סוגי עץ בגיטרות אקוסטיות והשפעתם על הסאונד: המדריך המלא

תקשיבו רגע. אתם עומדים לצלול עכשיו לעולם שעד לפני רגע נראה כמו מדע בדיוני, או מקסימום משהו שמעניין רק לוטיירים (אנשים מוזרים שמדביקים עצים לפרנסתם). אנחנו מדברים על לב ליבה של הגיטרה האקוסטית שלכם. הדבר שהופך אותה לחתיכת עץ עם מיתרים. הדבר שגורם לה לנשום ולהישמע כמו שהיא נשמעת. הכל מתחיל בעץ. כן כן, עץ. החומר שממנו בונים שולחנות. אבל אל תטעו. כשאותו עץ פוגש מיתרים וקצת אהבה (ויזע), קורים קסמים. מוכנים להרפתקה שתשנה לכם את הדרך שבה אתם מסתכלים (ושומעים) על גיטרות? מעולה. כי זה הולך להיות פחות כבד ממה שזה נשמע. מבטיחים. או לפחות מקווים.

למה עץ בגיטרה זה בכלל עניין? או: האם הגיטרה שלי היא סתם קרש עם מיתרים?

אז ככה. נכון שחשבתם שגיטרה זה בעיקר המיתרים והאצבעות הקסומות שלכם? חשבתם שכל השאר זה סתם… מבנה? אז חשבתם. ובאמת, הרבה אנשים חושבים ככה. אבל האמת היא שהעץ הוא כמו הריאות והלב של הגיטרה. הוא מקבל את הויברציה מהמיתרים והוא זה שגורם לה להדהד, להתפתח ולהישמע כמו גיטרה ולא כמו קופסת קרטון עם גומיות. בלי העץ הנכון, הסאונד פשוט… יתייבש. יהיה דק. חסר חיים. בקיצור, משעמם. ואנחנו לא כאן בשביל להיות משעממים, נכון?

היסטוריה על רגל אחת (מעץ, כמובן): איך הגענו עד הלום?

לפני אלפי שנים, כשאבות אבותינו הקדמונים ניסו להפיק צלילים מדברים, הם כנראה התחילו עם חפצים שהיו זמינים. ועץ היה זמין בשפע. איפשהו בין מתיחת גיד של חיה על קשת לציד, לבין גילוי שהקשת המתוחה עושה “בום!” או “זמזום!”, מישהו חשב שיהיה מגניב לחבר כמה גידים כאלה לקופסת עץ חלולה. ובום! נולדה לה איזו גרסה ראשונית של כלי מיתר. מאז ועד היום, אמנים ומוזיקאים (וגם כמה לוטיירים מוזרים) חוקרים את הסאונד. ניסו כל סוג עץ אפשרי. דק מדי, עבה מדי, קשה מדי, רך מדי. וגילו שכל עץ מתנהג אחרת. כמו שבני אדם שונים זה מזה, גם עצים הם לא אותו הדבר. ולמזלנו (שלנו, המוזיקאים) וגם קצת למזלם (של העצים, אולי?), גילו אילו עצים עושים את העבודה הכי טוב. ואת זה נפרט בהמשך. תשארו איתנו, זה מתחיל להיות מעניין.

הקסם המדעי (בגרסה לפשוטי עם): למה עץ משפיע על הסאונד יותר מהדיאטה שלכם?

בואו נרד רגע לדברים בסיסיים. מיתר רוטט. הרטט הזה עובר לגשר (החלק הקטן שמעביר את הויברציה). מהגשר זה עובר לטופ של הגיטרה (החלק הקדמי, עם החור העגול). הטופ רוטט. הרטט הזה נכנס לחלל הגיטרה ומוחזר החוצה דרך החור, כשהגב והצדדים של הגיטרה גם תורמים את חלקם לחגיגה. העץ, בכל השלבים האלה, משפיע על האופן שבו הויברציה עוברת, מואצת, מואטת, מתעוותת (בקטע טוב!) ומהדהדת. עץ קשה יותר, כמו רוזווד, יתן סאונד “בהיר” יותר, עם הרבה צלילים עיליים (אלה הצפצופים העדינים שמוסיפים צבע). עץ רך יותר, כמו מהגוני, יתן סאונד “חם” יותר, עם דגש על התדרים הנמוכים והאמצעיים. זה קצת כמו ההבדל בין מישהו שמדבר לכם דרך מגפון ממתכת למישהו שמדבר דרככם דרך צינור קרטון. שניהם מעבירים קול, אבל הסאונד שונה לגמרי. רק שכאן, בגיטרות, זה הרבה יותר עדין ומתוחכם. וכן, מסובך יותר. אבל למה לא ללמוד משהו חדש על הדרך? זה גם ככה יותר מעניין מלספור קלוריות.

הכוכבים הראשיים: הכירו את סוגי העץ שיעשו לכם את הסאונד (או יהרסו אותו)

הגענו לחלק החשוב באמת. הכירו את הגיבורים (והאנטגוניסטים, תלוי בטעם שלכם) מעולם העץ של הגיטרות האקוסטיות. לכל אחד אישיות משלו, צבע משלו, ובעיקר – סאונד משלו.

ספרוס (Spruce): סוס העבודה הנצחי שלא מפסיק לעבוד (בדרך כלל בחלק העליון)

אם ראיתם פעם גיטרה אקוסטית, סביר להניח שהחלק העליון שלה (הטופ) היה עשוי מספרוס. למה? כי זה פשוט עובד. ספרוס הוא עץ יחסית קל וחזק ביחס למשקלו. יש לו יחס מעולה בין קשיחות למסה, וזה בדיוק מה שאתם צריכים כדי לקבל ויברציה מהירה ויעילה מהמיתרים. הסאונד של ספרוס נחשב לבהיר, פתוח, עם הרבה ססטיין (הצליל ממשיך להישמע). הוא מגיב טוב מאוד לטכניקות נגינה שונות, מפריטה עדינה באצבעות (פינגרסטייל) ועד פריטה חזקה עם מפרט. יש לו טווח דינמי רחב. כלומר, הוא יכול להיות שקט כשאתם מלטפים את המיתרים, ולהתפוצץ בעוצמה כשאתם נותנים פריטה אגרסיבית. זה קצת כמו השחקן הראשי הטוב לכל תפקיד. הוא תמיד שם, תמיד עושה את העבודה, ולעיתים קרובות גונב את ההצגה. הסוגים הנפוצים הם סיטקא ספרוס (Sitka Spruce), אנגלמן ספרוס (Engelman Spruce) ואדירונדאק ספרוס (Adirondack Spruce), כשהאחרון נחשב ל”קלאסי” וקצת יותר יקר ונדיר, עם תגובה מהירה יותר וססטיין אימתני.

ספרוס: למי הוא מתאים?

• לנגנים שרוצים גיטרה ורסטילית.
• לנגנים שמשלבים פריטה ופינגרסטייל.
• למי שרוצה סאונד בהיר ופתוח.

נקודה למחשבה: גיטרת ספרוס חדשה יכולה להישמע קצת “סגורה” בהתחלה. היא צריכה “להיפתח”. זה כמו יין טוב. צריך לתת לה קצת זמן לנשום ולהתבגר. ככל שתנגנו עליה יותר, העץ ירטוט יותר, והסאונד ישתפר ויהפוך לעשיר ומורכב יותר. אל תתייאשו אם היא לא נשמעת כמו גיטרת הוינטג’ מ-1940 ששמעתם ביוטיוב מהרגע הראשון. תנו לה צ’אנס.

סדר (Cedar): החבר הרגוע שמגיע רק כדי לנגן איתכם שירים שקטים (גם הוא בדרך כלל בחלק העליון)

אוקיי, אם ספרוס הוא השחקן הראשי הדרמטי, אז סדר הוא החבר הטוב והרגיש. סדר הוא עץ רך יותר מספרוס. זה אומר שהוא מגיב מהר יותר לנגיעה קלה. הסאונד שלו חם יותר, עגול יותר, עם פחות צלילים עיליים מובהקים, ויותר דגש על המיד-ריינג’ (התדרים האמצעיים). הוא מושלם לפינגרסטייל עדין או נגינה שדורשת טאץ’ רך. פריטה אגרסיבית מדי על סדר יכולה לגרום לסאונד שלו להישמע קצת “דחוס” או פחות מוגדר, כמו מישהו שמנסה לצעוק בלחישה. הוא לא בנוי להתמודד עם אותה עוצמה כמו ספרוס. אבל כשאתם מלטפים את המיתרים בעדינות, הוא מחזיר לכם אהבה בדמות סאונד מתוק ונעים. לרוב תמצאו אותו בגיטרות קלאסיות (אלה עם מיתרי ניילון), אבל הוא פופולרי גם בגיטרות אקוסטיות עם מיתרי פלדה, במיוחד לנגני פינגרסטייל או למי שאוהב סאונד חם יותר ופחות נוצץ.

סדר: למי הוא מתאים?

• לנגני פינגרסטייל.
• למי שאוהב סאונד חם, עגול ורך.
• למי שרוצה גיטרה שמגיבה טוב לנגיעה עדינה.

שימו לב: בגלל שהוא רך יותר, סדר נוטה להיות פגיע יותר לשריטות ומכות. אז אם אתם קצת מגושמים (כמוני, אל תדאגו), אולי שווה לשקול גיטרת ספרוס, או פשוט להיות ממש זהירים. או להדביק עליו מדבקות. לא שיפוטי.

מהגוני (Mahogany): החיבוק החם והאמין (בדרך כלל בגב ובצדדים)

אוקיי, עוברים לחלקים האחוריים והצדדיים של הגיטרה. כאן העץ משפיע יותר על “הצבע” וה”גוף” של הסאונד, פחות על התגובה המיידית של הטופ. מהגוני הוא אחד העצים הכי פופולריים לגב ולצדדים, ובצדק. הוא נותן סאונד חם, עשיר, עם הרבה “מיד” (התדרים האמצעיים) וטון בסיסי חזק. הוא לא נוצץ כמו רוזווד (מיד נגיע אליו), ואין לו את ההד המורכב, אבל יש לו סאונד ישיר, פאנצ’י ויפהפה. הוא קצת כמו החבר הכי טוב שלכם שתמיד שם בשבילכם. לא דרמטי, לא מחפש צומי, פשוט אמין, נוח ומעניק הרגשה טובה. גיטרות עם גב וצדדים ממהגוני וטופ מספרוס הן שילוב קלאסי שיעבוד מצוין למגוון רחב של סגנונות, במיוחד לפריטה עם מפרט ולשירה. הסאונד שלהם נוטה להיות פחות “עמוק” מהסאונד של רוזווד, אבל יותר ממוקד וישיר.

מהגוני: למי הוא מתאים?

• למי ששר ומלווה את עצמו בגיטרה.
• לנגנים שמשתמשים הרבה במפרט.
• למי שאוהב סאונד חם, ישיר ופאנצ’י.

אנחנו עצים? שאלות נפוצות ומופרכות (קצת):

ש: האם העץ בגיטרה שלי גדל על עץ כסף?

ת: לצערי, בדרך כלל לא. אבל גיטרות מסוימות יכולות לעלות כמו עץ כסף, אז אולי יש קשר איפשהו. סורי.

ש: אם אני אשתה הרבה מים, זה יעזור לעץ הגיטרה שלי?

ת: לא. לגיטרה צריך לתת לחות מבחוץ, לא מבפנים (וגם זה לא כמו שתייה). לך זה יעזור, לגיטרה לא.

ש: האם גיטרה מעץ קשה יותר תגרום לי לנגן יותר מהר?

ת: לא. זה תלוי באצבעות ובמוח שלך, לא בקשיחות של העץ. מצטער/ת לאכזב.

ש: האם עץ נדיר יותר בהכרח נשמע טוב יותר?

ת: לא בהכרח. זה עניין של טעם אישי, שילוב עם הטופ ואיך הגיטרה בנויה. נדירות לפעמים קשורה לחוקי הגנה על מינים או לביקוש, לא רק לסאונד.

ש: האם הגיטרה שלי תישמע טוב יותר אם אני אלטף את העץ בעדינות לפני כל נגינה?

ת: מדעית? לא מוכח. רגשית? אולי יעזור לך להרגיש מחובר/ת יותר לכלי שלך. אם זה עושה לך טוב, לך על זה. העץ לא יתנגד (כנראה).

רוזווד (Rosewood): המתוחכם עם טווח הסאונד הרחב (גם הוא בגב ובצדדים)

רוזווד הוא הניגוד הגמור למהגוני. בעוד שמהגוני נותן סאונד ממוקד במיד, רוזווד מדגיש את הבאסים העמוקים והטרבל הנוצץ והמלא בצלילים עיליים. זה נותן לו סאונד “סקופד” (scooped) יותר, עם פחות דגש על המיד. הסאונד עשיר, מורכב, עם הד פנימי יפהפה וססטיין ארוך. זה קצת כמו התזמורת הסימפונית לעומת להקת רוק קטנה. שניהם נשמעים מדהים, אבל בצורה שונה לחלוטין. רוזווד נחשב לאחד מעצי הגיטרה הפופולריים ביותר, במיוחד לגיטרות שמיועדות לנגני פינגרסטייל או למי שרוצה סאונד גדול, עמוק ופתוח. הסוג הנפוץ ביותר כיום הוא אינדיאן רוזווד (Indian Rosewood), בגלל מגבלות על סוגים אחרים כמו ברזילאי (Brazilian Rosewood), שנחשב ל”קודש הקודשים” אבל גם לא חוקי להשתמש בו בגיטרות חדשות (בלי אישורים מטורפים). גיטרות רוזווד נוטות להיות מעט יקרות יותר מגיטרות מהגוני, בין השאר בגלל שהעץ עצמו יקר יותר.

רוזווד: למי הוא מתאים?

• לנגני פינגרסטייל שרוצים סאונד עשיר ומורכב.
• למי שאוהב באסים עמוקים וטרבל נוצץ.
• למי שמחפש גיטרה עם סאונד גדול ופתוח.

טיפ של אלופים (או לפחות של מישהו שמבין): אם אתם מתלבטים בין מהגוני לרוזווד, חשבו על סגנון הנגינה שלכם. מלווים שירה? מהגוני הוא לרוב הבחירה הבטוחה. מנגנים לבד ומחפשים את כל התדרים האפשריים? רוזווד עשוי להיות המועדף. הכי טוב? נסו את שניהם בחנות! הסאונד המדבר אליכם הוא הנכון.

מייפל (Maple): הבחור הרעשני שלא מפחד להתבלט (גם הוא בגב ובצדדים, לפעמים גם צוואר)

מייפל הוא קצת ה”אוברדראפט” של עולם העץ בגיטרות. הוא עץ קשה וצפוף מאוד. זה גורם לו להיות “שקוף” מבחינה סאונדית, כלומר הוא פחות מוסיף “צבע” משל עצמו, ויותר משקף את הסאונד של הטופ. אבל מה שהוא כן עושה מצוין זה לתת התקפה מהירה, בהירות קיצונית, ובעיקר – הרבה פאנצ’יות ו”קאט”. גיטרת מייפל תעבור בקלות במיקס של להקה, היא לא תלך לאיבוד. הסאונד שלה נוטה להיות בהיר מאוד, לפעמים אפילו קצת “פריך”, עם פחות באס ומיד בהשוואה למהגוני או רוזווד. הוא לא לכל אחד. אם אתם מחפשים חום ועומק, מייפל פחות מתאים. אבל אם אתם צריכים שהגיטרה שלכם תבלוט מעל שאר הכלים, מייפל הוא הבחירה. הוא גם נראה מדהים, עם דגמי ה-Flame או Quilted המהממים שלו. הוא קצת כמו הסולן הכריזמטי של הלהקה. אולי לא תמיד הכי עדין, אבל בהחלט אי אפשר להתעלם ממנו.

מייפל: למי הוא מתאים?

• לנגנים בלהקות שרוצים שהגיטרה שלהם תעבור בקלות במיקס.
• למי שאוהב סאונד בהיר, פאנצ’י ועם הרבה התקפה.
• למי שאוהב גיטרות שנראות מדהים (והם מוכנים לוותר על קצת עומק סאונדי).

מעניין לדעת: מייפל הוא בחירה פופולרית מאוד לגיטרות חשמליות (גם לצווארים וגם לגופים), שם התכונות הסאונדיות שלו מקבלות משמעות קצת שונה דרך הפיקאפים והמגבר. אבל גם באקוסטיות הוא בהחלט קיים ובעל אופי מובהק.

דמויות משנה חשובות לא פחות: צוואר ופרטבורד (וחבר’ה אחרים)

הגב, הצדדים והטופ הם הכוכבים הראשיים, אבל יש עוד חלקים חשובים בגיטרה שעשויים מעץ, והם גם משפיעים על הסאונד (ולפעמים גם על נוחות הנגינה, שזה לא פחות חשוב).

הצוואר: הדרך הארוכה והצרה להרמוניה (או לדיסוננס)

צוואר הגיטרה עשוי בדרך כלל ממהגוני או מייפל. מהגוני לצוואר ייתן תחושה קצת יותר חמה ורכה, בעוד שמייפל יהיה בהיר יותר וקשיח יותר. הצוואר גם משפיע על הססטיין ועל הרזוננס של הכלי. צוואר טוב הוא כזה שנוח לכם לאחוז ולנוע עליו, אבל גם כזה שמעביר את הויברציה בצורה טובה לגוף הגיטרה.

הפרטבורד (Fretboard): הרחבה שבה האצבעות עושות קסמים (ולפעמים טעויות)

החלק הכהה והנראה קשה שמעליו נמצאים הסריגים. הפרטבורד עשוי לרוב מרוזווד או אבוני (Ebony). אבוני הוא עץ כהה, קשה וחלק מאוד. הוא נותן סאונד בהיר וחד, עם התקפה מהירה. רוזווד, כמו שראינו בגב ובצדדים, הוא פחות קשה מאבוני ונותן סאונד מעט חם יותר. הבחירה בין השניים היא לרוב עניין של תחושה (אבוני חלק יותר) וקצת גם של סאונד (אבוני יותר פאנצ’י). לפעמים משתמשים גם במייפל לפרטבורד, במיוחד בגיטרות חשמליות, אבל באקוסטיות זה פחות נפוץ (אולי בגלל העובדה שהוא דורש לכה והוא מתלכלך יותר בקלות).

זה לא רק העץ: עוד גורמים שמשפיעים על הסאונד (ולא, זה לא מזל)

חשבתם שזה נגמר? ממש לא. העץ הוא חשוב, אבל יש עוד דברים שמשפיעים על איך הגיטרה נשמעת. קצת כמו שבבני אדם, התזונה והגנטיקה חשובות, אבל גם האופי והחוויות.

סוליד ווד (Solid Wood) מול למינט (Laminate): האם גיטרה “מלאה” תמיד טובה יותר?

כשמדברים על עץ בגיטרות, חשוב להבדיף בין עץ מלא (Solid Wood) ללמינט. עץ מלא זה בדיוק מה שזה נשמע: חתיכת עץ אחת. למינט זה כמו “שכבות” של עץ, מודבקות אחת לשנייה, לפעמים עם שכבה דקה של עץ נאה למראה בחוץ. גיטרות עץ מלא נחשבות, ובדרך כלל הן באמת, טובות יותר מבחינה סאונדית. הן רוטטות באופן חופשי יותר, הסאונד שלהן מתפתח ומשתפר עם הזמן (נזכרים ביין?). גיטרות למינט פחות רגישות לשינויי אקלים (לחות, טמפרטורה) ויכולות להיות עמידות יותר, וגם הן בדרך כלל זולות יותר. הן בחירה מצוינת למתחילים או לגיטרה לנסיעות או למדורה. הסאונד שלהן נוטה להיות פחות עשיר ומורכב, והוא לא ישתפר באופן משמעותי עם הזמן. אז האם עץ מלא תמיד טוב יותר? לסאונד ול”הזדקנות”? כן. לכיס וליציבות? לא בהכרח.

ברייסינג (Bracing): השלד הפנימי של הגיטרה (החלק שאתם לא רואים אבל שומעים)

מתחת לטופ (החלק העליון) של הגיטרה יש סדרה של פיסות עץ מודבקות בצורות שונות. זה נקרא “ברייסינג”. הברייסינג נותן לטופ חוזק (כדי שלא יקרוס תחת מתח המיתרים) אבל גם מאפשר לו לרטוט בצורות ספציפיות שמשפיעות על הסאונד. יש תבניות ברייסינג שונות (כמו X-bracing, Ladder bracing ועוד שמות מוזרים). כל תבנית והשפעתה על הסאונד. X-bracing, למשל, נותן חוזק רב יותר ומאפשר לטופ לרטוט בחופשיות יחסית, ולכן הוא פופולרי מאוד בגיטרות פלדה. זה קצת כמו האדריכלות של הגיטרה. איך בונים את החלל הפנימי כדי שהאקוסטיקה תהיה מושלמת. אם זה נשמע לכם מסובך, אתם לא לבד. גם לוטיירים מתווכחים על זה שנים. העיקר שאתם יודעים שזה קיים וזה משפיע.

פיניש (Finish): האם הגימור יכול להרוס הכל? (לפעמים כן)

השכבה החיצונית של לכה או צבע על הגיטרה גם משפיעה על הסאונד. פיניש עבה מדי יכול “לחנוק” את הויברציה של העץ ולגרום לסאונד להישמע פחות פתוח וחופשי. פיניש דק, כמו לכה ניטרוצלולוזה (Nitocellulose) או פיניש שמן/שעווה, מאפשר לעץ לרטוט בחופשיות רבה יותר, ונחשב לרוב ל”טוב יותר” מבחינה סאונדית. מצד שני, פיניש עבה יכול להגן טוב יותר על הגיטרה משריטות ומשינויי אקלים. אז שוב, פשרה. האם אתם רוצים גיטרה שנשמעת מדהים וצריך לשמור עליה כמו על תינוק, או גיטרה קצת יותר עמידה ופחות “נושמת”? ההחלטה שלכם.

אז איך בוחרים את הגיטרה ה”עצית” המושלמת בשבילכם?

עכשיו כשאתם יודעים את כל זה (או לפחות את רוב זה, וזה המון), איך בוחרים? זה פשוט (ולא פשוט בכלל) כמו לבחור בן/בת זוג. זה עניין של התאמה, הרגשה, ולפעמים קצת מזל.

תקשיבו, תקשיבו, תקשיבו (ולא רק לעצמכם שרים במקלחת)

הטיפ הכי חשוב בעולם: לכו לחנות ותנגנו. על כמה שיותר גיטרות. באמת. אל תסתמכו רק על מה שקראתם (אפילו לא על המדריך המדהים הזה, אני יודע, קשה להאמין). כל גיטרה שונה. גם שתי גיטרות מאותו דגם ומאותו עץ יכולות להישמע מעט שונה. תקשיבו לסאונד. האם הוא חם או בהיר? פאנצ’י או רך? האם הוא “מדבר” אליכם? אל תתביישו לבקש עזרה. המוכרים בחנות (הטובים שבהם) ישמחו להסביר ולהראות לכם גיטרות עם עצים שונים. תשוו. תרגישו. תנגנו את אותם אקורדים או קטע על כל גיטרה. תהיו קצת קרציות, בשביל זה אתם שם. זה הכלי שלכם, הוא צריך להתאים לכם.

איזה סגנון מוזיקלי אתם מנסים לשרוט לנגן?

כמו שראינו, סוגי עץ שונים מתאימים לסגנונות נגינה שונים. אם אתם בעיקר מלווים את עצמכם בשירה ופורטים אקורדים, גיטרת מהגוני/ספרוס יכולה להיות מעולה. אם אתם נגני פינגרסטייל, אולי תעדיפו רוזווד/ספרוס או אפילו סדר. מנגנים בלהקה וצריכים לעבור במיקס? אולי מייפל/ספרוס. כמובן, אלה לא חוקים בל יעבור. יש נגנים מדהימים שמנגנים פינגרסטייל על מהגוני או שרים ומלווים על רוזווד. אבל זה נותן לכם נקודת התחלה טובה למחשבה ולניסוי.

הכיס שלכם: המציאות הלא פוטוגנית

בואו נודה בזה. יש גם את עניין הכסף. גיטרות עץ מלא נוטות להיות יקרות יותר מגיטרות למינט. סוגי עץ מסוימים (כמו רוזווד, ובמיוחד ברזילאי אם במקרה אתם מיליארדרים ומצאתם אחת עתיקה) יקרים יותר מאחרים. אל תתייאשו אם התקציב שלכם מוגבל. יש היום גיטרות למינט מדהימות שנשמעות מצוין למתחילים ולנגנים בינוניים. והכי חשוב, גם על הגיטרה הכי יקרה בעולם, אם לא תתאמנו, זה לא ישמע טוב. עדיף גיטרה זולה יותר שמנגנים עליה כל יום, מגיטרה יקרה שאוספת אבק בפינה.

טיפים אחרונים לדרך (עם קריצה)

אז קניתם גיטרה! יש! עכשיו מה? איך שומרים עליה? ואיך גורמים לה להישמע אפילו יותר טוב?

לחות: האויב השקט (והמעצבן) של העץ

עץ הוא חומר טבעי שמתכווץ ומתרחב בהתאם ללחות באוויר. זה קריטי לגיטרות אקוסטיות, במיוחד מעץ מלא. יותר מדי יובש יכול לגרום לעץ להתכווץ, להיסדק, ולהדבקות להתפרק. יותר מדי לחות יכולה לגרום לעץ להתנפח, לסאונד להיות “עבש”, ולפעמים לעיוותים במבנה. הפתרון? לשמור על רמת לחות יחסית קבועה, איפשהו בין 40% ל-60%. איך עושים את זה? עם מכשיר אדים מיוחד לגיטרה (ששמים בתוך התיק או בתוך הגיטרה עצמה בחור הסאונד), או עם מכשיר אדים בחדר שבו אתם שומרים את הגיטרה. זה נשמע כמו כאב ראש, אבל זה חשוב. הגיטרה שלכם תודה לכם (בסאונד טוב יותר).

“לנגן אותה פנימה”: האם העץ באמת מתבגר כמו יין?

התשובה הקצרה: כן. התשובה הארוכה: זה דיון ארוך ומורכב, אבל הרעיון הוא שככל שמנגנים על גיטרת עץ מלא, הויברציות גורמות למבנה העץ להשתנות ברמה המיקרוסקופית. הוא הופך להיות יותר “גמיש” או “פתוח” לויברציה. זה משפר את הסאונד, הופך אותו לעשיר יותר, מורכב יותר, ועם יותר ססטיין. זה לא קורה בן לילה. זה תהליך של שנים ושל הרבה נגינה. אז התירוץ שלכם לא להתאמן פשוט נגוז. סורי.

שאלות ותשובות קצרות (כי אין לנו כל היום):

ש: מה ההבדל בין עץ מלא ללמינט שוב?

ת: עץ מלא = חתיכה אחת. למינט = שכבות מודבקות. עץ מלא נשמע טוב יותר ומתבגר. למינט עמיד יותר וזול יותר.

ש: האם אני יכול לנגן על גיטרת רוזווד מלודיות שקטות?

ת: ברור! אין חוקים. ההשפעות הן כלליות, לא מוחלטות. נסו ותראו מה אתם אוהבים.

ש: כמה זמן לוקח לגיטרת ספרוס “להיפתח”?

ת: קשה לדעת. יכול להיות כמה חודשים, יכול להיות שנים. תלוי בגיטרה ובכמה אתם מנגנים. רק תמשיכו לנגן!

ש: האם סוג העץ משפיע על כמה כואבות לי האצבעות?

ת: פחות. זה תלוי יותר באקשן (הגובה של המיתרים מעל הסריגים), בעובי המיתרים ובכוח האצבעות שלכם. עץ טוב לא יחליף התאמנות.

ש: האם גיטרות מעץ טרופי תורמות לכריתת יערות הגשם?

ת: לצערי, זה עניין אמיתי. חשוב לקנות גיטרות מיצרנים אחראיים שמשתמשים בעץ ממקורות ברי קיימא (Sustainable) או בעצים אלטרנטיביים. זה משהו שכדאי לבדוק ולשאול עליו.

סיכום: לא לפחד, לנגן!

אז זהו. עברנו מסע קצר (או ארוך, תלוי כמה קפה שתיתם) בעולם המופלא של סוגי העץ בגיטרות אקוסטיות. למדתם שלעץ יש אישיות, שהסאונד הוא עניין מורכב, ושלמינט זה לא בהכרח מילה גסה (אבל עץ מלא זה מגניב יותר). הכי חשוב? אל תתנו לכל המידע הזה להלחיץ אתכם. מטרת המדריך הזה היא לפתוח לכם את הראש (ואת האוזניים) לנושא. לדעת לשאול את השאלות הנכונות, לדעת למה כדאי לנסות גיטרות שונות, ולדעת להעריך את המלאכה שמאחורי הכלי המדהים הזה. אז קדימה. לכו, נסו, תטעו, תנגנו, תיהנו. וזכרו, גם אם בהתחלה זה נשמע קצת כמו חתול שיצא מדעתו על מיתרים, עם התמדה ואולי קצת עץ טוב, גם אתם יכולים לגרום לגיטרה שלכם להישמע כמו חלום. בהצלחה! ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם. אני אביא את אטמי האוזניים שלי. סתם, אני בוטח בכם!