רגע לפני שאתם בורחים בצרחות רק מהמילה “מדריך מוזיקלי”… עצרו!
קודם כל, זה לא מדריך רגיל.
אין פה מבחנים בסוף.
אין צורך להכיר את כל הסולמות המינוריים ההרמוניים בסולם רה דיאז (כי בואו נודה בזה, מי זוכר את זה?).
המטרה היחידה פה היא שתבינו למה שלושה בחורים מסיאטל עם בגדים גדולים מדי הצליחו בטעות לשנות את העולם.
ולמה זה עדיין רלוונטי בטירוף היום.
גם אם אתם שומעים רק פופ קוריאני.
או שאתם מוזיקאים ותיקים שכבר ראו הכל (ובכל זאת צריכים כמה צחוקים על חשבון ההיסטוריה).
אז אם בא לכם לצלול קצת לבלאגן, לטירוף, לכישרון עצום ולפלנל מלוכלך – הגעתם למקום הנכון.
הבטיחו לי רק דבר אחד: אל תנסו לרסק את הגיטרה הראשונה שלכם.
לפחות לא לפני שקראתם עד הסוף.
אז למה ללמוד על שלושה בחורים מסיאטל ששרו על ריח של טינאייג’ר?
כי לפעמים, הדברים הכי גדולים קורים בטעות.
נירוונה היא לא סתם להקה.
היא היתה סוג של רעידת אדמה.
הם הגיעו משום מקום (בערך), נשמעו כמו שילוב של מוסך מלוכלך ופואטיקה אבודה, ופתאום… בום!
כל העולם הקשיב.
הם הוכיחו שאפשר לעשות מוזיקה שהיא גם כועסת וגם עצובה וגם מצחיקה וגם נגישה וגם מאתגרת.
בלי שמלות נוצצות.
בלי סולואי גיטרה שנמשכים רבע שעה.
בלי שום דבר מה”מקובל” של אז.
להבין את נירוונה זה כמו להבין איפה נולדה חלק נכבד מהמוזיקה שאתם שומעים היום.
גם אם לא שמתם לב.
לפני שהפרווה התחילה לגרד: העולם המוזיקלי לפני נירוונה (והלם הסיאטל שבא אחריה)
תדמיינו רגע את סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90.
מה שלט במצעדים?
היה שם רוק.
אבל איזה רוק?
רוק שכלל בעיקר חברי להקות עם שיער נפוח כאילו הם דחפו את הראש לשקע.
גיטרות שהשמיעו סולואים אינסופיים על אהבה ומוכנות ל”מסיבה כל הלילה”.
אתם יודעים, הדברים החשובים באמת.
ומצד שני, הפופ הפך להיות יותר ויותר מלוטש.
יותר ויותר “נכון”.
עולם מוזיקלי מסודר להפליא, עם כללים ברורים.
ואז הגיעו נירוונה.
מאיפה?
מסיאטל.
עיר גשומה, אפורה, עם סצנת מוזיקה מחתרתית שונה לגמרי.
פחות פלסטיק, יותר בוץ.
פחות סולואים מתלהבים, יותר רעש.
פחות “הבה נלך למסיבה”, יותר “אני מרגיש כמו אידיוט, בידור אותי”.
הגראנג’ (הז’אנר שנולד שם ונירוונה הייתה הספינה הגדולה ביותר שלו) היה תגובה לכל הליטוש הזה.
הוא היה מלוכלך.
כועס.
לא התיימר להיות יפה.
וכשנירוונה פרצו, זה היה כאילו מישהו פתח חלון בחדר מחניק ומלא ספריי לשיער.
פתאום היה אוויר.
קצת מסריח, אבל אמיתי.
לרסק גיטרות ולשיר בלחש: מה היה כל כך מיוחד בצליל של נירוונה?
זה לא היה סוד קוסמי מסובך.
הצליל של נירוונה התבסס על כמה דברים פשוטים, אבל מבוצעים בעוצמה ורגש.
דינמיקה קיצונית: זה אולי הדבר הכי מזוהה איתם. לעבור תוך שנייה מבית שקט ומלנכולי לריף קורע אוזניים בפזמון. כמו מישהו שלוחש לך סוד ואז צועק “הא!”. זה שמר את המאזין על קצות האצבעות (ועל כפתור הווליום).
הקול של קורט קוביין: הוא לא היה זמר אופרה. הוא לא ניסה להיות. הוא שר כאילו כואב לו. כאילו הוא מתבייש. כאילו הוא צועק לעולם אבל גם רוצה להתחבא מתחת לשמיכה. הקול הזה, שנע בין לחישה חלשה לצרחה כאובה, היה אמיתי בטירוף.
הריפים הבלתי נשכחים: הריפים של קורט היו פשוטים יחסית, אבל הם היו מיד נדבקים למוח. קצרים, קולעים, ואפילו אם ניסיתם לנגן אותם בגיטרה וזה נשמע כמו צרצור של ג’וק – הבנתם את הכוונה.
הבס של קריסט נובוסליץ’: לא תמיד קיבל מספיק קרדיט, אבל קריסט היה עמוד השדרה. הוא נתן את הגרוב, את המשקל, את התחושה שהשיר לא מתפרק לחלוטין (למרות שזה לפעמים נשמע כאילו הוא על סף).
התופים של דייב גרוהל: אה, דייב. המכונה. הוא היה הכוח המניע. התיפוף שלו היה מדויק, עוצמתי, ומלא אנרגיה שאי אפשר להתעלם ממנה. הוא לקח את מה שהיה יכול להיות סתם רועש והפך אותו למשהו עם דרייב מטורף.
ביחד, הם יצרו צליל שהיה גולמי, כנה, ולגמרי בלתי מתפשר.
לא מלוטש.
לא מושלם.
ובגלל זה זה עבד כל כך טוב.
זה לא רק אלבום אחד: לצלול עמוק יותר לדיסקוגרפיה (למעט החלקים המשעממים)
רוב האנשים מכירים את נירוונה דרך אלבום אחד.
זה עם התינוק השוחה אחרי שטר דולר.
נגיע אליו.
אבל נירוונה עשו עוד דברים מעניינים לפני וגם אחרי.
Bleach: כשהטינופת עוד הייתה בוטיקית (והיה שם צ’אד צ’אנינג!)
האלבום הראשון.
יצא ב-1989 בחברת תקליטים קטנה בשם Sub Pop.
הם שילמו עליו 600 דולר.
כן, קראתם נכון. שש מאות.
הוא נשמע כאילו הקליטו אותו במרתף.
כי כנראה שהקליטו אותו במרתף.
הסאונד כבד, מלוכלך, מושפע מהארדקור פאנק ומהמטאל של אותה תקופה (במובן הכי לא גלאמי שאפשר).
השירים יותר פשוטים מבחינה מבנית.
הם לא היו כוכבים.
הם היו סתם להקה מסיאטל שמנסה לעשות קצת רעש.
מי שניגן על התופים אז היה צ’אד צ’אנינג, מתופף מצוין בפני עצמו, אבל… טוב, הוא לא היה דייב גרוהל.
Bleach הוא לא אלבום קליל. הוא דורש קצת מאמץ.
אבל יש בו רגעים גאוניים ורמזים למה שעתיד לבוא.
אם אתם רוצים להבין את השורשים, זו התחלה טובה.
רק אל תתלוננו על האיכות. זה חלק מהקסם (או מחוסר התקציב).
Nevermind: הרגע שבו כולם פתאום הבינו שמוזיקה לא חייבת להיות מלוטשת כמו שיניים תותבות
ואז הגיע Nevermind.
ספטמבר 1991.
זה היה אלבום ששינה הכל.
בהתחלה, חברת התקליטים הגדולה שבה חתמו (גפן רקורדס) לא ממש ידעה מה לעשות איתם.
הם חשבו שימכרו אולי 50 אלף עותקים.
צחוקים.
Smells Like Teen Spirit התחיל להתנגן ב-MTV.
הקליפ המוזר והאנרגטי הזה, שצולם באולם התעמלות כאוטי, תפס מיד.
הוא היה שונה.
הוא היה אמיתי.
הוא דיבר בשפה אחרת לגמרי מכל מה שהיה שם.
והריף הזה… אלוהים אדירים, הריף הזה.
פתאום, כל ילד שני רצה ללמוד לנגן את הריף הזה.
(וגילה שזה לא כזה קל לגרום לו להישמע טוב כמו במקור).
Nevermind הצליח בגלל שהוא לקח את הרעש והכעס של הגראנג’, והפך אותו למשהו שעדיין כועס ורעש, אבל עם מנגינות חזקות בטירוף.
Come As You Are, Lithium, In Bloom, Polly, Something in the Way… כל שיר כמעט היה פוטנציאל ללהיט, ועדיין שמר על הכנות והגולמיות.
זה היה אלבום שאפשר היה לנגן בקולי קולות ברכב (ולהפחיד את ההורים) וגם לשים באוזניות ולהרגיש שמישהו מבין בדיוק איך אתם מרגישים (גם אם אתם לא מבינים מילה ממה שקורט ממלמל).
הוא מכר עשרות מיליוני עותקים.
הוא הפך את הרוק האלטרנטיבי למיינסטרים.
הוא גרם למוזיקאים עם גיטרות מעוותות להגיע לראש המצעדים, במקום הלהקות עם הגיטרות המלוטשות והשיער הגדול.
הוא היה ההוכחה שגם הדברים הלא “יפים” יכולים להיות פופולריים בטירוף.
In Utero: כשהם ניסו (ונכשלו בגדול) לחזור להיות מוזרים וכועסים (אבל זה היה מעולה!)
אחרי ההצלחה המטורפת של Nevermind, נירוונה הרגישו… לא בנוח.
הם לא רצו להיות כוכבי פופ.
הם רצו להיות להקת גראנג’ מהמחתרת, שצועקת על העולם.
אז הם ניסו לעשות את האלבום הבא שלהם כמה שיותר “לא מיינסטרים”.
הם עבדו עם מפיק ידוע בסאונד הגולמי שלו (סטיב אלביני).
הם השאירו את הדברים מלוכלכים.
הטקסטים נהיו עוד יותר אישיים, כואבים, ולפעמים מוזרים להחריד.
(אבל מצחיקים ברגעים אחרים, כמו בשיר Dumb).
האלבום In Utero מ-1993 הוא קשה יותר לעיכול מ-Nevermind.
הוא פחות “תופס” מיד.
אבל הוא חזק בטירוף.
שירים כמו Heart-Shaped Box, All Apologies, Rape Me, Serve the Servants – הם אולי פחות להיטי מסיבות, אבל הם מרתקים מוזיקלית וטקסטואלית.
נירוונה ניסו לחזור להיות קטנים ומוזרים.
אבל הם כבר היו ענקיים מדי.
האלבום עדיין הצליח מסחרית, למרות שהיה פחות “נגיש”.
הוא הראה שהם לא מתפשרים, אפילו כשהם בפסגת העולם.
והוא נחשב על ידי רבים (אפילו יותר מ-Nevermind) כמייצג האמיתי של נירוונה – להקה גדולה, משפיעה, ועדיין מסרבת לשחק לפי הכללים.
Unplugged in New York: כי מסתבר שאפשר להיות גראנג’י גם עם מנדולינה (ואפילו לבכות מזה)
האלבום הזה יצא אחרי מותו הטראגי של קורט קוביין.
הקלטה מהופעה אקוסטית של MTV מסוף 1993.
מי היה מאמין שללהקת גראנג’ שוברת-גיטרות יש הופעה אקוסטית כל כך מרגשת?
הם ישבו.
היו פרחים על הבמה (קורט רצה שזה ייראה כמו לוויה, לא נעים).
והם פירקו את השירים שלהם.
הפכו אותם לגירסאות עדינות יותר, חשופות יותר.
וגם עשו קאברים מדהימים לשירים פחות מוכרים של אמנים שהם אהבו (דיוויד בואי, מיט לוף? לא, יותר כמו Meat Puppets או לידבלי).
הקאבר שלהם לשיר של לידבלי, Where Did You Sleep Last Night, הוא עוצר נשימה.
ההופעה הזו הוכיחה שמתחת לכל הרעש והכעס, היו שם שירים מצוינים.
מנגינות חזקות.
כתיבה נוגעת ללב.
והקול של קורט, חשוף ופגיע, נשמע מדהים.
זה אלבום חובה לכל מי שרוצה להבין את העומק של נירוונה מעבר לריפים המפורסמים.
רק תכינו טישו.
גראנג’ זה לא רק פלנל מלוכלך: ההשפעה התרבותית והמוזיקלית של נירוונה
אי אפשר לדבר על נירוונה בלי לדבר על ההשפעה העצומה שלהם.
הם לא המציאו את הגראנג’ (היו להקות אחרות בסיאטל לפניהם, כמו Mudhoney או Soundgarden), אבל הם היו אלה שלקחו אותו והפכו אותו לתופעה עולמית.
מטאפורת הגלים: איך נירוונה סחפה את כל הפלייליסט שלכם
תחשבו על זה כמו גל ענק.
נירוונה היו הגל הראשון.
הם פרצו את הסכר.
פתאום, חברות תקליטים חיפשו נואשות “את הנירוונה הבאה”.
להקות אלטרנטיביות אחרות, שקודם התקשו למצוא מקום, קיבלו חוזים והפכו לכוכבים (Pearl Jam, Alice in Chains, Soundgarden, Smashing Pumpkins ועוד מיליון).
הם לא נשמעו בדיוק כמו נירוונה, אבל הם היו חלק מאותו זרם של מוזיקה כנה, לא מלוטשת, שדיברה לקהל צעיר שהיה עייף מהזוהר המלאכותי.
אבל ההשפעה לא הסתיימה שם.
נירוונה שינו את הכללים.
הם הראו שאפשר להיות “אחר”.
שאפשר לשלב רעש ומלודיה.
שאפשר לשיר על נושאים לא פופולריים (אפילו אם המילים קצת עמומות).
זה השפיע על אינספור להקות ומוזיקאים בז’אנרים שונים לגמרי, גם כאלה שלא נשמעים בכלל כמו גראנג’.
הם פתחו דלתות ליצירתיות, לכנות, לגישה של “פחות אכפת לי מה חושבים”.
וזה משהו שנשמע עד היום.
מ”ריח של טינאייג’ר” ל”אף אחד לא קורא”: איך המילים של קורט קוביין שינו את כללי המשחק
הטקסטים של קורט קוביין היו… מוזרים.
מלאים בדימויים סוריאליסטיים, משפטים שלא תמיד מתחברים הגיונית, ולפעמים נשמע כאילו הוא פשוט המציא מילים שנשמעות טוב עם הריף.
אבל מתחת לפני השטח היה שם משהו חזק בטירוף.
כנות קיצונית.
תחושות של ניכור, כעס, עצבות, ביקורת חברתית (אפילו אם לא תמיד ברור על מה בדיוק).
הוא לא כתב שירי אהבה פשוטים או המנוני מסיבות.
הוא כתב על הדברים שבאמת כאבו לו, גם אם עטף אותם בעשר שכבות של אירוניה ובלאגן.
השיר Come As You Are, למשל, נשמע על קבלה עצמית, אבל הוא גם מלא בחוסר אמון ופחד משיפוטיות.
Smells Like Teen Spirit, עם המילים המפורסמות “Here we are now, entertain us”, היה ביקורת נוקבת על הדור שלו, על שעמום, על הציפייה לבידור.
(ולמרות שרוב האנשים ששרו איתו את השיר הזה בקולי קולות כנראה לא הבינו את זה).
הטקסטים שלו לא היו מסודרים.
הם היו מבולגנים, כואבים, ולפעמים ייאושני.
אבל הם נגעו בהמון אנשים צעירים שהרגישו בדיוק ככה.
הוא גרם למוזיקאים אחרים להרגיש בנוח לכתוב דברים שהם באמת מרגישים, גם אם זה לא “נשמע טוב” או “מתחרז יפה”.
הוא נתן לגיטימציה לכנות, לפגיעות, ולבלאגן בתוך המילים.
הגיבור האנטי-הירואי: ההשפעה של קורט קוביין כדמות ציבורית (גם אם הוא לא רצה להיות)
קורט קוביין מעולם לא רצה להיות כוכב-על.
הוא רצה להיות מוזיקאי אינדי, להוציא אלבומים קטנים, ולשיר על מה שכואב לו.
ההצלחה המטורפת של Nevermind זרקה אותו למרכז תשומת הלב העולמית, וזה היה קשה לו בטירוף.
הוא שנא את הפפראצי.
הוא שנא את הרעיון שהוא הפך להיות “קולו של דור”.
הוא שנא שאנשים מפרשים לא נכון את המסרים שלו.
הוא היה דמות מורכבת, מלאה סתירות, ולא מושלמת בשום צורה.
ובדיוק בגלל זה, הוא היה כל כך משפיע.
במקום גיבורי רוק שריריים עם גיטרות בצורת כוכב, קיבלנו בחור רזה, חיוור, בבגדים שנראו כאילו ישן איתם שבוע.
שהתבייש לעיתים קרובות.
שהיה פגיע.
הוא היה האנטי-הירו המושלם.
הוא גרם למיליוני צעירים להרגיש בסדר עם להיות “אחרים”, עם לא להשתלב, עם להרגיש מוזרים או כועסים.
הוא נתן להם תחושה שמישהו מבין אותם.
הוא הראה שאפשר להצליח בגדול בלי למכור את הנשמה (או לפחות בלי לנסות בכוח).
מורשתו כסמל של אותנטיות, של התנגדות למסחור, של פגיעות גלויה – עדיין מהדהדת היום, הרבה אחרי מותו.
טוב, אז מה עושים עכשיו עם כל הידע הזה? (חוץ מלהציק לחברים עם עובדות טריוויה)
יפה מאוד! קראתם עד לפה.
אתם כבר כמעט מומחי גראנג’ רשמיים (טוב, אולי עוד לא, אבל בכיוון).
אז מה עכשיו?
לשמוע, לשמוע, לשמוע: המלצות האזנה (כולל להקות שאתם חייבים לבדוק כי נירוונה פתחה להן דלת)
הכי פשוט?
לכו תשמעו את האלבומים שהזכרנו.
Nevermind: חובה כמובן. תשמעו אותו מהתחלה עד הסוף. תשימו לב לדינמיקה. לטקסטים.
In Utero: אחרי Nevermind. אל תצפו לאותו הדבר. תנו לו צ’אנס. הוא גדל עליכם עם הזמן.
Unplugged in New York: לשמוע לבד, בשקט. מושלם לערבים גשומים או סתם כשמרגישים קצת נוגים.
Bleach: רק אם אתם אמיצים ורוצים לחפור לעומק. זה למיטיבי לכת.
ועכשיו, בגלל שנירוונה פתחה את הדלת, לכו לבדוק להקות אחרות מאותה תקופה שהושפעו או השפיעו:
- Pearl Jam: סאונד פחות פאנקי ויותר קלאסי רוק, אבל עם אותו רגש וכנות.
- Soundgarden: יותר מטאל ופסיכדליה, עם קול מטורף של כריס קורנל ז”ל.
- Alice in Chains: יותר כבד, אפל, ולעיתים קרובות אקוסטי (גם להם יש Unplugged מדהים!).
- Mudhoney: נחשבים למבשרי הגראנג’. מלוכלכים ופאנקיסטים בטירוף.
- Pixies: להקה מבוסטון שהייתה השפעה ענקית על קורט קוביין (שירים כמו Smells Like Teen Spirit מושפעים מהמבנה של שקט-רועש שלהם).
זו רק ההתחלה. יש עולם שלם של מוזיקה אלטרנטיבית משנות ה-90 ששווה לחקור.
לנסות לנגן (ולהבין שזה לא פשוט כמו שקורט עשה את זה)
כן, כן. אתם יודעים מה אתם רוצים לנגן קודם.
את הריף של Smells Like Teen Spirit.
עצה: הוא לא קשה מדי ללמידה מבחינת האצבעות.
האתגר הוא לגרום לו להישמע עוצמתי ונכון, עם הדיסטורשן הנכון והקצב המדויק של דייב גרוהל מאחור.
(רמז: כנראה שלא יקרה בשיעור הראשון).
שירים כמו Come As You Are או Lithium גם הם אחלה מקום להתחיל עם אקורדים פשוטים יחסית.
אל תתייאשו אם זה נשמע בהתחלה כמו חתול שנדרך על מקלדת.
זה חלק מהתהליך.
קורט לא נולד גיטריסט מושלם (הוא אפילו לא תמיד כיוון את הגיטרה בהופעות, כי… גראנג’).
המטרה היא להנות מהתהליך, לא להפוך לוירטואוז overnight.
לא להפסיק לחפור (במובן הטוב): איפה למצוא עוד מידע (סרטים, ספרים, פורומים של מומחים שמתנצחים על הפדאל של דייב גרוהל)
הסיפור של נירוונה וקורט קוביין הוא עמוק ומורכב.
יש המון מקורות שיכולים לעזור לכם להבין עוד יותר:
- סרטים דוקומנטריים: “Kurt Cobain: Montage of Heck” (משתמש באנימציה ובחומרים אישיים, קצת כבד), “Sound City” (על האולפן שבו הוקלט Nevermind, בבימוי דייב גרוהל, מרתק מוזיקלית).
- ספרים: הביוגרפיה המקיפה של צ’ארלס קרוס, “Heavier Than Heaven”, נחשבת לדי סטנדרט. יש גם המון ספרים על הגראנג’ עצמו.
- יוטיוב: מלא הופעות חיות, ראיונות, ניתוחי שירים, ואנשים שמנסים ללמד את הריפים. זה בור ללא תחתית (במובן החיובי).
- פודקאסטים ופורומים: אם אתם רוצים לצלול לויכוחים אינסופיים על איזה מגבר קורט השתמש בהקלטה של Sappy או מה המשמעות האמיתית של השורה “אני חולה ופריק”, זה המקום בשבילכם. רק היזהרו, יש שם מעריצים אדוקים ביותר.
העולם של נירוונה והגראנג’ הוא עולם ששווה לחקור. הוא לא רק על מוזיקה, אלא גם על תרבות, על שינוי חברתי, ועל האתגרים של הצלחה וכנות.
שאלות קשות (או סתם מצחיקות) על נירוונה וכל מה שמסביב
בטח יש לכם כמה שאלות מטרידות בראש אחרי כל זה. בואו ננסה לענות על כמה מהן ברוח התקופה (או לפחות ברוח ההומור העצמי).
האם קורט קוביין באמת כתב את כל הטקסטים שלו על מפיות?
סביר להניח שלא את כל הטקסטים, אבל כן, הוא היה ידוע בכך שכתב רעיונות, מילים ודימויים בכל מקום ובכל זמן. מפיות, מחברות, קירות… הכאוס היצירתי הזה הוא חלק מהקסם (והבלבול) של המילים שלו. אז כן, יכול להיות ששורה ששינתה את חייכם התחילה בכלל ליד קטשופ במסעדה דרכים.
האם כל להקות הגראנג’ באמת לבשו פלנל רק כדי להיראות “מלוכלכים”?
לא רק. פלנל (במיוחד בצפון-מערב ארה”ב) היה בגד עבודה נפוץ ופשוט. היה קר וגשום בסיאטל. זה היה בגד נוח, זול, ונגיש. העובדה שזה הפך לאופנה עולמית הפתיעה גם את הלהקות עצמן. הם לבשו את זה כי זה היה הגיוני באקלים, לא בהכרח הצהרה אופנתית (לפחות בהתחלה). אחר כך, כמובן, זה הפך לתחפושת.
האם דייב גרוהל תמיד היה כל כך שמח ואנרגטי?
גם בתקופת נירוונה, דייב היה יד ימין החזקה והיציבה של הלהקה. הוא היה ידוע כאדם נחמד יותר ויותר “נורמלי” לעומת קורט. אחרי נירוונה, הוא הקים את ה-Foo Fighters והפך לאחד האנשים הכי אהובים ומשעשעים ברוק. אז כן, נראה שהשמחה והאנרגיה היו שם תמיד, רק בנירוונה זה היה מופנה יותר לתופים ופחות לראיונות מצחיקים.
מה היה קורה אם נירוונה היו ממשיכים לנגן?
זו שאלת מיליון הדולר (או שטר הדולר שהתינוק רודף אחריו). אי אפשר לדעת. הם היו בתקופה של שינוי, קורט התמודד עם קשיים עצומים. האם הם היו חוזרים לסאונד מחתרתי? האם היו ממשיכים להתפתח? האם היו מתפרקים בכל מקרה? זה נשאר אחד ה”מה אם” הגדולים והכואבים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה.
האם יש היום “נירוונה חדשה”?
נירוונה היו תופעה של הזמן והמקום שלהם. אי אפשר לשחזר את ההקשר החברתי, התרבותי והמוזיקלי שאיפשר להם לפרוץ באותה עוצמה ולשנות את הכללים. יש כמובן להקות חדשות מעולות שמושפעות מהם, אבל “הנירוונה החדשה” כנראה לעולם לא תגיע באותה צורה. וזה בסדר! הקסם שלהם היה בין היתר בזה שהם היו יחידים במינם.
אז הגעתם לסוף.
קיוויתי שזה היה קצת יותר כיף משיעור היסטוריה רגיל.
או משיעור גיטרה ראשון.
למדתם על להקה ששינתה את הכללים, על צליל שהיה כנה ומלוכלך, ועל אנשים שפשוט ניסו לעשות מוזיקה ויצא להם קצת יותר מזה.
נירוונה אולי כבר לא מנגנים, אבל המוזיקה, הסיפור וההשפעה שלהם חיים ובועטים.
הם מזכירים לנו שזה בסדר לא להיות מושלמים, שזה בסדר לכעוס או להיות עצובים, ושהדברים הכי מעניינים קורים לרוב כשהם קצת… מחוץ לקופסה (או כשהקופסה נשרפת).
אז לכו תחקרו, תשמעו, אולי אפילו תנסו לנגן (ותתכוננו לאצבעות כואבות ודיסטורשן שלא נשמע כמו שצריך).
והכי חשוב?
תמשיכו להיות סקרנים.
ותמיד תזכרו: זה לא בושה לבקש בידור.
(הופה, עשינו משחק מילים עם שיר! אתם רואים? למדתם משהו!).
בהצלחה במסע המוזיקלי שלכם!
ואם אתם מקימים להקת קאברים לנירוונה, תשלחו לי כרטיס.
אני אביא פלנל.