רגע לפני שאתם בורחים בצרחות לכיוון המטבח הקרוב לשתות קפה ולשכוח מכל העניין, עצרו. בדיוק שם.
כן, אני יודע מה אתם חושבים. “בארוק? פסנתר? זה בטח הדבר הכי משעמם וישן בעולם. אני מעדיף לשטוף כלים בעיניים עצומות.”
תנו לי להגיד לכם סוד קטן.
אתם טועים. בגדול.
מוזיקת בארוק, במיוחד זו של שני הגאונים המפחידים לכאורה, באך והנדל, היא כמו הקפה המשובח ביותר ששתיתם אי פעם. בהתחלה אולי מר, קצת מורכב, אבל ברגע שמתרגלים… וואו. פתאום הכל נפתח. טעמים חדשים, ניחוחות מדהימים, ותחושת התעלות שקשה למצוא במקום אחר.
והאמת?
לנגן אותה בפסנתר זה אפילו יותר כיף.
למה? כי אתם הופכים להיות סוג של ארכיאולוגים מוזיקליים. אתם מגלים אוצרות שהיו קבורים תחת שכבות אבק ודעה קדומה.
ובין אם אתם מנגנים כבר שנים או שהנגיעה האחרונה שלכם בפסנתר הייתה בשיעור בכיתה ב’ (אני לא שופט!), המדריך הזה נועד בדיוק בשבילכם.
הוא לא יהיה יבש ומלא בז’רגון שתצטרכו גוגל טרנסלייט מוזיקלי כדי לפענח.
הוא יהיה קליל.
מצחיק (אני מקווה).
וכן, הוא אפילו יעזור לכם לנגן בארוק מבלי להישמע כאילו דרסתם חתול עצבני עם מטאטא.
אז שימו את הדעות הקדומות בצד, הביאו חוש הומור, ואולי גם כוס מים, כי אנחנו מתחילים מסע בזמן.
למה לעזאזל ללמוד לנגן מוזיקה מלפני 300 שנה? 5 סיבות טובות (או לפחות מצחיקות)
אוקיי, אז הבטחתם לא לברוח. מצוין. עכשיו השאלה הגדולה: למה להשקיע זמן ואנרגיה במוזיקה שהולחנה הרבה לפני שהומצא האינטרנט, המזגן, ואפילו המזלג?
הנה כמה סיבות, חלקן רציניות, חלקן קצת פחות:
-
להרשים חברים ומשפחה: תשכחו מלהראות תמונות מטיולים או מה שהכנתם לארוחת ערב. תארו לעצמכם את הרגע הזה כשאתם יושבים ליד הפסנתר, מתחילים לנגן פוגה של באך, וכולם מסתכלים עליכם בהערצה (או לפחות בבלבול קל). זה שווה הכל. במיוחד אם השכנים שוב התלוננו – עכשיו יש לכם תשובה: “אני מנגן באך, זה חינוכי!”
-
לפתח את המוח כמו ששום תשבץ סודוקו לא יצליח: מוזיקת בארוק, במיוחד באך, בנויה בצורה מדהימה ומורכבת. ללמוד לנגן אותה זה כמו לעשות אימון קרוספיט למוח. זה משפר קואורדינציה, ריכוז, זיכרון, ואת היכולת לעקוב אחרי כמה דברים בבת אחת. אל תתפלאו אם פתאום תתחילו לפתור בעיות מתמטיות מסובכות תוך כדי בישול.
-
לשפר את הטכניקה הכללית שלכם בפסנתר: מלחיני הבארוק, ובעיקר באך, כתבו מוזיקה שמצריכה שליטה מדהימה באצבעות. המבנה הפוליפוני (אל תדאגו, נסביר בהמשך) מאלץ כל אצבע לעבוד באופן עצמאי. תתחילו לתרגל בארוק, ופתאום נגינת מוזיקה מז’אנרים אחרים תרגיש קלה פי כמה. כאילו התאמנתם עם משקולות ופתאום אתם מרימים רק את השלט של הטלוויזיה.
-
להבין את הבסיס לכל כך הרבה מוזיקה שנוצרה אחר כך: הבארוק הוא אבן יסוד במוזיקה המערבית. הרבה מהרעיונות ההרמוניים, המלודיים והצורניים שפותחו אז השפיעו על מלחינים בכל התקופות שאחרי, ממוצרט ובטהובן ועד… טוב, אולי לא בדיוק עד הביטלס, אבל תאמינו לי, ההשפעה עצומה. זה כמו ללמוד לטינית כדי להבין שפות רומנטיות – קצת כאב ראש בהתחלה, אבל פותח עולם שלם.
-
כי זה פשוט… יפה: מעבר לכל התועלות הפרקטיות, מוזיקת בארוק היא פשוט יפהפייה. יש בה אלגנטיות, עומק רגשי (כן, גם בבאך!), ותחושת סדר והרמוניה שיכולה להיות מרגיעה ומרוממת נפש כאחד. זה כמו למצוא שקט בתוך כאוס של עולם מודרני. או לפחות מנגינה קליטה שתתקע לכם בראש במקום ג’ינגל מפרסומת.
נו, השתכנעתם? ידעתי שאתם חכמים.
עכשיו בואו נצלול פנימה, בלי להירטב יותר מדי.
הבסיס לבארוק: מה זה לעזאזל “פוליפוניה” ולמה באך אהב את זה כל כך?
אז מה הופך מוזיקה ל”בארוקית”? חוץ מפאות מסולסלות ותלבושות מפוארות?
יש כמה מאפיינים מרכזיים, אבל אחד החשובים ביותר, במיוחד כשמדובר בבאך, הוא הפוליפוניה. שמעתם את המילה הזו בטח, ונשמעת כמו שם של מחלה קשה. אבל זה פשוט יותר ממה שאתם חושבים.
האם הכל זה פוליפוניה? בואו נעשה סדר (עם אנלוגיה מטופשת!)
דמיינו שאתם במסיבה.
-
מונופוניה: אדם אחד שר שיר סולו ליד המיקרופון. כולם שותקים ומקשיבים רק לו. (למשל, מזמור גרגוריאני עתיק)
-
הומופוניה: זמר ראשי שר את המנגינה, וכל השאר (המקהלה, הלהקה) מלווים אותו באקורדים שתומכים במנגינה הראשית. כמו שיש בפופ של היום, ברוק, ובהמון מוזיקה קלאסית מאוחרת. יש מנגינה אחת חשובה, וליווי. זה כמו שיחה שבה מישהו אחד מדבר וכל השאר רק מהנהנים ומסכימים. (רוב המוזיקה של הנדל נוטה יותר לכיוון הזה, למשל במקהלות באורטוריות שלו)
-
פוליפוניה: עכשיו תדמיינו שאתם בחדר, ויש בו כמה אנשים. כל אחד מספר סיפור אחר. בו-זמנית. זה נשמע כמו בלגן? לפעמים כן. אבל בפוליפוניה טובה, כל “קול” (כל מנגינה עצמאית) הוא מעניין בפני עצמו, והם משתלבים זה בזה בצורה מסודרת והרמונית. זה כמו שיחה מורכבת שבה כמה אנשים מנהלים דיונים נפרדים אבל קשורים, וכולם מקשיבים חלקית זה לזה. (התמחות של באך! למשל פוגות או אינוונציות)
במוזיקה לפסנתר (או לצ’מבלו בזמנו) זה אומר שכל יד, ולפעמים אפילו אצבעות שונות באותה יד, מנגנות קווים מלודיים עצמאיים שנשזרים זה בזה. זה דורש מהנגן (כלומר, מכם!) להיות מסוגל “לשמוע” ולשלוט בכל קול בנפרד, וגם איך הם עובדים יחד. זה כמו לג’נגל עם 3 כדורים, כשכל כדור הוא שיר אחר.
בשביל מה כל הטרחה? כי זה יוצר מרקם מוזיקלי עשיר ומורכב באופן מדהים, שמתגמל מאוד כשמצליחים לבצע אותו בצורה ברורה.
וגם כי זה מאלץ אתכם להשתמש באצבעות בצורה שונה לחלוטין ממה שאתם רגילים, מה שמשפר את השליטה הטכנית פלאים.
הכלי: למה פסנתר ולא צ’מבלו? והאם מותר להשתמש בפדל?
טכנית, רוב מוזיקת הבארוק לפסנתר לא נכתבה לפסנתר. היא נכתבה לצ’מבלו (Harpsichord). הצ’מבלו נראה כמו פסנתר קטן, אבל הצליל שלו שונה לגמרי. במקום שהפטישים יכו במיתרים, יש “ציפורנים” (Quills) שפורטות על המיתרים כשהקליד נלחץ. התוצאה: צליל מתכתי, חד, שקשה לשלוט על הדינמיקה (עוצמה) שלו. או שחזק, או שחלש, אין כמעט בין לבין. כמו שיחה עם מישהו שצועק או לוחש, ובלי טון דיבור רגיל.
אז אם המוזיקה נועדה לצ’מבלו, למה לנגן אותה על פסנתר? כמה סיבות טובות:
-
יש לכם פסנתר, לא צ’מבלו: זו הסיבה הכי טובה והכי פחות ויכוחית. צ’מבלו יקר, גדול, וקשה לתחזוקה. פסנתר (או פסנתר חשמלי) הרבה יותר נפוץ ונגיש.
-
הפסנתר מאפשר יותר הבעה: בניגוד לצ’מבלו, בפסנתר אתם יכולים לשלוט בעוצמת כל תו לפי מידת הלחיצה על הקליד. זה מאפשר לכם להדגיש קווים מלודיים מסוימים, ליצור ניואנסים עדינים, ולהביא את המוזיקה בצורה יותר אישית ודרמטית (בזהירות!).
אז איך לנגן בארוק על פסנתר בלי שזה יישמע כמו… ובכן, לא בארוק?
זו שאלת השאלות, ויש עליה ספריה שלמה. אבל הנה העקרונות הכי חשובים למתחילים:
-
שכחו מהפדל (כמעט לגמרי): הפדל הימני בפסנתר (Sustain Pedal) גורם לתווים להמשיך להישמע ולהתמזג זה בזה. זה נפלא לרומנטיקה, אבל הרסני לבארוק. זוכרים את הפוליפוניה? אם תשתמשו בפדל, כל הקווים המלודיים השונים יתמזגו לגוש של צלילים מבלבל. זה כמו לנסות להבין 3 אנשים שמדברים בבת אחת כשהם כולם עומדים בתוך דוד גדול. השתמשו בפדל רק כשזה מצוין בפירוש או באמת משרת מטרה מוזיקלית ספציפית (וזה קורה *מאוד* נדיר בבארוק למתחילים). התמקדו בנגינה ברורה של כל תו בנפרד.
-
ארטיקולציה היא המפתח: אם הפדל בחוץ, איך יוצרים זרימה מוזיקלית? על ידי הארטיקולציה – הדרך שבה מחברים או מפרידים בין התווים. בארוק דורש לרוב ארטיקולציה ברורה ומדויקת. חלק מהתווים יהיו מחוברים (Legato – חלק, זורם), חלק יהיו מופרדים (Staccato – קצר, קופצני), וחלק יהיו משהו באמצע (Non-legato או portato – מופרדים קלות, כמו דפיקות עדינות). השליטה על הארטיקולציה היא מה שנותן לבארוק את החיות והקצב שלו בפסנתר.
-
הקשיבו לקולות הנפרדים: בגלל הפוליפוניה, אתם צריכים ללמוד “להקשיב” לכל קול בנפרד. לנגן את הקול העליון קצת יותר חזק מהקול התחתון כשצריך, או להפך. זה דורש שליטה עדינה בעוצמה של כל אצבע. זה כמו ללמוד לדבר בשתי שפות שונות בו זמנית, או לשיר מנגינה אחת ביד ימין ומנגינה אחרת ביד שמאל. בהתחלה קשה, אחר כך מתגמל.
אז למרות שזה פסנתר, אנחנו מנסים לחשוב “צ’מבלו-פלוס”. בלי הפדל של הפסנתר, אבל עם היכולת לשנות עוצמה כדי להבליט את הקווים המלודיים השונים.
קריאת תווים לבארוק: כן, עדיין צריך את זה (אבל אפשר גם לצחוק על זה)
אוקיי, אני יודע. קריאת תווים. המילה שגורמת לרוב המתחילים להתכווץ בכיסא. זה נראה כמו שפה סודית של איזו כת עתיקה, מלאה בסמלים מוזרים וקווים בלי סוף. ובבארוק, עם כל הקולות האלה שרצים לכל הכיוונים, זה יכול להיות אפילו יותר מפחיד.
אבל אל דאגה. זה לא בלתי אפשרי. ועם גישה נכונה (וקצת הומור), זה אפילו יכול להיות… נסבל?
התווים: החברים החדשים (והקצת מעצבנים) שלכם
הדבר החשוב ביותר בקריאת תווים לבארוק הוא… קריאת תווים! אבל לא רק לזהות כל תו בנפרד. אתם צריכים ללמוד לקרוא את הקווים המלודיים השונים בו זמנית. זה כמו לנסות לקרוא שלושה ספרים שונים שנפתחו על אותו שולחן בו זמנית.
במוזיקת בארוק לפסנתר (או לצ’מבלו) הכתובה, תראו בדרך כלל שתי מערכות תווים: אחת ליד ימין (לרוב ב”מפתח סול”) ואחת ליד שמאל (לרוב ב”מפתח פה”). אבל במוזיקה הפוליפונית של באך, לפעמים קול אחד עובר מיד ליד, או שביד אחת יש שני קולות שונים לגמרי.
טיפ מהמומחה (או סתם ממישהו שעבר את זה):
-
תתחילו לאט. לאאאאאאאט. בקצב של צב זקן עם גאוט. אין טעם לנסות לנגן מהר לפני שאתם מזהים את כל התווים והמקצבים בצורה מדויקת. דיוק קודם למהירות.
-
תרגלו קריאה של קול אחד בכל פעם. כן, גם אם התווים כתובים לשתי ידיים יחד. בהתחלה, נגנו רק את הקול העליון (הנגינה ביד ימין לרוב), אחר כך רק את הקול השני, אחר כך את הקול השלישי אם יש. רק אחרי שהבנתם כל קול בנפרד, נסו לשלב אותם. זה כמו לבנות בניין – קודם מניחים יסודות חזקים לקירות נפרדים, ורק אחר כך מחברים הכל לגג.
-
תזמון זה הכל (אבל זה לא אומר להיות רובוט): המקצבים בבארוק מאוד חשובים. לרוב יש בהם תחושת “דופק” קבועה. תשתמשו במטרונום (האפליקציה בטלפון מספיקה לגמרי) כדי לוודא שאתם מנגנים במקצב אחיד. אבל אל תהפכו לרובוטים! יש מקום לגמישות קלה, במיוחד בסוף קטעים או כשהמוזיקה דורשת זאת. פשוט תאמנו קודם את הדיוק הבסיסי.
-
סימני אצבוע (Fingerings): במוזיקת בארוק טובה, סימני האצבוע הם קריטיים. הם לא שם כדי לעשות לכם חיים קשים, אלא כדי לעזור לכם לנגן את הקווים המלודיים בצורה הכי חלקה והכי הגיונית שיכולה להיות על פסנתר. אם אין סימני אצבוע, חפשו מהדורה עם אצבוע מומלץ, או שקלו להתייעץ עם מורה (או חבר מנוסה ששרד את באך) איך לאצבע קטע מסוים. אצבוע טוב יכול להפוך קטע בלתי אפשרי לקל יחסית.
לסיכום, קריאת תווים לבארוק דורשת קצת יותר ריכוז בהתחלה, אבל היא ממש לא מדע טילים (ומעולם לא שמעתי על טיל שהצליח לנגן פוגה, אז אנחנו במצב טוב).
באך והנדל: האם הם באמת כל כך שונים? (כן, אבל בואו נצחק על זה)
יוהאן סבסטיאן באך וגאורג פרידריך הנדל היו שני ענקים מוזיקליים באותה תקופה, באותה מדינה (גרמניה), ואפילו נולדו באותה שנה (1685). ומה הסיכוי שהם נפגשו? אפס עגול! הנדל נסע המון, באך נשאר בעיקר קרוב לבית. זה קצת כמו שני יזמי סטארטאפ מצליחים באותה עיר שלא נפגשו כי אחד כל הזמן טס לחו”ל והשני חי במרתף. חבל, בטח היה להם הרבה על מה לדבר.
למרות הדמיון ברקע, המוזיקה שלהם שונה למדי, ויש לה גישות שונות בפסנתר.
באך: הגאון המופנם עם האובססיה לפוליפוניה
אם באך היה חיה, הוא היה כנראה נמלה. עובד קשה, בונה מבנים מדהימים ומורכבים, ויכול לסחוב דברים הרבה יותר כבדים ממנו (כמו את המורכבות המוזיקלית). המוזיקה של באך היא לרוב אינטלקטואלית, מופנמת, ומבוססת על פיתוח לוגי של רעיונות מוזיקליים קצרים שהופכים לקווים מלודיים רבים שנשזרים יחד.
-
הפוגה: פסגת הפוליפוניה. רעיון מוזיקלי קצר (ה”נושא”) מופיע בתחילה בקול אחד, ואז מצטרף אליו אותו רעיון בקול אחר (בגובה שונה), ואז בעוד קול, וכל הקולות ממשיכים לפתח את החומר המוזיקלי. זה כמו מקהלה שבה כל זמר נכנס בתורו עם אותו “שלום” ואז כולם מתחילים לדבר בו זמנית על נושאים שונים שקשורים איכשהו ל”שלום”. זה דורש מהנגן דיוק מטורף ושליטה מוחלטת על כל קול. זה קשה, אבל כשיותר… וואו.
-
האינוונציה (Invention): אלו קטעים קצרים ונהדרים למתחילים בבאך. בדרך כלל יש בהם שני קולות עצמאיים (Two-Part Inventions) או שלושה קולות (Three-Part Inventions או Sinfonias). הם נועדו ללמד אתכם בדיוק את הדבר הזה – נגינה פוליפונית. הן כמו תרגילי כושר לפוליפוניה, רק שהם גם יפים ומעניינים מוזיקלית. תתחילו איתם!
-
סוויטות (Suites): סדרות של ריקודים (אלמנד, קוראנט, סרבנד, ג’יג וכו’). פחות פוליפוניות מהפוגות, יותר מבוססות על מנגינה וליווי או שני קולות עיקריים. הן יותר קלילות וקולעות. נהדרות למתחילים שרוצים משהו קצת פחות אינטנסיבי.
כשמנגנים באך, המטרה היא בהירות. שכל קול יישמע ברור, שהארטיקולציה תהיה מדויקת, ושהמבנה הלוגי של היצירה יהיה ברור למאזין. פחות רגשנות גדולה (במובן הרומנטי), יותר אלגנטיות מחושבת ואיזון מושלם.
הנדל: הדרמטי, הזורם והקליט יותר
אם הנדל היה חיה, הוא היה כנראה אריה. מלכותי, דרמטי, אוהב להיות במרכז העניינים (בתי אופרה!) ועם רעמה מרשימה של מנגינות קליטות. המוזיקה של הנדל נוטה להיות יותר הומופונית (מנגינה וליווי), יותר דרמטית, ועם פחות דגש על מורכבות פוליפונית אינסופית כמו אצל באך.
-
סוויטות: גם הנדל כתב סוויטות, והן לרוב קליטות ו”ידידותיות” יותר למתחילים מסוויטות של באך. יש בהן מנגינות זכירות ותחושה של ריקוד אמיתי. מומלץ בחום להתחיל עם חלק מהסוויטות שלו (למשל הסוויטה במז’ור סול עם המינואט המפורסם).
-
קטעים מתוך אורטוריות או אופרות: הנדל התפרסם בזכות האורטוריות (כמו “המשיח”) והאופרות שלו. חלק מהקטעים האינסטרומנטליים מהן עובדו לפסנתר, והם לרוב מלודים מאוד ובעלי אופי דרמטי או חגיגי. זה כמו לנגן פסקול לסרט בארוקי.
כשמנגנים הנדל, אפשר (וצריך!) להיות קצת יותר דרמטיים. יש מקום לשינויי עוצמה בולטים יותר (אפילו אם “טרסיים”), ולארטיקולציה קצת יותר חופשית (אבל עדיין ברורה!). המטרה היא להדגיש את המנגינה, את האופי הדרמטי, ואת החיוניות של המוזיקה.
לסיכום, באך זה כמו לאכול שוקולד מריר משובח עם 90% קקאו – מורכב, עמוק, דורש התרגלות, אבל עוצמתי. הנדל זה כמו לאכול עוגת שוקולד עשירה עם הרבה קצפת – מתוק, דרמטי, קליט, וקל יותר לאהוב ממבט ראשון. שניהם נהדרים, כל אחד בדרכו!
הכנה לטיסה: איך להתחיל לנגן את התווים האלה בלי להתרסק?
יש לכם את התווים ביד (הלוואי שהיו דיגיטליים, אבל היי, בארוק…), הפסנתר מוכן, אתם יושבים ישר כמו שלמדתם (או לפחות מנסים). מה עכשיו?
הנה מדריך הישרדות קצר לשלבים הראשונים:
-
סריקה ראשונית (בלי לגעת בפסנתר!): זה החלק הכי חשוב והכי פחות אינטואיטיבי. קודם כל, עברו בעיניים על הקטע. מה הסולם? איזה סימני היתק יש? (דיאזים, במולים? כמה מהם? יאללה, זה לא נורא). איזה מקצב? מה הטמפו (המהירות) המצוין? איפה יש שינויים דרמטיים? תנו לעצמכם תחושה כללית של היצירה. זה כמו לבדוק מפה לפני שיוצאים למסע – אתם יודעים לאן הולכים ומה מצפה לכם בערך.
-
קריאת הקולות בנפרד (ושוב, לאט!): זוכרים את הפוליפוניה? זה השלב הכי קריטי. נגנו רק את הקול העליון ביד ימין. רק אותו. תתמקדו באצבוע הנכון ובארטיקולציה. אחרי שהקול העליון זורם וברור, עברו לקול הבא (לרוב ביד שמאל) ועשו אותו הדבר. אם יש קול שלישי, עשו אותו גם. אל תנסו לשלב לפני שהקולות הנפרדים מרגישים נוח.
-
שילוב הקולות (ההתחלה של הכיף): עכשיו, נסו לשלב שני קולות (לרוב יד ימין ויד שמאל). גם כאן, לאט! בהתחלה זה ירגיש כמו שני תינוקות מנסים ללכת בכיוונים שונים בו זמנית. זה בסדר. המוח צריך להתרגל לשלוט בשני קווים מלודיים נפרדים. תרגלו קטע קצר, שורה או שתיים, שוב ושוב, עד שהאצבעות יודעות מה לעשות בלי לחשוב יותר מדי.
-
הוספת ארטיקולציה ודינמיקה: רק אחרי שאתם מנגנים את התווים הנכונים במקצב הנכון, התחילו לעבוד על הארטיקולציה (איך מחברים/מפרידים תווים) והדינמיקה (עוצמה). בבארוק זה לרוב אומר להיות מאוד מדויקים. תחשבו על זה כעל דיאלוג – כל תו הוא מילה, והארטיקולציה והדינמיקה הן האינטונציה שמבדילה בין שאלה להצהרה.
-
הגברת מהירות (רק כשזה מרגיש קל): אל תמהרו להגביר את המהירות. רק כשהקטע מרגיש קל וזורם בקצב איטי, התחילו להגביר את המטרונום בהדרגה. בקפיצות קטנות. זכרו, עדיף לנגן לאט ומדויק מאשר מהר ומרושל (אלא אם כן אתם מנסים לחקות צליל של מכונת כביסה מקולקלת).
-
להקליט את עצמכם (כדי לצחוק או לבכות): זה טיפ שקשה ליישום כי אף אחד לא אוהב לשמוע את עצמו מתאמן. אבל זה אחד הכלים הכי טובים שיש. תקליטו את עצמכם מנגנים. תקשיבו. איפה זה לא ברור? איפה המקצב מתנדנד? איפה האצבעות מעדות? זה יכול להיות מתסכל, אבל זה גם מורה מצוין. ואם תצליחו לצחוק על הטעויות שלכם, הרווחתם פעמיים.
תהליך הלמידה של יצירת בארוק הוא קצת כמו לבנות לגו מורכב. קודם מאתרים את החלקים, אחר כך מרכיבים חטיבות קטנות, ולבסוף מחברים הכל יחד. סבלנות והתמדה הם שם המשחק. וקצת קפה. הרבה קפה.
קישוטים מוזיקליים: איך להוסיף קצת “בלינג” לבארוק שלכם? (בלי להגזים)
מוזיקת בארוק מלאה במה שנקרא “קישוטים” (Ornaments). אלו תוספות קטנות למנגינה המרכזית, כמו טרילים, מורדנטים, ואחרים. הם נועדו להוסיף עניין, ברק, ולפעמים גם לסייע בחיבור בין תווים בצ’מבלו שאינו מקיים צליל כמו פסנתר.
בפסנתר, הם עדיין חשובים, אבל יש להם מטרה אחרת – הוספת יופי, קצב, והבלטה של תווים חשובים. תחשבו עליהם כמו על תכשיטים – קצת “בלינג” שמוסיף נופך של אלגנטיות, אבל אם שמים יותר מדי, זה נראה מגוחך.
הקישוטים הנפוצים ביותר (והאם הם אמורים להישמע כמו צפצוף של ציפור?)
יש מגוון גדול של קישוטים, אבל הנה שניים שתפגשו המון:
-
טריל (Trill): סימן שנראה כמו “tr” מעל תו, או קו גלי. זה אומר שצריך לנגן במהירות את התו הראשי ואת התו שמעליו לסירוגין. מספר הפעמים? זה תלוי בתו, בקצב, ובהקשר. לפעמים מתחילים מהתו העליון, לפעמים מהתו הראשי. אל תלחצו אם זה נראה מסובך בהתחלה! יש כללים, אבל גם מרחב לפרשנות. טיפ: תרגלו טרילים לאט מאוד בהתחלה, ואז בהדרגה הגבירו את המהירות. המטרה היא שזה יישמע זורם וקליל, לא כמו מקלדת שנתקעה.
-
מורדנט (Mordent): סימן שנראה כמו קו גלי קצר. זה אומר לנגן את התו הראשי, אחר כך את התו שמעליו (מורדנט עליון) או שמתחתיו (מורדנט תחתון – קו גלי עם קו אנכי חוצה), ואז לחזור לתו הראשי. לרוב מנגנים אותם מהר ובאופן ברור. הם כמו “נשיקה” קטנה על התו.
איך לא להפוך את הקישוטים שלכם לקטסטרופה:
-
דיוק קודם למהירות: כמו בכל דבר, תרגלו את הקישוט לאט מאוד בהתחלה. ודאו שאתם מנגנים את התווים הנכונים בסדר הנכון. רק אחר כך הגבירו מהירות.
-
התאימו את הקישוט לקצב: הקישוטים חייבים להתאים למקצב הכללי של היצירה. טריל לא צריך להימשך לנצח אם התו המקושט הוא שמינית. תחשבו כמה תווים אתם יכולים לדחוס באופן הגיוני בתוך הזמן של התו המקושט.
-
הקשיבו לביצועים אחרים: זה המקום הכי טוב לקבל רעיונות. איך פסנתרנים אחרים (במיוחד כאלה שמתמחים בבארוק) מנגנים את הקישוטים? זה יכול לתת לכם תחושה איך זה אמור להישמע.
-
אל תגזימו: אם היצירה לא כתובה עם מיליון קישוטים, אל תוסיפו מעצמכם. היו נאמנים לסגנון ולמה שהמלחין כתב. הקישוטים אמורים להעשיר את המנגינה, לא להסתיר אותה כמו עץ חג מולד עמוס מדי בקישוטים.
קישוטים הם חלק בלתי נפרד מהבארוק, וכשלומדים לנגן אותם נכון, הם מוסיפים כל כך הרבה חיים וברק למוזיקה. אז אל תפחדו מהם, התיידדו איתם!
תשאלו את עצמכם (או אותי): שאלות נפוצות למתחיל הבארוקי המבולבל
אחרי כל המידע הזה, סביר להניח שיש לכם כמה שאלות. הנה כמה מהנפוצות ביותר (והתשובות המצחיקות/רציניות שלי):
ש: האם חייבים להתחיל עם באך? הוא נראה כל כך מפחיד!
ת: לא חייבים לצלול ישר לפוגה בארבעה קולות! בהחלט אפשר להתחיל עם הנדל (הסוויטות שלו מצוינות לנקודת התחלה) או אפילו מלחיני בארוק אחרים כמו דומניקו סקרלטי (הסונטות שלו קצרות ומלאות ברק). וגם בבאך עצמו יש קטעים קצרים וקלילים יותר כמו כמה מהפרלודים הקצרים שלו או כמה מהאינוונציות בשני קולות. תתחילו עם משהו שמרגיש לכם נגיש ומעניין!
ש: כמה זמן ביום צריך להתאמן על בארוק כדי להשתפר?
ת: פחות משנה ה”כמה”, יותר משנה ה”איך”. 15-20 דקות של אימון מרוכז, יומיומי, שבו אתם יודעים *על מה* אתם עובדים (על קריאת הקולות בנפרד? על קטע ספציפי שקשה? על הטריל הזה שמסרב לעבוד?), יעילות הרבה יותר משעתיים של נגינה סתמית. עקביות מנצחת הכל (חוץ אולי בלוטו).
ש: אני מנגן את כל התווים נכון, אבל זה עדיין נשמע משעמם/רובוטי/לא ברור. מה הבעיה?
ת: כנראה שהבעיה היא בארטיקולציה ובשליטה על הקולות הנפרדים. זה לא מספיק ללחוץ על הקלידים הנכונים. צריך להחליט איזה תווים לחבר ולאילו תווים לתת הפרדה, ולוודא שהקולות המלודיים השונים בולטים או נשמעים בצורה מאוזנת לפי מה שאתם רוצים להביע. תקשיבו שוב לביצועים טובים של היצירה ונסו לחקות את הבהירות והחיוניות.
ש: האם אני צריך מורה כדי ללמוד בארוק?
ת: מורה טוב שתמחה בבארוק בפסנתר יכול לעשות הבדל עצום! הוא יכול לעזור לכם באצבוע, ארטיקולציה, הבנת הסגנון, ופשוט לתת לכם מוטיבציה ולתקן טעויות לפני שהן הופכות להרגלים רעים. אבל אם אין לכם אפשרות למורה, אל תתייאשו. יש המון משאבים באינטרנט (ספרים, סרטוני יוטיוב, אתרים) שיכולים לעזור מאוד. זה פשוט ידרוש מכם קצת יותר משמעת עצמית ויכולת ללמוד מטעויות (שלכם ושל אחרים).
ש: האם מותר לשנות משהו במה שהמלחין כתב? להוסיף קישוטים משלי? לשנות אצבוע?
ת: אצבוע: כן, בהחלט! האצבוע המצוין הוא לרוב המלצה, ואתם יכולים לשנות אותו אם אתם מוצאים משהו שנוח יותר *לכם* ועדיין מאפשר לכם לנגן בצורה ברורה ומדויקת. קישוטים: כאן זה קצת יותר מסובך. בתקופת הבארוק הייתה מקובלת מידה מסוימת של חופש בהוספת קישוטים, אבל צריך לעשות את זה בטוב טעם ובהתאם לסגנון. למתחילים, ההמלצה היא לנגן רק את הקישוטים הכתובים (או כאלה שמוצעים במהדורה טובה) ולהבין אותם. שינוי תווים או מקצבים? ממש לא! זה כמו לשנות מילים בספר של שייקספיר. פשוט לא עושים את זה.
ש: מוזיקת בארוק תמיד נשמעת לי רצינית ועצובה. אין בה משהו שמח?
ת: בהחלט יש! מוזיקת בארוק היא מגוונת להפליא. יש יצירות עמוקות ועצובות, אבל גם יצירות ריקוד קלילות, פוגות מלאות חיים, קטעים דרמטיים ומרגשים. פשוט צריך להכיר יותר. הנדל, למשל, כתב המון מוזיקה חגיגית ומרוממת. גם אצל באך יש המון קטעים שמחים ומלאי קצב. תתחילו לחקור מעבר ליצירות ה”אייקוניות” ותגלו עולם שלם של רגשות.
ש: האם אני צריך להבין תיאוריה מוזיקלית מסובכת כדי לנגן בארוק?
ת: הבנה בסיסית של הרמוניה (אקורדים, סולמות, קדנצות) תמיד תעזור לכם להבין את המבנה של המוזיקה ולהקל על הנגינה, במיוחד בבארוק. הבנת הקונטרפונקט (הדרך שבה הקולות השונים נשזרים) גם היא מועילה ביותר. אבל אתם לא צריכים להיות מומחים מבריקים בתיאוריה כדי להתחיל לנגן ולהנות. תתחילו עם הנגינה, והתיאוריה יכולה להצטרף אחר כך ככלי שיעזור לכם להבין לעומק את מה שאתם כבר מנגנים.
לא להתייאש: טיפים כדי להמשיך לנגן גם כשהאצבעות כואבות והמוח מעשן
בואו נודה באמת: ללמוד לנגן מוזיקת בארוק יכול להיות מאתגר. יהיו רגעים שתרצו לזרוק את התווים באוויר, להכניס את הפסנתר לבלנדר, ולחזור לשמוע רק פודקאסטים. זה טבעי לחלוטין!
אז איך שורדים את זה? הנה כמה טיפים מהחיים (שעזרו לי, ואולי יעזרו גם לכם):
-
חלקו את הפיל למנות קטנות: אל תנסו ללמוד יצירה שלמה בבת אחת. חלקו אותה לקטעים קצרים ונוחים לעיכול (אולי 4-8 תיבות). תתמקדו בקטע אחד בכל פעם, עד שאתם שולטים בו. רק אז עברו לקטע הבא. זה הרבה פחות מאיים.
-
חזרו לנגן קטעים שכבר למדתם: לפעמים, אחרי שעבדתם קשה על קטע חדש והמוח עייף, הכיף הוא לחזור לנגן יצירה (או קטע מתוכה) שכבר למדתם היטב. זה נותן תחושת הצלחה, מזכיר לכם כמה התקדמתם, ופשוט נעים לנגן משהו שזורם בקלות.
-
אל תשכחו ליהנות מהמוזיקה עצמה: לפעמים, מרוב שמתמקדים בטכניקה ובקריאת תווים, שוכחים למה בכלל התחלנו. קחו הפסקה מהאימון הטכני, ושמעו ביצועים מקצועיים של היצירות שאתם מנגנים (או רוצים לנגן). תנו למוזיקה “להיכנס” לכם. זה יזכיר לכם כמה היא יפה וימלא אתכם במוטיבציה להמשיך.
-
קבלו את הטעויות באהבה (או לפחות בסרקזם קל): אתם הולכים לעשות טעויות. המון. זה חלק מהתהליך. במקום להתבאס, נסו לצחוק על זה. “האצבע הזו פשוט עשתה מה בראש שלה, כנראה שהיא עצמאית מדי היום.” או “הקול הזה נשמע כאילו הוא נחנק, אולי הוא צריך קצת מים?”. הומור עצמי עוזר להוריד את הלחץ.
-
תגמלו את עצמכם: סיימתם ללמוד קטע קשה? הצלחתם לנגן סוף סוף את הטריל המעצבן הזה? תגמלו את עצמכם במשהו קטן! קוביית שוקולד, פרק בסדרה אהובה, או סתם חמש דקות מנוחה בלי לחשוב על תווים. חיזוקים חיוביים עובדים גם על נגנים.
-
דברו עם נגנים אחרים: מצאו קבוצות בפייסבוק, פורומים, או אפילו חברים שמנגנים. שתפו חוויות, תשאלו שאלות, תתלוננו על קטעים קשים (בטח מישהו אחר סבל בדיוק כמוכם). תחושת שייכות יכולה לעזור מאוד.
זכרו, גם המוזיקאים הגדולים בעולם התחילו איפשהו. וגם הם התמודדו עם תסכול. ההבדל הוא שהם המשיכו לנסות. ואם הם יכלו, גם אתם יכולים!
העתיד המוזיקלי שלכם: מה עושים אחרי שמצליחים לנגן מינואט של הנדל בלי לפרק את הפסנתר?
הצלחתם! אתם כבר לא חתולים עצבניים עם מטאטאים! אתם מנגנים בארוק!
אז מה עכשיו? הנה כמה רעיונות למה לעשות עם הידע והכישורים החדשים שלכם:
-
חקרו מלחינים בארוקיים נוספים: העולם לא נגמר בבאך והנדל. יש עוד המון מלחינים מדהימים מהתקופה הזו ששווה להכיר ולנגן את המוזיקה שלהם. נסו את דומניקו סקרלטי (מאות סונטות קצרות וגאוניות לפסנתר), טלמן (ידידותי למשתמש), פורסל, ראמו ועוד. כל אחד עם הסגנון הייחודי שלו.
-
צללו עמוק יותר לבאך והנדל: אם התחלתם עם האינוונציות הקצרות, אולי הגיע הזמן לנסות את הסוויטות הצרפתיות או האנגליות של באך? אולי אפילו פוגה קלה מהספר הראשון של “הפסנתר המושווה היטב”? ואצל הנדל, יש עוד המון סוויטות מרהיבות ששווה לגלות.
-
נסו יצירות בארוקיות שנכתבו במקור לכלים אחרים: המון מוזיקת בארוק מעולה נכתבה לעוגב, לכינורות, לחלילים. חלק גדול ממנה עובד נפלא גם בפסנתר. זו דרך מעולה להרחיב את הרפרטואר.
-
הופיעו! (כן, ברצינות): לא חייבים אולם קונצרטים. נגנו לחברים, למשפחה, לשכנים (עכשיו הם כבר לא יתלוננו, נכון?). נגנו באירועים קטנים, מפגשים. הופעה, גם אם קטנה, נותנת מטרה לאימון והיא חוויה מדהימה.
-
שלבו בארוק עם ז’אנרים אחרים (בזהירות ובכיף): תחשבו מחוץ לקופסה. אולי קאבר בארוקי לשיר פופ עכשווי? ג’ינגל בארוקי למוצר שאתם אוהבים? (למשל, פוגה קטנה לגבינה האהובה עליכם). זה משחרר, יצירתי, ומצחיק. באך עצמו היה גמיש, הוא עיבד מוזיקה של אחרים ועיבד את המוזיקה שלו. קחו השראה!
-
למדו תיאוריה מוזיקלית בהקשר לבארוק: אם התחלנו לנגן, עכשיו זה זמן נהדר ללמוד קצת יותר על ההרמוניה והקונטרפונקט של התקופה. זה יעמיק את ההבנה שלכם במוזיקה ויעזור לכם לנגן אותה טוב יותר (ולהבין למה באך כזה גאון).
האפשרויות כמעט בלתי מוגבלות. העיקר הוא להמשיך לנגן, להמשיך ללמוד, ולהמשיך ליהנות מהמסע המוזיקלי הזה.
סיכום (כי כל מסע, גם המסע המוזיקלי המצחיק הזה, חייב להסתיים)
אז הגעתם לסוף המדריך.
אתם עדיין כאן! מדהים!
זה אומר שאתם באמת רציניים לגבי מוזיקת בארוק (או סתם לא היה לכם משהו טוב יותר לעשות, וזה גם בסדר).
ראינו שללמוד לנגן בארוק בפסנתר זה לא חייב להיות מסע מפרך ויבש בארכיון מאובק. זה יכול להיות מסע מרתק, מאתגר (בצורה טובה!), מצחיק, ומתגמל בצורה יוצאת דופן.
למדתם למה בכלל כדאי לכם לנסות (חוץ מלהרשים את סבתא).
הבנתם קצת על פוליפוניה ואיך לשרוד אותה.
אתם יודעים שהפדל הימני הוא אויב מספר אחת ברוב המקרים.
התחלתם להבין את ההבדל בין באך הגאון המופנם להנדל הדרמטי.
יש לכם תוכנית הישרדות לתרגול ראשוני.
אתם יודעים איך להוסיף “בלינג” למוזיקה בלי להיראות כמו דיסקוטק מהבארוק.
ויש לכם טיפים איך לא להתייאש ומה לעשות אחר כך.
המסע שלכם בעולם הבארוק רק התחיל. הוא ידרוש עבודה קשה, סבלנות, והרבה התמדה. אבל התגמול, התחושה הזו של להבין ולנגן את המוזיקה המדהימה הזו, שווה כל רגע.
אז לכו על זה!
שבו ליד הפסנתר, פתחו את התווים (כן, לפעמים עדיין על נייר!), ותתחילו לנגן.
אני בטוח שתצליחו.
ואל תשכחו, בפעם הראשונה שאתם מנגנים בארוק בחתונה של חבר, להגיד שהמדריך הזה עזר לכם (או לפחות לא הפריע).
בהצלחה גדולה!
ותזכרו: גם באך עשה טעויות. רק שהוא היה מתקן אותן כל כך מהר שאף אחד לא שם לב. לכם מותר לעשות אותן לאט, בכיף, ולצחוק על הדרך.
נגינה נעימה (ומצחיקה)!