עושים סדר בבלאגן: גיטרות חשמליות: סטראטוקסטר, לס פול, טלקסטר – מה ההבדלים?

מוזיקה.
הצלילים האלה שמרעידים לנו את הנשמה.
גורמים לנו לרקוד כאילו אף אחד לא רואה (למרות שכולם רואים, וזה לרוב מביך).
אבל רגע.
איך הצלילים האלה נוצרים?
במיוחד כשמדובר בגיטרות חשמליות.
שלושה שמות קסומים וקצת מאיימים: סטראט, לס פול, טלקסטר.
נשמע כמו שמות קוד לסוכנים חשאיים במבצע סודי?
קרוב.
אבל הרבה יותר כיף ופחות מסוכן (אלא אם כן אתם מנסים להרים מגבר לבד).
אז אם תמיד רציתם להבין מה ההבדל בין הקלאסיקות האלה, למה ג’ימי הנדריקס נשמע אחרת מסלאש, והאם זה באמת משנה איזו גיטרה תבחרו כדי לנגן את “התקווה” במדורה, הגעתם למקום הנכון.
קחו נשימה עמוקה.
אנחנו הולכים לצלול.
זה הולך להיות פחות כואב ממה שאתם חושבים.
אולי אפילו תצחקו.

עושים סדר בבלאגן: גיטרות חשמליות: סטראטוקסטר, לס פול, טלקסטר – מה ההבדלים?

הקדמה שתגרום לכם לצחוק (או לפחות לחייך במבוכה)

למה בכלל ללמוד על גיטרות חשמליות? הרי אפשר פשוט להדליק ספוטיפיי ולחסוך את כאב הראש, נכון? טעות! לדעת מאיפה מגיע הצליל, זה כמו לדעת מי בישל לכם את הסושי שאתם אוכלים. זה נותן עומק, משמעות, והבנה. וחוץ מזה, לדבר בשמות כמו “פיקאפים של סינגל קויל בסטראט” מול “האמבקרים בלס פול” נותן לכם נקודות זכות בשיחות סלון משעממות. זה ייצא לכם מזה? אצבעות קצת כואבות בהתחלה (אל דאגה, זה עובר, או שמתרגלים), סיכון מוגבר לשכנים עצבניים, ויכולת סופר-פאוור לזהות מודלים של גיטרות בסרטונים ביוטיוב. שווה את זה, לא?

אני זוכר את הפעם הראשונה שלקחתי גיטרה חשמלית ביד. היא הייתה כל כך כבדה, הרגשתי כאילו אני מנסה להרים משקולת קטנה. ואז חיברתי אותה למגבר. הרעש הראשון שהפקתי נשמע כמו עדר פילים במנוסה שנדרס על ידי מטוס. חשבתי לעצמי, “איך לעזאזל אנשים מנגנים על הדבר הזה מוזיקה?!” ובכן, מסתבר שיש לזה שיטה. וזה מה שאנחנו הולכים לפצח ביחד. ואם אני, עם שתי ידיים שמאליות (מטפורית, כמובן, בגיטרה זה קצת בעייתי) הצלחתי להבין את זה, אתם בטוח תצליחו. בואו נתחיל!

גיטרות חשמליות 101: לא, זו לא רק “חתיכת עץ עם מיתרים”

רגע לפני שצוללים להבדלים הדקים (והפחות דקים) בין הדגמים האייקונים, חשוב להבין מה מרכיב גיטרה חשמלית בסיסית. תחשבו על זה כמו על בני אדם. יש להם גוף, צוואר, וראש. אבל בגיטרה, הדברים האלה עושים קצת יותר מרק להחזיק את השלד.

הגוף: הבית של כל הטוב (והכובד)

הגוף הוא החלק הגדול. לרוב מעץ. סוג העץ משפיע על הסאונד (כן, ברצינות!), המשקל, והמראה. יש גופים קלאסיים כמו בס הגינה (סליחה, בָּסוּוד), אלדר, מהגוני, מייפל. לכל עץ יש אופי משלו. אלדר, למשל, נחשב מאוזן. מהגוני? כבד וסאסטייני (הסאונד נמשך יותר זמן, כמו נאום של פוליטיקאי טוב).

הצוואר: המגרש של האצבעות (והכאב הראש בהתחלה)

הצוואר זה החלק הארוך עליו אתם לוחצים על המיתרים כדי לשנות את הצליל. עשוי לרוב ממייפל או מהגוני. על הצוואר יש לוח אצבוע, לרוב מרוזווד, מייפל או הובנה. לוח האצבוע מחולק למתכות קטנות שנקראות “סריגים”. כל לחיצה בין סריגים משנה את אורך המיתר הרוטט, וכך את התו. פשוט, נכון? בהתחלה זה מרגיש כאילו האצבעות שלכם עוברות אימון אקסטרים.

הראש: איפה שהמיתרים מסתובבים ונהיים מכוונים

בראש הגיטרה יש את המפתחות כיוון. המפתחות האלה מותחים או מרפים את המיתרים, וככה מכוונים את הגיטרה. לפעמים הראש הוא ישר, לפעמים הוא עם זווית לאחור. זה משפיע על כמות הלחץ על האום (החלק הלבן/שחור שמחזיק את המיתרים בתחילת הצוואר) ועל הסאסטיין. פרטים קטנים שמשנים הכל.

החומרה: הגשרים והמנגנונים המסתוריים

הגשר זה החלק שבקצה השני של המיתרים, על גוף הגיטרה. יש עליו לרוב “אוכפים” שאפשר לכוון לגובה או קדימה/אחורה כדי לכוון את האינטונציה (שיהיה מכוון לאורך כל הצוואר). יש כל מיני סוגי גשרים – קבועים, עם מנופים (טרמולו/וויברטו) שמורידים ומעלים את הגובה של הצליל כמו בסרטי אימה ישנים.

האלקטרוניקה: הלב החשמלי של החיה

ופה הקסם קורה. יש לנו פיקאפים – אלה המגנטים הקטנים שיושבים מתחת למיתרים. כשהמיתר רוטט בשדה המגנטי, הוא יוצר זרם חשמלי זעיר. הזרם הזה עובר דרך כפתורי ווליום וטון (שמשנים את העוצמה והצבע של הסאונד) ויוצא מהשקע של הגיטרה ישר לתוך המגבר. בלי הפיקאפים, הגיטרה החשמלית היא פשוט גיטרה אקוסטית עם רעש אקוסטי מזערי.

• פיקאפים סינגל קויל (Single Coil): כמו בסטראט וטלקסטר. סאונד בהיר, צלול, לעיתים עם “זמזום” קטן (ראו ערך: רעש סטטי). תחשבו על צליל פעמונים.
• האמבקרים (Humbuckers): כמו בלס פול. בעצם שני סינגל קוילים מחוברים בצורה שמבטלת את הרעש (Hum-bucker). סאונד עבה יותר, חם יותר, עם יותר עוצמה ופחות זמזום. תחשבו על סאונד שמנמן ושעיר.

הקלאסיקה הנצחית: הסטראטוקסטר (או בקיצור: סטראט)

אהה, הסטראט. האייקון האולטימטיבי. עוצבה בשנות ה-50 על ידי ליאו פנדר הגאון וחבר מרעיו. אם ראיתם תמונה של גיטרה חשמלית בחללית, 99% שזו סטראט. למה היא כל כך פופולרית? כי היא כמו ג’ינס כחול – מתאימה להכל ולכולם.

איך תזהו אותה ברחוב?

גוף מעוקל, נוח לשבת איתו או לעמוד. שלושה פיקאפים מסוג סינגל קויל (לרוב). גשר עם מנוף טרמולו (וויברטו), הידוע גם בכינויו “ידית ההיסטריה” כי אפשר לעשות איתו כל מיני צלילים מוזרים (ג’ימי הנדריקס עשה איתו קסמים). לרוב שלושה כפתורים – ווליום אחד ושני כפתורי טון, ובורר מצבים של 5 כיוונים.

הסאונד: פריך, בהיר וקצת שובב

בגלל הפיקאפים הסינגל קויל והבנייה שלה (לרוב אלדר וצוואר מייפל), הסטראט נשמעת בהיר, צלול, עם הרבה “טוואנג” (Twwaang) ו”ספארקל” (Sparkle). היא מעולה לבלוז, רוק קלאסי, פאנק (הסגנון המוזיקלי, לא הריח), קאנטרי, פופ… בקיצור, הכל. הסאונד בעמדות 2 ו-4 (שילובים של פיקאפים) הוא סאונד ה”קוואק” האייקוני ששומעים בהמון קלאסיקות.

יתרונות וחסרונות (כי אין גיטרה מושלמת, לצערנו)

יתרונות:

• נוחה בטירוף. באמת. מעוצבת ארגונומית בצורה מבריקה.
• צליל רבגוני – אפשר להוציא ממנה המון סאונדים שונים.
• הוויברטו בר הוא כיף אדיר (אחרי שלומדים איך להשתמש בו בלי לפספס את התו).
• מראה קלאסי ונצחי. תמיד באופנה.
• יש מיליון חלקי חילוף ושיפורים בשוק.

חסרונות:

• הזמזום מהסינגל קוילים יכול להטריף לפעמים, במיוחד עם דיסטורשן גבוה.
• המנוף טרמולו יכול להוציא את הגיטרה מכיוון בקלות אם לא משתמשים בו נכון (או קונים גיטרה זולה).
• לפעמים חסר לה קצת “בשר” בסאונד למוזיקה כבדה מאוד.

מי ניגן עליה וגרם לנו לרצות אחת? ג’ימי הנדריקס, סטיבי ריי וון, אריק קלפטון, דיוויד גילמור, ג’ף בק, ג’ון מאייר ועוד אינספור אגדות וגיבורי גיטרה.

הסלבריטאית הכבדה: הלס פול (או בקיצור: לס פול)

מפנדר לגיבסון. אם הסטראט היא הג’ינס הכחול, הלס פול היא השמלה השחורה האלגנטית והכבדה. עוצבה על ידי גיבסון עם הגיטריסט האגדי לס פול. היא נולדה לנגן רוק, בלוז וכל דבר שדורש סאונד שמנמן, חם ומלא סאסטיין.

איך תזהו אותה בקהל?

גוף עבה וכבד (מאוד כבד!). לרוב עשוי מהגוני עם חלק עליון (טופ) ממייפל. לרוב שני פיקאפים מסוג האמבקר. גשר קבוע (Tune-o-matic) בלי מנוף. ארבעה כפתורים (ווליום וטון לכל פיקאפ בנפרד) ובורר מצבים של 3 כיוונים. יש לה מראה יוקרתי וקשוח בו זמנית. והיא באמת כבדה. כאילו נושאת את כל ההיסטוריה של הרוק אנד רול על הכתפיים (שלכם).

הסאונד: שמנמן, חם, מלא ובלי זמזום (כמעט)

ההאמבקרים, המהגוני הכבד, והגשר הקבוע נותנים ללס פול סאונד עשיר, עבה, עם הרבה מיד (Mid-range – תחשבו על האמצע של הצליל, איפה שהגיטרה “מדברת”). היא מעולה לריפים שמנים, סולואים ששרים ונמשכים לנצח (סאסטיין!). רוק כבד, הארד רוק, בלוז-רוק, מטאל קלאסי – שם הלס פול בבית. אבל היא גם יכולה להיות נעימה בבלוז או ג’אז.

יתרונות וחסרונות (כי אפילו סלבריטאית לא מושלמת)

יתרונות:

• סאונד מסיבי, מלא ואיכותי. מושלמת לדיסטורשן ורוק.
• הרבה סאסטיין. התו שאתם מנגנים פשוט לא רוצה למות.
• אין זמזום מהפיקאפים (או הרבה פחות).
• מראה אלגנטי וקשוח.
• ארבעה כפתורים נותנים שליטה רבה יותר על הסאונד.

חסרונות:

• כבדה בטירוף. רצועה טובה זה חובה.
• פחות מגוון צלילים מבחינת בהירות ו”טוואנג” לעומת הסטראט.
• אין מנוף טרמולו (טוב, זה יתרון למי שלא רוצה שהוא ייצא מכיוון).
• יקרה יותר בדרך כלל.
• חיבור הצוואר לגוף באזורים הגבוהים פחות נוח מבסטראט.

מי ניגן עליה וגרם לנו לרצות לשבור חסכונות? סלאש, ג’ימי פייג’ (לד זפלין), זאק ווילד, פיטר גרין, לס פול בעצמו, בילי גיבונס (ZZ Top).

סוס העבודה השקט: הטלקסטר (או בקיצור: טלי)

חזרה לפנדר, אבל הפעם לגיטרה החשמלית הסדרתית הראשונה בעולם. הטלקסטר. פשוטה, יעילה, בלתי ניתנת להריסה. היא כמו כלי העבודה המהימן שלכם – אולי לא הכי יפה, אבל תמיד שם כשתצטרכו אותה. היא נולדה בעצם כגיטרת קאנטרי, אבל מהר מאוד מצאה את דרכה לבלוז, רוק, פאנק ואפילו ג’אז.

איך תזהו אותה אפילו בעיניים עצומות (מהסאונד)?

גוף שטוח יחסית, לרוב מאלדר או אש. שני פיקאפים מסוג סינגל קויל (אחד בצוואר ואחד ליד הגשר, שקצת יותר שמנמן). גשר קבוע (לרוב עם שלושה “אוכפים” לזוגות מיתרים). שני כפתורים (ווליום וטון) ובורר מצבים של 3 כיוונים. המראה שלה מרובע ומינימליסטי. היא נראית כאילו יצאה ממפעל בתקופה תעשייתית.

הסאונד: מצלצל, נושך, ועם המון “טוואנג” קאנטרי

הטלקסטר מפורסמת בסאונד ה”טוואנג” האייקוני שלה, במיוחד מהפיקאפ של הגשר. הוא חד, בהיר, קצת נושך (Bitey), מושלם לסולואים וריפים פריכים. הפיקאפ של הצוואר חם ומלא יותר, מעולה לרית’ם או בלוז. השילוב של שניהם נותן סאונד עגול יותר. היא אהובה בגלל הבהירות והנוכחות שלה במיקס.

יתרונות וחסרונות (כי גם סוס עבודה מתעייף לפעמים)

יתרונות:

• סאונד ייחודי ואייקוני (ה”טוואנג” המפורסם).
• פשוטה וקשוחה – אין הרבה חלקים שמתקלקלים.
• נוחה לעמידה/ישיבה (אם כי קצת פחות “מתכרבלת” מהסטראט).
• מעולה לקאנטרי, בלוז, רוק קלאסי.
• לרוב קצת יותר זולה מסטראט או לס פול ברמה דומה.

חסרונות:

• פחות מגוון צלילים באופן כללי לעומת הסטראט.
• עדיין יש את זמזום הסינגל קויל המפורסם.
• הגשר המסורתי עם 3 האוכפים מקשה לפעמים על כיוון אינטונציה מדויק מאוד (אפשר לשדרג).
• המראה הפשוט שלה פחות מושך חלק מהאנשים (למרות שחובבי טלקסטר ישבעו שזו הגיטרה היפה בעולם).

מי ניגן עליה וגרם לנו לרצות להתחיל לנגן קאנטרי? ברוס ספרינגסטין, קינג פלויד, רוי ביוקנן, ג’ימי פייג’ (כן, גם עליה!), ג’ף בק (כן, גם עליה!), בראד פייסלי.

אז איזו גיטרה מתאימה לי? השאלה של מיליון דולר (או כמה מאות דולרים, תלוי בגיטרה)

האמת? אין תשובה נכונה. זה תלוי בכם, במוזיקה שאתם אוהבים, בתקציב שלכם, וביד על הלב – גם במה שמרגיש לכם נכון כשאתם מחזיקים אותה.

• אוהבים ג’ינס כחול ורוצים להתלבש להכל? לכו על הסטראט. היא ורסטילית בטירוף.
• חולמים להיות גיבורי רוק אנד רול עם סאונד שמנמן וכבד? הלס פול היא חיית הדיסטורשן האולטימטיבית. רק תכינו את הגב.
• מעריצים את הפשטות, אוהבים את ה”טוואנג” המצלצל, ורוצים סוס עבודה אמין? הטלקסטר לא תאכזב.

הכי חשוב זה ללכת לחנות גיטרות ולנסות אותן בעצמכם! להחזיק אותן, לשבת איתן, לעמוד איתן. להרגיש את הצוואר ביד, את המשקל. לבקש מהמוכר (או חבר שיודע לנגן) לנגן עליהן שתוכלו לשמוע את הסאונד במגבר. רק ככה תדעו איזו אחת “מדברת” אליכם. וזכרו, תמיד אפשר לקנות עוד אחת בהמשך (אזהרה: זה ממכר. גיטרות מתרבות כשהן לבד בבית).

שאלות נפוצות (שנשאלות אחרי שמשקיעים שעות בלבהות בגיטרות ביוטיוב)

שאלה: האם אפשר לנגן רוק כבד על סטראט?

תשובה: בהחלט! המון להקות רוק כבד השתמשו ומשתמשות בסטראט. צריך פשוט להשתמש באפקטים הנכונים (דיסטורשן!) ולפעמים להחליף את אחד הפיקאפים הסינגל קויל להאמבקר (יש סטראטים שמגיעות ככה). זה לא יהיה *אותו* סאונד מסיבי כמו לס פול טהורה, אבל זה יעבוד מצוין.

שאלה: הלס פול באמת כל כך כבדה?

תשובה: חלקן כן. יש דגמים ספציפיים (בעיקר וינטג’ או ריאישיוז מדויקים) שיכולים להגיע ל-4-5 קילו ויותר. אחרות קצת פחות. כדאי לבדוק לפני שקונים אם אתם רגישים למשקל. מצד שני, המשקל הזה תורם לסאסטיין… הכל עניין של פשרה בחיים, גם בגיטרות.

שאלה: האם טלקסטר מתאימה רק לקאנטרי?

תשובה: ממש לא! היא כלי מדהים לבלוז (הפיקאפ של הצוואר נשמע פנטסטי בבלוז), רוק, פאנק (גם כאן, הסאונד הפריך של הפיקאפ גשר עובד מעולה). האמת היא שעם אפקטים מתאימים, אפשר לנגן איתה הכל. היא פחות נפוצה במטאל קיצוני, אבל גם שם יש יוצאי דופן.

שאלה: מה זה “סאסטיין”?

תשובה: סאסטיין זה כמה זמן התו שאתם מנגנים נמשך אחרי שפרטתם על המיתר, לפני שהוא דועך ונעלם. לס פול ידועות בסאסטיין הארוך שלהן. זה קשור לסוג העץ, למשקל, לסוג הגשר, ואפילו איך אתם מחזיקים את הגיטרה.

שאלה: האם גיטרה זולה יכולה להישמע טוב?

תשובה: כן! העולם התקדם. היום אפשר למצוא גיטרות למתחילים וביניים שנשמעות ומנגנות ממש טוב בשברים מהמחיר של הדגמים היקרים. המפתח הוא למצוא אחת מכוונת היטב ומוגדרת כראוי (Setup). עדיף גיטרה זולה עם Setup טוב מגיטרה יקרה עם Setup גרוע. ופיקאפים תמיד אפשר לשדרג בהמשך.

שאלה: כמה זמן ייקח לי ללמוד לנגן כמו ג’ימי הנדריקס/סלאש/ברוס ספרינגסטין?

תשובה: (צוחק בקול רם) ובכן, תלוי כמה אתם מתאמנים, כמה כישרון טבעי יש לכם (או שאתם מוכנים לפצות על זה עם עבודה קשה), וכמה קורבנות תקריבו לאלילי הגיטרה. בכנות? שנים של עבודה קשה ומסירות. אבל המסע עצמו כיפי לא פחות מההגעה ליעד (אם מגיעים בכלל). אל תתמקדו בלהיות כמוהם, תתמקדו בלהיות *אתם* על הגיטרה. זה הרבה יותר מספק.

טיפים להמשך הדרך (בלי לשבור מיתר)

לא משנה איזו גיטרה תבחרו, הכי חשוב זה לא להתייאש. יהיו רגעים בהם תרגישו שהאצבעות שלכם מסרבות לשתף פעולה, שהתווים נראים כמו סימני חייזרים, ושהסאונד שיוצא דומה יותר לחתול שנדרס על ידי משאית זבל מאשר למוזיקה. זה בסדר! ככה כולם מתחילים. גם הנדריקס התחיל מלהיות גרוע במשהו (כנראה).

• תתאמנו קצת, אבל כל יום. עדיף 15-20 דקות ביום מאשר 3 שעות פעם בשבוע. השרירים והמוח צריכים התמדה.
• תמצאו מורה טוב או קורס אונליין שאתם מתחברים אליו. מישהו שיסביר לכם בצורה ברורה ומעודדת.
• תנגנו שירים שאתם אוהבים! זה מה שהופך את הלמידה לכיף. אל תתקעו רק בתרגילי סולמות יבשים (למרות שהם חשובים).
• אל תפחדו לעשות רעש. זאת גיטרה חשמלית, בשביל זה היא נועדה. השכנים יתרגלו (או שיקנו לכם אוזניות).
• תחקרו! תראו סרטונים ביוטיוב, תקראו על גיטריסטים שאתם אוהבים, תשמעו מוזיקה עם אוזניים פתוחות.

ורעיונות יצירתיים למה לעשות עם הידע החדש? אההה, פה זה נהיה כיף!

• הקימו להקת קאברים לשירים של “בלינק 182” (כי מי לא אוהב אותם?).
• כתבו ג’ינגל למעדן חלב אהוב עליכם (אולי תהפכו למיליונרים?).
• הלחינו פסקול לסרט קצר שאף אחד לא יראה.
• סתם נגנו לעצמכם בחדר והרגישו כמו רוקסטאר. מותר!

סיכום (ולא, זה לא הסוף, רק ההתחלה!)

אז זהו, עברנו על הסטראט, הלס פול, והטלקסטר. שלושה אייקונים, כל אחד עם אופי משלו, סאונד משלו, וקהל מעריצים אדוק משלו (שמוכן לריב עד זוב דם איזו מהן הכי טובה). האמת? כולן מדהימות. כולן יצירות מופת של הנדסת סאונד ועץ.

המסר המרכזי? אל תפחדו. תתנסו. תנגנו. תצחקו על הטעויות שלכם (ותקנו אותן אחר כך). תהנו מהרעש, מהצלילים, ומהמסע המדהים הזה של ללמוד ליצור מוזיקה.

ובהצלחה עם המסע המוזיקלי שלכם! ואל תשכחו להזמין אותי להופעה הראשונה שלכם. אני אביא אטמי אוזניים, ליתר ביטחון (וגם זר פרחים, מן הסתם). יאללה, לכו לנגן משהו!