נמאס לכם לנגן רק אקורדים במדורה ולהישמע כמו כל הדודים האחרים? אתם רואים סרטוני יוטיוב של גיטריסטים שגורמים לגיטרה האקוסטית להישמע כמו תזמורת שלמה ואתם אומרים לעצמכם “וואו, איך הוא עושה את זה?!” או אולי “אני בחיים לא אגיע לרמה הזו, אני בקושי זוכר איפה דו נמצא”? ובכן, יש חדשות טובות וחדשות עוד יותר טובות.
החדשות הטובות הן שזה לא קסם ששמור רק לגאונים או למי שנולד עם 12 אצבעות. זו טכניקה. קוראים לה סלאפ (Slap). והיא לגמרי אפשרית ללמידה, גם אם התיאום בין הידיים שלכם מזכיר לפעמים קרב אגרוף בין סבתא לחתול מבוהל.
החדשות העוד יותר טובות? הגעתם למקום הנכון. הולך להיות קצת כאוב בהתחלה (נא לא לתבוע אותנו), קצת מביך כשתנסו בפעם הראשונה (נא לא לצלם את עצמכם), אבל בסוף, זה יהיה כיף לא נורמלי. ומי יודע, אולי תהפכו לכוכבי המדורה הבאים. רק תזכרו אותנו כשתהיו מפורסמים. ואל תגלחו את הגיטרה עם סכין גילוח – זה לא סלאפ. זה סתם להרוס כלי נגינה יקר.
למה לעזאזל ללמוד סלאפ בגיטרה אקוסטית? סיבות מפתיעות שיגרמו לכם לרצות להתחיל עכשיו (או מחר בבוקר, אם אתם עייפים)
טוב, בואו נשים את הקלפים על השולחן. לנגן סלאפ על גיטרה אקוסטית זה לא הדרך הקלה ללמוד לנגן. זה דורש קצת השקעה, קצת תסכול וקצת מכות לעץ הגיטרה (בצורה מבוקרת, כן? לא להוציא את כל העצבים על הכלי המסכן).
אז למה בכל זאת אנשים עושים את זה? והרבה? כי זה מגניב. נקודה.
בואו נפרט קצת יותר:
- להפוך לאיש/אישה של התזמורת: בעצם, איש/אישה של הלהקה כולה. סלאפ מאפשר לכם לשלב אלמנטים של תופים (הנקשות על גוף הגיטרה), בס (תווים בודדים מודגשים עם הפאלם מיוט) וגיטרה מלודית/קצבית – והכל בכלי אחד! תחשבו על זה כמו מיקרוגל שיודע גם לכבס וגם להקפיץ כדורסל. לא קיים עדיין, אבל הסלאפ קרוב לזה במוזיקה.
- להרשים חברים, משפחה, ואת הפיצה דליברי: אין מה לעשות, כשמישהו פתאום מתחיל לנגן על אקוסטית כאילו היא קיבלה התקף אפילפסיה קצבי, זה מושך תשומת לב. זה נשמע עשיר, מעניין, ושונה. בטח יותר מרשימים מאשר לנגן את “הבית של פיסטוק” בפעם המיליון בארפה מז’ור.
- לפתח קואורדינציה שתוכלו להשתמש בה גם בחיים האמיתיים: נניח, כדי לא להפיל דברים כל הזמן. או כדי ללכת ישר אחרי בילוי לילי. הסלאפ דורש תיאום מדויק בין שתי הידיים שעושות דברים שונים בו זמנית. זה כמו לפתור תשבץ שוודי תוך כדי ריקוד סלסה. בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי, אבל עם תרגול, המוח והשרירים מתחילים להבין את הרעיון.
- למצוא את הקצב הפנימי שלכם (או לגלות שאין לכם כזה ולהתחיל לעבוד עליו): הסלאפ הוא טכניקה קצבית ברובה. היא תאלץ אתכם לחשוב על הפעימות, על הסאבדיוויזיות (החלקים הקטנים יותר בתוך הפעימה), ועל איך לשלב צלילים והקשות בצורה מסונכרנת. זה כמו ללמוד לדבר שפה חדשה, רק שהיא עשויה מצלילים ורעשים כיפיים.
- כי זה פשוט כיף בטירוף: אחרי שמתגברים על השלב הראשוני של התסכול, ופתאום הקצב מתחיל להתגבש והצלילים מתחברים – זו הרגשה מדהימה. פתאום הגיטרה נשמעת גדולה יותר, מלאה יותר, ואתם מרגישים שאתם שולטים באמת בכלי. זה ממכר, באחריות. (לא באחריות אם תתמכרו ותפסיקו ללכת לעבודה, זה כבר עניין שלכם).
אז כן, זה דורש עבודה, אבל התמורה? ענקית. תזכרו את זה כשאתם מנסים בפעם העשירית לעשות פופ מושלם ויוצא לכם סתם גריזת מיתר עצבנית. זה חלק מהמסע. וחוץ מזה, למי אכפת מהשכנים? שישימו אטמי אוזניים.
אז איך מתחילים לחבוט בעץ בצורה מוזיקלית? (ומה זה אומר בכלל)
בואו ניכנס לעובי הקורה, או במקרה שלנו, עובי לוח התהודה של הגיטרה. טכניקת הסלאפ האקוסטית היא למעשה שילוב של כמה תנועות וצלילים שונים שיוצרים יחד מקרם עשיר וקצבי.
היא התפתחה בעיקר מגיטריסטים כמו מייקל הדג’ס ז”ל (שהיה גאון ברמות אחרות) וג’ון גום, ג’סטין קינג, אנדי מקיי ועוד רבים וטובים שפיתחו את זה לכדי אמנות. הם בעצם אמרו “רגע, למה לנגן רק על המיתרים? יש פה עץ שלם שאפשר לנצל!”. וצדקו.
הבסיס הוא חלוקת העבודה בין הידיים והשילוב של אלמנטים מלודיים וקצביים. בואו נפרוט את זה לרכיבים:
החלק הקצבי: מה קורה כשהגיטרה הופכת לתופים?
זה אולי החלק הכי מבלבל בהתחלה. איך מוציאים צליל דמוי תוף מהגיטרה? עם היד! או יותר נכון, עם חלקים מהיד, בחלקים שונים של הגיטרה.
יש כמה נקודות פגיעה מרכזיות ואופני פגיעה שונים:
נקודת מכה מס’ 1: הפאלם סלאפ (Palm Slap) – הצליל של הבס דרייר
תחשבו על זה כמו על הבום הגדול בתוף בס. אתם מביאים את כף היד (החלק הבשרני ליד האגודל) ופוגעים איתה במיתרים הנמוכים (בעיקר מיתר E הנמוך, ולפעמים גם A). הפגיעה הזו לא אמורה לייצר צליל מלודי ברור, אלא יותר רעש מודגש, עמוק וקצר.
איך עושים את זה (בתיאוריה, בפועל ייקח זמן):
- היד הפורטת שלכם נעה בתנועה אנכית קטנה, כמו פטיש.
- חלק כף היד הבשרני פוגע במיתרים הנמוכים.
- מיד אחרי הפגיעה, היד נשארת על המיתרים כדי לחנוק את הצליל (Palm Mute). זה נותן לו את הצליל הקצר והמופיע הזה, כמו “טאק” עמוק ולא כמו “בוווםםם” מתמשך.
- זה דורש תזמון. לפעמים זה קורה בדיוק באותו רגע שהיד השנייה לוחצת על אקורד או תו, לפעמים זה מכה בפני עצמה.
- טעויות נפוצות: להרים את היד מיד אחרי המכה (לא ייצא מיוט), לפגוע יותר מדי חזק ולהכאיב לעצמכם או להזיז את הגיטרה (לא נעים), לפגוע בכל המיתרים (ייצא רעש נורא).
תחשבו על זה כמו מכה קטנה ונקודתית שאתם נותנים למיתרים הנמוכים עם החלק התחתון של כף היד. זה נותן את הפעימה הבסיסית, את ה”דום” של הקצב.
נקודת מכה מס’ 2: טאמפ/בנגו (Thump/Tap/Bang) – התוף הצדדי וההיי-האט
כאן אנחנו מתחילים להשתמש בגוף הגיטרה עצמו כתוף. יש כמה וריאציות, אבל העיקריות הן:
- מכה על הצד של הגיטרה (Side Tap/Thump): עם החלק התחתון של כף היד או האצבעות, פוגעים בצד הגיטרה, בדרך כלל ליד הכתף התחתונה (החלק הרחב יותר של הגיטרה, מתחת למיתרים). זה נותן צליל נקי וקצר יותר, כמו סנר או היי-האט סגור. זה דורש דיוק קצבי, בדרך כלל עושים את זה באופ-ביטים (בין הפעימות העיקריות).
- מכה על הטאפ-פלייט או מעליו (Top Tap/Bang): יש גיטריסטים שמקישים עם האצבעות (לפעמים האגודל או האצבע המורה) על לוח התהודה עצמו, בדרך כלל ליד גשר הגיטרה או מעל הטאפ-פלייט (מגן הפיק). זה נותן צליל גבוה וקצר יותר, כמו היי-האט פתוח או אפילו קלאבס. צריך להיזהר לא לעשות חור בגיטרה! זו הסיבה שיש לפעמים פלסטיק מיוחד (טאפ-פלייט) על לוח התהודה בחלק מהגיטרות המיועדות לסלאפ.
הצלילים האלה משמשים כדי למלא את החלל הקצבי, לתת את ה”טיק-טיק” וה”טאק-טאק” שמשלימים את ה”דום” של הפאלם סלאפ.
החלק המלודי: כשהמיתרים מקבלים טוויסט
הסלאפ לא נטש לגמרי את המיתרים, הוא פשוט שינה את הדרך בה אנחנו מתייחסים אליהם.
הטאמב סלאפ (Thumb Slap) – האגודל שהפך לפטיש
זה השם הנפוץ, ולפעמים הוא מתבלבל עם הפאלם סלאפ. אבל בדרך כלל, טאמב סלאפ מתייחס לפגיעה של האגודל במיתרים הנמוכים (בעיקר ה-E, A, ולפעמים D) בצורה קצרה וקולית. האגודל יורד במהירות, פוגע במיתר (או מיתרים) ומייד “קופץ” למעלה או עוצר על המיתר הבא, חונק את הצליל.
איך עושים את זה:
- תחשבו על האגודל כעל מקל תוף קטן שמכה במיתרים מלמעלה.
- התנועה באה מסיבוב קל בפרק כף היד, לא רק הזזת האגודל לבד.
- המטרה היא להשיג צליל ברור של התו או האקורד שאתם לוחצים ביד שמאל (אם אתם ימניים), אבל בצורה מודגשת וקצרה, עם אפקט קל של פאלם מיוט טבעי מהמגע של האגודל עצמו.
- זה החלק שמשלב בין הקצב למנגינה/הרמוניה. אתם מנגנים תווים ספציפיים (בדרך כלל את שורש האקורד או את תו הבס) אבל בצורה פלוקית ומודגשת שמשמשת כאלמנט קצבי.
הטאמב סלאפ הוא הלחם והחמאה של הרבה דפוסי סלאפ, הוא נותן את התווים הנמוכים והמודגשים שמובילים את ההרמוניה והבס-ליין.
הפופ (Pop) – האצבע שמושכת ובולטת
אם הטאמב סלאפ הוא ה”דום”, הפופ הוא ה”טאק!” הגבוה והבולט. זה הצליל שאתם שומעים ופתאום קופצים קצת בכיסא. הוא מתבצע על המיתרים הגבוהים יותר (G, B, E גבוה). האצבעות המורה, האמה או הקמיצה (בדרך כלל אחת או שתיים מהן) מתחת למיתר, מושכות אותו בעדינות כלפי מעלה ומשחררות אותו במהירות כך שהוא “קופץ” ופוגע בסריגים, מה שיוצר צליל מודגש וקצר.
איך עושים את זה:
- שימו אצבע או שתיים מתחת למיתר שאתם רוצים לעשות לו פופ.
- משכו את המיתר בעדינות כלפי מעלה (הרחק מלוח האצבעות).
- שחררו אותו בבת אחת. המטרה היא שהמיתר יפגע בלוח האצבעות או בסריגים, לא סתם לנגן אותו.
- זה דורש עדינות אך תקיפות בו זמנית. יותר מדי עדינות וזה יישמע כמו פריטה רגילה. יותר מדי תקיפות ותקרעו מיתרים או תפצעו את עצמכם.
- הפופ משמש להדגשת תווים מלודיים או להוספת אלמנט קצבי גבוה וקצר.
השילוב של טאמב סלאפ (נמוך, בססי) ופופ (גבוה, מלודי/קצבי) הוא הבסיס להרבה דפוסי סלאפ קלאסיים.
הפינגר פליק/סטראם (Finger Flick/Strum) – האצבעות שרוקדות על המיתרים
זהו בעצם סוג של פריטה מהירה עם האצבעות תוך כדי הטכניקה. במקום להשתמש במפרט, אתם משתמשים בציפורניים (או בקצות האצבעות, תלוי בהעדפה) כדי לפרוט על קבוצה של מיתרים, בדרך כלל תוך כדי שילוב עם אלמנטים קצביים אחרים.
איך עושים את זה:
- בדרך כלל זה תנועה מהירה כלפי מטה או מעלה עם כמה אצבעות (לרוב המורה, האמה והקמיצה).
- זה קורה תוך כדי התנועה הכללית של היד, משולב עם טאמב סלאפ או פופ.
- זה נותן את הרקע ההרמוני העשיר יותר, את ה”ששש” או ה”צ’יק” של האקורד.
- זה החלק שבו הגיטרה עדיין נשמעת כמו גיטרה אקוסטית רגילה, אבל הצליל משתלב עם כל שאר ה”רעשים” הקצביים.
הפינגר פליק נותן את ה”בשר” ההרמוני או המלודי של הקטע, משלים את הדפוס הקצבי הבסיסי.
טכניקת סלאפ למאותגרים: צעד אחר צעד (ואל תתביישו אם זה נראה מפגר)
טוב, אחרי שפירקנו את זה לרכיבים, בואו ננסה להרכיב את זה מחדש בצורה הגיונית. כמו לבנות לגו בלי חוברת הוראות, רק שפה זה קצת יותר כואב.
התחילו לאט. איטי זה המהיר החדש בסלאפ. ואיטי זה גם פחות מביך כשמסתבכים.
צעד 1: להתחבר לגוף הגיטרה (בלי התחייבות, זה רק טכניקה)
תניחו את היד הפורטת בנוחות על מיתרי הבס (E ו-A בעיקר), מעל הטאפ-פלייט או לידו. נסו את הפאלם סלאפ. פשוט הקישו בעדינות עם החלק הבשרני של כף היד על המיתרים הנמוכים, תוך כדי שאתם משאירים את היד שם כדי לחנוק את הצליל. “טאק”. “טאק”. “טאק”. תרגישו את ה”בום” הקטן הזה. תרגלו את זה על פעימות קבועות. 1-2-3-4. “טאק-טאק-טאק-טאק”. זה הבסיס ל”בס דרם” שלכם.
עכשיו נסו את הסייד טאפ. הזיזו את היד קצת הצידה והקישו עם החלק התחתון של כף היד או עם האצבעות על צד הגיטרה. “טיק”. “טיק”. “טיק”. תרגישו את הצליל הקצר והגבוה יותר. נסו לשלב: פאלם סלאפ על 1 ו-3, סייד טאפ על 2 ו-4. “טאק-טיק-טאק-טיק”. יפה! אתם כבר חצי תופים!
צעד 2: להכניס את האגודל לתמונה (הוא היה בודד שם בצד)
בואו נתמקד בטאמב סלאפ. תלחצו אצבע אחת ביד שמאל על מיתר E הנמוך בפריט כלשהו (נגיד, פריט 3 – G). עכשיו, עם האגודל של היד הפורטת, נסו להכות במיתר E מלמעלה, ליד סוף לוח האצבעות או מעל הטאפ-פלייט. המטרה היא לשמוע את הצליל של G, אבל בצורה קצרה ומודגשת.
נסו להכות באגודל על הפעימות. “טאק (G)”. “טאק (G)”. “טאק (G)”. עכשיו שנו תו, נגיד פריט 5 (A). “טאק (A)”. תרגלו את זה שוב ושוב על מיתרים נמוכים שונים ופריטים שונים. ודאו שאתם חונקים את הצליל כדי שלא יצלצל חופשי. זה לא רק מכה, זו מכה + מיוט מהיר.
צעד 3: להוסיף את הפופ (כדי שהשכנים יבינו שיש פה מישהו חדש בשכונה)
נעבור למיתרים הגבוהים. בואו נתמקד במיתר B או E הגבוה. שימו אצבע או שתיים מתחת למיתר (נסו להתחיל עם האצבע המורה). משכו את המיתר כלפי מעלה ושחררו אותו במהירות כך שהוא “יקפוץ” ויפגע בלוח האצבעות/סריגים. “פופ!”. “פופ!”. “פופ!”.
תרגלו את הפופ על מיתרים גבוהים שונים. שימו לב לעוצמה – אתם לא רוצים לקרוע את המיתר, רק לגרום לו לקפוץ. זה דורש תחושה. זה כמו לנסות לגרד גירוד קטן מבלי לקרוע את העור. בהצלחה עם זה.
צעד 4: לשלב! (כי רק תופים וגיטרה בנפרד זה משעמם)
החלק המאתגר והכיפי באמת. בואו נשלב. הנה דפוס בסיסי שתוכלו לתרגל:
דפוס סלאפ בסיסי:
- פעימה 1: טאמב סלאפ על מיתר E נמוך (למשל, לחוץ על פריט כלשהו).
- פעימה ו’ (אופ-ביט בין 1 ל-2): סייד טאפ (מכה על הצד).
- פעימה 2: פופ על מיתר B או E גבוה (למשל, לחוץ על פריט כלשהו).
- פעימה ו’ (אופ-ביט בין 2 ל-3): סייד טאפ.
- פעימה 3: טאמב סלאפ.
- פעימה ו’ (אופ-ביט בין 3 ל-4): סייד טאפ.
- פעימה 4: פופ.
- פעימה ו’ (אופ-ביט בין 4 ל-1): סייד טאפ.
נשמע מסובך? זה רק בגלל שזה מסובך. בהתחלה. תרגלו כל חלק בנפרד ואז נסו לחבר שניים, שלושה, וכן הלאה. נגנו לאט מאוד, אולי אפילו עם מטרונום על מהירות 40. זה יישמע כמו טריקת דלת איטית ומעצבנת, אבל זה יעזור לכם לבנות את הזיכרון השרירי ואת התיאום.
המטרה היא שהתנועות יהיו אוטומטיות. שהיד הפורטת תדע לעשות את הפאלם סלאפ, הטאמב סלאפ, הפופ והטאפ בזמן הנכון, בלי שתחשבו על זה יותר מדי. זה כמו ללמוד ללכת. בהתחלה זה מקרטע ונופלים, אבל בסוף פשוט הולכים.
טעויות נפוצות (ו איך לצחוק עליהן לפני שמתקנים אותן)
כולם עושים טעויות כשהם לומדים סלאפ. זה חלק מהעניין. אם אתם לא עושים טעויות, כנראה שאתם לא מנסים מספיק חזק (או שאתם שקרנים. רוב הסיכויים שזה האפשרות הראשונה).
- ידיים שהן לא מסונכרנות בעליל: היד הפורטת עושה “דום” כשהיד הלוחצת עדיין מחפשת את האקורד, או הפופ קורה חצי שנייה אחרי המכה הקצבית. זה נשמע כמו כאוס. צחקו על זה. דמיינו תזמורת שבה כל נגן מנגן יצירה אחרת. ואז תאטו עוד יותר. עבדו על חלקים קטנים וחיבורים ביניהם.
- הפקת צלילים מוזרים (ולא בקטע טוב): במקום סלאפ ייצא לכם צליל מתכתי, צליל עמום מדי, או סתם רעש לא ברור. זה אומר שאתם לא פוגעים בנקודה הנכונה, או לא חונקים את הצליל נכון, או לא עושים פופ נכון. תאטו, תקשיבו לצליל שאתם אמורים להפיק (תראו סרטונים של אחרים) ונסו לחקות.
- כאבים ושלפוחיות: יד שמאל כואבת מלחיצות אקורדים, יד ימין כואבת ממכות על המיתרים והעץ. זה נורמלי בהתחלה. אל תגזימו. תנו לגוף לנוח. ואולי תשקלו לקנות גיטרה עם מיתרים יותר רכים בהתחלה, או פשוט לתת לידיים שלכם להתרגל. (וגם, ודאו שהאקשן של הגיטרה שלכם לא גבוה מדי – זה יכול להפוך את הלמידה לסיוט).
- התייאשות: השלב הכי קשה. זה לא עובד, זה נשמע נורא, אתם מרגישים מטומטמים. קחו הפסקה. יום, יומיים. תחזרו לזה. אל תצפו לשמוע את עצמכם כמו אמן סלאפ מקצועי אחרי שבוע. זה תהליך של חודשים ושנים. כמו ללמוד שפה חדשה. צריך סבלנות. ותזכרו את הסיבות הטובות למה התחלתם.
- להרוס את הגיטרה: בדרך כלל לא קורה אם לא עושים משהו ממש טיפשי. אבל כן, מכות חוזרות על העץ יכולות להשאיר סימנים לאורך זמן. זה חלק מהיופי של גיטרת עבודה. היא צוברת סיפורים. אם אתם ממש לחוצים, שימו מגן שקוף (טאפ-פלייט) איפה שאתם מרבים להקיש.
זכרו, כל “מאסטר סלאפ” התחיל כמישהו שלא הצליח להקיש על הגיטרה בלי שהיא תברח לו מהידיים. זו עקומה למידה, והיא דורשת עבודה. אבל זה אפשרי לגמרי.
טיפים להמשך הדרך (עכשיו כשיש לכם אצבעות קצת כואבות אבל חיוך)
אז התחלתם להבין את הקטע. אתם מצליחים לעשות “דום-טיק-פופ”. יפה! עכשיו מה?
1. תרגלו, תרגלו, תרגלו: אין דרך קסם. כמו כל דבר במוזיקה, וכמו כל דבר בחיים ששווה משהו, זה דורש אימון. עקביות חשובה יותר מכמות. 15-20 דקות ביום עדיפות על פני שעתיים פעם בשבוע. המוח והשרירים זוכרים טוב יותר אימון קצר ותכוף.
2. השתמשו במטרונום (חברכם הטוב והמעצבן): התחילו לאט. איטי מאוד. כשהדפוס מרגיש נוח במהירות מסוימת, העלו קצת. לאט לאט. אל תקפצו מ-60 ל-120 פעימות בדקה. הוסיפו 5 פעימות כל פעם. הקצב הוא המלך בסלאפ.
3. תקשיבו ותצפו: חפשו אמני סלאפ ביוטיוב (ג’ון גום, אנדי מקיי, מייק דאווס, ועוד מיליון). תקשיבו לאיך שזה אמור להישמע. תצפו בתנועות שלהם. נסו להבין איך הם משלבים את הדברים. אל תנסו לחקות הכל מיד, אבל קבלו השראה.
4. תלמדו דפוסים ושירים: אחרי שלמדתם את היסודות, חפשו תרגילים ודפוסים ספציפיים של סלאפ. יש הרבה משאבים אונליין. בסוף, המטרה היא לנגן שירים או קטעים מוזיקליים, לא רק דפוסים יבשים. התחילו עם שירים יחסית פשוטים שמשתמשים בטכניקה הבסיסית.
5. אל תפחדו לשלב: סלאפ לא חייב להיות כל הזמן וכל השיר. שילוב של סלאפ עם פריטה רגילה, אצבעות או מפרט, יכול להיות מדהים. זה כמו להוסיף תבלינים לאוכל – לא שמים קופסת פלפל שלמה, רק קצת כדי לשדרג.
6. תהנו מזה!: אם זה מרגיש כמו עונש, כנראה שאתם עושים משהו לא נכון (או שאתם סתם לא אוהבים את זה, וזה גם בסדר). המוזיקה אמורה להיות כיף. מצאו את הצלילים והמקצבים שאתם אוהבים. התנסו. אל תפחדו להמציא דברים משלכם, גם אם הם נשמעים מוזר בהתחלה. זה סלאפ אקוסטי, אין חוקים נוקשים (יש רק המלצות חמות ודרך להתקדם בלי להישבר).
5-7 שאלות בוערות שאין לכם אומץ לשאול (אבל הנה התשובות בכל זאת)
ש: האם אני חייב גיטרה אקוסטית מיוחדת לסלאפ?
ת: לא בהכרח, אבל זה עוזר. גיטרות עם לוח תהודה עליון חזק יותר (למשל מעץ ספרוס באיכות טובה), או כאלו עם טאפ-פלייט מגן, יסבלו פחות ממכות חוזרות. גיטרות עם אקשן נמוך יחסית (גובה המיתרים מעל לוח האצבעות) יהיו קלות יותר לפופים. אבל אתם יכולים להתחיל לתרגל על כמעט כל גיטרה אקוסטית. רק אל תכו חזק מדי.
ש: האם אני יכול לעשות סלאפ גם בגיטרה חשמלית?
ת: כן, אבל זה נשמע אחרת לגמרי. בגיטרה חשמלית אין לוח תהודה שמהדהד בצורה משמעותית את המכות על העץ. הסלאפ שם מתמקד יותר בפגיעה במיתרים עצמם (טאמב סלאפ ופופ) ופחות באלמנטים הפרקסיביים על גוף הגיטרה. זה ז’אנר אחר (למשל סלאפ בס בגיטרה חשמלית – אבל זה סיפור אחר לגמרי).
ש: כמה זמן ייקח לי עד שאשמע כמו ג’ון גום?
ת: אם תתאמנו כל יום, תגלו שיש לכם עוד הרבה מאוד זמן פנוי בחיים לפני שתגיעו לרמה כזו. ברצינות, זה ייקח הרבה זמן, תרגול, סבלנות וכישרון טבעי (שלצערנו לא נמכר בסופר). אל תתמקדו בהשוואות, התמקדו בהתקדמות שלכם. כל צעד קטן הוא ניצחון!
ש: האם אני יכול להרוס את המיתרים בפופים?
ת: בטח! אם תמשכו חזק מדי ובצורה לא נכונה, המיתרים יכולים להיקרע. בעיקר המיתרים הגבוהים יותר (G, B, E). למדו את התנועה הנכונה – משיכה ושחרור מהירים, לא משיכה חזקה מדי. והקפידו על החלפת מיתרים סדירה.
ש: האם יש סגנונות מוזיקה ספציפיים לסלאפ אקוסטי?
ת: הסלאפ האקוסטי נפוץ בעיקר בז’אנרים של “פינגרסטייל” (Fingerstyle Guitar), שבהם גיטריסט אחד מנגן ליווי, מנגינה ואלמנטים קצביים בו זמנית. זה משתלב נהדר עם מוזיקה אינסטרומנטלית, עיבודים לשירים פופולריים, ומוזיקה מקורית שנוצרה במיוחד לטכניקה הזו. פחות תשמעו את זה בבלוז או רוק קלאסי (אם כי אין חוקים!).
ש: האם זה מתאים לכל אחד?
ת: אם יש לכם אצבעות וידיים שמתפקדות ומוכנות להשקיע, אז כן. זה לא דורש מבנה גוף ספציפי או גיל מסוים. זה דורש סבלנות, התמדה, ונכונות להתגבר על תסכול ראשוני. אם אתם רוצים רק לנגן אקורדים של שלושה שירים במדורה, אולי הסלאפ פחות רלוונטי לכם. אם אתם סקרנים ורוצים להרחיב אופקים מוזיקליים, לכו על זה!
ש: מה אם השכנים שלי מתלוננים?
ת: אפשר לשקול לתרגל בשעות סבירות. אפשר להציע להם אטמי אוזניים. אפשר לנגן להם משהו יפה כשתהיו טובים מספיק (אם בכלל). ובמקרים קיצוניים, תמיד יש אוזניות (אם כי קשה לתרגל סלאפ עם אוזניות בגלל הצלילים מהגיטרה עצמה). או שתתרגלו כשהם לא בבית. או שתסבירו להם שזה למען האמנות. בהצלחה עם זה.
סיכום קורע מצחוק (או לפחות עם חיוך קל)
אז עברנו דרך ה”דום”, ה”טיק” וה”פופ”. הבנו שלא חייבים להיות גאונים כדי להתחיל (רק מוכנים לכאב קל). גילינו שהגיטרה האקוסטית יכולה להיות גם תוף. וחשוב מכל, הבנו שללמוד סלאפ זה כמו לנסות ללמד את הסבתא שלכם להשתמש בטיקטוק – זה ייקח זמן, יהיו רגעים מביכים, אבל בסוף, אם היא תצליח לעלות סרטון אחד, זה יהיה שווה את הכל.
הסלאפ האקוסטי הוא מסע. מסע קצבי, לפעמים רועש, ולפעמים קצת כואב. אבל הוא מרחיב את האופקים המוזיקליים שלכם בצורה מדהימה. הוא ייתן לכם פרספקטיבה חדשה על הגיטרה ויאפשר לכם ליצור מוזיקה עשירה ומלאה יותר – לבד!
אז קחו את הגיטרה שלכם. תתחילו לאט. תצחקו על הטעויות (זה חלק מהכיף). תתאמנו בעקביות. ותזכרו למה התחלתם את זה – כי זה מגניב, כי זה כיף, וכי מגיע לכם להישמע מדהים.
בהצלחה עם המסע הקצבי שלכם! ואל תשכחו – כשתהיו כוכבים, אנחנו היינו פה קודם. אז נא לשלוח כרטיסי VIP. או לפחות אטמי אוזניים משודרגים לאור ההתקדמות שלכם.