשוט צלילים יפים? שיש לה התחלה, אמצע וסוף? שיש לה קצב, מנגינה, והרמוניה? ובכן… ברוכים הבאים למסע אל עולם שבו הדברים האלה הם רק ההתחלה.
עולם שבו שתיקה של 4 דקות ו-33 שניות יכולה להיחשב ליצירת מופת.
שבו רעש של מכונת כביסה יכול לקבל הגדרה פילוסופית עמוקה.
ושבו אנחנו, חובבי המוזיקה, מנסים להבין מה לעזאזל קורה.
המדריך הזה לא יגיד לכם איך לנגן גיטרה כמו ג’ימי הנדריקס (בשביל זה יש לנו מדריכים אחרים, פחות מסוכנים לאצבעות).
הוא גם לא יבטיח שתכתבו את הלהיט הבא שיכבוש את העולם (אם כי מי יודע?).
אבל הוא כן יפתח לכם את הראש (ואולי קצת יכאב לכם) לגבי הדבר המופלא הזה שנקרא מוזיקה.
הוא יגרום לכם להקשיב אחרת.
לחשוב אחרת.
ולצחוק קצת על כל הבלבול הזה.
אז תתרווחו, שימו אוזניות (או שלא), ובואו נצלול יחד לשאלה העתיקה והמבלבלת ביותר: מהי, לעזאזל, מוזיקה?
רגע, מה זה בכלל מוזיקה? חשבנו שזה רק קולות יפים… (ומתופפים מוזרים)
אז מה הקטע? למה לשאול בכלל? זה לא ברור?
אתם שומעים שיר ברדיו, אתם נהנים, אתם מזמזמים את הפזמון במקלחת (בטח לא זיוף קל בכלל). ברור שזו מוזיקה, נכון?
ובכן, זה בערך כמו לשאול “מה זה אוכל?”. ברור שפסטה זה אוכל. וסטייק. וסלט ירוק שאתם מנסים לשכנע את עצמכם שהוא טעים.
אבל מה עם גלידה בטעם קטשופ? או חרקים קלויים? או אצות מהים שנראות כמו נייר סופג?
פפפפ… זה נהיה מסובך, אה?
ככה זה גם עם מוזיקה. על פניו, זה נשמע קל: קולות נעימים לאוזן, מסודרים בזמן, עם קצב כלשהו.
אבל מה אם הקולות האלה לא “נעימים”? מה אם הם ממש מרעישים ומעצבנים? מה אם אין בהם קצב ברור? ומה אם הם בכלל לא “קולות” במובן הרגיל, אלא צלילים אלקטרוניים מוזרים או אפילו שקט?
פה נכנסת הפילוסופיה, ומקלקלת לנו את כל הכיף עם שאלות טורדניות.
כי להגדיר משהו זה אומר להציב לו גבולות. להגיד “זה כן” ו”זה לא”. ובמוזיקה, הגבולות האלה זזים כל הזמן, מתרחבים, ולפעמים פשוט נעלמים באוויר הדליל של התיאוריה.
אז אנחנו לא שואלים סתם בשביל הטרדה. אנחנו שואלים כי להבין *מה* זה מוזיקה יכול לשנות את האופן שבו אנחנו *מקשיבים* לה, *יוצרים* אותה, ואפילו סתם *חושבים* עליה כשאנחנו תקועים בפקק ושומעים צפירות וצועקים על נהגים אחרים (תודו שזה קרה לכם).
ובואו נודה, קצת כיף לצלול לשאלות קיומיות גדולות, גם אם בסוף אין תשובה אחת ברורה. קצת כמו לפתוח קופסת פנדורה של צלילים.
חתולים שנדרכים על מקלדת מול יצירת מופת – היכן עובר הקו? (רמז: זה מורכב יותר ממה שחשבתם)
תארו לעצמכם: מצד אחד, קונצרט מפואר עם תזמורת פילהרמונית, כולם לבושים יפה, מנגנים יצירה של באך. קלאסי, מסודר, יפהפה. אין ספק – זו מוזיקה.
מצד שני, חתול אקראי שקופץ על מקלדת פסנתר ורץ מצד לצד, מייצר בליל אקראי של צלילים צורמים. זה מצחיק, זה כנראה כואב לחתול, וזה… ובכן, לא ממש נעים לאוזן האנושית הממוצעת.
האם זה מוזיקה? רובנו נגיד ש”לא”.
אבל מה אם מלחין מודרני החליט *להקליט* את הצלילים של החתול הזה, לערוך אותם קצת, להוסיף להם הד, ולקרוא לזה “סונטה לחתול וסינתסייזר”?
ואם זה יצירת אמנות סאונד שמוצגת בגלריה יוקרתית?
ואם יש קהל של מומחים שאומרים שזה “מרתק מבחינה טקסטורלית” ו”פורץ גבולות קונבנציונליים”?
האם זה עדיין לא מוזיקה? מתי רעש מפסיק להיות רעש והופך להיות צליל בעל משמעות מוזיקלית? האם זה תלוי בכוונת היוצר? בתגובת המאזין? בהקשר?
ואם מדברים על קולות לא נעימים – מה עם דת’ מטאל? או ג’אז אוונגרדי? או מוזיקה אלקטרונית תעשייתית שמדמה קולות של מפעל?
הרבה אנשים יגידו על הז’אנרים האלה שזה “לא מוזיקה” או שזה “סתם רעש”. אבל למעריצים שלהם, זו מוזיקה לכל דבר ועניין.
אז מי צודק? האם יש קריטריונים אובייקטיביים? או שזה רק עניין של טעם והרגל?
השאלות האלה מלוות את הפילוסופיה של המוזיקה כבר מאות שנים, והן עדיין רלוונטיות היום יותר מתמיד, בעולם שבו כל אחד יכול ליצור צלילים ולהפיץ אותם בלחיצת כפתור.
אז בואו נצלול לעומק ונראה מה ההוגים הגדולים חשבו על זה (ולמה הם כנראה לא שמעו דאבסטפ).
טיול בפארק הפילוסופיה של המוזיקה: בלי סיורים משעממים! (טוב, מבטיחים לנסות)
האם מוזיקה מייצגת משהו, או שהיא רק היא? (הקרב הגדול: רפרזנטציה מול פורמליזם)
דמיינו שאתם שומעים יצירה סימפונית גדולה.
אתם שומעים מנגינה דרמטית שעולה ויורדת – אהה! זה בטח מסע! גיבור יוצא לדרך!
עכשיו מגיעים צלילים מהירים ומבולגנים – אהה! קרב! או מרדף סוסים!
ואז מנגינה שקטה ועצובה – אהה! הוא מתגעגע הביתה, או שהסוס שלו נהרג!
אם אתם כאלה, אתם כנראה נוטים לצד הרפרזנטציוניסטי (תנשמו עמוק, זו מילה ארוכה, אבל היא בסך הכל אומרת “מייצג”).
הפילוסופים הרפרזנטציוניסטים (או אלה שמאמינים ברפרזנטציה) טוענים שמוזיקה היא בעצם שפה. לא שפה רגילה עם מילים ודקדוק, אבל שפה שיכולה לספר סיפור, לתאר תמונות, או לייצג רעיונות ורגשות מהעולם האמיתי.
הם יגידו לכם שצלילים גבוהים יכולים לייצג קלילות או אושר, צלילים נמוכים – כבדות או עצב. קצב מהיר – התרגשות או סכנה. קצב איטי – שלווה או עצלות.
הרבה מוזיקה, במיוחד מוזיקה קלאסית תקופתית או מוזיקה מודרנית שנכתבה לפי תוכנית (Program Music), מנסה במפורש לייצג דברים.
ויש את הצד השני: הפורמליסטים.
הם יגידו לכם: “חבר’ה, תירגעו. זה רק צלילים.”
הם טוענים שמוזיקה היא עולם בפני עצמו. היא לא מייצגת שום דבר “בחוץ”. המשמעות שלה נמצאת *בפנים*. במבנה שלה.
היא עוסקת ביחסים בין הצלילים לבין עצמם: הרמוניה, מלודיה, קצב, מבנה, טקסטורה.
פורמליסט יקשיב ליצירה ויגיד: “וואו, איזה פיתוח מלודי מבריק! והשימוש בהרמוניה דיסוננטית בנקודת המפתח הזו – גאוני! והקצב הפולי-ריתמי יוצר מתח מדהים!”
הוא לא יחשוב על סוסים או גיבורים. הוא יחשוב על התווים, על המבנים, על המתמטיקה הפנימית של היצירה.
מי צודק? כרגיל, גם וגם (ואף אחד).
הרבה מוזיקה מצליחה לשלב את שתי הגישות. היא בנויה היטב מבחינה פורמלית, אבל גם מצליחה לעורר אצלנו רגשות או אסוציאציות מהעולם האמיתי.
אבל הדיון הזה חשוב כי הוא מלמד אותנו שיש דרכים שונות לגמרי להקשיב למוזיקה. אפשר להקשיב לסיפור שהיא מספרת, ואפשר להקשיב לאופן שבו היא בנויה. שתי הדרכים לגיטימיות, ושתי הדרכים יכולות להעשיר את החוויה (או לגרום לכאב ראש, תלוי ביצירה).
ואם זה מסובך לכם מדי, תחשבו על זה ככה: האם ציור של פרח מייצג פרח אמיתי, או שהוא פשוט צבעים וצורות על בד שיש להם יופי פנימי משלהם? כנראה ששניהם.
מוזיקה ורגשות: האם היא מביעה אותם או מעוררת אותם? (תלוי את מי שואלים, ואם המוזיקאי באמת התכוון לזה)
זו כנראה הקשר הכי ברור לרוב האנשים: מוזיקה גורמת לנו להרגיש.
שיר עצוב יכול לגרום לנו לבכות.
שיר שמח יכול לגרום לנו לרקוד (או לפחות לזוז בכיסא).
מוזיקת מתח בסרט גורמת לנו לקפוץ בבהלה (ואז לכסות את העיניים).
אז מה הקשר בין מוזיקה לרגשות? גם פה הפילוסופים חלוקים (כי למה לא, בעצם?).
יש את גישת האקספרסיוניזם (מלשון Expression – הבעה).
הם טוענים שמוזיקה *מבטאת* או *מכילה* רגשות. שהמלחין, כשהוא כותב מוזיקה עצובה, הוא בעצם שופך את העצב שלו לתוך התווים, והעצב הזה “עובר” למוזיקה.
כשאנחנו מקשיבים למוזיקה כזו, אנחנו מזהים את הרגש שנמצא *בתוך* המוזיקה. המוזיקה *היא* עצמה עצובה, שמחה, מפחידה, וכו’.
ואז יש את גישת העירור (Arousalism).
הם אומרים: “לא ולא! המוזיקה עצמה לא מרגישה כלום! היא בסך הכל קולות!”
הם טוענים שמוזיקה *מעוררת* בנו רגשות. האופן שבו המוזיקה בנויה (הקצב, ההרמוניה, המלודיה) משפיע עלינו פיזית ופסיכולוגית, וזה גורם *לנו* להרגיש עצב, שמחה, פחד, וכו’.
לדוגמה, קצב איטי ויורד במלודיה יכול *לגרום* לנו להרגיש עצבני, גם אם המוזיקה עצמה אינה “עצובה”. כמו שכשקר לנו *אנחנו* מרגישים קר, ולא שהטמפרטורה “מרגישה” קור.
הדיון הזה נהיה עוד יותר מעניין כששואלים מה קורה כשהמלחין *לא* התכוון להביע רגש מסוים? מה אם הוא סתם שיחק עם צלילים ויצא לו משהו שנשמע עצוב? האם המוזיקה עדיין עצובה? והאם אנחנו יכולים להרגיש שמחה משיר שנכתב במפורש כדי להיות עצוב?
ואיך מסבירים מצבים שבהם אדם אחד מרגיש עצב משיר, ואדם אחר מרגיש ממנו דווקא שלווה?
כנראה שהאמת אי שם באמצע (איפה עוד תהיה האמת?). מוזיקה כנראה לא “מרגישה” בפני עצמה, אבל היא בנויה בצורה כזו (אקספרסיוניזם) שהיא נוטה לעורר בנו רגשות מסוימים (עירור), והקשר הזה הוא עניין מורכב שמושפע גם מהתרבות, מהניסיון האישי, ואפילו ממצב הרוח שלנו באותו רגע (והאם שתיתם מספיק קפה, כאמור).
היופי באוזן השומע (והאם לציפורים יש טעם טוב במוזיקה? מי יודע)
מה הופך יצירה מוזיקלית ל”יפה”?
האם יש קריטריונים אוניברסליים ליופי מוזיקלי? האם מה שנחשב יפה בתקופה מסוימת או בתרבות מסוימת, ייחשב יפה תמיד ובכל מקום?
פילוסופיה של האסתטיקה המוזיקלית עוסקת בדיוק בזה.
האם היופי הוא אובייקטיבי? כלומר, טמון במוזיקה עצמה, במבנה שלה, בהרמוניה, במלודיה שלה? האם יש נוסחה מתמטית ליופי?
אם כן, למה לא כולנו מסכימים איזה שיר הוא הכי יפה בעולם? (והתשובה היא לא תמיד “השיר ששמעתם בפעם הראשונה שהתנשקתם”).
או שמא היופי הוא סובייקטיבי? כלומר, הוא “באוזן השומע”? האם מה שמרגיש יפה ומרגש *לי* הוא יפה, גם אם לכל העולם זה נשמע כמו צפירות של משאית זבל?
הגישה הסובייקטיבית מרגישה יותר הגיונית בעולם שלנו, שבו יש אינסוף סגנונות מוזיקליים ואינסוף טעמים אישיים.
מה שיפה לאחד – מטאל כבד ורועש – יכול להיות סיוט צרוף לאחר. מה ששלו ומדיטטיבי עבור אדם אחד – אמביינט מינימליסטי – יכול להיות פשוט משעמם למוות לאחר.
ואיך תרבות משפיעה על זה? מוזיקה שנשמעת “הרמונית” לאוזן מערבית יכולה להישמע “צרומה” לאוזן שמורגלת בסולמות ובמרווחים אחרים.
האם זה אומר שאין טעם “טוב” או “רע”? או שכל הטעמים שווים? זו שאלה סופר טעונה.
הפילוסופים מנסים למצוא דרך ביניים. אולי יש איכויות מסוימות במוזיקה (מורכבות, מבנה, מקוריות) שיכולות להיחשב ל”טובות” באופן יחסי, אבל החוויה הסופית של היופי היא עדיין אישית וסובייקטיבית.
בסופו של דבר, ההקשבה למוזיקה היא חוויה אינטימית. אנחנו מגיעים אליה עם כל המטען התרבותי והאישי שלנו. מה שמרגש אותנו, מה שגורם לנו צמרמורת, מה שגורם לנו לחשוב – זה היופי בשבילנו. גם אם זה נשמע כמו ציוץ ציפורים בפארק (אגב, יש פילוסופים שחקרו אם שירת ציפורים היא מוזיקה. לשיפוטכם).
מה כל זה אומר בשביל מי שרק רוצה לנגן (או לשיר כמו ברווז צרוד)? (לא לדאוג, אין מבחן בסוף)
האם צריך להבין פילוסופיה כדי להנות? (תשובה קצרה: לא. תשובה ארוכה: לא, אבל זה יכול להיות מצחיק)
תנשמו לרווחה. אתם לא חייבים לקרוא ספרים עבי כרס על קאנט והגל כדי ליהנות ממוזיקה. מינגוס לא חשב על רפרזנטציה בזמן שהוא ניגן באס בפראות. ביונסה כנראה לא מנתחת אסתטיקה פורמליסטית כשהיא כובשת את הבמה.
ההנאה הישירה, הבלתי אמצעית ממוזיקה, זו שמזיזה לכם את הרגל, שגורמת לכם לשיר יחד (בזיוף, כאמור), שמרגשת אתכם או מרגיעה אתכם – זו הדבר הכי חשוב.
אז למה בכל זאת לצלול קצת למים העמוקים האלה? כי זה יכול להעשיר את החוויה.
לחשוב על שאלות כמו “האם השיר הזה מנסה לספר לי סיפור, או שהוא פשוט בנוי בצורה מדהימה?” או “למה דווקא השיר הזה גורם לי להרגיש ככה?” יכול לפתוח לכם ערוצים חדשים של הקשבה.
זה כמו להבין קצת על איך צייר השתמש בצבעים או איך פסל עיצב חומר – זה לא הורס את ההנאה מהיצירה, אלא מוסיף לה ממדים נוספים.
וגם, לדעת שיש ויכוחים ענקיים על הדברים הבסיסיים ביותר במוזיקה, זה קצת משחרר. זה אומר שאתם לא חייבים לקבל שום הגדרה כ”אמת המוחלטת”. אתם יכולים להחליט בעצמכם מה זה מוזיקה בשבילכם, ומה עובד *עבורכם*.
איך “לחשוב מוזיקה” יכול לשנות את איך שאתם עושים מוזיקה (או שומעים אותה בפקק)
אם אתם מנסים ללמוד לנגן או ליצור מוזיקה, המחשבה על הגישות השונות יכולה להיות סופר שימושית:
- לפורמליסט המתחיל שבכם: תתמקדו במבנה! איך מלודיות מתפתחות? איך אקורדים מתחברים? למה סדר מסוים של צלילים נשמע הגיוני (או לא)? זה יעזור לכם לבנות בסיס טכני ותיאורטי טוב.
- לרפרזנטציוניסט שרוצה לספר סיפור: תחשבו מה אתם רוצים שהמוזיקה שלכם “תגיד”. איזה רגש? איזו אווירה? תנסו להשתמש בצלילים ובקצב כדי ליצור את התמונה הזו אצל המאזין. זה יעזור לכם לכתוב מוזיקה עם מטרה ועם עומק רגשי.
- לאקספרסיוניסט שמרגיש את זה: תנו לרגש לצאת! אל תפחדו להיות כאוטיים או לא “נכונים” לפי הספר. לפעמים הצליל הכי “לא מוזיקלי” הוא זה שמבטא הכי טוב את מה שאתם מרגישים.
- למי שמנסה לעורר משהו: תחשבו על הקהל! מה הצלילים והקצבים שלכם יעשו להם? איך תגרמו להם לרקוד? לבכות? לחשוב? זה יעזור לכם להתאים את המוזיקה שלכם למטרה (או לקהל).
וגם אם אתם רק מאזינים, לחשוב על השאלות האלה יכול להפוך האזנה פסיבית לחוויה אקטיבית ומרתקת. בפעם הבאה שתשמעו שיר שנשמע לכם “מוזר”, במקום לפסול אותו מיד, תשאלו את עצמכם: האם זה מנסה לייצג משהו? האם זה בנוי בצורה מעניינת למרות שזה לא “יפה” בקטע הרגיל? האם זה פשוט מנסה לגרום לי להרגיש אי נוחות בכוונה?
פתאום, גם רעש בפקק יכול לקבל מימד חדש. הצפירה העצבנית של הנהג מאחור – האם היא מבטאת תסכול (אקספרסיוניזם) או פשוט מנסה לעורר בכם בהלה (עירור)? אולי שניהם? עולם מלא אפשרויות פילוסופיות!
גבולות המוזיקה (ואולי קצת מעבר למה שהאוזן הממוצעת יכולה לסבול)
הקלטות, דיגיטל, AI – כשהצליל כבר לא חייב להיות מנוגן “חי”
בעבר, מוזיקה הייתה בעיקר אירוע חי. מישהו ניגן, מישהו שמע. זה היה שם ועכשיו.
ואז הגיעו ההקלטות. פתאום אפשר לשמוע מוזיקה שנוצרה לפני שנים, על ידי אנשים שכבר לא איתנו. אפשר לשמוע אותה שוב ושוב. אפשר לעצור, להריץ אחורה, קדימה.
האם הקלטה של קונצרט היא מוזיקה? האם היא *אותה* מוזיקה כמו הקונצרט החי? רובנו נגיד שכן, למרות שהחוויה שונה. זה כמו לשאול אם תמונה של עוגה היא “אוכל”. היא לא, אבל היא ייצוג של אוכל שמעורר את אותם החושים (טוב, לא בדיוק את אותם, אי אפשר לטעום תמונה… עדיין).
ואז הגיע העידן הדיגיטלי. מוזיקה הפכה לקבצים. לביטים ובייטים. היא לא חייבת להיות מוקלטת מביצוע חי. היא יכולה להיות מסונתזת לחלוטין על ידי מחשב.
האם צליל שנוצר על ידי אלגוריתם הוא “מוזיקה” באותה מידה כמו צליל שנוצר על ידי כינור מעץ ובנאדם מזיע?
והיום יש לנו AI – בינה מלאכותית שיכולה לכתוב שירים שלמים, לחקות סגנונות של אמנים קיימים, ואפילו “לאלתר” מוזיקה.
האם מוזיקה שנוצרה על ידי AI, בלי שום כוונה או רגש אנושי מאחוריה, היא מוזיקה? האם היצירה דורשת “יוצר” עם מודעות? או שברגע שהתוצאה נשמעת כמו מוזיקה (או אפילו *מעניינת*), זה מספיק?
השאלות האלה פורצות את הגבולות המסורתיים ומכריחות אותנו לחשוב מחדש מה זה אומר ליצור ולצרוך מוזיקה בעידן שבו המחשב הוא כלי נגינה, מלחין, ומבצע בו זמנית.
וכן, בקרוב מאוד המקרר שלכם יוכל להלחין סימפוניה על תאריך תפוגה של חלב. תתכוננו.
שתיקה, רעש, ומוזיקה שנשמעת כמו מכונת כביסה תקועה – איפה הקצה? (רמז: אין קצה ברור)
פעם מוזיקה הייתה קשורה לצלילים שהם יחסית “נעימים” או לפחות מאורגנים בצורה שקל יחסית לעקוב אחריה.
אבל אז הגיעו אמנים שאתגרו את ההגדרה הזו.
ג’ון קייג’ (John Cage) כתב יצירה מפורסמת בשם 4’33” (ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות) שבה המבצעים פשוט יושבים בשקט על הבמה למשך הזמן הזה.
האם שתיקה היא מוזיקה? קייג’ טען שכן. שהמוזיקה היא לא הצלילים שהמבצעים לא מנגנים, אלא הצלילים הבלתי נמנעים של הסביבה – שיעולים מהקהל, רחשים מהרחוב, רעש המזגן, הדופק שלכם.
זו גישה רדיקלית שמרחיבה את ההגדרה של מוזיקה לכל חוויה שמיעתית מאורגנת (או אפילו לא מאורגנת) שאנחנו בוחרים להקשיב לה ככזו.
ומה עם רעש? יש ז’אנרים שלמים כמו Noise Music (מוזיקת רעש) שהם, ובכן, פשוט רעש. בלי מלודיה ברורה, בלי הרמוניה “נעימה”, בלי קצב סדיר.
האם זה מוזיקה? למעריצים שלהם, בהחלט. הם מוצאים בזה טקסטורות, עוצמות, מבנה נסתר, או פשוט ביטוי עוצמתי וכאוטי.
יש גם מוזיקת אוונגרד שנשמעת כמו תרגיל בפסיכולוגיה הפוכה – כל מה שציפיתם לו, לא תקבלו. אקורדים צורמים בכוונה, מקצבים שבורים, שימוש בכלים בצורה לא קונבנציונלית (כן, לפעמים זה באמת נשמע כמו מכונת כביסה תקועה או כמו שדית מנסה ללמוד חלילית).
איפה עובר הגבול? האם יש בכלל קצה שמעבר לו משהו חדל להיות מוזיקה והופך להיות פשוט “קול” או “רעש”?
רוב ההגדרות הפילוסופיות המודרניות נוטות להיות גמישות יותר. הן מכירות בכך שההגדרה של מוזיקה היא חברתית ותרבותית, משתנה לאורך זמן, ותלויה במי שיוצר אותה ובמי שמקשיב לה.
אולי במקום לשאול “האם זה מוזיקה?” עדיף לשאול “האם אני מוכן להתייחס לזה כמו למוזיקה?” או “מה זה עושה לי כשאני מקשיב לזה?”
כי לפעמים, הדברים שהכי מאתגרים את ההגדרות שלנו, הם גם הדברים שהכי מרחיבים את הראש (ואת האוזניים).
אז מה התשובה? (ספוילר: אין תשובה אחת, מצטערים, אבל יש ניחומים)
למה הגדרה “מושלמת” היא כמו חד קרן – קונספט נחמד, לא ממש קיים (לפחות לא בטבע).
אם הגעתם עד הלום בציפייה שאסגור לכם את הפינה ואגיד לכם אחת ולתמיד: “מוזיקה היא ____” – אז אתם הולכים להתאכזב.
אפילו הפילוסופים הגדולים ביותר, אחרי מאות שנים של ויכוחים סוערים (מניחה שזה היה סוער במושגים פילוסופיים, כלומר, מישהו הגביה את קולו קצת יותר מהרגיל), לא הגיעו להסכמה גורפת.
יש הגדרות שונות. יש גישות שונות. יש דגשים שונים.
יש מי שידגיש את הצד האנושי – מוזיקה היא יצירה אנושית, מבוססת על כוונה וביטוי.
יש מי שידגיש את הצד האקוסטי – מוזיקה היא סוג מסוים של צליל מאורגן.
יש מי שידגיש את הצד התרבותי – מוזיקה היא מה שחברה או תרבות מסוימת מגדירה כמוזיקה.
יש מי שידגיש את הצד הפסיכולוגי – מוזיקה היא מה שמעורר בנו תגובה אסתטית או רגשית מסוג מסוים.
וכל ההגדרות האלה, טובות ככל שיהיו, תמיד ייתקלו במקרי קצה שיאתגרו אותן. שירת הלווייתנים? רעש מפעל? סאונד שנוצר באקראי בטבע? יצירה שכולה שקט? יצירה שכולה רעש לבן?
כמו שהגדרת “אמנות” או “יופי” היא חמקמקה, גם הגדרת “מוזיקה” היא כזו.
וזה… בסדר גמור.
העובדה שאין הגדרה אחת מוחלטת היא לא כישלון, היא דווקא חלק מהקסם. זה אומר שמוזיקה היא דבר חי, דינמי, שמתפתח ומשתנה כל הזמן.
זה מאפשר יצירה חדשנית, ז’אנרים חדשים, דרכים חדשות להקשיב ולהרגיש.
אז מה כן לקחת מכל הבלאגן הזה? (רמז: יותר הנאה, פחות כאב ראש)
המסקנה הכי חשובה מהמסע הפילוסופי הזה היא לא הגדרה נוצצת, אלא הבנה עמוקה יותר של המורכבות והעושר של המוזיקה.
קחו איתכם את הנקודות הבאות:
- הגדרת מוזיקה היא נוזלית: אל תפחדו שהטעם שלכם “לא נכון” או שמה שאתם שומעים זה “לא באמת מוזיקה” לפי איזשהו קריטריון חיצוני. אם זה נוגע בכם, אם זה מעניין אתכם, אם זה גורם לכם להרגיש או לחשוב – זה מוזיקה בשבילכם.
- הקשבה אקטיבית מעשירה: במקום רק “לשמוע” מוזיקה ברקע, נסו לפעמים להקשיב לה *באמת*. לנסות לשמוע איך היא בנויה (הפורמליזם שבכם), מה היא מנסה לעורר (העירור שבכם), או אם היא מנסה לספר סיפור (הרפרזנטציוניזם שבכם).
- היו פתוחים לחדש: ההבנה שמוזיקה יכולה להיות הרבה יותר מצלילים “יפים” לפי ההגדרה הקלאסית, יכולה לפתוח לכם דלתות לז’אנרים וצלילים שלא הייתם מקשיבים להם קודם. אולי תגלו שהרעש של מכונת כביסה תקועה עם קצב מעניין הוא בעצם יצירת מופת מודרנית.
- מוזיקה היא חוויה אישית וחברתית: היא קשר ביניכם לבין הצליל, אבל גם ביניכם לבין היוצר, וביניכם לבין מאזינים אחרים. שיח על מוזיקה, גם אם הוא בוויכוח על “האם זה מוזיקה בכלל?”, הוא חלק מהעניין.
בסופו של דבר, המטרה של פילוסופיה של המוזיקה היא לא לקבור את המוזיקה בהגדרות יבשות, אלא דווקא לפתוח אותה, להעשיר את ההבנה שלנו ולהעצים את החוויה שלנו ממנה.
אז בפעם הבאה שתשמעו משהו שמעצבן אתכם, במקום לצעוק “זה לא מוזיקה!”, אולי פשוט תשאלו: “מעניין. אז מה זה כן?”.
והכי חשוב: פשוט תיהנו. תנגנו, תשירו, תקשיבו, תרקדו. כי לפעמים, הדבר הכי פילוסופי שאפשר לעשות עם מוזיקה, זה פשוט לחוות אותה.
טיפים אחרונים בשביל הנשמה המוזיקלית (והפילוסופית במקצת)
אל תפחדו ממוזיקה “מוזרה”: לפעמים מה שנשמע כמו רעש בהתחלה, הופך ליצירה האהובה עליכם כשתשנו את זווית ההקשבה (או תשתו משהו, רק אומר).
דברו על מוזיקה: תתפלאו כמה דעות שונות יש לאנשים על מה זה טוב, מה זה יפה, ומה זה פשוט רעש שמפריע לשקט הנפשי. זה מרתק (ולפעמים קורע מצחוק).
הקשיבו לעצמכם: בסוף, ההגדרה הכי חשובה לכם היא מה שמוזיקה בשבילכם, אישית. אל תתנו לאף פילוסוף (או מבקר מוזיקה עם אף למעלה) להגיד לכם מה “מותר” לכם לאהוב.
התנסו ביצירה: לנסות לכתוב או לנגן משהו, אפילו הכי פשוט, יכול לשנות לגמרי את הפרספקטיבה שלכם על מה שנדרש כדי ליצור צליל, מבנה, או רגש.
חפשו את הסיפור וגם את המבנה: אל תתקעו בגישה אחת. נסו לשמוע גם את הרגש והסיפור, וגם את האופן שבו היצירה בנויה מבחינה טכנית. זה פותח את האוזניים והמוח.
אל תפסיקו לחקור: עולם המוזיקה, על כל גווניו הפילוסופיים והצליליים, הוא אינסופי. תמיד יש משהו חדש ללמוד, משהו חדש לשמוע, משהו חדש לשאול.
שאלות שאתם אולי שואלים (ובעצם לא העזתם לשאול בקול רם)
Q: אז אם מוזיקה זה לא רק צלילים יפים, האם צליל של פטיש על ציפורן יכול להיות מוזיקה?
A: ובכן, תלוי את מי שואלים! פורמליסטים יגידו שאם יש בזה איזשהו מבנה או קצב שאתם מצליחים לזהות (דפיקות קצובות? שינויים בעוצמה?), אולי יש פה עניין. רפרזנטציוניסטים יגידו שזה כנראה ייצוג של כאב טהור וסבל אנושי עמוק. רוב האנשים פשוט יגידו שזה כואב להם באוזן. תאזינו בזהירות, ואולי עם קסדה.
Q: למה אני אוהב שיר שכולם אומרים שהוא “זבל מסחרי”? האם הטעם שלי מקולקל?
A: בשום פנים ואופן! יופי מוזיקלי הוא סובייקטיבי לחלוטין. מה שמרגש או נעים לאדם אחד יכול להיות חסר משמעות לאחר, ולהפך. “זבל מסחרי” הוא לעתים קרובות פשוט מוזיקה שמתוכננת לעורר תגובה מיידית אצל קהל רחב (גישת העירור בפעולה!). תיהנו מהזבל שלכם בגאווה! יש לו כנראה מבנה מוזיקלי מסוים שעובד בשבילכם, או שהוא פשוט מעורר בכם רגש חיובי (או נוסטלגיה). וזה לגמרי לגיטימי.
Q: פילוסופיה נשמעת כמו משהו מורכב בטירוף. אני באמת צריך לדעת על סוקרטס ואפלטון כדי להבין את זה?
A: לא ולא! למעשה, אפלטון די חשב שמוזיקה זה מסוכן כי היא מעוררת רגשות פראיים ומערערת את הסדר החברתי (הוא כנראה מעולם לא שמע רוק’נרול). הפילוסופים האמיתיים של המוזיקה הם לפעמים דווקא המלחינים, המבצעים, והמאזינים שפשוט מרגישים את זה וחיים את זה. אנחנו רק מנסים לשים מילים על הקסם (וזה קצת הורס אותו לפעמים, מודים).
Q: מה ההבדל בין מוזיקה ל”סאונד ארט” (אמנות סאונד)?
A: שאלה מצוינת שפילוסופים רבים התייאשו מלענות עליה! בדרך כלל, סאונד ארט נוטה להיות יותר קונספטואלי, פחות מבוסס על הרמוניה/קצב מסורתיים, ולפעמים גם ויזואלי או מותקן בחלל מסוים. הוא שם דגש על הצליל עצמו כחומר פיסולי או רעיוני, לפעמים גם אם הוא לא נעים לאוזן. אבל לפעמים הגבול כל כך דק שאתם פשוט צריכים להחליט בעצמכם. אם זה גורם לכם לחשוב, להרגיש, או פשוט להקשיב בצורה אחרת, אולי זה מספיק טוב?
Q: אם AI יכול ליצור מוזיקה שנשמעת כמו באך, האם זה באך?
A: מבחינה אקוסטית? אולי נשמע דומה להפליא. מבחינה פילוסופית? פה נכנסים לדילמות קיומיות. האם היצירה דורשת כוונה אנושית? רגש? ניסיון חיים? האם המכונה “באמת” יצרה, או רק חיקתה דפוסים קיימים? רוב הפילוסופים (והמעריצים של באך) יגידו שחיקוי, מושלם ככל שיהיה, הוא לא המקור, כי חסר בו הצד האנושי, הכוונה וההקשר ההיסטורי. אבל מי יודע מה העתיד יביא… אולי יום אחד AI יצור משהו כל כך פורץ דרך שהוא יכריח אותנו לחשוב מחדש על הכל.
Q: האם מוזיקה יכולה להיות אמתית או שקרית?
A: שאלה עמוקה! מבחינה פילוסופית, קשה לומר שמוזיקה “נכונה” או “שגויה” כמו משפט במתמטיקה. אבל אפשר לשאול האם היא “אמיתית” במובן של כנה, מבטאת משהו עמוק, או שהיא רק העתק או חיקוי ריקני. יש מוזיקה שמרגישה לנו אותנטית, ויש כזו שמרגישה לנו מלאכותית או מניפולטיבית. זה קשור לצד האקספרסיבי והרגשי של המוזיקה, ולעיתים קרובות זו גם תחושה אישית מאד.
Q: האם סתם זמזום בלי מילים זה מוזיקה?
A: ברור! כל עוד יש לזה איזשהו אלמנט של מלודיה, קצב (גם אם סופר לא סדיר) או אפילו סתם חזרתיות כלשהי שמאפשרת לאוזן לתפוס בזה משהו – זו כבר התחלה של מוזיקה. זו מוזיקה ספונטנית, אישית, לא מלוטשת, אבל בהחלט מוזיקה. אל תזלזלו בזמזום שלכם במקלחת, הוא לגיטימי בדיוק כמו סימפוניה שלמה!
אז מה למדנו? (חוץ מזה שפילוסופים הם קצת מוזרים, וגם אנחנו קצת כשאנחנו חושבים על זה)
הגענו לסוף המסע המטורף שלנו אל מעמקי הפילוסופיה של המוזיקה.
ראינו שמוזיקה היא לא רק צלילים יפים, היא יקום שלם של מבנה, רגש, ייצוג, תרבות, ובעיקר – חוויה אנושית מורכבת.
למדנו שאין הגדרה אחת שתתאים להכל, ושזה דווקא מה שהופך את המוזיקה (ואת הדיון עליה) למרתקת כל כך.
הבנו שאנחנו יכולים להקשיב למוזיקה במגוון דרכים, ושכל דרך יכולה להעשיר את ההנאה שלנו.
ולמדנו שגם אם זה נשמע כמו מכונת כביסה תקועה, אולי כדאי להקשיב עוד פעם לפני שפוסלים.
הכי חשוב: אל תתנו לכל התיאוריה הזו להרוס לכם את הכיף. היא נועדה לפתוח לכם את הראש, לא לסגור אותו.
מוזיקה היא קודם כל לחוות, להרגיש, ליהנות.
אז לכו לשמוע משהו. כל דבר. גם אם זה משהו “חדש” או “מוזר”. תחשבו עליו קצת. תרגישו אותו. ותזכרו שהעולם של הצלילים רחב ועמוק הרבה יותר ממה שנראה באוזן ראשונה.
תודה שהצטרפתם למסע המופרע הזה.
ועכשיו, לכו ותשמיעו מוזיקה! (או שתיקה. מה שבא לכם. רק תחשבו על זה).
בהצלחה במסעות המוזיקליים והפילוסופיים הבאים שלכם!