סוגי עץ בגיטרות חשמליות: מה חשוב לדעת – המדריך השלם לגיטריסט

אז למה עץ בכלל חשוב?
גיטרה חשמלית, נכון?
הכל מגנטים וחוטים.
פחות או יותר.
אז זהו, שלא בדיוק.
לעץ יש חיים משלו.
הוא נושם, רוטט, ויש לו דעה.
ולא, הוא לא סתם שומר שהמיתרים לא יעופו לכם בפרצוף.
העץ משפיע.
על הצליל.
על הססטיין (הזמן שהתו נשאר בחיים לפני שהוא מחליט למות מוות טראגי).
על הנשמה של הגיטרה.
אל תאמינו למי שאומר אחרת.
המדריך הזה לא יהפוך אתכם לדנדן מנדלבאום בן לילה.
גם לא לאריק קלפטון.
אבל הוא יעשה שני דברים חשובים.
אחד, הוא ילמד אתכם קצת על סוגי עץ בגיטרות חשמליות.
שתיים, הוא יגרום לכם לצחוק.
או לפחות לחייך במבוכה.
או לפחות לא לבכות.
אז שבו.
תפסו גיטרה (או כוס קפה).
ובואו נצלול פנימה.
לתוך ממלכת העץ.
הממלכה שממנה עשויים חלומות מוזיקליים.
ולפעמים, סתם רהיטים.
רק שהפעם, עם פיקאפים.

למה עץ בכלל? רגע, זו לא גיטרה *חשמלית*?

זו השאלה הראשונה שכל מתחיל (ובואו נודה, גם לא מעט מתקדמים) שואל.
עץ בגיטרה אקוסטית?
ברור!
הוא כמו תיבת התהודה.
הוא מגבר טבעי.
בלעדיו זה סתם חוטים על קרש.
אבל גיטרה חשמלית?
הפיקאפים קולטים את רעידות המיתרים.
הם הופכים אותן לאות חשמלי.
האות הזה הולך למגבר.
המגבר צורח.
הכל טוב ויפה.
אז למה הנגרייה עדיין מעורבת בעסק?
ובכן, הנה הסוד הקטן והמלוכלך.
הפיקאפים לא קולטים רק את רעידות המיתרים הנקיות.
הם קולטים את כל הרעידות.
כולל הרעידות של העץ.
העץ רוטט.
הצוואר רוטט.
הגוף רוטט.
התנודות האלה משפיעות על האופן שבו המיתר רוטט.
זה משפיע על הססטיין.
על כמות האוברטונים (אלה הצלילים הקטנים והמעצבנים האלה שמופיעים עם הצליל הראשי).
על המעברים בין הצלילים.
בקיצור, העץ הוא לא סתם סטנד יפה למיתרים.
הוא חלק מהמערכת.
הוא התבלין הסודי במרק הצלילים שלכם.
ואם תבחרו את התבלין הלא נכון…
ובכן, זה יכול להישמע כמו חתול שמנסה לפרוט על בסון.

2. החשודים המידיים: מעצמות העץ של הגיטרה החשמלית (ואיך לזהות אותם בתור לירקות בסופר)

בואו נפגוש את הכוכבים של הסצנה.
את אלה שרוב הגיטרות החשמליות בעולם עשויות מהם.
כל אחד עם אופי משלו.
וכמו כל דמות טובה, גם להם יש יתרונות, חסרונות, ואולי איזה שלד בארון.

אלדר (Alder): החבר הכי טוב של כולם, אבל קצת משעמם?

תחשבו על אלדר כאחד החבר’ה.
קל להסתדר איתו.
הוא לא דומיננטי מדי.
יש לו צליל מאוזן.
לא יותר מדי בס.
לא יותר מדי טרבל.
אמצעיים נעימים.
זה כמו לאכול פיתה עם חומוס.
לא יפיל אתכם מהרגליים מרוב ריגוש.
אבל תמיד כיף.
מסתדר עם כל סוגי הפיקאפים.
היה הבחירה העיקרית בפנדר סטרטוקסטר מאז שנות ה-50.
סיבה טובה, לא?
קל לעבוד איתו.
קל לסיים אותו.
לא יקר בטירוף.
חסרונות?
הוא… נו… קצת גנרי?
אם אתם מחפשים צליל עם “וואו” מיוחד היישר מהעץ, אלדר אולי לא יעשה את זה.
אבל הוא בסיס נפלא.
הוא כמו השחקן אופי שמחזיק את כל הסרט, גם אם הוא לא הכוכב הראשי.

יתרונות: מאוזן, ורסטילי, עובד טוב עם הכל, לא יקר יחסית.

חסרונות: לא מיוחד בטירוף, הצליל יכול להיות קצת… רגיל.

אש (Ash): התאומים הלא זהים והבלגן שהם עושים

רגע, אש זה לא אותו דבר כמו אלדר?
ממש לא!
ויש אפילו שני סוגים עיקריים של אש בגיטרות.
בלגן, אה?
יש Swamp Ash (אש ביצות) ו-Northern Ash (אש צפוני).
Swamp Ash: זה החבר הקליל והאוורירי.
גדל בביצות הדרום.
הוא פחות צפוף.
קליל יותר במשקל.
יש לו צליל בהיר וצלול יותר.
עם בס נמוך ומתוק.
ומיד-סקופ (האמצעים קצת שקועים).
זה כמו לשתות מיץ תפוזים סחוט בבוקר שמש.
מרענן, נקי, וקצת מתוק.
פופולרי מאוד לגיטרות טלקסטר.

Northern Ash: זה הבחור השרירי והכבד.
גדל בצפון.
צפוף יותר.
כבד יותר.
יש לו צליל בהיר מאוד.
עם טרבל דומיננטי.
ופאנצ’י כזה.
קצת פחות ססטיין מ-Swamp Ash אולי, אבל יותר “קליק”.
זה כמו לשתות אספרסו חזק.
מעיר אותך, אבל לפעמים מר קצת.

יתרונות (של שניהם, כל אחד בדרכו): צליל בהיר, ססטיין טוב (במיוחד ל-Swamp Ash), מראה יפה (גריין בולט).

חסרונות: יכול להיות כבד (Northern), נקבובי מאוד (קשה יותר לגימור יפה), המחיר עלה פלאים בשנים האחרונות בגלל מזיק בשם Emerald Ash Borer (כן, עץ מתמודד עם בעיות קיומיות לא פחות מאיתנו).

מהגוני (Mahogany): השוקולד המריר של עולם הגיטרות

אההה, מהגוני.
השם הזה לבד עושה נעים באוזן.
זה העץ הקלאסי של גיבסון לס פול ו-SG.
למה?
כי הוא נשמע.
יש לו צליל חם.
מלא.
עגול.
עם המון מיד (אמצעיים) ותדרים נמוכים.
ססטיין מדהים.
זה כמו לאכול עוגת שוקולד עשירה במיוחד.
כבד (גם פיזית וגם טונלית).
חם.
מנחם.
פשוט טעים.
עובד מצוין עם פיקאפים הומבקר (אלה השמנים והעצבניים).
נותן להם עוד יותר “שומן” וססטיין.

יתרונות: חם, מלא, המון מיד ולוו (נמוכים), ססטיין מעולה, יציב יחסית.

חסרונות: כבד (תתכוננו לבעיות גב), הצליל יכול להיות לפעמים פחות “צלול” או “מבריק” מעצים אחרים, יקר יותר.

בסווד (Basswood): המהיר ועצבני (ולא בקטע טוב בהכרח)

בסווד הוא העץ של הגיטריסטים שמחפשים מהירות.
בעיקר גיטרות מטאל ורוק כבד.
למה?
כי הוא קל.
וזול יחסית.
יש לו צליל ניטרלי.
פחות אופי משאר החבר’ה.
זה כמו לאכול טופו.
הוא סופג את מה ששמים עליו (במקרה הזה, הפיקאפים והאפקטים).
יש לו מיד נעים.
ובס לא רע.
חסר לו קצת ברק בטרבל.
הססטיין בינוני.
הגריין שלו די משעמם.
בגלל זה לרוב צובעים גיטרות מבסווד בצבעים אטומים.

יתרונות: קל, זול, צליל ניטרלי (קל לעיצוב עם אפקטים), עובד טוב לנגינה מהירה.

חסרונות: גריין לא מעניין, חסר ברק בטרבל, ססטיין בינוני, רך יחסית (נפגע בקלות).

מייפל (Maple): השלד של הגיטרה (ולפעמים גם הבשר)

מייפל הוא כמו השלד החזק של הגיטרה.
רוב צווארי הגיטרות החשמליות עשויים ממייפל.
למה?
כי הוא קשיח.
ויציב.
הוא לא מתכופף כל כך בקלות.
זה חשוב כשמותחים עליו מיתרים כמו קפיצי טרמפולינה.
טונלית, מייפל הוא בהיר.
עם המון ססטיין.
והרבה טרבל ופאנצ’י כזה.
זה כמו לאכול תפוח ירוק וקריספי.
מרענן, חד, עם ביס חזק.

שימושים:

• צוואר: כמעט כל גיטרה חשמלית. נותן יציבות וססטיין.
• גוף: פחות נפוץ כגוף מלא, כי הוא מאוד כבד ובהיר בטירוף. לפעמים משתמשים בו בגיטרות טלקסטר.
• Top (ציפוי עליון): נפוץ מאוד בגיטרות מהגוני (כמו לס פול). שמים שכבה דקה של מייפל על גוף מהגוני כבד. זה נותן לגיטרה את הססטיין והחום של המהגוני, אבל מוסיף קצת ברק ו”קליק” מלמעלה מהמייפל. וזה נראה מעולה. יש מייפל חלק (Plain Maple) ויש מייפל מפוספס (Flamed או Quilted Maple) שנראה כמו מים זורמים. זה לא משפיע על הצליל בטירוף, אבל זה גורם לגיטרה להיראות יקרה יותר. וזה כל מה שחשוב, לא?

יתרונות: קשיח, יציב, ססטיין מעולה, צליל בהיר וצלול, נראה מדהים בגימורים מפוספסים.

חסרונות: כבד (במיוחד כגוף מלא), הצליל יכול להיות קצת “דק” מדי כגוף מלא, יקר (במיוחד הסוגים המפוספסים).

3. שאלות בוערות (או לפחות קצת עשן יוצא לכם מהאוזניים?)

טוב, עכשיו כשאתם בערך מבינים שעץ זה לא סתם עץ, בואו נענה על כמה שאלות שסביר להניח שרצות לכם בראש (או שפשוט אני המצאתי בשביל שיהיה מעניין).

ש: האם עץ יקר יותר תמיד נשמע טוב יותר?

ת: לא! לחלוטין לא. כמו שאוכל יקר יותר לא תמיד טעים יותר (לפעמים סתם יקר). המחיר מושפע מזמינות, קושי לעבוד איתו, ועד כמה הוא “אקזוטי” או נראה טוב. גיטרה מדהימה יכולה להיות עשויה מעץ זול יחסית כמו אלדר או בסווד. והפוך. אל תתנו למחיר להטעות אתכם. האוזן שלכם היא השופטת האמיתית. והארנק, כמובן.

ש: האם הגימור (הצבע) משפיע על הצליל?

ת: כן, אבל מאוד בקטנה. פעם חשבו שגימור עבה וחוסם “חונק” את הצליל. היום יודעים שההשפעה מינימלית, במיוחד בגיטרות חשמליות סוליד-באדי. אולי גימור לכה ניטרוקלולוז דק יתן טיפה יותר “אווריריות” מצבע פוליאוריטן עבה, אבל רוב הסיכויים שלא תבחינו בהבדל אלא אם אתם ערפד עם שמיעה על-אנושית. או סתם מוזיקאי מתוסבך.

ש: האם עץ ישן נשמע טוב יותר?

ת: זה דיון אינסופי וקצת דבילי בעולם המוזיקה. יש גיטרות וינטג’ שנשמעות מדהים, ויש כאלה שנשמעות כמו טוסט שרוף. עץ אכן מתייבש ומשתנה עם הזמן, מה שיכול להשפיע על התהודה. אבל זה גם יכול לגרום לו להיות שביר יותר. האם זה *תמיד* עושה אותו טוב יותר? לא. האם זה קשור למיתוסים ורצון לשלם הון תועפות על גיטרה בת 60 שנה? כנראה שכן. בואו נתרכז בלהישמע טוב *היום*, עם העץ שיש לנו.

ש: מה ההבדל בין גוף מלא (Solid Body) לגוף חלול למחצה (Semi-Hollow)?

ת: אה! זו כבר לא רק סוג העץ, אלא איך משתמשים בו!

• Solid Body: כמו לס פול או סטרטוקסטר רגילה. גוש עץ מלא. נותן ססטיין מירבי ופחות פידבק (הצליל המצפצף והמפריע בהגברה גבוהה). מעולה לדיסטורשן.
• Semi-Hollow: כמו גיטרות אס-335 של גיבסון. יש להן חללים בתוך הגוף, ולרוב חור F כמו בכינור. הן יותר קלות, ויש להן צליל “אוורירי” ופתוח יותר. פחות ססטיין מגיטרת סוליד-באדי, ויותר נטייה לפידבק בווליומים גבוהים. נהדרות לבלוז, ג’אז, ורוק קלאסי.
• Hollow Body: גיטרות חלולות לגמרי (כמו גיטרות ג’אז גדולות או אקוסטיות עם פיקאפים). הן נשמעות כמו גיטרה אקוסטית בהגברה. המון פידבק בווליום גבוה. לא למי שרוצה לנגן מטאל. אלא אם אתם מאוד אמיצים או מאוד מטופשים.

ש: האם סוג העץ של הצוואר משפיע?

ת: כן, בהחלט! הצוואר הוא החיבור העיקרי לידיים שלכם ולמיתרים. העץ ממנו הוא עשוי (לרוב מייפל או מהגוני) ישפיע על התחושה ביד, על היציבות, וגם על הטון וססטיין (בעיקר כמה תדרים גבוהים יועברו לגוף ולהפך). צוואר מייפל מרגיש חלק ובהיר, צוואר מהגוני מרגיש יותר “אורגני” וחם. ואז יש את עץ הפינגרבורד (עליו נדבר מיד), שגם לו יש השפעה.

---

4. קומדיית הפינגרבורד: האם לעץ עליו יושבות האצבעות שלכם יש משמעות?

הפינגרבורד (או בשפה פשוטה, החלק העליון של הצוואר עליו לוחצים על המיתרים) הוא הדבר היחיד בגיטרה שלכם שהאצבעות שלכם באמת נוגעות בו בזמן הנגינה. (חוץ מהמיתרים, כמובן).
האם העץ הזה משפיע?
כן!
אבל אולי לא באותה מידה כמו הגוף או הצוואר עצמו.
זה יותר עניין של תחושה.
ומראה.
וטיפה, אבל ממש טיפה, על הצליל הראשוני של התו (ה-Attack).
בואו נראה מי גר בשכונה הזו.

רוזווד (Rosewood): הקלאסי והנעים

האב הטיפוס של הפינגרבורדים.
לרוב בצבע חום כהה.
נקבובי קצת.
מרגיש… אורגני.
נעים למגע.
לא מצריך גימור לכה עבה.
זה העץ שנותן תחושה “חלקה” ו”חמה”.
טונלית, הוא קצת “מרכך” את הטרבל.
נותן צליל עגול יותר.
פחות “קליק” מאשר מייפל.

יתרונות: תחושה נעימה, חם בצליל, נראה טוב, לא דורש תחזוקה מטורפת (קצת שמן לימון מדי פעם).

חסרונות: זנים מסוימים (בעיקר ברזילאי) יקרים או מוגנים, יכול להיות פחות עמיד ממייפל בפני שחיקה (אבל בואו, אתם כנראה לא מנגנים 18 שעות ביום באגרסיביות).

מייפל (Maple): הבהיר והקריספי

כן, מייפל לא רק לצוואר ולגוף.
הוא גם לפינגרבורד!
הוא קשיח.
חלק.
מרגיש מהיר.
נותן “קליק” ובהירות לכל תו שאתם לוחצים.
זה כמו ללחוץ על קריסטל.
טונלית, הוא מדגיש את הטרבל.
נותן לכם את הסאונד ה”פאנצ’י” והמבריק הזה.
נראה מעולה, במיוחד כשהוא בא עם צוואר מייפל תואם.
רק שהוא… מראה לכלוך.
כן.
כל פיסת לכלוך על האצבעות שלכם תיראה על פינגרבורד מייפל.
אז אולי תפסיקו לאכול צ’יפס בזמן שאתם מתאמנים?

יתרונות: מהיר למגע, בהיר וצלול בצליל, עמיד מאוד, נראה מדהים.

חסרונות: מראה לכלוך בקלות, דורש לרוב גימור לכה (כי הוא נקבובי אחרת), הצליל יכול להיות לפעמים קצת “מצפצף” למי שלא אוהב טרבל.

אבוני (Ebony): היוקרתי והחלקלק

אבוני הוא העץ השחור.
האלגנטי.
היוקרתי.
החלק.
מרגיש סופר חלק תחת האצבעות.
כמעט כמו לנגן על זכוכית (אבל בלי החלקות הלא רצויות, לרוב).
הוא קשיח מאוד.
עמיד מאוד.
טונלית, הוא קצת כמו רוזווד רק עם יותר “קליק” וברק.
הוא מהיר בתגובה.
נותן לכם ססטיין טוב וצליל מוגדר.
הוא יקר.
כן.
מאוד יקר.
ולפעמים יש לו בעיות של זמינות וקיימות (בעיה אמיתית).

יתרונות: תחושה סופר חלקה ומהירה, עמיד בטירוף, צליל מוגדר עם קליק, נראה יוקרתי.

חסרונות: יקר מאוד, עלול להיות שביר אם לא מטופל נכון, עשוי להיות קשה להשיג ממקורות בני קיימא.

פאו פרו (Pau Ferro): בן הדוד החורג והמפתיע

פאו פרו נכנס לתמונה בשנים האחרונות, בעיקר כתחליף לרוזווד שהפך יקר יותר ומורכב להשגה (רגולציות על סחר בעצים נדירים).
הוא נראה קצת כמו רוזווד בהיר יותר.
מרגיש קצת יותר חלק וצפוף מרוזווד.
טונלית, הוא איפשהו בין רוזווד למייפל.
נותן קצת מהחום של רוזווד וקצת מהקליק של מייפל.
זה כמו הכלאה בין חומוס לצ’יפס.
מעניין.

יתרונות: אלטרנטיבה זולה וזמינה לרוזווד, תחושה נעימה, צליל מאוזן.

חסרונות: פחות מוכר, המראה יכול להיות פחות אחיד מרוזווד.

---

5. סוגי עץ אקזוטיים: כשבא לכם להתפרע (או סתם לשבור קופת חיסכון)

עולם העצים לגיטרות לא נגמר בארבעת החשודים המידיים האלה.
יש עוד המון סוגים.
חלקם יפים בטירוף.
חלקם נדירים.
חלקם סתם… שונים.
והנה כמה מהם, רק כדי שתדעו שזה קיים (ולא תתבלבלו אם תראו אותם):

קורינה (Korina): הזהב הלבן והשחור

קורינה הוא שם לשני סוגי עץ אפריקאי: White Korina ו-Black Korina.
בפועל, זה אותו סוג עץ (Terminalia superba), פשוט חלקים שונים של אותו גזע.
הוא די דומה למהגוני מבחינה טונלית, אולי עם קצת יותר מיד עליון וטרבל.
קליל יחסית למהגוני.
הפך מפורסם בזכות גיטרות גיבסון משנות ה-50 כמו ה-Flying V וה-Explorer המקוריות.
נחשב ליוקרתי ונדיר יחסית.

קואה (Koa): מהוואי באהבה (ועם הרבה כסף)

קואה מגיע מהוואי.
הוא נראה מדהים.
יש לו גריין עמוק, תלת-ממדי.
לרוב משתמשים בו בגיטרות אקוסטיות יוקרתיות.
בחשמליות, לרוב הוא מופיע כציפוי עליון (Top) בגלל המחיר והנדירות.
טונלית, הוא איפשהו בין מהגוני למייפל.
חם ורספונסיבי כמו מהגוני, אבל עם קצת יותר ברק וקליק כמו מייפל.
זה עץ שקונים בגלל המראה לא פחות מהצליל.
ויותר בגלל המחיר שגורם לך להרגיש עשיר (או סתם עני אחרי שקנית).

זבראנו (Zebrano), וונגה (Wenge), בובנגה (Bubinga) ועוד שמות מצחיקים

יש אינספור סוגי עץ אקזוטיים שמשמשים ליצירת גיטרות מיוחדות.
לרוב בגלל המראה הדרמטי שלהם.
וגם כי הם נשמעים שונה.
לפעמים הם כבדים יותר, צפופים יותר, בהירים יותר, או סתם עם גריין שנראה כמו יצירת אמנות מופשטת.
החוק?
אין חוק.
אם זה עץ, וזה מספיק קשה, ויש מישהו מוכן לבנות גיטרה ממנו ומישהו מוכן לקנות אותה… זה יקרה.
רק תבדקו שהעץ מגיע ממקורות בני קיימא.
אנחנו לא רוצים לכרות יערות גשם בשביל עוד גיטרה שמנגנת עליה שיר אחד של אד שירן.

6. צפיפות, משקל ואיך זה משפיע על עמוד השדרה שלכם

עץ זה לא דבר אחיד.
גם באותו סוג עץ, יש הבדלים בצפיפות.
גיטרה קלה יותר (לרוב עשויה מעץ פחות צפוף כמו Swamp Ash או בסווד) מרגישה אחרת מגיטרה כבדה (לרוב מהגוני או Northern Ash).
משקל הגיטרה הוא עניין רציני.
אתם עומדים עם הדבר הזה על הכתף שעות.
גיטרה כבדה מדי יכולה לגרום לכם לרצות להיות מתופפים.

אז איך הצפיפות משפיעה על הצליל?

• עץ צפוף יותר: לרוב יתן יותר ססטיין. צליל בהיר ופאנצ’י יותר. אבל גם כבד יותר.
• עץ פחות צפוף: לרוב קל יותר. צליל “אוורירי” יותר, אולי פחות ססטיין מטורף, אבל יכול להיות עם בס נעים יותר.

זה לא מדע מדויק, וכל גוש עץ הוא שונה.
אבל ככלל אצבע, גיטרה כבדה יותר מאותו סוג עץ תהיה כנראה יותר צפופה.

טיפ הישרדות: אם אתם קונים גיטרה בלי לנסות אותה (אל תעשו את זה!), נסו לפחות לבדוק מה המשקל שלה. ואם אתם מנסים אותה, תרגישו אם היא נוחה לכם לזמן ממושך. סאונד מדהים שגורם לכם להתפתל מכאבים בעמוד השדרה שווה הרבה פחות.

7. טיפים אחרונים למסע המוזיקלי שלכם (עם קריצה, כי אנחנו לא רציניים מדי)

אוקיי.
עברתם את כל זה.
אתם יודעים שאלדר זה רגיל, מהגוני זה שוקולד, מייפל זה קריספי, ובסווד זה… טופו.
ועצים אקזוטיים זה יקר ויפה.
ופינגרבורדים זה עניין של תחושה (וגם מראה הלכלוך).
עכשיו מה?

אל תתייאשו כשזה נשמע כמו עורב שחונקים אותו

בהתחלה, כל גיטרה שתנגנו עליה, לא משנה מאיזה עץ היא עשויה, תישמע… טוב, לא מדהים.
זה בסדר.
זה נורמלי.
זה קורה לכולם.
הקסם האמיתי הוא בידיים שלכם.
ובאימון.
ובסבלנות.
אל תחשבו שגיטרה יקרה מעץ אקזוטי תפתור לכם את בעיית הנגינה.
היא לא.
היא רק תגרום לטעויות שלכם להישמע יקרות יותר.

האוזן שלכם היא הכלי הכי חשוב

כל הדיבורים על עץ חשובים.
אבל בסוף?
מה שחשוב זה איך הגיטרה נשמעת *לכם*.
איך היא מרגישה *בידיים שלכם*.
אל תיתנו לאנשים אחרים או למפרטים טכניים להחליט בשבילכם.
לכו לחנות.
נסו כמה גיטרות.
עם אותה מערכת הגברה (מגבר ואפקטים).
הקשיבו להבדלים.
תרגישו את ההבדלים.
תבחרו את הגיטרה שגורמת לכם לרצות לנגן עליה שעות.
גם אם היא עשויה מעץ שלא שמעתם עליו בחיים.

אל תתקעו על הפרטים הקטנים (אלא אם אתם אוהבים להתקע)

יש אנשים שאוהבים לצלול לפרטים הכי קטנים.
סוג העץ המדויק, המשקל, הגימור…
זה בסדר.
זה כיף לחלק מהאנשים.
אבל זה לא מה שיהפוך אתכם למוזיקאים טובים.
הנגינה תעשה את זה.
היצירה תעשה את זה.
הכיף שתמצאו בתהליך יעשה את זה.
העץ הוא רק חלק קטן מהסיפור.

תיהנו מהמסע (גם אם הוא עשוי מעץ זול)

ללמוד לנגן או פשוט להעמיק את הידע המוזיקלי שלכם זה מסע מרתק.
יהיו רגעים מתסכלים.
יהיו רגעים מצחיקים (במיוחד כשאתם מנסים לכוון גיטרה בפעם הראשונה).
יהיו רגעים שתרצו לשרוף את הגיטרה (אל תעשו את זה).
אבל יהיו גם רגעים מדהימים.
כשתצליחו סוף סוף לנגן אקורד נקי.
כשתאלתרו סולו שנשמע טוב (אפילו אם רק לכם).
כשתכתבו שיר ראשון (גם אם הוא על חתולים ופיצה).
העץ של הגיטרה הוא רק הבמה עליה יתרחש כל הקסם הזה.
אז בחרו במה שנוחה לכם, יפה בעיניכם, ונשמעת לכם נעים.
וצאו לנגן.

סיכום: עץ זה אחלה, אבל אתם המיינסטרים!

הגענו לסוף.
אתם עדיין פה?
מדהים!
או שפשוט לא היה לכם משהו יותר טוב לעשות.
בכל מקרה, כל הכבוד.
עכשיו אתם יודעים קצת יותר על העצים שמהם עשויות הגיטרות החשמליות.
אתם יודעים שאלדר זה כמו הפלייליסט הניטרלי, מהגוני זה השיר האיטי והחושני, ומייפל זה הפופ הקופצני.
אתם יודעים שהפינגרבורד חשוב לתחושה (ולהסתרת לכלוך).
ואתם יודעים שהכי חשוב זה לנגן.
וליהנות.
וכן, הומור עצמי זה חשוב בעולם המוזיקה.
כי בואו, כולנו היינו פעם המתחילים האלה שהוציאו צלילים שנשמעו כמו לוח גיר שמשפשפים עליו צמר פלדה.
אז קדימה.
קחו את הגיטרה שלכם.
לא משנה מאיזה עץ.
לא משנה כמה עלתה.
ותתחילו לנגן.
תעיזו לטעות.
תעיזו להישמע רע (בהתחלה).
תעיזו להישמע מדהים (בהמשך!).
וזכרו, אם כל זה לא עובד, תמיד אפשר לנסות לנגן על גיטרה מקרטון.
בטח תצליחו להוציא ממנה צליל דומה בהתחלה.
בהצלחה!
ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם.
אני אביא חטיפים.
ואטמי אוזניים.
ליתר ביטחון.