פרדי מרקיורי: אחד הפרפורמרים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה – המורשת שנותרה

אתם עומדים לצלול לתוך עולם שכולו אבק כוכבים.
טוב, אולי קצת פחות אבק ויותר… נוכחות בימתית ששוברת את כל החוקים הידועים לאנושות.
כן כן, אנחנו מדברים על פרדי מרקיורי.
האיש, האגדה, השפם המיתולוגי.
אם אי פעם שמעתם שיר של קווין והרגשתם דחף בלתי נשלט להשתולל, לזרוק ידיים באוויר, או סתם לצרוח בקולי קולות (רצוי בפלצט), אז הגעתם למקום הנכון.
כי כאן, עכשיו, נפרק לגורמים את התופעה שנקראת פרדי מרקיורי.
נבין למה הוא נחשב לאחד הפרפורמרים הגדולים אי פעם.
ולא סתם נבין, נצלול לזה עם ראש (ושפם).
נתעמק בקול הייחודי שלו.
ננתח את יכולות הכתיבה המדהימות שלו.
ונכיר את המורשת שהוא השאיר מאחור.
המורשת שגורמת לנו גם היום, עשרות שנים אחרי, לעשות ‘אוווווווווו’ בכל פעם שאנחנו שומעים ‘רפסודיה בוהמית’.
התכוננו למסע.
מסע מוזיקלי.
מסע מצחיק.
מסע שיגרום לכם להעריך את פרדי אפילו יותר.
ואולי אפילו לשקול לגדל שפם בעצמכם.
סתם צוחקים.
או שלא.
בכל מקרה, קחו נשימה עמוקה (אבל לא עמוקה כמו שפרדי היה לוקח לפני סולו), ובואו נתחיל.
כי עולם המוזיקה לא היה נראה אותו דבר בלעדיו.
וכנראה גם היה הרבה פחות כיפי.

הכניסה המלכותית: מי אתה בכלל, מר פרדי?

בואו נודה בזה. יש מוזיקאים. ויש פרפורמרים. ויש… פרדי מרקיורי.
הוא היה סוג של ייצור כלאיים מוזיקלי שהגיע מכוכב אחר, נחת על כדור הארץ בשנות ה-70, והחליט שזה הזמן ללמד את העולם איך עושים רוקנרול אמיתי.
או לפחות, איך עושים שואו שגורם לאצטדיון שלם להרגיש כאילו הוא בסלון של פרדי.
עם כל הכיף והבלגן.
ובלי לשבור כלום.
הוא נולד בשם פארוק בולסארה בזנזיבר, אבל מהר מאוד הבין שהשם הזה לא בדיוק צועק “אייקון רוק בינלאומי”. אז הוא שינה אותו. לפרדי מרקיורי. שם שנשמע כאילו הוא נשלף מסרט מדע בדיוני על מלך החלל.
וזה בדיוק מה שהוא היה על הבמה.
מלך.
של החלל.
של הקהל.
של הרגע.
הוא לא רק שר שירים. הוא היה השירים.
הוא לא רק הופיע. הוא כבש במות.
הוא היה שילוב בלתי אפשרי של ווקאליסט אופראי, רקדן בלט שחולם להיות מתאגרף, וקומיקאי שנזכר ברגע האחרון שהוא צריך לשיר.
והכל עבד.
ובגדול.

1.1: אז למה בכלל אכפת לנו מפרדי מרקיורי עכשיו?

כי העולם עדיין זקוק למישהו שיזכיר לו כמה מוזיקה יכולה להיות כיפית.
וכמה אמן יכול להיות חופשי.
וכמה קהל יכול להתאחד סביב שיר אחד, יד ביד (או יד באוויר, במקרה של פרדי).
פרדי לא היה מושלם. היו לו שריטות, חולשות, ואולי גם חיבה קצת מוגזמת לבגדי לייקרה צמודים.
אבל על הבמה, כשהוא אחז בסטנד המיקרופון שהפך לחלק בלתי נפרד ממנו, הוא היה…
וואו.
אין מילה אחרת.
הוא היה אותנטי ברמות שגורמות לרוב אמני הפופ של היום להיראות כמו רובוטים שהשתחררו מפס ייצור של “איך להיות סלב”.
הוא התאמץ. הוא עבד קשה. הוא היה מקצוען.
אבל הוא עשה את הכל כאילו הוא בדיוק המציא את זה באותו רגע.
והאמת? אולי הוא באמת המציא חלק מזה.
את היכולת להרים 70,000 איש על הרגליים רק עם ‘איי-אוווווווו’.
את היכולת לגרום לשירי רוק קשוחים להישמע כמו אריות אופראיות.
את היכולת ללבוש חליפת חלל נוצצת ולהיראות כאילו זו התלבושת הכי הגיונית ליום יום.
בקיצור, הוא היה גאון.
מצחיק.
מרגש.
והרבה יותר מעניין מרוב הדברים ששמעתם השבוע.
הוא השאיר חותם. עמוק. בלתי ניתן למחיקה.
כמו כתם יין אדום על שטיח לבן.
רק הרבה יותר נעים. וקולי.

הקול האלוהי (עם קצת סקאט וצרחות ביניים): האנטומיה של גרון של מלך

יש זמרים. ויש זמרים עם קול טוב. ויש את פרדי מרקיורי.
הקול שלו היה סוג של נס גנטי.
עם טווח ווקאלי שהיה יכול לגרום לציפורים להפסיק לשיר מרוב קנאה.
ולזמרי אופרה להרהר בבחירת הקריירה שלהם.
הוא היה מסוגל לעבור מבריטון עמוק לפלצט שחותך את האוויר בשנייה.
בלי מאמץ נראה לעין.
טוב, אולי עם קצת מאמץ, אבל הוא עשה את זה להיראות קל.
כמו לקפל מפת עולם ביד אחת.
הוא לא רק שר את המילים. הוא הרגיש אותן. חי אותן.
הוא יכול היה לשיר על כאב שובר לב.
ואז, רגע אחר כך, לשיר שיר פופ קיטשי על אופניים.
ושתיהם ישמעו לגמרי אמינים.
וזה לא משהו שכל אחד יכול לעשות.
תנסו את זה בבית. תשמעו כמו דוד שלכם שמנסה לחמם את הקול לפני מסיבת קריוקי.

2.1: הסודות המלוכלכים של הקול הזה (או סתם עובדות מדעיות)

מחקרים (רציניים!) ניסו לפענח את סוד הקול של פרדי.
הם מצאו שהוא השתמש בטכניקה שנקראת ‘סאב-הארמוניקס’.
במקום ששני מיתרי הקול ירטטו יחד, גם ‘קפלי הפרוותי’ (לא ממציא את זה, זו מילה אמיתית!) רוטטים.
מה שיוצר סוג של צליל עמוק, גרוני, שמזכיר קצת שירה טיבטית.
רק הרבה יותר רוקיסטי.
ועם פחות ריח של קטורת.
הטווח שלו היה עצום.
אומרים שהיה לו טווח של ארבע אוקטבות.
שזה בערך כמו לנסוע מראשון לציון לקריית שמונה ברגל.
הרבה.
הוא גם היה מומחה בלשלוט בוויברטו (הרעידות הקטנות האלה בקול).
הוא יכול היה להשתמש בוויברטו מהיר ודרמטי בשיר אחד.
ולעבור לוויברטו עדין ולירי בשיר אחר.
כמו מורה לנהיגה שמחליף בין נסיעה ברוורס לחנייה במקביל בלי לחשוב פעמיים.
זה דורש מיומנות. וכישרון. והרבה שעות אימון.
או להיות פרדי מרקיורי.

2.2: שאלות ותשובות מהירות לקורא הסקרן (והקצת מבולבל)

• ש: האם פרדי באמת יכל לשיר אופרה?
• ת: הוא לא היה זמר אופרה קלאסי עם הכשרה פורמלית, אבל היו לו את היכולות הווקאליות. הוא שילב טכניקות אופראיות עם רוק בקלות מפתיעה. תחשבו על אופרה שאוכלת סנדוויץ’ עם רוק. זה היה פרדי.
• ש: מה ההבדל בין הטווח הקולי שלו לבין זמרים אחרים?
• ת: להרבה זמרים גדולים יש טווח רחב, אבל אצל פרדי זה היה השילוב של הטווח עם היכולת לנוע בקלות בין רגיסטרים (חלקים שונים של הטווח) והגמישות הווקאלית המדהימה. הוא היה אקרובט קולי.
• ש: הוא עבר הכשרה קולית?
• ת: כן, הוא למד שירה קלאסית בשלב מסוים, וזה בהחלט השפיע על הטכניקה שלו. הוא לא רק “נולד ככה”. הוא גם עבד קשה.

המוח מאחורי הטירוף: פרדי ככותב ומלחין

חושבים שפרדי היה רק הפנים (והקול והרגליים) של קווין?
תחשבו שוב.
הוא היה גם המוח.
או לפחות חלק גדול ממנו.
הוא כתב המון מהלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה.
“Bohemian Rhapsody”, “Somebody to Love”, “Don’t Stop Me Now”, “Crazy Little Thing Called Love”… הרשימה ארוכה כמו שערה בשפם שלו אחרי הופעה רטובה מזיעה.
הכתיבה שלו הייתה מגוונת להפליא.
הוא יכל לכתוב בלדת פסנתר מרסקת לב שתגרום לכם לבכות לתוך הקפה.
ורגע אחרי זה, שיר רוק אנד רול פשוט וישיר.
ואז בכלל לעבור לרוקבילי הומוריסטי.
וגם פאנק.
וגם פרוג רוק.
וגם… הבנתם את הרעיון.
הוא לא פחד להתנסות.
הוא לא פחד לערבב סגנונות.
הוא לא פחד להכניס אופרה לשיר רוק של שש דקות שאין לו פזמון.
והעולם אהב את זה.
כי זה היה גאוני. וחדשני. ומחוצף.
כמו לשים אננס על פיצה. רק שכאן זה עבד. וזה היה טעים.

3.1: איך כותבים יצירת מופת כמו “רפסודיה בוהמית” (רמז: לא קל)

“Bohemian Rhapsody” הוא לא סתם שיר.
זו אופרה קטנה בתוך שיר.
שש דקות של טירוף מוזיקלי.
עם קטעי א קפלה (שירה ללא ליווי כלי), סולו גיטרה אגדי (של בריאן מיי), קטעי אופרה מטורפים, וסיום של הארד רוק כבד.
פרדי כתב את רוב השיר על פסנתר.
בבית.
יש שמועות שהוא הגיע לאולפן עם רעיונות לראש ולזנב, והפזמון (הקטע של ‘מאמא אוווווו’) היה איפשהו באמצע.
אף אחד לא הבין מה הוא רוצה בהתחלה.
המפיק שלהם אמר שזה ארוך מדי.
שהקטע האופראי מטריף.
שזה לא יעבוד ברדיו.
וכל מה שפרדי אמר היה: “זה השיר. או שהוא הולך, או שאנחנו הולכים”.
הם נשארו. והשיר הפך לאחד המפורסמים בהיסטוריה.
המסר?
תאמינו בעצמכם.
גם אם כולם חושבים שאתם משוגעים.
במיוחד אם כולם חושבים שאתם משוגעים.

3.2: לא רק דרמות: הצד הקליל והמצחיק בכתיבה שלו

פרדי לא כתב רק בלדות אפיות.
הוא יכל גם לכתוב שירים קלילים, מצחיקים, ואפילו טיפה סאטיריים.
“Fat Bottomed Girls”? שיר הלל (קצת שוביניסטי, נכון, אבל ברוח התקופה) לנשים עם מבנה גוף מלא.
“I Want to Break Free”? הפך להימנון לחופש, בין היתר בגלל הקליפ האגדי בו חברי הלהקה מתלבשים כמו נשים מסדרת טלוויזיה פופולרית. ופרדי? הוא שואב אבק עם שפם ועגילים.
זה היה פרובוקטיבי. זה היה מצחיק. וזה היה כל כך פרדי.
הוא יכל לגעת בנושאים אישיים ורגשיים.
ולעבור לשירים על מכוניות (“I’m in Love with My Car”) או על החתולים שלו.
הכן כן, היו לו הרבה חתולים, והוא אהב אותם מאוד. חלק מהשירים הוקדשו להם.
דמיינו את זה: אחד הפרפורמרים הכי גדולים בעולם, עם הקול הכי דרמטי, כותב בלדה לחתולה בשם דלילה.
זה פרדי.
אין דבר כזה “רגיל” איתו.

על הבמה זה קרה: המאסטר של השואו

אם הקול שלו היה אלוהי והכתיבה שלו הייתה גאונית, אז ההופעות שלו היו…
פנומנליות.
בלי הגזמה.
הוא היה אמיתי על הבמה.
חי כל תו.
כל מילה.
כל תנועה.
הוא ידע בדיוק איך לשלוט בקהל.
איך לגרום לעשרות אלפי אנשים להרגיש שהוא שר רק להם.
הוא היה כריזמטי.
סקסי.
פרובוקטיבי.
מצחיק.
הוא שילב הכל.
הוא היה רץ על הבמה מקצה לקצה כאילו הוא משחק כדורגל.
צועק.
צוחק.
עושה פרצופים.
והכל בסטייל בלתי מתפשר.
עם בגדים שנראו כאילו נשלפו מארון תלבושות של מופע קרקס עתידני.

4.1: הופעת לייב אייד 1985: הרגע ששינה את הכל (או לפחות חיזק את מה שידענו)

אם יש הופעה אחת שמגדירה את פרדי כפרפורמר, זו הופעת לייב אייד ב-1985.
קווין עלו לבמה בפארק ומבלי שבלונדון אחרי שורה ארוכה של אמנים ענקיים.
היו רק 20 דקות.
20 דקות בלבד.
ומה קרה ב-20 דקות האלה?
פרדי הרים את הקהל כולו באוויר.
מילולית.
הוא התחיל עם שירים כמו “Hammer to Fall” ו-“Crazy Little Thing Called Love” – אנרגיה מתפרצת.
ואז עבר ל”We Will Rock You” ו-“We Are the Champions”.
ובאמצע? הקטע המפורסם של ה’איי-אוווווווווווו’.
הוא התחיל עם קריאת “איי” קצרה.
הקהל ענה “אווו”.
ואז הוא הוסיף קריאות מורכבות יותר.
גבוהות יותר.
ארוכות יותר.
והקהל ענה לו.
בדיוק.
עשרות אלפים של אנשים.
זה לא היה רק זמר שפונה לקהל.
זו הייתה שיחה.
דיאלוג.
הוכחה מדהימה ליכולת שלו ליצור קשר אינטימי עם קהל ענק.
ב-20 הדקות האלה, הוא גנב את ההצגה מכל האמנים האחרים.
כולל אמנים שנחשבו הרבה יותר “קוליים” ו”טרנדיים” באותה תקופה.
זו הייתה תצוגת תכלית של פרפורמר בשיא יכולתו.
כוח טהור.
כישרון בלתי נגמר.
וכריזמה שהייתה יכולה להאיר עיר שלמה.

4.2: שאלות ותשובות (עוד קצת, כדי שלא תתגעגעו)

• ש: האם הוא תמיד היה כל כך פרובוקטיבי על הבמה?
• ת: לא תמיד באותה מידה, אבל הוא תמיד היה בעל נוכחות חזקה. בשנים הראשונות היו לו הופעות תיאטרליות מאוד, ואז זה התפתח לסגנון יותר ישיר אבל עדיין מלא שואו. הוא ידע להתאים את עצמו.
• ש: מה היה הסוד שלו ליצירת קשר כזה עם הקהל?
• ת: כנות. הוא נתן הכל על הבמה. הוא היה פגיע ומצחיק ודרמטי בו זמנית. הוא לא שיחק משחק, הוא היה שם לגמרי. אנשים הרגישו את זה. וגם… הוא פשוט היה ממש טוב בזה. תרגול. והרבה מאוד כישרון מולד.

המורשת: איך פרדי עדיין משפיע עלינו היום (ולמה זה לא הולך להשתנות בקרוב)

פרדי מרקיורי נפטר בשנת 1991.
עשרות שנים עברו מאז.
אבל המוזיקה של קווין וההשפעה של פרדי לא נעלמו לשום מקום.
הן רק התחזקו.
יש דורות שלמים שלא חיו בתקופה שבה קווין היו בשיא פעילותם.
והם מגלים אותם מחדש.
דרך סרטים (היי, “רפסודיה בוהמית”!), דרך סדרות טלוויזיה, דרך פרסומות, ופשוט כי המוזיקה טובה.
קלאסיקות לא מתיישנות.
השירים של קווין הם פסקול לחיים של הרבה אנשים.
שירים על ניצחון (“We Are the Champions”).
שירים על אהבה (“Somebody to Love”, “Crazy Little Thing Called Love”).
שירים על ייאוש (“The Show Must Go On”).
שירים שפשוט עושים כיף (“Don’t Stop Me Now”).
הם רלוונטיים.
הם מרגשים.
הם גורמים לנו לרצות לזוז.
לשמוח.
להרגיש.

5.1: יותר ממוזיקה: פרדי כאייקון תרבותי

פרדי היה יותר מסתם מוזיקאי.
הוא היה פורץ דרך.
הוא שבר מוסכמות.
הוא לא התבייש במי שהוא היה, גם אם זה לא תמיד היה קל בעידן שבו הוא חי.
הוא היה אייקון של גאווה.
של חופש ביטוי.
של יכולת להיות שונה.
ולהצליח בגדול בזכות זה.
הוא היה צבעוני.
הוא היה נועז.
הוא היה בלתי מתנצל.
ובעולם שבו כולם מנסים להיות אותו דבר, הוא היה מגדלור של מקוריות.
המורשת שלו לא קשורה רק לשירים.
היא קשורה גם לרוח הזו.
לרוח של “אני מי שאני, וזה מדהים”.
זו רוח שממשיכה לעורר השראה.
אמנים צעירים מסתכלים עליו ולומדים.
לא רק איך לשיר.
אלא איך להיות.
איך להעז.
איך לא לפחד להיות גדול יותר מהחיים.
כי כזה היה פרדי.
גדול יותר מהחיים.

5.2: שאלות אחרונות לפני ה”ביי ביי” (לפחות בינתיים)

• ש: למה סרט על קווין (וגם על פרדי) הצליח כל כך?
• ת: כי הסיפור של קווין ופרדי הוא סיפור מרתק. על עבודה קשה, כישרון, דרמה, הצלחה ענקית, ובסוף גם טרגדיה. וכי הכימיה בין חברי הלהקה והאישיות של פרדי היו חומר גלם מדהים לסרט. וגם כי… קווין זה קווין. אנשים אוהבים את קווין.
• ש: האם יש עוד זמרים היום שמזכירים את פרדי?
• ת: יש זמרים עם יכולות ווקאליות מדהימות ופרפורמרים כריזמטיים, אבל שילוב כזה? זה נדיר. אולי אדם למברט (ששר עם קווין היום) מתקרב קצת מבחינת השואו, אבל פרדי היה יחיד במינו. כמו חד קרן. רק עם שפם.
• ש: האם המורשת שלו באמת “לא הולכת להשתנות”?
• ת: קלאסיקות נשארות קלאסיקות. שירים כמו “Bohemian Rhapsody” או “We Are the Champions” הם חלק מהקנון המוזיקלי העולמי. הם יישארו פופולריים ומזוהים לעוד הרבה מאוד זמן. ההשפעה שלו על פרפורמנס ואומץ יצירתי גם היא נשארת. אז כן, די בטוח שהמורשת שלו איתנו לעד. תתמודדו.

טיפים להמשך הדרך: איך לשמור על פרדי בחיים (בלי להקים להקת קאברים כושלת)

אז קראתם עד כאן.
זה מרשים.
או שפשוט לא היה לכם משהו טוב יותר לעשות.
בכל מקרה, אתם עכשיו קצת יותר חכמים (או לפחות מבולבלים בצורה משעשעת יותר) לגבי פרדי מרקיורי.
מה עושים עם כל הידע הזה?
הנה כמה רעיונות:

• תשמעו עוד קווין: מעבר ללהיטים המוכרים, יש להם אלבומים מדהימים עם שירים פחות מוכרים אבל גאוניים לא פחות. צללו פנימה. תגלו עולם. עולם של רוק, פופ, אופרה, ואפילו קצת דיסקו. הכל באלבום אחד. כי למה לא?

• צפו בהופעות חיות: יש המון תיעוד של הופעות של קווין עם פרדי. לייב אייד זו רק ההתחלה. צפו בהופעות מלאות. תלמדו מה זה אנרגיה. תלמדו מה זה שואו. תנסו לחקות את התנועות מול המראה. (אנחנו לא אחראים לנזקים).

• קראו עליו עוד: יש ספרים, דוקו, ראיונות. תגלו שהיה לו צדדים פחות מוכרים. הוא היה אדם מורכב. מצד אחד מוחצן ופרובוקטיבי על הבמה, מצד שני די ביישן ושקט בחייו הפרטיים. מרתק.

• התחילו ללמוד לנגן או לשיר: אם כל זה עשה לכם חשק למוזיקה, לכו על זה! זה לא קל, לפעמים זה מתסכל, אבל זה כיף בטירוף. ומי יודע, אולי יום אחד תכתבו שיר טוב כמו “Love of My Life” (או לפחות טוב כמו ג’ינגל למעדן חלב).

• פשוט… תהנו: המוזיקה של קווין נועדה לעשות שמח. לשחרר. לגרום לכם לרקוד. אז פשוט שימו אוזניות, הגבירו את הווליום, ותנו לפרדי לקחת אתכם למסע. באמת. זה יעשה לכם רק טוב.

סיכום (עם קריצה, נו)

אז זהו.
הגענו לסוף המסע הקצר שלנו לתוך עולמו של פרדי מרקיורי.
מקווים שנהניתם.
או לפחות שהתבלבלתם פחות ממה שהייתם קודם.
למדנו שפרדי היה הרבה יותר מ”רק זמר”.
הוא היה אמן טוטאלי.
ווקאליסט בלתי נתפס.
כותב שירים גאון.
פרפורמר שאין לו אח ורע.
ואייקון תרבותי שההשפעה שלו נמשכת ונמשכת.
גם אם מעולם לא ניגנתם על כלי נגינה.
גם אם אתם לא מבינים כלום במוזיקה (אבל עכשיו קצת כן, נכון?).
הסיפור של פרדי הוא סיפור על תשוקה.
על אומץ.
על יצירתיות.
על היכולת להיות מי שאתה באמת, מול כל העולם.
וזה משהו שכל אחד מאיתנו יכול לקחת איתו.
לא צריך להיות פרדי מרקיורי כדי לשנות את העולם.
אבל אפשר בהחלט לקחת ממנו השראה.
ולנסות להיות קצת יותר נועזים.
קצת יותר צבעוניים.
קצת יותר… אתם.
ועכשיו, לכו.
לכו תשמעו קווין.
תרקדו כאילו אף אחד לא רואה (אבל עדיף אם מישהו יראה, זה יותר מצחיק).
תשירו בקולי קולות (רצוי לא בשעה 2 לפנות בוקר ליד שכנים עצבניים).
ותזכרו: The Show Must Go On.
ותודה לפרדי שהזכיר לנו את זה.
קדימה.
לפרוץ!